פרק א', הלכות תפילין מזוזה וספר תורה, ספר אהבה
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ, שֶׁהֵן 'קַדֶּשׁ לִי' (שמות יג,א-י) וּ'וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ' (שם יג,יא-טז) שֶׁבְּסֵפֶר 'אֵלֶּה שְׁמוֹת', וּ'שְׁמַע' (דברים ו,ד-ט) וּ'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' (שם יא,יג-כא) — הֵן שֶׁנִּכְתָּבוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן, וּמְחַפִּין אוֹתָן בְּעוֹר, וְנִקְרָאִין תְּפִלִּין. וּמַנִּיחִין אוֹתָן עַל הָרֹאשׁ וְקוֹשְׁרִין אוֹתָן עַל הַיָּד. וַאֲפִלּוּ קוֹצוֹ שֶׁל אוֹת אַחַת מֵאַרְבַּע הַפָּרָשִׁיּוֹת מְעַכֵּב אֶת כֻּלָּן מִן הַתּוֹרָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ נִכְתָּבוֹת שְׁלֵמוֹת כְּתִקְנָן.
א. בִּפְנֵי עַצְמָן. בנפרד מספר התורה. וּמְחַפִּין אוֹתָן בְּעוֹר. מכסים את הפרשיות בקופסאות העשויות עור, הנקראות בתים (לאופן עשייתם ראה לקמן ג,ב-ד). קוֹצוֹ שֶׁל אוֹת. חלק קטן של האות, כגון קצה העליון. מְעַכֵּב אֶת כֻּלָּן. שאם חסר, כל ארבע הפרשיות פסולות.
א. אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ וכו'. שו"ע או"ח לב,א. וַאֲפִלּוּ קוֹצוֹ שֶׁל אוֹת אַחַת וכו'. שו"ע או"ח לב,ד. וַאֲפִלּוּ קוֹצוֹ שֶׁל אוֹת אַחַת וכו'. כתב השו"ע שאפילו קוצו של יו"ד מעכב, והפוסקים נחלקו מהו קוץ זה (ראה ב"י או"ח לו), ולמסקנה יש להקפיד שתהיה ליו"ד רגל ימנית, ומעל ראשה השמאלי יהיה תג ומתחת לראשה השמאלי יהיה עוקץ קטן (משנ"ב, ערוה"ש סעיף יג).
ב. וְכֵן שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה, שֶׁהֵן 'שְׁמַע' 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ', אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת מִשְּׁתֵּי הַפָּרָשִׁיּוֹת אִם חָסַר קוֹצוֹ — עִכֵּב מִן הַתּוֹרָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁתֵּיהֶן נִכְתָּבוֹת שְׁלֵמוֹת. וְכֵן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁחָסַר אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת — פָּסוּל.
ב. שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה שֶׁהֵן שְׁמַע וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ. שו"ע יו"ד רפח,א. אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת מִשְּׁתֵּי הַפָּרָשִׁיּוֹת אִם חָסֵר קוֹצוֹ. שו"ע יו"ד רפח,ג. סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁחָסֵר אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת פָּסוּל. ראה לקמן י,א בפסקים ושיטות.
ג. עֲשָׂרָה דְּבָרִים יֵשׁ בַּתְּפִלִּין, כֻּלָּן הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי וְכֻלָּם מְעַכְּבִין. לְפִיכָךְ, אִם שִׁנָּה בְּאֶחָד מֵהֶן — הֲרֵי הַתְּפִלִּין פְּסוּלוֹת. שְׁנַיִם מֵהֶן בִּכְתִיבָתָן, וּשְׁמוֹנָה בְּחִפּוּיָן וּקְשִׁירַת רְצוּעוֹתֵיהֶן. וְאֵלּוּ הֵן הַשְּׁנַיִם שֶׁבִּכְתִיבָתָן: שֶׁכּוֹתְבִין אוֹתָן בִּדְיוֹ, וְשֶׁיִּהְיוּ נִכְתָּבוֹת עַל הַקְּלָף.
ג. וּשְׁמוֹנָה בְּחִפּוּיָן וּקְשִׁירַת רְצוּעוֹתֵיהֶן. ומבוארים לקמן ג,א. שֶׁכּוֹתְבִין אוֹתָן בִּדְיוֹ. לקמן הל' ד-ה. וְשֶׁיִּהְיוּ נִכְתָּבוֹת עַל הַקְּלָף. לקמן הל' ו-יא.
ד. כֵּיצַד מַעֲשֵׂה הַדְּיוֹ? מְקַבְּצִין הֶעָשָׁן שֶׁל שְׁמָנִים אוֹ שֶׁל זֶפֶת וְשַׁעֲוָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְגוֹבְלִין אוֹתוֹ בִּשְׂרַף הָאִילָן וּבִמְעַט דְּבַשׁ, וְלוֹתְתִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה, וְדָכִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה רְקִיקִין, וּמְיַבְּשִׁין אוֹתוֹ וּמַצְנִיעִין אוֹתוֹ. וּבִשְׁעַת כְּתִיבָה שׁוֹרֵהוּ בְּמֵי עַפְצָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְכוֹתֵב בּוֹ, שֶׁאִם תִּמְחָקֶנּוּ יִמָּחֵק. וְזֶה הוּא הַדְּיוֹ שֶׁמִּצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִכְתֹּב בּוֹ סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת. וְאִם כָּתַב שְׁלָשְׁתָּן בְּמֵי עַפְצָא וְקַלְקַנְתּוֹס, שֶׁהוּא עוֹמֵד וְאֵינוֹ נִמְחָק — כְּשֵׁרִים.
ד. מַעֲשֵׂה הַדְּיוֹ. אופן עשייתו. מְקַבְּצִין הֶעָשָׁן שֶׁל שְׁמָנִים. אוספים את הפיח הנוצר משריפת השמנים (ראה שו"ת הרמב"ם קלו). וְגוֹבְלִין. לשים לעיסה. וְלוֹתְתִין. שורים במים. וְדָכִין. מועכים. רְקִיקִין. פיסות דקות. שׁוֹרֵהוּ בְּמֵי עַפְצָא. ממיס את פיסות הדיו במים ששרו בהם עפצים (גידולים של עץ האלון או האֵלה). שֶׁאִם תִּמְחָקֶנּוּ יִמָּחֵק. דיו המיוצר באופן זה יכול להימחק (להימחות בעזרת מים) בלי להשאיר סימן. שְׁלָשְׁתָּן. ספר תורה, תפילין ומזוזה. וְקַלְקַנְתּוֹס. תחמוצת הנחושת, המעמידה את הדיו כך שלא יימחק בקלות.
ד. מְקַבְּצִין הֶעָשָׁן שֶׁל שְׁמָנִים וכו'. שו"ע או"ח לב,ג, יו"ד רעא,ו. וּבִשְׁעַת כְּתִיבָה שׁוֹרֵהוּ בְּמֵי עַפְצָא… וְזֶה הוּא הַדְּיוֹ שֶׁמִּצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִכְתֹּב בּוֹ. לשיטת השו"ע העיקר במעשה הדיו הוא שיהיה שחור, בין אם עשוי באופן שכתב הרמב"ם ובין הוא 'דיו של עפצים' (אחרונים, וראה בה"ל). והרמ"א כתב שלכתחילה יעשה את הדיו באופן שכתב הרמב"ם. והוסיף שטוב להקפיד ולעשות אותו מחומרים הבאים מן העץ. והאחרונים כתבו שהיום, כדי לצאת ידי כל השיטות במעשה הדיו, נוהגים לבשלו מעפצים בתוספת גומי (חומר מדבק), ולהוסיף קנקנתום כדי שיהיה שחור כראוי.
ה. אִם כֵּן, מַה מִּעֲטָה הַהֲלָכָה שֶׁנֶּאֶמְרָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין בִּדְיוֹ? לְמַעֵט שְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִים, כְּגוֹן הָאָדֹם וְהַיָּרֹק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁאִם כָּתַב בִּסְפָרִים אוֹ בִּתְפִלִּין אוֹ בִּמְזוּזוֹת אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת בִּשְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִין אוֹ בְּזָהָב — הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין.
ה. אִם כֵּן. שניתן בדיעבד להשתמש גם בקלקנתוס ומי עפצים. צִבְעוֹנִים. חומרים הצובעים.
ה. שֶׁאִם כָּתַב בִּסְפָרִים אוֹ בִּתְפִלִּין אוֹ בִּמְזוּזוֹת וכו'. שו"ע או"ח לב,ג. כָּתַב… בִּשְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִין אוֹ בְּזָהָב הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וכן אם כיסה את הדיו השחור בצבע אחר, פסול. ויכול לגרד אותו ולהשאיר את הדיו בלבד, אך אם עשה כן באחת משמות השם אסור לגרד ממנו את הצבע שנחשב כמוחק את השם (שו"ע יו"ד רעו,ה).
ו. שְׁלֹשָׁה עוֹרוֹת הֵן: גְּוִיל, וּקְלָף, וְדוּכְסֻסְטוֹס. כֵּיצַד? לוֹקְחִין עוֹר הַבְּהֵמָה אוֹ עוֹר הַחַיָּה, וּמַעֲבִירִין שֵׂעָר מִמֶּנּוּ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מוֹלְחִין אוֹתוֹ בְּמֶלַח, וְאַחַר כָּךְ מְעַבְּדִין אוֹתוֹ בְּקֶמַח, וְאַחַר כָּךְ בְּעַפְצָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁמְּקַבְּצִין אֶת הָעוֹר וּמְחַזְּקִין אוֹתוֹ, וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא גְּוִיל.
ו. שְׁלֹשָׁה עוֹרוֹת. מעור הבהמה ניתן להפיק שלושה סוגים של משטחים המשמשים לכתיבה, כפי שמבאר. וּמַעֲבִירִין שֵׂעָר. מסירים את שער הבהמה. שֶׁמְּקַבְּצִין אֶת הָעוֹר. מכווצים ומקשיחים אותו.
ו. וְאַחַר כָּךְ בְּעַפְצָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁמְּקַבְּצִין אֶת הָעוֹר וּמְחַזְּקִין אוֹתוֹ. שו"ע או"ח לב,ח, יו"ד רעא,ב. וְאַחַר כָּךְ בְּעַפְצָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. וכן עיבוד על ידי סיד במקום בעפצים כשר (שו"ע). ובנוגע לקלף שלאחר העיבוד מושחים אותו בצבע לבן ועל ידי זה הוא נעשה חלק וקל לכתיבה ('משוח'), נחלקו הפוסקים. בשו"ת פנים מאירות (ג,לב) כתב שהצבע נחשב כגוף אחד עם הקלף ובטל אליו, ושראוי לכתוב על קלף כזה כי הוא מהודר ונאה יותר. והביאו שע"ת וכתב שלכתחילה אין להתיר אלא במשיחה דקה ולא עבה, ושתהיה דבוקה היטב. ויש שאסרו משום שלמעשה אין הדיו נוגע בקלף עצמו כלל, ונמצא ספר תורה כתוב על דבר אחר (חת"ס בהגהה לקסת הסופר, ב,יב). ואף שרבים פסקו כדעת המתירים (ראה שו"ת ציץ אליעזר יג,פד), למעשה בימינו נמנעים להשתמש במשיחה מסוג זה, הן משום שהיא מתפוררת ועימה האותיות הכתובות על הקלף, והן משום ששיטות עיבוד הקלף השתכללו והקלף נוח לכתיבה ונאה בלאו הכי. כן דנו האחרונים בשאלה אם לאחר הכתיבה מותר לצפות את הכתב בשכבה של חומר שקוף כדי לשפר את עמידותו (ראה ציץ אליעזר שם).
ז. וְאִם לָקְחוּ הָעוֹר אַחַר שֶׁהֶעֱבִירוּ שְׂעָרוֹ וְחִלְּקוּ אוֹתוֹ בְּעָבְיוֹ לִשְׁנַיִם כְּמוֹ שֶׁהָעַבְּדָנִין עוֹשִׂין, עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה שְׁנֵי עוֹרוֹת: אֶחָד דַּק, וְהוּא שֶׁמִּמּוּל הַשֵּׂעָר, וְאֶחָד עָבֶה, וְהוּא שֶׁמִּמּוּל הַבָּשָׂר, וְעִבְּדוּ אוֹתָן בְּמֶלַח וְאַחַר כָּךְ בְּקֶמַח וְאַחַר כָּךְ בְּעַפְצָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ — זֶה הַחֵלֶק שֶׁמִּמּוּל הַשֵּׂעָר נִקְרָא דּוּכְסֻסְטוֹס, וְזֶה שֶׁמִּמּוּל הַבָּשָׂר נִקְרָא קְלָף.
ז. וְחִלְּקוּ אוֹתוֹ בְּעָבְיוֹ לִשְׁנַיִם. קילפו אותו לשתי שכבות. שֶׁהָעַבְּדָנִין. עושי העורות. שֶׁמִּמּוּל הַשֵּׂעָר. חלק העור הסמוך לשער. שֶׁמִּמּוּל הַבָּשָׂר. הצד הפנימי של העור.
ז. שו"ע או"ח לב,ז. זֶה הַחֵלֶק שֶׁמִּמּוּל הַשֵּׂעָר נִקְרָא דּוּכְסֻסְטוֹס וכו'. והשו"ע כתב להיפך, שהחלק החיצוני שמול השיער הוא הקרוי 'קלף' והפנימי שמול הבשר הוא ה'דוכסוסטוס' (וכך גם גרס ברמב"ם).
ח. הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַגְּוִיל, וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַשֵּׂעָר; וְשֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין הַתְּפִלִּין עַל הַקְּלָף, וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַבָּשָׂר; וְשֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין הַמְּזוּזָה עַל דּוּכְסֻסְטוֹס, וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַשֵּׂעָר. וְכָל הַכּוֹתֵב בַּקְּלָף בִּמְקוֹם שֵׂעָר אוֹ שֶׁכָּתַב בַּגְּוִיל וּבַדּוּכְסֻסְטוֹס בִּמְקוֹם בָּשָׂר — פָּסַל.
ח. בִּמְקוֹם הַשֵּׂעָר. על הצד החיצוני, מקום שהיה השער. בִּמְקוֹם הַבָּשָׂר. על הצד הפונה כלפי בשר הבהמה.
ח. שֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַגְּוִיל. שו"ע יו"ד רעא,ג. וְשֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין הַתְּפִלִּין עַל הַקְּלָף וכו'. שו"ע או"ח לב,ז. וְשֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין הַתְּפִלִּין עַל הַקְּלָף וכו'. כתב השו"ע שבקלף של היום, שאין מחלקים אותו לעוביו אלא מחליקים ומגרדים אותו משני צדדיו, יש לו דין קלף וכשר לכתיבת תפילין. וְכָל הַכּוֹתֵב בַּקְּלָף בִּמְקוֹם שֵׂעָר… פָּסַל. והרמ"א הביא שיש מקלים שאם כתב על קלף במקום השיער, כשר.
ט. אַף עַל פִּי שֶׁכָּךְ הִיא הֲלָכָה מִסִּינַי, אִם כָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַקְּלָף — כָּשֵׁר, וְלֹא נֶאֱמַר גְּוִיל אֶלָּא לְמַעֵט הַדּוּכְסֻסְטוֹס, שֶׁאִם כָּתַב עָלָיו הַסֵּפֶר — פָּסוּל. וְכֵן אִם כָּתַב הַמְּזוּזָה עַל הַקְּלָף אוֹ עַל הַגְּוִיל — כְּשֵׁרָה, לֹא נֶאֶמְרָה עַל הַדּוּכְסֻסְטוֹס, אֶלָּא לְמִצְוָה.
ט. לְמִצְוָה. לכתחילה.
ט. אִם כָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַקְּלָף כָּשֵׁר. שו"ע יו"ד רעא,ג. כָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַקְּלָף כָּשֵׁר. ובתנאי שכתב בצד הבשר (שו"ע). והרמ"א כתב שקלף של היום (ראה לעיל ה"ח) הוא מובחר יותר מגוויל, וכותבים עליו לכתחילה, והוסיף שכעת אין כותבים על גוויל. וְכֵן אִם כָּתַב הַמְּזוּזָה עַל הַקְּלָף אוֹ עַל הַגְּוִיל כְּשֵׁרָה. שו"ע יו"ד רפח,ו.
י. אֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים וּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה וְחַיָּה וָעוֹף הַטְּמֵאִין, אֲבָל כּוֹתְבִין עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף הַטְּהוֹרִים, וַאֲפִלּוּ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. וְאֵין כּוֹתְבִין עַל גַּבֵּי עוֹר הַדָּג הַטָּהוֹר, מִפְּנֵי הַזֻּהֲמָה, שֶׁאֵין זֻהֲמָתוֹ פּוֹסֶקֶת בַּעֲבָדָה.
י. הַזֻּהֲמָה. הלכלוך והסרחון. שֶׁאֵין זֻהֲמָתוֹ פּוֹסֶקֶת בַּעֲבָדָה. שאין בתהליך העיבוד בכדי להעביר את הלכלוך ממנו.
י. שו"ע או"ח לב,יב, יו"ד רעא,א.
יא. גְּוִיל שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה וּקְלָף שֶׁל תְּפִלִּין אוֹ שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה — צָרִיךְ לְעַבֵּד אוֹתָן לִשְׁמָן, וְאִם עִבְּדָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן — פְּסוּלִין. לְפִיכָךְ, אִם עִבְּדָן הַגּוֹי — פְּסוּלִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַרְנוּ לוֹ לְעַבֵּד עוֹר זֶה לְשֵׁם הַסֵּפֶר אוֹ לְשֵׁם הַתְּפִלִּין, שֶׁהַגּוֹי עַל דַּעַת עַצְמוֹ הוּא עוֹשֶׂה, לֹא עַל דַּעַת הַשּׂוֹכֵר אוֹתוֹ. לְפִיכָךְ, כָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ מַעֲשֶׂה לִשְׁמוֹ, אִם עָשָׂהוּ הַגּוֹי — פָּסוּל. וּמְזוּזָה אֵינָהּ צְרִיכָה עֲבָדָה לִשְׁמָהּ.
יא. לִשְׁמָן. בכוונה לשם מצווה. עַל דַּעַת עַצְמוֹ. יש לו כוונה עצמאית ואינה תלויה במה שאמרו לו. כָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ מַעֲשֶׂה לִשְׁמוֹ. כגון טווית חוטי הציצית (הלכות ציצית א,יא) וכתיבת הגט (הלכות גירושין ג,טו-טז). וּמְזוּזָה אֵינָהּ צְרִיכָה עֲבָדָה לִשְׁמָהּ. שלא נאמר בה דין זה (לטעם הדבר ראה שו"ת הרמב"ם שלד).
יא. צָרִיךְ לְעַבֵּד אוֹתָן לִשְׁמָן וכו'. שו"ע או"ח לב,ח-ט, יו"ד רעא,א. צָרִיךְ לְעַבֵּד אוֹתָן לִשְׁמָן וכו'. וטוב להוציא בשפתיו בתחילת העיבוד, שהוא מעבדו לשמה. וְאִם עִבְּדָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן פְּסוּלִין. קלף שעיבדו לשם ספר תורה כשר לתפילין ולמזוזות, משום שקדושת ספר תורה חמורה מכולם. ואם עיבדו לשם תפילין כשר אף למזוזה. אך אם עיבדו לשם מזוזה, כשר רק למזוזה (שו"ע ואחרונים). וכתבו האחרונים שטוב לעבד תמיד לשם ספר תורה ולהתנות שניתן יהיה להשתמש בעור לכל צורך אחר, וכך יוכשר גם לתפילין ולמזוזה (משנ"ב). לְפִיכָךְ אִם עִבְּדָן הַגּוֹי פְּסוּלִין. השו"ע הביא את דעת הרא"ש שאם ישראל עומד על גבי הגוי ומסייעו בעיבוד, כשר. וכתב הרמ"א שכך נוהגים. וּמְזוּזָה אֵינָהּ צְרִיכָה עֲבָדָה לִשְׁמָהּ. שו"ע יו"ד רפח,ה. וּמְזוּזָה אֵינָהּ צְרִיכָה עֲבָדָה לִשְׁמָהּ. השו"ע פסק שמזוזה צריכה עיבוד לשמה לכתחילה, אך אם אין לו עור מעובד לשמה, יכתבנה על עור שאיננו מעובד לשמה, עד שישיג עור ראוי. והאחרונים כתבו שמכיוון שלרוב הפוסקים אסור להשתמש בעור כזה גם בדיעבד, יקבענה בלא ברכה (ש"ך).
יב. הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁאֵין כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה וְלֹא מְזוּזָה, אֶלָּא בְּשִׂרְטוּט. אֲבָל תְּפִלִּין אֵינָן צְרִיכִין שִׂרְטוּט, לְפִי שֶׁהֵן מְחֻפִּין. וּמֻתָּר לִכְתֹּב תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב, שֶׁהַכֹּל גּוֹרְסִין פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ. אֲבָל סֵפֶר תּוֹרָה — אָסוּר לִכְתֹּב בּוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב.
יב. בְּשִׂרְטוּט. לפני הכתיבה שורטים בסכין את השורות על הקלף, כדי שהכתיבה תהיה ישרה. לְפִי שֶׁהֵן מְחֻפִּין. מכוסים בבית התפילין. שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב. מן הזיכרון. שֶׁהַכֹּל גּוֹרְסִין. פרשיות אלו ידועות על פה.
יב. שֶׁאֵין כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה וְלֹא מְזוּזָה אֶלָּא בְּשִׂרְטוּט. שו"ע יו"ד רעא,ה, רפח,ח. שֶׁאֵין כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה וְלֹא מְזוּזָה אֶלָּא בְּשִׂרְטוּט. ולא ישרטט בעופרת וכיוצא בה, באופן שצובע (שו"ע). וצריך לכתוב ביד ימין (שו"ע סעיף ז). אֲבָל תְּפִלִּין אֵינָן צְרִיכִין שִׂרְטוּט. שו"ע או"ח לב,ו. אֲבָל תְּפִלִּין אֵינָן צְרִיכִין שִׂרְטוּט. והשו"ע כתב שצריך לשרטט את השורה העליונה (כדין שרטוט בכל כתבי הקודש, ראה לקמן ז,טז בפסקים ושיטות), ובעזרתה יישר את שאר השורות שתחתיה. ואם אינו יודע לכתוב בשורות ישרות, ישרטט את כולן (שו"ע). ויש אומרים שצריך לשרטט את גבולות הגיליון למעלה ולמטה ומן הצדדים, וכן נוהגים (רמ"א). ואת השורות יש לעשות שוות באורכן (שו"ע סעיף לג. לפרטים נוספים ראה לקמן ז,ה-ו). וּמֻתָּר לִכְתֹּב תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב. שו"ע או"ח לב,כט. שֶׁהַכֹּל גּוֹרְסִין פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ. ואם הפרשיות אינן שגורות בפיו, צריך לכתוב מן הכתב או על פי אחר שיקריא לו (שו"ע ומשנ"ב). ואם קורא על פי אחר המקריא לו, צריך לחזור ולקרוא בפיו, ואז יכתוב. ואם הסופר איננו יודע לקרוא, אינו רשאי לכתוב כלל (שו"ע סעיפים ל-לא). והאחרונים כתבו שמצווה מן המובחר לכתוב תמיד מן הכתב ולחזור על המילים בפיו לפני כתיבתן (משנ"ב). אֲבָל סֵפֶר תּוֹרָה וכו'. שו"ע יו"ד רעד,ב. אֲבָל סֵפֶר תּוֹרָה וכו'. וצריך גם שיקרא בפיו כל תיבה קודם שיכתבנה (שו"ע).
יג. סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁכְּתָבָן מִין — יִשָּׂרְפוּ. כְּתָבָן גּוֹי אוֹ יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד אוֹ מוֹסֵר אוֹ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן — הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין, וְיִגָּנְזוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּקְשַׁרְתָּם… וּכְתַבְתָּם" (דברים ו,ח-ט) — כָּל שֶׁמֻּזְהָר עַל הַקְּשִׁירָה וּמַאֲמִין בָּהּ, הוּא שֶׁכּוֹתֵב. נִמְצְאוּ בְּיַד מִין וְאֵין יָדוּעַ מִי כְּתָבָן — יִגָּנְזוּ. נִמְצְאוּ בְּיַד גּוֹי — כְּשֵׁרִים. וְאֵין לוֹקְחִין סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת מִן הַגּוֹיִם בְּיָתֵר עַל דְּמֵיהֶן, שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אוֹתָם לְגָנְבָם וּלְגָזְלָם.
יג. מִין. כופר במציאות הבורא וייחודו (כמפורט בהלכות תשובה ג,ז). יִשָּׂרְפוּ. שאין בהם קדושה מפני שהמין אינו מאמין בקדושת השם, וכותב את שמות ה' כשאר דברים ולכן לא נתקדש השם. ומצווה להשמידם כדי שלא להשאיר זכר למינים ולמעשיהם (הלכות יסודי התורה ו,ח). מְשֻׁמָּד. שהמיר דתו (ראה הלכות תשובה ג,ט). מוֹסֵר. מלשין על חברו לגויים (ראה שם ג,יב). כָּל שֶׁמֻּזְהָר עַל הַקְּשִׁירָה וּמַאֲמִין בָּהּ הוּא שֶׁכּוֹתֵב. ונשים, עבדים, קטנים וגויים אינם מוזהרים על קשירת תפילין, ומשומד ומוסר אינם מאמינים בה. נִמְצְאוּ בְּיַד מִין… יִגָּנְזוּ. שספק הוא אם כתבן המין או אחר. נִמְצְאוּ בְּיַד גּוֹי כְּשֵׁרִים. שסתם גוי אינו כותב תפילין, ומן הסתם כתבן ישראל.
בְּיָתֵר עַל דְּמֵיהֶן. במחיר גבוה משווים (בדומה לפדיון שבויים, ראה הלכות מתנות עניים ח,יב).
יג. סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁכְּתָבָן מִין יִשָּׂרְפוּ. שו"ע או"ח לט,ד, שלד,כא, יו"ד רפא,א. שֶׁכְּתָבָן מִין. לפי שיטת הרמב"ם המינים הם הכופרים במציאות הבורא וייחודו. אולם לדעת רש"י וראשונים נוספים ה'מין' הוא כינוי לאדם האדוק בעבודה זרה (ראה רמב"ם הלכות תשובה ג,ז ובפסקים ושיטות שם). לפי דעתם ספר תורה שכתבו מין נשרף משום שבוודאי נכתב לשם עבודה זרה, וכשיטה זו פסק השו"ע (ראה ב"י או"ח לט,ד ובה"ל שם, ב"י ושו"ע שלד,כא, שו"ע יו"ד רפא,א וש"ך שם). סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁכְּתָבָן מִין יִשָּׂרְפוּ. ולגבי תפילין הביא השו"ע דעה שיש לגנזם, משום שלא מצוי שמין יכתוב תפילין לשם עבודה זרה (ונראה שהוא הדין במזוזה). ורבים מן האחרונים פסקו כדעה הראשונה, שיש לשרפם (משנ"ב). כְּתָבָן גּוֹי אוֹ יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד וכו'. שו"ע או"ח לט,א, יו"ד רפא,א, רפא,ג. יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד. שהוא משומד לעבוד עבודה זרה (שו"ע). והוא הדין אם הוא מחלל שבת בפרהסיא, או שהוא מומר לעברה אחרת להכעיס. אבל אם עובר עברה אחת לתיאבון, לא נפסל. ויש הסוברים שגם מומר לתיאבון פסול לכתיבת סת"ם. ואם איננו חושש להניח תפילין, נחשב 'אינו בקשירה', ופסול, אלא אם כן היה זה לתיאבון ממש, כגון שממהר לעסקיו (מג"א). גר שנתגייר ואחר כך חזר לסורו מחמת יראה שלא יהרגוהו, כשר לכתוב סת"ם (שו"ע לט,ג, יו"ד רפא,ב). נִמְצְאוּ בְּיַד מִין וְאֵין יָדוּעַ מִי כְּתָבָן וכו'. שו"ע או"ח לט,ה-ז, יו"ד רפא,א. נִמְצְאוּ בְּיַד גּוֹי כְּשֵׁרִים. ויש אומרים שיגנזו (שו"ע). וְאֵין לוֹקְחִין סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת מִן הַגּוֹיִם בְּיָתֵר עַל דְּמֵיהֶן. כתב השו"ע שאין קונים מהם כאשר דורשים הרבה יותר מדמיהם, אך בדמיהם או במעט יותר מדמיהם יש חיוב על הציבור לקנותם מן הגוים ולגנזם, כדי שלא יזלזלו בהם (שו"ע).
יד. סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּים וּמְזוּזוֹת שֶׁכְּתָבָן עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף הַטְּמֵאִים אוֹ עַל גַּבֵּי עוֹרוֹת שֶׁאֵינָן מְעֻבָּדִין, אוֹ שֶׁכָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין עַל עוֹר שֶׁלֹּא עִבְּדוֹ לִשְׁמָן — הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין.
טו. הַכּוֹתֵב סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזָה, וּבִשְׁעַת כְּתִיבָה לֹא הָיְתָה לוֹ כַּוָּנָה, וְכָתַב אַזְכָּרָה מִן הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן — פְּסוּלִין. לְפִיכָךְ, הַכּוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם, אֲפִלּוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ — לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. הָיָה כּוֹתֵב שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת — הֲרֵי זֶה מַפְסִיק בֵּינֵיהֶן וּמֵשִׁיב.
טו. אַזְכָּרָה. שם מן השמות הקדושים (לפירוטם ראה הלכות יסודי התורה ו,ב). לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. שלא יסיח דעתו מן הכוונה (השווה הלכות קריאת שמע ב,טז). שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת. כתב כמה שמות השם בזה אחר זה.
טו. שו"ע יו"ד רעו,ב-ג. הַכּוֹתֵב סֵפֶר תּוֹרָה וכו'. וגם בכתיבה עצמה יש לכוון (ב"י), ולכן צריך הסופר לומר בתחילת הכתיבה 'אני כותב לשם קדושת ספר תורה/תפילין' (שו"ע או"ח לב,יט, יו"ד רעד,א). ומלבד זאת, בכל פעם שכותב אזכרה, צריך לומר שכותב לשם קדושת השם, ואם לא עשה כן, פסול (שו"ע). ואם כותב כמה שמות בבת אחד מספיק לומר פעם אחת (אחרונים). ויש אומרים שאם אמר בפיו בתחילת הכתיבה שכותב לשם קדושת ספר תורה או תפילין, מספיק לחשוב בלבו לפני כל אזכרה שכותב אותה לשמה ואין צורך לומר בפה, ויש להקל כשיטה זו בדיעבד (רמ"א). מַפְסִיק בֵּינֵיהֶן וּמֵשִׁיב. ובמקרה זה לפני כתיבת האזכרה הבאה יחזור ויאמר שכותב לשם קדושת השם (שו"ע).
טז. הַטּוֹבֵל אֶת הַקֻּלְמוֹס לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם — לֹא יַתְחִיל מֵאוֹתוֹ הַשֵּׁם, אֲבָל מַתְחִיל הוּא מֵאוֹת שֶׁלְּפָנָיו. שָׁכַח לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם — תּוֹלֶה אוֹתוֹ בֵּין הַשִּׁיטוֹת. אֲבָל מִקְצָת הַשֵּׁם בַּשִּׁיטָה וּמִקְצָתוֹ תָּלוּי — פָּסוּל. וּבִשְׁאָר הַתֵּבוֹת, אִם שָׁכַח — כּוֹתֵב מִקְצָת הַתֵּבָה בַּשִּׁיטָה וּמִקְצָתָהּ לְמַעְלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּסֵפֶר תּוֹרָה. אֲבָל בִּמְזוּזוֹת וּתְפִלִּין — אֵין תּוֹלִין בָּהֶן אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, אֶלָּא אִם שָׁכַח אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת — גּוֹנֵז מַה שֶּׁכָּתַב וְכוֹתֵב אַחֶרֶת. וּמֻתָּר לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם עַל מְקוֹם הַגֶּרֶד וְעַל מְקוֹם הַמְּחָק בְּכֻלָּם.
טז. הַטּוֹבֵל אֶת הַקֻּלְמוֹס. כלי הכתיבה, וטובלו בדיו. לֹא יַתְחִיל מֵאוֹתוֹ הַשֵּׁם. שבתחילת השימוש בדיו הוא עלול לנטוף מן הקולמוס ולקלקל את הכתב. תּוֹלֶה אוֹתוֹ בֵּין הַשִּׁיטוֹת. כותב אותו בין השורות של הכתב.
מְקוֹם הַגֶּרֶד. מקום שהיתה תיבה וגרדו אותה. מְקוֹם הַמְּחָק. מקום שבו נמחה הדיו במים.
טז. הַטּוֹבֵל אֶת הַקֻּלְמוֹס וכו'. שו"ע יו"ד רעו,ד. הַטּוֹבֵל אֶת הַקֻּלְמוֹס. כתב הרמ"א (רעא,ז) שיש אומרים שאין לכתוב בנוצה אלא בקולמוס של קנה. ולא נהגו כן אלא המנהג לכתוב בנוצה של עוף טהור (ערוה"ש סעיף לח). שָׁכַח לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם וכו'. שו"ע יו"ד רעג,ו, רעו,ו. מִקְצָת הַשֵּׁם בַּשִּׁיטָה וּמִקְצָתוֹ תָּלוּי פָּסוּל. ויש אחרונים שהכשירו מקרה כזה בדיעבד (ש"ך). ואם כתב 'יהודה', ושכח לכתוב את הדל"ת, יתלה אותה מעל השורה. ואם במקום לכתוב את שם השם כתב 'יהודה', יהפוך את הדל"ת לה"א ואחר כך ימחוק את הה"א השניה (שו"ע סעיף יב). וּבִשְׁאָר הַתֵּבוֹת וכו'. שו"ע יו"ד רעג,ו, רעו,א. בִּמְזוּזוֹת וּתְפִלִּין אֵין תּוֹלִין בָּהֶן אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת וכו'. שו"ע יו"ד רפח,ג, או"ח לב,כג. אִם שָׁכַח אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת גּוֹנֵז מַה שֶּׁכָּתַב וְכוֹתֵב אַחֶרֶת. לשיטת השו"ע פסול זה הוא משום שהכתיבה חייבת להיות כסדר הכתיבה בתורה ('כסדרן'). לפי שיטה זו בכל מקרה שהאות נכתבה שלא כתקנה עד כדי כך שאין צורתה עליה, אסור לתקנה. ובשו"ע ובפוסקים (סעיפים כה-כז) הובאו פרטים רבים הנוגעים לתיקונים אסורים ומותרים מחמת דין 'כסדרן'. וּמֻתָּר לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם עַל מְקוֹם הַגֶּרֶד וכו'. שו"ע או"ח לב,כד; יו"ד רעו,ז.
יז. כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת — אָסוּר לָהֶם לַהֲפֹךְ אֶת הַיְרִיעָה עַל פָּנֶיהָ, אֶלָּא פּוֹרֵס עָלֶיהָ בֶּגֶד אוֹ כּוֹפְלָהּ.
יז. לַהֲפֹךְ אֶת הַיְרִיעָה עַל פָּנֶיהָ. להניח את הצד הכתוב כלפי מטה, שזהו דרך ביזיון. כּוֹפְלָהּ. מקפלה כך שיתכסה הכתב.
יז. שו"ע יו"ד רעז,א.
יח. סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזָה שֶׁאָמַר הַסּוֹפֵר אַחַר שֶׁיָּצְאוּ מִתַּחַת יָדוֹ: 'לֹא כָּתַבְתִּי הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶן לִשְׁמָן' — אֵינוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלָן, אֲבָל נֶאֱמָן לְהַפְסִיד כָּל שְׂכָרוֹ. וְלָמָּה אֵינוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלָן? שֶׁמָּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְהַפְסִיד עַל הַלּוֹקֵחַ אוֹ עַל זֶה שֶׁשְּׂכָרוֹ, וְדִמָּה שֶׁאֵינוֹ הוּא מַפְסִיד בַּאֲמִירָה זוֹ אֶלָּא שְׂכַר הָאַזְכָּרוֹת. לְפִיכָךְ, אִם אָמַר: 'סֵפֶר זֶה' אוֹ 'תְּפִלִּין אֵלּוּ', 'עוֹרוֹת שֶׁלָּהֶן אֵינָן מְעֻבָּדוֹת לִשְׁמָן' — מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמָן לְהַפְסִיד שְׂכָרוֹ, נֶאֱמָן לְפָסְלָן, שֶׁהֲרֵי הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁאִם אֵין הָעוֹרוֹת מְעֻבָּדִים לִשְׁמָן, אֵין לְכֻלּוֹ שָׂכָר.
יח. נֶאֱמָן לְהַפְסִיד כָּל שְׂכָרוֹ. ואין הקונה מחויב לשלם לו תמורת עבודתו על סמך דבריו. לְהַפְסִיד עַל הַלּוֹקֵחַ. לגרום הפסד לקונה כדי לקנטרו. וְדִמָּה וכו'. סבר בדמיונו בטעות, שיקבל את כל שכרו מלבד השכר עבור כתיבת השמות.
אֵין לְכֻלּוֹ שָׂכָר. במצב כזה שהעור אינו כשר, ברור שלא יקבל שכר כלל, ואם אומר כן מניחים שדובר אמת.
יח. שו"ע יו"ד רפא,ה. נֶאֱמָן לְהַפְסִיד כָּל שְׂכָרוֹ. אך בכל אופן חייב הקונה לשלם לו שכר כאילו כתב חומש (רמ"א; ובט"ז כתב שאינו משלם לו כלל).
יט. אֵין כּוֹתְבִין תְּפִלִּים וּמְזוּזוֹת אֶלָּא בִּכְתָב אַשּׁוּרִי. וְהִתִּירוּ בַּסְּפָרִים לְכָתְבָן אַף בִּיוָנִי בִּלְבַד. וּכְבָר נִשְׁתַּקַּע יְוָנִי מִן הָעוֹלָם וְנִשְׁתַּבֵּשׁ וְאָבַד, לְפִיכָךְ אֵין כּוֹתְבִין הַיּוֹם שְׁלָשְׁתָּן, אֶלָּא אַשּׁוּרִי. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּכְתִיבָתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּדְבַּק אוֹת לְאוֹת, שֶׁכָּל אוֹת שֶׁאֵין הָעוֹר מַקִּיף לָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ — פְּסוּלָה. וְכָל אוֹת שֶׁאֵין הַתִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ לֹא חָכָם וְלֹא סָכָל יָכוֹל לִקְרוֹתָהּ — פְּסוּלָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּצוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁלֹּא תִּדְמֶה הַיּוֹ"ד לְוָא"ו וְלֹא וָא"ו לְיוֹ"ד, וְלֹא כַּ"ף לְבֵי"ת וְלֹא בֵּי"ת לְכַ"ף, וְלֹא דַּא"ל לְרֵי"שׁ וְלֹא רֵי"שׁ לְדַא"ל, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, עַד שֶׁיָּרוּץ הַקּוֹרֵא בָּהֶן.
יט. בִּכְתָב אַשּׁוּרִי. כתב העברית של ימינו. בַּסְּפָרִים. בספרי תורה. אַף בִּיוָנִי. גם בכתב ובלשון יוונית. וּכְבָר נִשְׁתַּקַּע יְוָנִי מִן הָעוֹלָם. לשון יוונית שעליה דברו חז"ל כבר אינה קיימת. שֶׁאֵין הָעוֹר מַקִּיף לָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ. שאין מכל צדדיה גליון חלק. לֹא חָכָם. שמנחש הכתוב מדעתו. וְלֹא סָכָל. שבגלל שינוי מועט כבר אינו מבין.
דַּא"ל. האות דל"ת. שֶׁיָּרוּץ הַקּוֹרֵא בָּהֶן. שיוכל לקרוא במרוצה ובקלות.
יט. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּכְתִיבָתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּדְבַּק אוֹת לְאוֹת וכו'. שו"ע או"ח לב,ד, יו"ד רעד,ד. שֶׁלֹּא תִּדְבַּק אוֹת לְאוֹת. וכתב השו"ע (סעיף ג) שלא יחבר את האל"ף והלמ"ד (כפי שנוהגים לעתים מדפיסי הספרים). וכן יש להיזהר שלא ייכנס ראש הלמ"ד לאוויר הה"א או החי"ת בשורה שמעליו, אפילו ללא מגע (שו"ע סעיף כח). שֶׁכָּל אוֹת שֶׁאֵין הָעוֹר מַקִּיף לָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ פְּסוּלָה. ואם נכתבה כראוי עם היקף עור, ולאחר מכן ניקב או נחתך העור סביב האות וכבר איננה מוקפת, כשרה (רמ"א ומשנ"ב סעיף טז). מַקִּיף לָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ. וגם למעלה מן הכתב צריך להשאיר קלף חלק, בשביל שכשיכתוב למ"ד יהיה מקום לראשה. ולמטה ישאיר בשביל רגלה של כ"ף סופית. ובצדדים לא חייב להשאיר, אך נהגו להשאיר גם שם (שו"ע ורמ"א סעיף לב). ויש הסוברים שצריך להשאיר למעלה מראשה של למ"ד ולמטה מרגלה של כ"ף סופית (אחרונים). וְכָל אוֹת שֶׁאֵין הַתִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ לֹא חָכָם וְלֹא סָכָל וכו'. שו"ע או"ח לב,טז. וְכָל אוֹת שֶׁאֵין הַתִּינוֹק… יָכוֹל לִקְרוֹתָהּ פְּסוּלָה. בשו"ע הובא דין זה בקשר לאותיות שנכתבו כתקנן ואחר כך נפגמו באופן חלקי, שאם תינוק יודע לקרותן כשרות, ואם לא פסולות. וכתב הרמ"א שקריאת התינוק מועילה רק באות שמחמת הפגם דומה לאות אחרת (כגון נו"ן סופית שנפגמה ודומה לו"ו) אך באותיות שכשנפגמות מאבדות את צורתן לחלוטין, אין להכשיר על ידי תינוק. וכשמראים לתינוק אין צורך להסתיר לו את האותיות הסמוכות (שו"ע). לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּצוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת וכו'. שו"ע או"ח לו,א, יו"ד רעד,ה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּצוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת. ולכתחילה יכתוב בכתיבה תמה, בצורות האותיות כפי שנתבארו בספרי הפוסקים, וידועות אצל הסופרים (ראה ב"י או"ח לו, ומשנת סופרים לבעל המשנ"ב). ואם שינה את גופן הכתיבה, כשר (רמ"א) ובתנאי שצורת האות הבסיסית נשמרת (אחרונים). וכתבו הפוסקים שגופן האותיות שונה ממקום למקום, ואין הדבר פוסל כל עוד מקפידים כראוי על ההבדלים בין האותיות (טור). וכיום ידועות שתי שיטות מרכזיות: הכתב הספרדי הידוע ככתב וועלי"ש, והכתב האשכנזי הידוע ככתב הב"י. ובשיטת הב"י קיימת תת שיטה של האריז"ל הנבדלת ממנה בצורת כמה מן האותיות. (ראה ערוה"ש יו"ד רעד,יג).
כ. עוֹר שֶׁהָיָה נָקוּב — לֹא יִכְתֹּב עַל גַּבֵּי הַנֶּקֶב. וְכָל נֶקֶב שֶׁהַדְּיוֹ עוֹבֶרֶת עָלָיו — אֵינוֹ נֶקֶב, וּמֻתָּר לִכְתֹּב עָלָיו. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִכְתֹּב עַל עוֹר הָעוֹף שֶׁנִּתְעַבֵּד. נִקַּב הָעוֹר אַחַר שֶׁנִּכְתְּבוּ: אִם נִקַּב בְּתוֹךְ הָאוֹת, כְּגוֹן תּוֹךְ הֵ"א אוֹ תּוֹךְ מִי"ם וְכֵן בִּשְׁאָר אוֹתִיּוֹת — כָּשֵׁר; נִקַּב בַּיָּרֵךְ שֶׁל אוֹת עַד שֶׁנִּפְסְקָה: אִם נִשְׁתַּיֵּיר מִמֶּנָּה מְלֹא אוֹת קְטַנָּה — כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁלֹּא תִּדְמֶה לְאוֹת אַחֶרֶת; וְאִם לֹא נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה מְלֹא אוֹת קְטַנָּה — פְּסוּלָה.
כ. שֶׁהַדְּיוֹ עוֹבֶרֶת עָלָיו. הדיו מכסה את הנקב. עוֹר הָעוֹף. הגם שיש בו נקבים, הם קטנים ומתכסים בדיו. נִקַּב בַּיָּרֵךְ שֶׁל אוֹת עַד שֶׁנִּפְסְקָה. הנקב חתך את ירך האות, וקיצר אותה. מְלֹא אוֹת קְטַנָּה. ניתן לקרוא את האות שנשתיירה כאות שלמה וקטנה.
כ. עוֹר שֶׁהָיָה נָקוּב וכו'. שו"ע או"ח לב,יג. נִקַּב הָעוֹר אַחַר שֶׁנִּכְתְּבוּ וכו'. שו"ע או"ח לב,טו-טז. אִם נִקַּב בְּתוֹךְ הָאוֹת… כָּשֵׁר. ואפילו אם הנקב ממלא את כל החלל, כשר. אך בירושלמי משמע שעל האות להיות מוקפת גוויל גם בצדה הפנימי (ראה לעיל הי"ט), ולכן פסול במקרה כזה (שו"ע). נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה מְלֹא אוֹת קְטַנָּה כָּשֵׁר. ואם ניקבה רגלה הפנימית של הה"א, כל עוד נשאר ממנה כל שהוא, כשרה לשיטת הרא"ש (שו"ע). ולשאר הפוסקים צריך שישאר ממנה לפחות כמלוא אות קטנה, וכן הלכה (רמ"א).

תקציר הפרק 

נושא חדש 🎉🎉 הלכות תפילין מזוזה וספר תורה

פרק א עור הסת"ם וכתיבת סת"ם

כתיבת הסת"ם צריכה להיות בדיו. העור שממנו מכינים את הקלף לכתיבת סת"ם צריך להיות עור של בהמה, חיה או עוף טהורים. ספר תורה יש לכתוב על החלק בעור הנקרא גויל, מזוזה על החלק הנקרא דוכסוסטוס, ותפילין על החלק הנקרא קלף📜. העור של ספרי תורה ותפילין צריך להיות מעובד לשם מצוות כתיבת הסת"ם ולכן צריך שהמעבדו יהיה ישראל, אולם עור מזוזה אינו צריך עיבוד לשמה.
כתיבת אזכרות שם ה' צריכה להיות לשם המצווה. סת"ם שכתבן אפיקורוס – יישרפו, ואם כתבן גוי או מי שאינו מצווה ומקיים הנחת תפילין (כגון אישה או קטן) – פסולים וטעונים גניזה.
האותיות צריכות להיות בכתיבה אשורית, ויש להיזהר שלא תידבק אות אחת בשנייה, ושיהיו האותיות ברורות שלא יהיה ניתן לטעות בקריאתן ברמה שילד יכול לקרוא.
אין לכתוב על הנקב, מלבד כשהדיו עוברת עליו. ניקב העור אחרי הכתיבה – כשר, ובלבד שנשאר מלוא אות קטנה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק א' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. היכן מעכב חסרון בקוץ של אות?

א- בתפילין, במזוזה ובספר תורה.
ב- בתפילין ובספר תורה.
ג- בתפילין ובמזוזה.

[פרק א', הלכה א-ב]

2. מה דין הכותב ספר תורה או מזוזה על קלף?

א- כשרים בדיעבד.
ב- ספר תורה – כשר; מזוזה – פסולה.
ג- מזוזה – כשרה; ספר תורה – פסול.

[פרק א', הלכה ט']

3. מה צריך עיבוד לשמה?

א- גויל או קלף של ספר תורה.
ב- גויל של ספר תורה, וקלף של ספר תורה או של תפילין.
ג- גויל של ספר תורה, וקלף של תפילין.

[פרק א', הלכה יא-יב]

תשובת
1-א 2-א 3-ב

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן