[א] כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה – חֲמִשִּׁים, וּכְבָר נִמְנוּ.
א. הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה חֲמִשִּׁים וּכְבָר נִמְנוּ. המומים שפוסלים את הכהנים מלעבוד במקדש ואת הבהמה מלהיות קרבן (הלכות ביאת מקדש פרק ז).
[ב] וְיֵשׁ מוּמִין אֲחֵרִים מְיֻחָדִין בַּבְּהֵמָה וְאֵינָן רְאוּיִין לִהְיוֹת בָּאָדָם, וּשְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים הֵן, וְזֶה הוּא פְּרָטָן: א) אִם הָיָה גַּלְגַּל עֵינָהּ עָגֹל כְּשֶׁל אָדָם. ב) עֵינָהּ אַחַת גְּדוֹלָה כְּשֶׁל עֵגֶל, וְהַשְּׁנִיָּה קְטַנָּה כְּשֶׁל אַוָּז. אֲבָל אִם הָיְתָה אֹזֶן גְּדוֹלָה וְאֹזֶן קְטַנָּה, אֲפִלּוּ קְטַנָּה עַד כְּפוֹל – כָּשֵׁר. ג) אִם יֵשׁ בְּלֹבֶן עֵינָהּ יַבֹּלֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֵׂעָר. ד) אִם נִקַּב הָעוֹר שֶׁבֵּין שְׁנֵי חֳטָמֶיהָ בְּמָקוֹם הַנִּרְאֶה. ה) פִּיהָ דּוֹמֶה לְשֶׁל חֲזִיר, פָּרוּס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְחֻדָּד כְּשַׁפּוּד.
ב. וְיֵשׁ מוּמִין אֲחֵרִים מְיֻחָדִין בַּבְּהֵמָה וְאֵינָן רְאוּיִין לִהְיוֹת בָּאָדָם. מומים באיברים המיוחדים לבהמה או מומים המצויים בבהמה ואינם מצויים בבני אדם (ריק"ו, רדב"ז, לח"מ). גַּלְגַּל עֵינָהּ עָגֹל כְּשֶׁל אָדָם. שלא כבהמה שגלגל עינה משוך. כְּפוֹל. בגודל גרגיר של פול. נִקַּב הָעוֹר שֶׁבֵּין שְׁנֵי חֳטָמֶיהָ בְּמָקוֹם הַנִּרְאֶה. קרוב לחורי הנחיריים במקום גלוי שניתן לראותו. ואם היה בפנים במקור נסתר, אינו מום (פה"מ בכורות ו,ד). פָּרוּס. השפה העליונה פרוסה על התחתונה ובולטת החוצה (רש"י בכורות מ,א), ויש מפרשים שהשפה עקומה כלפי מעלה (רבנו גרשום שם). אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְחֻדָּד כְּשַׁפּוּד. שכן אצל החזיר החלק העליון של פיו נעשה צר ומחודד כשיפוד, אך כאן נחשב למום גם ללא זה.
[ג] ו) חִטֶּיהָ הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּקְּבוּ. ז) אוֹ שֶׁנִּגְמְמוּ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאַר מִקְצָתָן. ח) אוֹ שֶׁנִּפְגְּמוּ. ט) אִם נֶעֶקְרוּ חִטֶּיהָ הַפְּנִימִיּוֹת, שֶׁהֲרֵי בְּעֵת שֶׁפּוֹתַחַת פִּיהָ וְצוֹוַחַת הֵן נִרְאִין חֲסֵרִין.
ג. חִטֶּיהָ הַחִיצוֹנוֹת… הַפְּנִימִיּוֹת. מעין שתי לשונות בשר הנמצאות בעומק החיך קרוב ללוע הבהמה, ויש בהם חיצוניות הנראות כשפותחת את פיה, ופנימיות המכסות פתח הקנה שבגרון (פה"מ בכורות ו,ד). ויש מפרשים שהחיטים הן שיניים. והחיטים הפנימיות הן השיניים הטוחנות, והחיצוניות הן השיניים הקדמיות (פה"מ שם בהסבר השני ורבנו גרשום בכורות לט,א). שֶׁנִּקְּבוּ. שנעשה בהם חור אפילו כשלא נחסר כלל. שֶׁנִּפְגְּמוּ. שחסרו מעט. שֶׁנִּגְמְמוּ. הצטמקו ונשאר בהם רק רושם מועט (ולפירוש השני מדובר שנשברו הישניים). שֶׁהֲרֵי בְּעֵת שֶׁפּוֹתַחַת פִּיהָ וְצוֹוַחַת הֵן נִרְאִין חֲסֵרִין. אף שכשהבהמה פותחת את פיה בצורה רגילה אין חיטים אלו נראים, מכיוון שכשהיא פותחת הרבה את פיה חיטים אלו נראים נחשב החיסרון שלהם למום גלוי, הפוסל.
[ד] י) אִם נִטְּלוּ קַרְנֶיהָ וְזַכְרוּתָן עִמָּהֶן וְלֹא נִשְׁאַר מֵהֶן כְּלוּם. אֲבָל נְקֵבָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קַרְנַיִם – כְּשֵׁרָה. יא) אִם נִפְגַּם הָעוֹר שֶׁחוֹפֶה אֶת גִּיד הַבְּהֵמָה. יב) אִם נִפְגְּמָה הָעֶרְוָה שֶׁל נְקֵבָה. יג) אִם נִפְגַּם הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם, אֲבָל לֹא מִן הַפֶּרֶק. יד) אִם הָיָה רֹאשׁ הַזָּנָב מְפֻצָּל לִשְׁנַיִם בִּשְׁנֵי עֲצָמִים. טו) אִם הָיָה בֵּין חֻלְיָה לְחֻלְיָה מְלֹא אֶצְבַּע בָּשָׂר. יו) אִם הָיָה הַזָּנָב קָצָר. וְעַד כַּמָּה? בַּגְּדִי: חֻלְיָה אַחַת – מוּם, שְׁתַּיִם – כָּשֵׁר; וּבַטָּלֶה: אֹרֶךְ שְׁתֵּי חֻלְיוֹת – מוּם, הָיְתָה שָׁלֹשׁ – כָּשֵׁר. יז) זְנַב הַגְּדִי שֶׁהָיָה רַךְ וּמְדֻלְדָּל, דּוֹמֶה לְשֶׁל חֲזִיר. יח) אִם נִשְׁבַּר עֶצֶם הַזָּנָב. אֲבָל אִם נִשְׁבַּר עֶצֶם מִצַּלְעוֹתָיו – כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ בַּגָּלוּי.
ד. נִטְּלוּ קַרְנֶיהָ וְזַכְרוּתָן עִמָּהֶן וְלֹא נִשְׁאַר מֵהֶן כְּלוּם. קרן הבהמה מורכבת מעצם ('זכרות') וסביבה חומר קרנִי. כאשר ניטל הקרן עם כל עצם הזכרות נחשב למום (וכאשר נשאר מעט זכרות, נחשב אינו מובחר כדלקמן ה"ח). אֲבָל נְקֵבָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קַרְנַיִם כְּשֵׁרָה. למרות שבדרך כלל אין לנקבה (של חלק ממיני הבהמות) קרניים. נִפְגַּם הָעוֹר שֶׁחוֹפֶה אֶת גִּיד הַבְּהֵמָה. נחסר מעט מהכיס שאיבר מינו של הזכר מצוי בו. הָעֶרְוָה שֶׁל נְקֵבָה. נחסר מאיבר מינה של הנקבה מהחלק הבולט מהגוף. אִם נִפְגַּם הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם אֲבָל לֹא מִן הַפֶּרֶק. נחתך מהזנב במקום שבו יש חוליות של עצם הזנב ולא במקום שבו יש בשר בחיבור בין החוליות ששם חוזר ונראה. אִם הָיָה רֹאשׁ הַזָּנָב מְפֻצָּל לִשְׁנַיִם בִּשְׁנֵי עֲצָמִים. ראש הזנב התפצל לשניים ובכל חלק יש עצם. אִם הָיָה בֵּין חֻלְיָה לְחֻלְיָה מְלֹא אֶצְבַּע בָּשָׂר. בין חוליה אחת לחוליה שנייה בזנב היה מרחק של אצבע (כ-2 ס"מ) או יותר של בשר ללא עצם. חֻלְיָה אַחַת מוּם. כשזנבה קצר עד כדי כך שבעצם הזנב שבו יש רק חוליה אחת, נחשב הדבר למום. זְנַב הַגְּדִי שֶׁהָיָה רַךְ וּמְדֻלְדָּל דּוֹמֶה לְשֶׁל חֲזִיר. בניגוד לזנב הגדי שהוא זקוף כלפי מעלה. אֲבָל אִם נִשְׁבַּר עֶצֶם מִצַּלְעוֹתָיו כָּשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ בַּגָּלוּי. וכן הוא במומי אדם (הלכות ביאת מקדש ז,יא).
[ה] יט) בַּעַל חָמֵשׁ רַגְלַיִם. כ) אִם אֵין לוֹ אֶלָּא שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם. כא) אִם הָיְתָה אַחַת מֵרַגְלָיו וְיָדָיו פַּרְסָתָהּ עֲגֻלָּה כְּשֶׁל חֲמוֹר, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא סְדוּקָה וּפְרוּסָה. כב) אִם הָיְתָה רַגְלוֹ אוֹ יָדוֹ קְלוּטָה כְּשֶׁל חֲמוֹר, וְזֶה הוּא "קָלוּט" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה (ויקרא כב,כג). כג) אִם נִגְמְמוּ טְלָפֶיהָ בְּזַכְרוּתָן עִמָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאַר מִזַּכְרוּתָן מְעַט קָרוֹב לַבָּשָׂר.
ה. סְדוּקָה וּפְרוּסָה. סדוקה ומחולקת לשניים. קְלוּטָה. מחוברת. אִם נִגְמְמוּ טְלָפֶיהָ בְּזַכְרוּתָן עִמָּהֶן. נחתכו פרסותיה עם העצם שבתוך הפרסות.
[ו] כָּל מוּם מִשְּׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים מוּם הַמְּנוּיִין בַּבְּהֵמָה – פּוֹסְלִין אוֹתָהּ מִן הַקָּרְבָּן. וְאִם נָפַל אֶחָד מֵהֶן בִּתְמִימָה שֶׁהִיא קֹדֶשׁ – תִּפָּדֶה וְתֵצֵא לְחֻלִּין, חוּץ מִזָּקֵן וְחוֹלֶה וּמְזֹהָם; אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְקָרְבָּן – אֵינוֹ נִפְדֶּה, אֶלָּא יְהִי קַיָּם וְרוֹעֶה עַד שֶׁיִּוָּלֵד בּוֹ מוּם אַחֵר קָבוּעַ מִשְּׁאָר הַמּוּמִין, וְיִפָּדֶה.
וְכֵן בֶּהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁנּוֹלַד בָּהּ מוּם עוֹבֵר – אֵינָהּ קְרֵבָה וְלֹא נִפְדֵּית.
ו. מִשְּׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים. חמישים הפוסלים את האדם והבהמה (הלכות ביאת מקדש פרק ז) ועשרים ושלושה הפוסלים את הבהמה בלבד. תִּפָּדֶה וְתֵצֵא לְחֻלִּין. מחללים את הבהמה על כסף בשווייה והיא נעשית חולין (ראה לעיל א,י). חוּץ מִזָּקֵן וְחוֹלֶה וּמְזֹהָם. הנזכרים ברשימת מומי האדם (הלכות ביאת מקדש ז,יב-ג). אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְקָרְבָּן אֵינוֹ נִפְדֶּה. שפגמים אלו אינם נחשבים מום גמור.
[ז] וְאַרְבָּעָה מוּמִין עוֹבְרִין יֵשׁ בַּבְּהֵמָה וּבָאָדָם, וְאֵלּוּ הֵן: א) גָּרָב לַח. ב) חֲזָזִית שֶׁאֵינָהּ מִצְרִית. ג) מַיִם שֶׁיּוֹרְדִין בָּעַיִן וְאֵינָן קְבוּעִין. ד) סַנְוֵרִים שֶׁאֵינָן קְבוּעִים.
ז. בַּבְּהֵמָה וּבָאָדָם. מומים אלו פוסלים את האדם מלעבוד ואת הבהמה מלהיקרב כקרבן. גָּרָב לַח חֲזָזִית שֶׁאֵינָהּ מִצְרִית. מיני שחין לחים שיש להם רפואה (ואם הם יבשים נחשבים למום קבוע, ראה הלכות ביאת מקדש ז,י). מַיִם שֶׁיּוֹרְדִין בָּעַיִן וְאֵינָן קְבוּעִין. דלקת חמורה הגורמת לירידה או לאבדן זמניים של כושר הראייה (ראה לקמן הל' יג-טו). סַנְוֵרִים שֶׁאֵינָן קְבוּעִים. אבדן או טשטוש זמני של כושר הראייה (ראה לקמן הי"ב).
[ח] וְיֵשׁ שָׁם אַרְבָּעָה חֳלָיִים אֲחֵרִים, אִם נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן בַּבְּהֵמָה – אֵין מַקְרִיבִין אוֹתָהּ, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר: "מִבְחַר נְדָרֶיךָ" (דברים יב,יא, ושם: נִדְרֵיכֶם): א) מִי שֶׁבְּלֹבֶן עֵינוֹ יַבֹּלֶת שֶׁאֵין בָּהּ שֵׂעָר. ב) אִם נִגְמְמוּ קַרְנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאַר מִזַּכְרוּתָן מְעַט סָמוּךְ לַבָּשָׂר. ג) אִם נִפְגְּמוּ חִטָּיו הַפְּנִימִיּוֹת. ד) אִם נִגְמְמוּ חִטָּיו הַפְּנִימִיּוֹת. אִם הָיָה אֶחָד מֵאֵלּוּ בַּקֳּדָשִׁים – לֹא קְרֵבִין וְלֹא נִפְדִּין, אֶלָּא יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהֶן מוּם. וְאִם הִקְרִיבָן – יֵרָאֶה לִי שֶׁהֻרְצוּ.
ח. אִם נִגְמְמוּ קַרְנָיו אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאַר מִזַּכְרוּתָן מְעַט סָמוּךְ לַבָּשָׂר. הקרניים נחתכו אך לא עד הבשר ממש. נִפְגְּמוּ… נִגְמְמוּ חִטָּיו הַפְּנִימִיּוֹת. נחסרו או נחתכו חטיו הפנימיות (להגדרתן ראה לעיל ה"ג). שֶׁהֻרְצוּ. שהתקבלו הקרבנות לרצון ויוצאים בהם ידי חובה.
[ט] וְכֵן בֶּהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁנֶּעֶבְרָה בָּהּ עֲבֵרָה אוֹ שֶׁהֵמִיתָה אֶת הָאָדָם בְּעֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים – לֹא קְרֵבָה וְלֹא נִפְדֵּית, עַד שֶׁיִּוָּלֵד לָהּ מוּם קָבוּעַ.
ט. שֶׁנֶּעֶבְרָה בָּהּ עֲבֵרָה. נרבעה על ידי אדם או רבעה אישה (והוא הדין לבהמה שנעבדה או הוקצתה לעבודה זרה, לקמן ג,י). בְּעֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים. ראה לקמן ד,ב.
[י] בְּהֵמָה שֶׁנּוֹלַד לָהּ אַחַת מִן הַטְּרֵפוֹת הָאוֹסְרִין אוֹתָהּ בַּאֲכִילָה – אֲסוּרָה לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ" (מלאכי א,ח). וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְקָרְבָּן – אֵין פּוֹדִין אוֹתָהּ, שֶׁאֵין פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לַכְּלָבִים, אֶלָּא יִרְעוּ עַד שֶׁיָּמוּתוּ, וְיִקָּבְרוּ.
י. אַחַת מִן הַטְּרֵפוֹת הָאוֹסְרִין אוֹתָהּ בַּאֲכִילָה. מכה או פגם שבגללם הבהמה נוטה למות (לפירוט הטרפות ראה הלכות שחיטה פרקים ה-י). בהמה כזו נחשבת 'טרפה' ואסורה באכילה. אֲסוּרָה לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אבל אדם לא נפסל מעבודה כשנעשה טרפה (הלכות ביאת מקדש ו,ז). הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ. אין להקריב בהמות שאילו היו מקריבים אותם לפני שר חשוב ('פחה') הם לא היו מתרצים בקרבנות אלו. שֶׁאֵין פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לַכְּלָבִים. בהמה שנפל בה מום מצווה לפדותה ולאכלה במומה (לעיל א,י). ומכיוון שטרפה אסורה באכילה, אין לפדותה.
[יא] נִשְׁחֲטָה וְנִמְצֵאת טְרֵפָה – הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. וְכֵן אִם נִמְצָא אֵבֶר מֵאֵבָרֶיהָ הַפְּנִימִיִּין חָסֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ טְרֵפָה, כְּגוֹן שֶׁנִּמְצֵאת בְּכֻלְיָה אַחַת אוֹ שֶׁנִּטַּל הַטְּחוֹל – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לַמִּזְבֵּחַ וְתִשָּׂרֵף, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִיא בַּעֲלַת מוּם, שֶׁאֵין חֶסְרוֹן שֶׁבִּפְנִים מוּם, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר כְּלָל, שֶׁנֶּאֱמַר: "תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם" (במדבר כח,יט; כח,לא; כט,ח). וְכָל הַיָּתֵר – כֶּחָסֵר. לְפִיכָךְ, אִם נִמְצָא לָהּ שָׁלֹשׁ כֻּלְיוֹת אוֹ שְׁנֵי טְחוֹלִים – פְּסוּלָה.
יא. לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. מקום בעזרה שבו שרפו את הקרבנות שנפסלו (הלכות מעשה הקרבנות ז,ג). שֶׁנִּמְצֵאת בְּכֻלְיָה אַחַת אוֹ שֶׁנִּטַּל הַטְּחוֹל. ופגמים אלו אינם מטריפים את הבהמה (הלכות שחיטה ח,כה, ו,כ). וְכָל הַיָּתֵר כֶּחָסֵר. שם ו,כ.
[יב] אֵי זֶה הוּא סַנְוֵרִים קְבוּעִין? כָּל שֶׁשָּׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם וְלֹא רָאָה. וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים: בְּיוֹם שִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים מֵעֵת שֶׁהִרְגִּישׁוּ בּוֹ, וּבְיוֹם אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים, וּבְיוֹם שְׁמוֹנִים. אִם רָאָה – מוֹנִין לוֹ שְׁמוֹנִים מֵעֵת שֶׁנִּפְסְקָה הָרְאִיָּה.
יב. סַנְוֵרִים קְבוּעִין. הנחשבים מום קבוע (הלכות ביאת מקדש ז,ה) בשונה מסנוורים שאינם קבועים הנחשבים מום עובר (לעיל ה"ז). כָּל שֶׁשָּׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם וְלֹא רָאָה. באותם השמונים יום בימים שבהם נבדק. אִם רָאָה. משך אותם ימים ושוב נפסקה ראייתו. מוֹנִין לוֹ שְׁמוֹנִים וכו'. מתחילים מחדש במניין שמונים ימים אלו.
[יג] וּבַמֶּה יִוָּדַע שֶׁהַמַּיִם קְבוּעִין? בְּשֶׁאָכְלָה עֲשָׂבִים לַחִים מֵרֹאשׁ אֲדָר וְעַד חֲצִי נִיסָן, וְאָכְלָה אַחַר כֵּן עֲשָׂבִים יְבֵשִׁים אֱלוּל וַחֲצִי תִּשְׁרֵי, וְלֹא נִתְרַפֵּאת – הֲרֵי אֵלּוּ מַיִם קְבוּעִין.
יג. שֶׁהַמַּיִם קְבוּעִין. ונחשבים מום קבוע (הלכות ביאת מקדש ז,ה) ואינם נחשבים מום עובר (לעיל ה"ז). עֲשָׂבִים לַחִים וכו'. עשבים רטובים מהגשם המצויים בתקופת החורף. עֲשָׂבִים יְבֵשִׁים וכו'. עשבים יבשים המצויים בסוף תקופת הקיץ.
[יד] וְכַמָּה תֹּאכַל מֵעֲשָׂבִים אֵלּוּ הַלַּחִים בִּזְמַן הַלַּח וְהַיְבֵשִׁים בִּזְמַן הַיָּבֵשׁ? כַּגְּרוֹגֶרֶת אוֹ יָתֵר, קֹדֶם סְעוּדָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל כָּל יוֹם בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אֵלּוּ.
וְצָרִיךְ שֶׁתֹּאכַל אוֹתָן בְּכָל יוֹם אַחַר שְׁתִיָּה, וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת בַּשָּׂדֶה בְּעֵת אֲכִילָה, וְלֹא תִּהְיֶה לְבַדָּהּ, אֶלָּא הִיא וּבְהֵמָה אַחֶרֶת לִצְווֹת עִמָּהּ. אִם נַעֲשָׂה לָהּ כָּל אֵלּוּ וְלֹא נִתְרַפֵּאת – הֲרֵי אֵלּוּ קְבוּעִין וַדַּאי. וְאִם חָסַר אַחַת מִכָּל אֵלֶּה – הֲרֵי זֶה סָפֵק, וְאֵינָהּ קְרֵבָה וְלֹא נִפְדֵּית.
יד. כַּגְּרוֹגֶרֶת. גודל של תאנה יבשה.
וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת. ולא קשורה.
[טו] כֵּיצַד? אָכְלָה הַלַּח כְּמִשְׁפָּטָיו בַּאֲדָר כֻּלּוֹ וַחֲצִי נִיסָן, וְאָכְלָה אַחֲרָיו הַיָּבֵשׁ כְּמִשְׁפָּטָיו בַּחֲצִי נִיסָן וְאִיָּר, שֶׁנִּמְצֵאת שֶׁאָכְלָה בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים עַל הַסֵּדֶר, אוֹ שֶׁאָכְלָה כַּגְּרוֹגֶרֶת אַחַר אֲכִילָה אוֹ קֹדֶם שְׁתִיָּה, אוֹ שֶׁהָיְתָה קְשׁוּרָה, אוֹ שֶׁהָיְתָה לְבַדָּהּ, אוֹ שֶׁהָיְתָה בַּגִּנָּה הַסְּמוּכָה לָעִיר, וְלֹא נִתְרַפֵּאת – כָּל אֵלּוּ סָפֵק קְבוּעִין אוֹ עוֹבְרִין. לְפִיכָךְ, אִם הִטִּיל בָּהּ מוּם אַחֵר – אֵינוֹ לוֹקֶה.
אָכְלָה כְּמִשְׁפָּטֶיהָ בִּזְמַנֵּי הָאֲכִילָה וְלֹא נִתְרַפֵּאת, וַהֲרֵי הִיא בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ –
טו. כְּמִשְׁפָּטָיו. לפי כל התנאים שפורטו בהלכה הקודמת. שֶׁנִּמְצֵאת שֶׁאָכְלָה בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים עַל הַסֵּדֶר. ברצף, מבלי שהפסיקו בינתיים והמתינו לחודש אלול. שֶׁהָיְתָה בַּגִּנָּה הַסְּמוּכָה לָעִיר. וכל שכן אם הייתה בתוך העיר (בבלי בכורות לט,א). אִם הִטִּיל בָּהּ מוּם אַחֵר אֵינוֹ לוֹקֶה. המטיל מום בקדשים לוקה (לעיל א,ז), אך בבהמה בעלת מום אסור להטיל מום, ואם מטיל בה מום אינו לוקה (שם ה"ח).
[טז] יֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם לְמַפְרֵעַ הִיא בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ מֵעֵת שֶׁבָּאוּ לָהּ הַמַּיִם, אוֹ מֵעֵת שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מֵרְפוּאָתָהּ. לְפִיכָךְ, הַפּוֹדֶה אוֹתָהּ קֹדֶם שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מֵרְפוּאָתָהּ, וְנֶהֱנָה בְּאוֹתוֹ הַפִּדְיוֹן אַחַר שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מֵרְפוּאָתָהּ – הֲרֵי הוּא סָפֵק מוֹעֵל, וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן מְעִילָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ.
טז. הַפּוֹדֶה אוֹתָהּ קֹדֶם שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מֵרְפוּאָתָהּ וכו'. הנהנה מן ההקדש מעל וצריך להביא קרבן אשם על מעילתו (הלכות מעילה א,ג). במקרה שלנו אם הבהמה אינה נחשבת בעלת מום למפרע, הפדיון לא חל, וכסף הפדיון חולין ולא מועלים בו. ואם נחשבת בעלת מום למפרע, כסף פדיונה קדוש ומועלים בו. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. שם ה"ה, שעל ספק אין מביאים קרבן מעילה.
פרק ב הלכות איסורי מזבח
מומי הבהמה
למדנו שכל המומים הפוסלים באדם ובבהמה, חמישים סה"כ.
יש מומים אחרים מיוחדים בבהמה, ואינן ראויים להיות באדם ושלושה ועשרים הם.
לדוגמא איברים בצורה מוזרה, יותר או פחות רגליים, מחלות שונות, שנעשה בבהמה עבירה, שהבהמה טריפה נוטה למות ועוד. ויש בדיקות לברר אם המום קבוע לפי אופן אכילתה של הבהמה במפורט בסוף הפרק.
סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית
אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!
עד תום המבצע או גמר המלאי.
* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח