פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַתְּרוּמוֹת וְהַמַּעַשְׂרוֹת אֵינָן נוֹהֲגוֹת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וּנְבִיאִים הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגוֹת אַף בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְרֹב יִשְׂרָאֵל הוֹלְכִין וְשָׁבִים שָׁם. וַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגוֹת גַּם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ עַמּוֹן וּמוֹאָב, מִפְּנֵי שֶׁהֵן סְבִיבוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
א. הַתְּרוּמוֹת וְהַמַּעַשְׂרוֹת וכו'. לגבי חובת מעשר שני מחוץ לארץ ישראל ראה הלכות מעשר שני א,יד. בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. בזמן שאין בית המקדש קיים (וראה לקמן הכ"ו לגבי תוקף החיוב כיום). וּנְבִיאִים הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגוֹת אַף בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. בתקופת גלות בית ראשון כשגלו בעיקר לבבל תיקנו הנביאים להפריש תרומות ומעשרות גם בבבל (ראה אבות דרבי נתן פ"כ ופה"מ ידיים ד,ג). וַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגוֹת גַּם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וכו'. בתקופת הבית השני תיקנו חכמים להפריש בארצות נוספות מכיוון שהיו מישראל שהלכו להתיישב בהם (ריק"ו ע"פ הירושלמי). וּבְאֶרֶץ עַמּוֹן וּמוֹאָב. שממזרח לירדן, וראה בפסקים ושיטות. סְבִיבוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. גובלות בארץ ישראל. ולמרות שהן קרובות אליה יותר מבבל תקנתם נעשתה יותר מאוחר, מכיוון שהתנועה העיקרית של ישראל הייתה קודם לכן בין ארץ ישראל לבבל (רדב"ז).
ב. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם הִיא הָאֲרָצוֹת שֶׁכָּבַשׁ אוֹתָן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוֹ שׁוֹפֵט אוֹ נָבִיא מִדַּעַת רֹב יִשְׂרָאֵל, וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא כִּבּוּשׁ רַבִּים. אֲבָל יָחִיד מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט שֶׁהָלְכוּ וְכָבְשׁוּ לְעַצְמָן מָקוֹם, אֲפִלּוּ מִן הָאָרֶץ שֶׁנִּתְּנָה לְאַבְרָהָם – אֵינוֹ נִקְרָא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּנְהֲגוּ בּוֹ כָּל הַמִּצְווֹת. וּמִפְּנֵי זֶה חִלֵּק יְהוֹשֻׁעַ וּבֵית דִּינוֹ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטִים וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְבְּשָׁה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה כִּבּוּשׁ יָחִיד כְּשֶׁיַּעֲלֶה כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט וְיִכְבֹּשׁ חֶלְקוֹ.
ב. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם. לעניין מצוות התלויות בארץ ועניינים נוספים. אֲפִלּוּ מִן הָאָרֶץ שֶׁנִּתְּנָה לְאַבְרָהָם. גבולות הארץ שהובטחו לאברהם אבינו (בראשית טו,יט) רחבים יותר מן הארץ שכבשו בפועל עולי מצרים בכניסתם לארץ (המתוארות בהלכה ז). ואף אם כבש היחיד שטח מתוך הארץ המובטחת, אין כיבוש זה מחייב במצוות התלויות בארץ. וּמִפְּנֵי זֶה חִלֵּק יְהוֹשֻׁעַ וכו'. ראה יהושע פרקים יד-יט (ובמיוחד יד,א, יט,נא).
ג. הָאֲרָצוֹת שֶׁכָּבַשׁ דָּוִד חוּץ לְאֶרֶץ כְּנַעַן, כְּגוֹן אֲרַם נַהֲרַיִם אוֹ אֲרַם צוֹבָא וְאַחְלָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁמֶּלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא וְעַל פִּי בֵּית דִּין הַגָּדוֹל הוּא עוֹשֶׂה – אֵינָן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר, וְלֹא כְּחוּצָה לָאָרֶץ לְכָל דָּבָר כְּגוֹן בָּבֶל וּמִצְרַיִם, אֶלָּא יָצְאוּ מִכְּלַל חוּצָה לָאָרֶץ לִהְיוֹתָן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא הִגִּיעוּ.
וּמִפְּנֵי מָה יָרְדוּ מִמַּעֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? מִפְּנֵי שֶׁכָּבַשׁ אוֹתָם קֹדֶם שֶׁיִּכְבֹּשׁ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא נִשְׁאַר בָּהּ מִשִּׁבְעָה עֲמָמִין. וְאִלּוּ תָּפַס כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבוּלוֹתֶיהָ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ כָּבַשׁ אֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת, הָיָה כִּבּוּשׁוֹ כֻּלּוֹ כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר. וְהָאֲרָצוֹת שֶׁכָּבַשׁ דָּוִד הֵן הַנִּקְרָאִין סוּרְיָא.
ג. הָאֲרָצוֹת שֶׁכָּבַשׁ דָּוִד. ראה שמואל ב פרקים ח, י. וְאַחְלָב. נראה שהיא העיר חלב שבסוריה. וְלֹא כְּחוּצָה לָאָרֶץ לְכָל דָּבָר כְּגוֹן בָּבֶל וּמִצְרַיִם. שאף שבבבל ומצרים תיקנו תרומות ומעשרות (לעיל ה"א), הוא מכוח תקנה ולא בגלל כיבוש. יָצְאוּ מִכְּלַל חוּצָה לָאָרֶץ לִהְיוֹתָן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. לדינים מסוימים. וְלֹא הִגִּיעוּ. להיות במעלה השלמה של ארץ ישראל.
מִשִּׁבְעָה עֲמָמִין. עמי כנען. וְהָאֲרָצוֹת שֶׁכָּבַשׁ דָּוִד הֵן הַנִּקְרָאִין סוּרְיָא. וגבולותיה יתבארו לקמן ה"ט.
ד. וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהִיא בָּהֶן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהִיא בָּהֶן כְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְהַקּוֹנֶה בָּהּ קַרְקַע – כְּקוֹנֶה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וּשְׁבִיעִית. וְהַכֹּל בְּסוּרְיָא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
ד. וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהִיא בָּהֶן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. ראה למשל הלכות ביכורים ב,א, הלכות שבת ו,א, ו,יא. וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהִיא בָּהֶן כְּחוּצָה לָאָרֶץ. ראה למשל לקמן ה,יב, הלכות נזקי ממון ה,ב. יש גם מקרים שבהם יש לסוריה מעמד ביניים, ראה למשל הלכות עבודה זרה י,ג, הלכות מאכלות אסורות י,יא-יב. וּשְׁבִיעִית. ראה הלכות שמיטה ד,כז. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מדברי חכמים.
ה. כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם וְנִתְקַדֵּשׁ קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה – כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ, בָּטְלָה קְדֻשָּׁתָן, שֶׁקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה, לְפִי שֶׁהָיְתָה מִפְּנֵי הַכִּבּוּשׁ בִּלְבַד, קִדְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִדְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא.
כֵּיוָן שֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה וְהֶחֱזִיקוּ בְּמִקְצָת הָאָרֶץ – קִדְּשׁוּהָ קְדֻשָּׁה שְׁנִיָּה הָעוֹמֶדֶת לְעוֹלָם, לִשְׁעָתָהּ וּלְעָתִיד לָבֹא, וְהִנִּיחוּ אוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהֶן עוֹלֵי מִצְרַיִם וְלֹא הֶחֱזִיקוּ בָּהֶן עוֹלֵי בָּבֶל כְּשֶׁהָיוּ, וְלֹא פְּטָרוּם מִן הַתְּרוּמוֹת וְהַמַּעַשְׂרוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּסְמְכוּ עֲלֵיהֶן עֲנִיִּים בַּשְּׁבִיעִית.וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ הִתִּיר בֵּית שְׁאָן מֵאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בָּהֶן עוֹלֵי בָּבֶל. וְהוּא נִמְנָה עַל אַשְׁקְלוֹן וּפְטָרָהּ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת.

ה. וְנִתְקַדֵּשׁ קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה. מאחר שהארץ נכבשה, חלה עליה הקדושה.
כֵּיוָן שֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה. עליית עזרא שבה נבנה בית המקדש השני. קִדְּשׁוּהָ קְדֻשָּׁה שְׁנִיָּה הָעוֹמֶדֶת לְעוֹלָם. בניגוד לקדושת עולי מצרים שבטלה עם הגלות, קדושה זו של עולי בבל עומדת לעולם. והטעם הוא מפני שעולי מצרים החילו את חיוב המצוות על הארץ על ידי כיבוש וכיוון שנלקחה הארץ מהם בטל הכיבוש ובטלה הקדושה. לעומת זאת, עולי עזרא קידשו את הארץ בחזקה שהחזיקו בה והיא תקפה לעולם (ראה הלכות בית הבחירה ו,יד-טז). האחרונים עמדו על מהות ההבדל שבין כיבוש לחזקה. יש שכתבו שכיבוש נעשה בלא הסכמה והכרה מהאומות, לעומת חזקה שנעשית באופן מסודר ומוכר (כעליית עזרא בעקבות הצהרת כורש, ראה תוי"ט עדויות ח,ו, שו"ת שואל ומשיב מהדורה א, א,קכד). בכיוון אחר יש שנקטו כי ההבדל הוא באופן הקידוש, שעולי בבל קידשו אותה בדיבור, בנוסף לישיבה בקרקע ולכן היא קיימת לעולם ואילו עולי מצרים לא קידשוה בדיבור (רדב"ז; להסברים נוספים ראה אבן האזל בהלכות בית הבחירה שם, חידושים וביאורים להלכות בית הבחירה לרבי מליובאוויטש סימן טז; חבל נחלתו ו,לד). וְהִנִּיחוּ אוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת… כְּשֶׁהָיוּ וְלֹא פְּטָרוּם מִן הַתְּרוּמוֹת וְהַמַּעַשְׂרוֹת. אף שבטלה קדושת אותם המקומות, חכמים קבעו לנהוג בהם כפי שהיה קודם הגלות בזמן שישבו שם עולי מצרים שהפרישו בהם תרומות ומעשרות. כְּדֵי שֶׁיִּסְמְכוּ עֲלֵיהֶן עֲנִיִּים בַּשְּׁבִיעִית. שבמקומות אלו תיקנו דין תרומות ומעשרות תמיד ובפרט בשביעית, כדי שעניי ארץ ישראל שאינם מקבלים מתנות עניים ומעשר בשמיטה יוכלו לקבלן שם (וראה ריק"ו שגרס ופירש אחרת). ולגבי מעמדם של מקומות אלו מצד מצוות שביעית ראה הלכות שמיטה ד,כו.
וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ. רבי יהודה הנשיא. הִתִּיר בֵּית שְׁאָן. ופטר אותה לגמרי מתרומות ומעשרות, בניגוד לשאר המקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל. וְהוּא נִמְנָה עַל אַשְׁקְלוֹן וּפְטָרָהּ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. התיר בהסכמת חכמים שנמנו עמו את אשקלון שנמצאת גם היא בתחום עולי מצרים.
ו. נִמְצָא כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְעִנְיַן מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ נֶחֱלָק לְשָׁלֹשׁ מַחֲלָקוֹת: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְסוּרְיָא, וְחוּצָה לָאָרֶץ. וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נֶחֱלֶקֶת לִשְׁנַיִם: כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל – חֵלֶק אֶחָד, וְהַשְּׁאָר, שֶׁהֶחֱזִיקוּ בּוֹ עוֹלֵי מִצְרַיִם בִּלְבַד – חֵלֶק שֵׁנִי. וְחוּצָה לָאָרֶץ נֶחֱלֶקֶת לִשְׁנַיִם: אֶרֶץ מִצְרַיִם וְשִׁנְעָר וְעַמּוֹן וּמוֹאָב – הַמִּצְווֹת נוֹהֲגוֹת בָּהֶן מִדִּבְרֵי נְבִיאִים וְסוֹפְרִים, וּשְׁאָר הָאֲרָצוֹת – אֵין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת נוֹהֲגוֹת בָּהֶן.
ז. אֵי זוֹ הִיא הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם? מֵרֶקֶם שֶׁהִיא בְּמִזְרַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד הַיָּם הַגָּדוֹל, מֵאַשְׁקְלוֹן שֶׁהִיא לִדְרוֹם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד עַכּוֹ שֶׁהִיא בַּצָּפוֹן. הָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב, כָּל הָאָרֶץ שֶׁעַל יְמִינוֹ, שֶׁהוּא מִזְרַח הַדֶּרֶךְ – הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת חוּצָה לָאָרֶץ: טְמֵאָה מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַמִּים וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וּמִן הַשְּׁבִיעִית, עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ שֶׁאוֹתוֹ מָקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכָל הָאָרֶץ שֶׁעַל שְׂמֹאלוֹ, שֶׁהוּא מַעֲרַב הַדֶּרֶךְ – הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּטְהוֹרָה מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַמִּים, וְחַיֶּבֶת בַּמַּעֲשֵׂר וּבַשְּׁבִיעִית, עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ שֶׁאוֹתוֹ מָקוֹם חוּצָה לָאָרֶץ.
וְכָל שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד מִטּוּרֵי סִמְנוֹס וְלִפְנִים – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; מִטּוּרֵי סִמְנוֹס וְלַחוּץ – חוּצָה לָאָרֶץ. וְהַנַּנָּסִין שֶׁבַּיָּם – רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ חוּט מָתוּחַ עֲלֵיהֶן מִטּוּרֵי סִמְנוֹס וְעַד נַחַל מִצְרַיִם: מִן הַחוּט וְלִפְנִים – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; מִן הַחוּט וְלַחוּץ – חוּצָה לָאָרֶץ. וְזוֹ הִיא צוּרָתָהּ:
#איור: zr41#
ז. אֵי זוֹ הִיא הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם. נראה שכאן הרמב"ם מתכוון למקומות המשותפים שהחזיקו בהם גם עולי מצרים וגם עולי בבל, ובהמשך הוא יפרט את החילוקים ביניהם (יד"פ). מֵרֶקֶם שֶׁהִיא בְּמִזְרַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וסמוכה לים המלח. הַיָּם הַגָּדוֹל. הים התיכון. הָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב. כזיב נמצאת מצפון מזרח לעכו (כ-5 ק"מ מצפון לנהריה), ולשטח שביניהן אין מעמד אחיד אלא מה שממזרח לדרך שבין עכו לכזיב מוחזק כחוץ לארץ עד שיתברר אחרת, ומה שממערב לה מוחזק כארץ ישראל עד שיתברר אחרת. טְמֵאָה מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַמִּים. שגזרו חכמים שהנמצא בחוץ לארץ נטמא בטומאת מת (הלכות טומאת מת יא,א).
וְכָל שֶׁשּׁוֹפֵע וכו'. כאן מפרט הרמב"ם את הגבולות המלאים של עולי מצרים. וְכָל שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד מִטּוּרֵי סִמְנוֹס וְלִפְנִים. הגבול הצפון מערבי של הארץ מתחיל במורדות הדרומיים של רכס הרי סמנוס (בזיהויו של מקום זה יש כמה דעות ובשו"ת הרמב"ם קכז כתב שמדובר בהר 'בנייס', הנמצא כנראה באזור חופי סוריה). וְהַנַּנָּסִין שֶׁבַּיָּם. איים שבים. רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ חוּט מָתוּחַ עֲלֵיהֶן וכו'. ראה איור. נַחַל מִצְרַיִם. הגבול הדרום מערבי של הארץ על פי התורה (במדבר לז,ה), ונחלקו המפרשים אם זהו ואדי אל עריש או הנילוס. וְזוֹ הִיא צוּרָתָהּ. מובן כי המפה שצייר הרמב"ם מתארת את הגבולות באופן כללי ואין בה הקפדה על מידות ומיקום מדויקים. עם זאת קשה להבין כמה פרטים שמופיעים בה וחלקם אף סותרים לכאורה את דברי הרמב"ם עצמו. טורי סמנוס מסומנים במפה בדרום הארץ, אך ברור שהם מהווים למעשה את הנקודה הצפונית של הגבול. גם עניין לשונות הים והניסים אינו מחוור דיו. יש לציין עוד כי מן הציור ניתן אולי להבין שממזרח לרצועת ארץ העמים שבצד הדרך שבין עכו לכזיב יש שטח נוסף שהוא בתחום ארץ ישראל.
ח. מֵהֵיכָן הֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל? מִכְּזִיב וְלִפְנִים כְּנֶגֶד הַמִּזְרָח. וּמִכְּזִיב וְלַחוּץ עַד אֲמָנָה, וְהִיא סִמְנוֹס; וְעַד הַנָּהָר, וְהוּא נַחַל מִצְרַיִם – לֹא הֶחֱזִיקוּ בּוֹ. וּכְזִיב עַצְמָהּ לֹא הֶחֱזִיקוּ בָּהּ.
ח. מִכְּזִיב וְלִפְנִים כְּנֶגֶד הַמִּזְרָח. נראה שהכוונה כאן לרצועה שבין כזיב לעכו שנזכרה לעיל ה"ז ורצועה זו שהיא מכזיב ודרומה ('מכזיב ולפנים') היא חלק משטח עולי בבל (הלשון 'כנגד המזרח' קשה, שהרי על פי האמור לעיל ה"ז דווקא האזור המערבי בין עכו לכזיב הוא זה שקדוש, וראה גם בציור הרמב"ם שם). וּמִכְּזִיב וְלַחוּץ עַד אֲמָנָה וְהִיא סִמְנוֹס. זהו השטח הצפוני של עולי מצרים שלא החזיקו בו עולי בבל. וְעַד הַנָּהָר וְהוּא נַחַל מִצְרַיִם. זהו השטח הדרומי של עולי מצרים שלא החזיקו בו עולי בבל.
ט. אֵי זוֹ הִיא סוּרְיָא? מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּלְמַטָּה כְּנֶגֶד אֲרַם נַהֲרַיִם וַאֲרַם צוֹבָה, כָּל יַד פְּרָת עַד בָּבֶל, כְּגוֹן דַּמֶּשֶׂק וְאַחְלָב וְחָרָן וּמִנְבָּג וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, עַד שִׁנְעָר. וְצֹהַר – הֲרֵי הִיא כְּסוּרְיָא. אֲבָל עַכּוֹ – חוּצָה לָאָרֶץ כְּאַשְׁקְלוֹן, וְהֵן תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
ט. מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּלְמַטָּה. מארץ ישראל צפונה. ובעיקרו נפרש שטחה של סוריה הרחק לכיוון צפון מזרח מארץ ישראל (ראה איור). אֲבָל עַכּוֹ חוּצָה לָאָרֶץ כְּאַשְׁקְלוֹן. נראה שאין הכוונה לחוץ לארץ ממש אלא לכך שמקומות אלו אינם כלולים בשטח עולי בבל (ראה כס"מ).
י. גּוֹי שֶׁקָּנָה קַרְקַע בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – לֹא הִפְקִיעָהּ מִן הַמִּצְווֹת, אֶלָּא הֲרֵי הִיא בִּקְדֻשָּׁתָהּ. לְפִיכָךְ, אִם חָזַר יִשְׂרָאֵל וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ – אֵינָהּ כְּכִבּוּשׁ יָחִיד, אֶלָּא מַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וּמֵבִיא בִּכּוּרִים, וְהַכֹּל מִן הַתּוֹרָה, כְּאִלּוּ לֹא נִמְכְּרָה לַגּוֹי מֵעוֹלָם. וְיֵשׁ קִנְיָן לַגּוֹי בְּסוּרְיָא לְהַפְקִיעַ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת וּמִן הַשְּׁבִיעִית, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
י. גּוֹי שֶׁקָּנָה קַרְקַע בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא הִפְקִיעָהּ מִן הַמִּצְווֹת אֶלָּא הֲרֵי הִיא בִּקְדֻשָּׁתָהּ. ולכן חייבת באופן עקרוני במצוות התלויות בארץ (וראה בהלכות הבאות שיש מקרים שיבול שגדל בקרקע של גוי פטור בפועל מחיוב תרומות ומעשרות). וּמֵבִיא בִּכּוּרִים. ראה הלכות ביכורים ב,טו. וְיֵשׁ קִנְיָן לַגּוֹי בְּסוּרְיָא לְהַפְקִיעַ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת וּמִן הַשְּׁבִיעִית. ולכן פירות שגדלו בסוריה בקרקע שבבעלות גוי פטורים מתרומות ומעשרות בכל מקרה. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן הל' טו-יז.
יא. פֵּרוֹת הַגּוֹי שֶׁגָּדְלוּ בְּקַרְקַע שֶׁקָּנָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: אִם נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן בְּיַד הַגּוֹי וּמֵרְחָן הַגּוֹי – פְּטוּרִין מִכְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "דְּגָנְךָ" (דברים יח,ד) – וְלֹא דִּגּוּן גּוֹי; וְאִם לְקָחָן יִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּתְלְשׁוּ קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן, וּגְמָרָן יִשְׂרָאֵל – חַיָּבִין בַּכֹּל מִן הַתּוֹרָה, וּמַפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמוֹכְרָהּ לַכֹּהֵן, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וַהֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר לַלֵּוִי בַּמַּעֲשֵׂר וְלַכֹּהֵן בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר: 'אֲנִי בָּאתִי מִכֹּחַ אִישׁ שֶׁאֵין אַתֶּם יְכוֹלִין לִטֹּל מִמֶּנּוּ כְּלוּם'.
וּמִפְּנֵי מָה לֹא יִתֵּן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכֹּהֵן כִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר: "כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר" וכו' (במדבר יח,כו) – טֶבֶל שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל אַתָּה מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן, אֲבָל טֶבֶל שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִן הַגּוֹי אֵין אַתָּה נוֹתֵן לַכֹּהֵן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁתַּפְרִישׁ מִמֶּנּוּ, אֶלָּא מוֹכְרָהּ לַכֹּהֵן וְלוֹקֵחַ דָּמֶיהָ.
יא. אִם נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן בְּיַד הַגּוֹי וּמֵרְחָן הַגּוֹי. 'גמר מלאכה' הוא כינוי לפעולות האחרונות של הטיפול ביבול, וזהו השלב שבו חל על הפירות חיוב גמור של תרומות ומעשרות (ראה הלכות מעשר ג,א-ב שלאחר גמר מלאכה אסור לאכול אפילו אכילת עראי מפירות שמיועדים למכירה). בתבואה גמר המלאכה הוא המירוח שהיא החלקה וניקוי של גרעיני התבואה לאחר שנערמו (שם ה"ה). שֶׁנֶּאֱמַר דְּגָנְךָ וְלֹא דִּגּוּן גּוֹי. התבואה נקראת 'דגן' רק לאחר שעשה ערמה מהגרעינים, והתורה חייבה תבואה בתרומות ומעשרות רק אם ישראל עשאה דגן. לְקָחָן. קנה אותם. חַיָּבִין בַּכֹּל מִן הַתּוֹרָה. מכיוון שאין קניין לגוי להפקיע מן המעשרות. וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמוֹכְרָהּ לַכֹּהֵן וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וַהֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ. במצב הרגיל נותן את התרומות ומעשרות ללא תמורה, אבל כאן אינו חייב לתת לכהן וללוי את תרומת המעשר והמעשר. ולכן את תרומת המעשר שמותרת באכילה רק לכהנים יכול למכור לכהן, ואת המעשר יכול לאכול בעצמו. אֲנִי בָּאתִי מִכֹּחַ אִישׁ שֶׁאֵין אַתֶּם יְכוֹלִין לִטֹּל מִמֶּנּוּ כְּלוּם. שהרי הגוי שאצלו גדל היבול אינו חייב בתרומות ומעשרות.
כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר וכו'. הפסוק עוסק בחובת הלוויים להפריש מהמעשר תרומת מעשר עבור הכהנים, ולמדו חכמים שאם גדל אצל הגוי אינו חייב לתת לכהנים את תרומת המעשר, ולכן יכול לומר ללוי ולכהן שכיוון שקנאם מהגוי הוא פטור מלתת להם. והוא הדין לגבי מעשר (ראה ערוה"ש סעיף טז, ד"א ויד"פ).
יב. מָכַר הַגּוֹי הַפֵּרוֹת שֶׁלּוֹ לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין בַּקַּרְקַע: אִם עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וְנִגְמְרוּ בְּיַד יִשְׂרָאֵל – חַיָּבִין בַּכֹּל, וְנוֹתֵן הַתְּרוּמוֹת וְהַמַּעַשְׂרוֹת לַבְּעָלִים; וְאִם מְכָרָן אַחַר שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת – מַפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר, וְנוֹתֵן מֵהֶן לַבְּעָלִים לְפִי חֶשְׁבּוֹן.
כֵּיצַד? לָקַח תְּבוּאָה זְרוּעָה מִן הַגּוֹי אַחַר שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ, וְנִגְמְרָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל – מַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְנוֹתֵן שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַמַּעֲשֵׂר לַלֵּוִי וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכֹּהֵן, וּמוֹכֵר לוֹ הַשְּׁלִישׁ.
יב. אִם עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת. 'עונת המעשרות' היא כינוי לשלב מוקדם בגידול הפרי שבו מתחיל חיוב מעשרות (שאם קוטף בשלב זה ורוצה לאכול אכילת קבע חייב לעשר). בתבואה עונת המעשרות היא כשצמחה כדי שליש (ראה הלכות מעשר ב,ג-ה). וְאִם מְכָרָן אַחַר שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת. ולאחר שקנאם ישראל המשיכו הפירות לגדול ברשותו. מַפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר וְנוֹתֵן מֵהֶן לַבְּעָלִים לְפִי חֶשְׁבּוֹן. מכיוון שגמר המלאכה היה ברשות ישראל הוא מחויב להפריש תרומות ומעשרות, אך חובת הנתינה של תרומת המעשר והמעשר לכהן וללוי אינה אלא לפי החלק היחסי של התבואה שגדלה ברשותו, וכפי שמתבאר בסמוך.
לָקַח תְּבוּאָה זְרוּעָה מִן הַגּוֹי אַחַר שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ. שהוא עונת המעשרות בתבואה (הלכות מעשר ב,ה). מַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הי"א, שהרי גמר המלאכה היה בידי ישראל.
יג. יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּכַר פֵּרוֹתָיו לְגוֹי קֹדֶם שֶׁיָּבֹאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּגְמָרָן הַגּוֹי – פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת. וְאִם אַחַר שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁגְּמָרָן הַגּוֹי – חַיָּבִין בַּכֹּל מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן גּוֹי שֶׁגָּמַר פֵּרוֹת יִשְׂרָאֵל, הוֹאִיל וְדִגּוּנָן בְּיַד גּוֹי – אֵינָן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם.
יג. וּגְמָרָן הַגּוֹי פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת. כדין פירות הגוי שנגמרה מלאכתם על ידו (לעיל הי"א). חַיָּבִין בַּכֹּל מִדִּבְרֵיהֶם. חכמים חייבו להפריש מהם תרומות ומעשרות מאחר שהגיעו לעונת המעשרות כשהיו ברשות ישראל. וְכֵן גּוֹי שֶׁגָּמַר פֵּרוֹת יִשְׂרָאֵל. אפילו אם הפירות עדיין ברשות הישראל והגוי רק עשה את פעולת גמר המלאכה (ד"א ויד"פ).
יד. מָכַר הַגּוֹי לְיִשְׂרָאֵל פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין אַחַר שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּמֵרְחָן הַגּוֹי בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל – אֵינָן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּבְמַעַשְׂרוֹת, הוֹאִיל וּבָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת בִּרְשׁוּת הַגּוֹי וּמֵרְחָן הַגּוֹי, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל.
יד. אֵינָן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּבְמַעַשְׂרוֹת. אפילו לא מדברי חכמים.
טו. הַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְּסוּרְיָא – חַיָּב בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְחַיֵּב מִן הַתּוֹרָה הַקּוֹנֶה בִּירוּשָׁלַיִם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל הַקּוֹנֶה פֵּרוֹת מִן הַגּוֹיִם בְּסוּרְיָא, בֵּין תְּלוּשִׁין בֵּין מְחֻבָּרִין, אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּרְחָן יִשְׂרָאֵל, הוֹאִיל וְאֵינָן מִקַּרְקַע שֶׁלּוֹ – פְּטוּרִין.
טו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ד.
טז. קָנָה קַרְקַע מִן הַגּוֹי בְּסוּרְיָא וּפֵרוֹת מְחֻבָּרִין בָּהּ: אִם הִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת בְּיַד הַגּוֹי – פְּטוּרִין; וְאִם עֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, הוֹאִיל וְקָנָה אוֹתָם עִם הַקַּרְקַע – חַיָּב לְעַשֵּׂר.
יז. יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה אָרִיס לְגוֹי בְּסוּרְיָא – פֵּרוֹתָיו פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ בְּגוּף הַקַּרְקַע כְּלוּם, וְיֵשׁ לַגּוֹי קִנְיָן בְּסוּרְיָא לְהַפְקִיעַ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הַחוֹכֵר וְהַמְקַבֵּל וְהַשּׂוֹכֵר שָׂדֶה מִן הַגּוֹי בְּסוּרְיָא – פָּטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת וּמִן הַתְּרוּמוֹת.
יז. אָרִיס. מעבד שדה של אחרים ונוטל אחוז מסוים מהיבול, והשדה באחריות הבעלים. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"י. וְכֵן הַחוֹכֵר… פָּטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת וּמִן הַתְּרוּמוֹת. אף שמקבלים את השדה לאחריותם, בסוריה אינם נחשבים כבעלי השדה להתחייב במעשרות. הַחוֹכֵר וְהַמְקַבֵּל וְהַשּׂוֹכֵר. החוכר משלם לבעלים כמות קצובה של פירות ולא כמות יחסית. המקבל משלם אחוז מסוים מן היבול. והשוכר משלם סך קצוב של כסף.
יח. יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּקַח בְּסוּרְיָא שָׂדֶה מִן הַגּוֹי עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, וְחָזַר וּמְכָרָהּ לְגוֹי מֵאַחַר שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ, אִם חָזַר יִשְׂרָאֵל וּלְקָחָהּ פַּעַם שְׁנִיָּה – הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, שֶׁהֲרֵי נִתְחַיְּבָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל.
יח. שֶׁהֲרֵי נִתְחַיְּבָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל. שהשדה הייתה ברשותו גם כשהגיעה לעונת המעשרות וגם בגמר המלאכה.
יט. יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לוֹ קַרְקַע בְּסוּרְיָא, וְהוֹרִיד לוֹ אָרִיס, וְשָׁלַח לוֹ הָאָרִיס פֵּרוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: מִן הַשּׁוּק לָקַח. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ הַמִּין מָצוּי בַּשּׁוּק.
יט. הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין שֶׁאֲנִי אוֹמֵר מִן הַשּׁוּק לָקַח. מכיוון שאותו פרי מצוי בשוק וייתכן שאינם מהפירות שגדלו ברשותו יש להקל מספק, היות וחובת ההפרשה בסוריה היא מדברי חכמים.
כ. שֻׁתָּפוּת הַגּוֹי חַיֶּבֶת בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. כֵּיצַד? יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁלָּקְחוּ שָׂדֶה בְּשֻׁתָּפוּת, אֲפִלּוּ חָלְקוּ הַשָּׂדֶה בְּקוֹמָתָהּ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם חָלְקוּ גָּדִישׁ – הֲרֵי טֶבֶל וְחֻלִּין מְעֹרָבִין בְּכָל קֶלַח וָקֶלַח מֵחֶלְקוֹ שֶׁל גּוֹי, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּרְחָן הַגּוֹי; וְחִיּוּבָן מִדִּבְרֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
כ. אֲפִלּוּ חָלְקוּ הַשָּׂדֶה בְּקוֹמָתָהּ. אף שחילקו ביניהם את התבואה כשהיא עומדת בשדה ועדיין לא נקצרה, אין אומרים שהחצי שנטל הגוי הוא הפטור מתרומה ומעשרות והחצי שנטל ישראל הוא החייב, אלא התבואה כולה חצייה חייבת וחצייה פטורה הואיל וגדלה בשותפות. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם חָלְקוּ גָּדִישׁ. שחילקו את היבול אחרי שנקצר ונערם בשדה, שבמקרה זה ברור שלא ניתן להתייחס לכל מחצית מן התבואה כאילו גדלה רק בחלקו של אחד מהם. הֲרֵי טֶבֶל וְחֻלִּין מְעֹרָבִין בְּכָל קֶלַח וָקֶלַח מֵחֶלְקוֹ שֶׁל גּוֹי. שכל יחידה נחשבת כתערובת של תבואה החייבת במעשרות ותבואה הפטורה. אַף עַל פִּי שֶׁמֵּרְחָן הַגּוֹי. אף שהגוי מירח את החלק שנטל, חלקו של הישראל המעורב בו לא נפטר בכך מחיוב תרומה ומעשרות. וְחִיּוּבָן מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הי"ג, שתבואה של ישראל שנתמרחה בידי הגוי חייבת מתקנת חכמים.
כא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁל תּוֹרָה, וּבְשֶׁל תּוֹרָה אֵין בְּרֵרָה. אֲבָל אִם לָקְחוּ שָׂדֶה בְּסוּרְיָא, הוֹאִיל וְהַמַּעַשְׂרוֹת שָׁם מִדִּבְרֵיהֶם, אֲפִלּוּ חָלְקוּ הַגָּדִישׁ – חֶלְקוֹ שֶׁל גּוֹי פָּטוּר מִכְּלוּם.
כא. בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁל תּוֹרָה. שהתבואה בארץ ישראל חייבת מעיקר הדין בתרומה ומעשרות מן התורה. וּבְשֶׁל תּוֹרָה אֵין בְּרֵרָה. שבדבר שנוגע לדין תורה, לא ניתן לסמוך על כך שבסופו של דבר יתברר מהו חלקו של כל אחד, ולהתייחס משום כך למחצית שנטל כל אחד לבסוף כאילו הייתה חלקו מלכתחילה, אלא מתייחסים לכל התבואה כמעורבת. דין ה'ברירה', דהיינו האפשרות להתייחס למה שהתברר לבסוף כאילו כך היה מן ההתחלה, נוגע להרבה עניינים בהלכה, וביחס אליו נקבע כי בדברים שמן התורה אין סומכים על הברירה שלבסוף, ואילו בדברים שמדברי חכמים ניתן לסמוך על כך (ראה למשל הלכות מעשר ז,א, הלכות יום טוב ה,כ). אֲבָל אִם לָקְחוּ שָׂדֶה בְּסוּרְיָא… חֶלְקוֹ שֶׁל גּוֹי פָּטוּר מִכְּלוּם. שבדברים שמדברי חכמים סומכים על הברירה, אפילו אם חילקו ביניהם תבואה שנקצרה כבר, ואומרים שמה שנטל הגוי הוא חלקו מתחילה ופטור מתרומה ומעשרות.
כב. פֵּרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּצְאוּ לְחוּצָה לָאָרֶץ – פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה וּמִן הַתְּרוּמוֹת וְהַמַּעַשְׂרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה" (במדבר טו,יח) – שָׁמָּה אַתֶּם חַיָּבִין, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ פְּטוּרִין. וְאִם יָצְאוּ לְסוּרְיָא – חַיָּבִין מִדִּבְרֵיהֶם.
וְכֵן פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ – חַיָּבִין בַּחַלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁמָּה" – שָׁמָּה אַתֶּם חַיָּבִין, בֵּין בְּפֵרוֹת הָאָרֶץ בֵּין בְּפֵרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ. וְאִם נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר בְּיַד יִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ – חַיָּבִין בַּמַּעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם.
כב. פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה. מן התורה. אמנם חכמים תיקנו להפריש חלה גם בחוץ לארץ (ראה הלכות ביכורים ה,ו-ז). וְאִם יָצְאוּ לְסוּרְיָא חַיָּבִין מִדִּבְרֵיהֶם. מכיוון שאינה כחוצה לארץ (לעיל ה"ג), אינם נחשבים לפירות שיצאו לחוץ לארץ (ראה רדב"ז).
וְכֵן פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ חַיָּבִין בַּחַלָּה וכו'. מן התורה. שחיוב החלה נקבע על פי מקום גלגול העיסה (רדב"ז). וְאִם נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר בְּיַד יִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ חַיָּבִין בַּמַּעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם. שאמנם מן התורה פטורים הואיל וצמחו בחוץ לארץ, ודינם נקבע על פי מקום גידולם, אולם אם נקבעו בארץ למעשרות חייבים מדברי סופרים (ובכס"מ השווה את דין החלה לדין התרומה והמעשרות, וכתב בכולם שכשם שהגלגול בארץ מחייב מן התורה לחלה, כך הקביעה למעשרות מחייבת מן התורה. ורק פירות חוץ לארץ שנקבעו בחוץ לארץ למעשר, אחרי שנכנסו לארץ חייבים במעשרות מדבריהם).
כג. עֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בִּסְפִינָה לָאָרֶץ, בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת בָּאָרֶץ – הֲרֵי הַצּוֹמֵחַ בּוֹ חַיָּב בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת וּשְׁבִיעִית, כְּצוֹמֵחַ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַצְמָהּ.
כג. בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת בָּאָרֶץ. כאשר תחתית הספינה נוגעת ומתחככת באדמה, שאז נחשב מה שגדל בה כגדל באדמת ארץ ישראל.
כד. אִילָן שֶׁהוּא עוֹמֵד בָּאָרֶץ וְנוֹטֶה לְחוּצָה לָאָרֶץ, אוֹ עוֹמֵד בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְנוֹטֶה לָאָרֶץ – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָעִקָּר. הָיוּ מִקְצָת שָׁרָשָׁיו בָּאָרֶץ וּמִקְצָת שָׁרָשָׁיו בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אֲפִלּוּ הָיָה צְחִיחַ סֶלַע מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶן – הֲרֵי טֶבֶל וְחֻלִּין מְעֹרָבִין זֶה בָּזֶה.
כד. הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָעִקָּר. המקום שבו נמצאים השורשים. אֲפִלּוּ הָיָה צְחִיחַ סֶלַע מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶן וכו'. אפילו אם מפריד ביניהם סלע רצוף, והשורשים אינם יכולים לעבור לצד השני לא מתייחסים לכל צד של האילן בנפרד. הֲרֵי טֶבֶל וְחֻלִּין מְעֹרָבִין זֶה בָּזֶה. שכל פרי נחשב מעורב מטבל וחולין (ע"פ ריטב"א בבא בתרא כז,ב).
כה. עָצִיץ נָקוּב שֶׁהָיָה בּוֹ זֶרַע שֶׁלֹּא הִשְׁרִישׁ, וְהָיָה נִקְבּוֹ בָּאָרֶץ וְנוֹפוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ – הוֹלְכִין אַחַר הַנּוֹף.
כה. עָצִיץ נָקוּב שֶׁהָיָה בּוֹ זֶרַע שֶׁלֹּא הִשְׁרִישׁ. אם יש בתחתיתו נקב גדול דיו כדי ששורשיו יצאו ויתחברו לקרקע אבל בפועל לא התחברו לקרקע. וְנוֹפוֹ. ענפיו ועליו. הוֹלְכִין אַחַר הַנּוֹף. ולא אחר מקום הנקב. שמאחר שלא השריש, נמצא שאין עיקרו בארץ.
כו. הַתְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה, וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל, וַאֲפִלּוּ בִּימֵי עֶזְרָא – אֵינָהּ מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם, שֶׁאֵין לְךָ תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבִזְמַן שֶׁיִּהְיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי תָבֹאוּ" (במדבר טו,ב ועוד) – בִּיאַת כֻּלְּכֶם, כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה וּכְמוֹ שֶׁהֵן עֲתִידִין לַחֲזוֹר בִּירֻשָּׁה שְׁלִישִׁית, לֹא כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה שְׁנִיָּה שֶׁהָיְתָה בִּימֵי עֶזְרָא, שֶׁהָיְתָה בִּיאַת מִקְצָתָם, וּלְפִיכָךְ לֹא חִיְּבָה אוֹתָן מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא הַדִּין בַּמַּעַשְׂרוֹת, שֶׁאֵין חַיָּבִין בָּהֶן בַּזְּמַן הַזֶּה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם כַּתְּרוּמָה.
כו. הַתְּרוּמָה וכו'. ובכלל זה גם חלה (הלכות ביכורים ה,ה). וַאֲפִלּוּ בִּימֵי עֶזְרָא. בימי בית שני. שֶׁנֶּאֱמַר כִּי תָבֹאוּ בִּיאַת כֻּלְּכֶם. פסוק זה נאמר לגבי מצוות נסכים, ולמדו חכמים שכן הדין גם לגבי תרומות (ראה יד"פ). כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה. כיבוש עולי מצרים. בִּירֻשָּׁה שְׁלִישִׁית. בתום גלות בית שני.

תקציר הפרק 

פרק א' הלכות תרומות
פרק ראשון בנושא זה🎉

המקומות החייבים בתרומות ומעשרות

בשני הפרקים הראשונים הרמב"ם עוסק בכללי החיוב בתרומות ומעשרות. בפרק זה הרמב"ם עוסק במקום הגידול של הפירות – מגדיר את המקומות השונים ואת רמת החיוב שבכל מקום.

התרומות והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית (בית המקדש) בין שלא בפני הבית.ונביאים ואח"כ חכמים הוסיפו מקומות סמוכים לא"י שיהיו חייבים בתרומות.

התרומה בזמן הזה, ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדרבנן שאין דין תרומה של תורה אלא בזמן שיהיו כל ישראל בארץ ישראל.

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום-אינו נקרא ארץ ישראל, כדי שינהגו בו כל המצוות.

הארצות שכבש המלך דוד חוץ לארץ כנען, כגון ארם נהריים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן–אף על פי שמלך ישראל הוא, ועל פי בית דין הגדול היה עושה–אינן כארץ ישראל לכל דבר, ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצריים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ, ולהיותן כארץ ישראל לא הגיעו. מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל, אלא נשאר בה משבעה עממים; ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה תחילה, ואחר כך כבש ארצות אחרות–היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר. והארצות שכבש דוד, הן הנקראים סוריא.
גבולות ארץ ישראל מפורטות בפרק ואין כאן המקום להאריך.

גוי שקנה קרקע בארץ ישראל -לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה וכאשר יהודי קונה ממנו את הקרקע היא חייבת בתרומות.

פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל–אם נגמרה מלאכתם ביד הגוי ללא מעורבות ישראל -פטורה מן התרומות. (שותפות הגוי, חייבת בתרומות ומעשרות) (כמפורט בפרק)

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק א' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם כיבוש הארץ בימי יהושוע היה כיבוש רבים?

2.הטעם שסוריא אינה כארץ ישראל-שכבשה דוד על דעת עצמו?

3.התנאי לחיוב תרומה מהתורה הוא שרוב היהודים גרים בארץ?

 

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן