[א] אֵין כֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנָס לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶלָּא מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְכֹהֵן הֶדְיוֹט נִכְנָס בְּכָל יוֹם לַקֹּדֶשׁ לָעֲבוֹדָה. [ב] וְהֻזְהֲרוּ כָּל הַכֹּהֲנִים שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לַקֹּדֶשׁ אוֹ לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז,ב) – זֶה קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, "מִבֵּית לַפָּרֹכֶת" (שם) – לְהַזְהִיר עַל כָּל הַבַּיִת.

א. אֶלָּא מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. ראה גם הלכות בית הבחירה ז,כב. וְכֹהֵן הֶדְיוֹט נִכְנָס בְּכָל יוֹם לַקֹּדֶשׁ לָעֲבוֹדָה. לצורך הקטרת הקטורת והדלקת הנרות, ובשבת נכנס גם לצורך סידור לחם הפנים, וכן נכנסים הכהנים לצורך השתחוויה.

[ג] כֹּהֵן שֶׁנִּכְנַס לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, בֵּין כֹּהֵן הֶדְיוֹט בֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל, אוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּכְנַס לוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה – חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יָמוּת" (ויקרא טז,ב). וְכַמָּה פְּעָמִים הוּא נִכְנָס לְשָׁם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים? אַרְבַּע, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. אִם נִכְנַס חֲמִישִׁית – חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. [ד] וְהַנִּכְנָס לַקֹּדֶשׁ חוּץ לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁלֹּא לָעֲבוֹדָה אוֹ לְהִשְׁתַּחֲוָיָה, בֵּין הֶדְיוֹט בֵּין גָּדוֹל – לוֹקֶה, וְאֵינוֹ חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת וכו' וְלֹא יָמוּת" (ויקרא טז,ב) – עַל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים בְּמִיתָה, עַל שְׁאָר הַבַּיִת בְּלָאו, וְלוֹקֶה.

ג. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ד.
ד. אוֹ לְהִשְׁתַּחֲוָיָה. שהשתחוויה דינה כעבודה, והכהנים היו נכנסים בכל יום להיכל להשתחוות שם (ראה הלכות תמידין ומוספין ו,ה).

[ה] כֹּהֵן שֶׁיָּצָא מִן הַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בִּלְבַד – חַיָּב מִיתָה, בֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל בֵּין כֹּהֵן הֶדְיוֹט, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ" (ויקרא י,ז), כְּלוֹמַר: לֹא תַּנִּיחוּ עֲבוֹדָה וְתֵצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים מִפְּנֵי גְּזֵרָה זוֹ. וְכֵן זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּכֹהֵן גָּדוֹל: "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא" (שם כא,יב) – אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בִּלְבַד, שֶׁלֹּא יַנִּיחַ עֲבוֹדָתוֹ וְיֵצֵא.

ה. לֹא תַּנִּיחוּ עֲבוֹדָה וְתֵצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים מִפְּנֵי גְּזֵרָה זוֹ. כך נאמר לאהרן ובניו שלא יפסיקו את העבודה מפני המוות שנגזר על נדב ואביהו, ומכאן נלמד האיסור לדורות.

[ו] אִם כֵּן, מִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנָּת אַזְהָרָה זוֹ בְּכֹהֵן גָּדוֹל? שֶׁכֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ בַּעֲבוֹדָתוֹ וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ – אֵינוֹ עוֹבֵד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹנֵן, וְאִם עָבַד וְהוּא אוֹנֵן שֶׁל תּוֹרָה – חִלֵּל עֲבוֹדָתוֹ, בֵּין בְּקָרְבַּן יָחִיד בֵּין בְּקָרְבַּן צִבּוּר.
אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹבֵד כְּשֶׁהוּא אוֹנֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל" (ויקרא כא,יב), כְּלוֹמַר יֵשֵׁב וְיַעֲבֹד עֲבוֹדָה כְּשֶׁהָיָה עוֹסֵק בָּהּ, וְאֵינָהּ מִתְחַלֶּלֶת.

ו. נִשְׁתַּנָּת. נכתבה אזהרה מיוחדת, שהרי הוא בכלל הכהנים. מֵת שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו. קרובי משפחה מדרגה ראשונה, כמפורט בהלכות אבל ב,א–ב. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ אֵינוֹ עוֹבֵד. לאונן אסור לעבוד ולכן עליו להפסיק את העבודה שעוסק בה, ובכל זאת אסור לו לצאת עד שתיגמר העבודה על ידי אחר (כס"מ). אוֹנֵן שֶׁל תּוֹרָה. מבואר לקמן ה"ט.
וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וכו'. ומדובר כששמע שמת לו מת כפי שעולה מן הפסוק שלפניו שמדבר על כך שאסור לו להיטמא לקרוביו שמתו.

[ז] וּמִנַּיִן שֶׁעֲבוֹדַת הָאוֹנֵן פְּסוּלָה? מִקַּל וָחוֹמֶר: אִם בַּעַל מוּם, שֶׁאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים – אִם עָבַד חִלֵּל; אוֹנֵן שֶׁהוּא אָסוּר לֶאֱכוֹל בַּקֳּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ" (דברים כו,יד) – דִּין הוּא שֶׁיְּחַלֵּל. [ח] וְאַף עַל פִּי שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל עוֹבֵד אוֹנֵן – אָסוּר לֶאֱכֹל בַּקֳּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יי" (ויקרא י,יט). וְכֵן אֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכֹל לָעֶרֶב.
אוֹנֵן שֶׁעָבַד – אֵינוֹ לוֹקֶה, וּמֻתָּר לִגַּע בַּקֳּדָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָבַל, שֶׁלֹּא עָשׂוּ מַעֲלָה אֶלָּא בַּאֲכִילָה, אֲבָל בִּנְגִיעָה – הֲרֵי הוּא טָהוֹר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ.

ז. בַּעַל מוּם שֶׁאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. לקמן ו,יב. אִם עָבַד חִלֵּל. שם ו,א. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ. לא אכלתי ממנו כשאני אונן. נאמר לעניין מעשר שני ולמדו מזה לאכילת קדשים (הלכות מעשר שני ג,ז).
ח. וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב וכו'. אהרן הכהן הסביר מדוע לא אכל את שעיר החטאת כשהיה אונן על מות בניו נדב ואביהוא. וְכֵן אֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכֹל לָעֶרֶב. מכיוון שלא היה ראוי לאכול את בשר הקרבן בשעת ההקרבה (הלכות מעשה הקרבנות י,יט–כ).
אוֹנֵן שֶׁעָבַד אֵינוֹ לוֹקֶה. כיוון שדין זה לא מפורש בתורה אלא נלמד בקל וחומר (כס"מ, ריק"ו). וּמֻתָּר לִגַּע בַּקֳּדָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָבַל וכו'. האונן, לאחר שהסתיימה אנינותו, חייב לטבול ורק אחר כך מותר לו לאכול בקדשים. תקנה זו היא 'מעלה' שעשו חכמים לגבי אכילת קדשים (מחשש שמא לא נזהר מטומאה בזמן שהיה אסור לו לאכול), אמנם לגבי נגיעה בקדשים האונן נחשב טהור אפילו לפני טבילתו (הלכות שאר אבות הטומאות יב,טו).

[ט] אֵי זֶה הוּא אוֹנֵן? זֶה שֶׁמֵּת לוֹ מֵת מִן הַקְּרוֹבִים שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן. בְּיוֹם הַמִּיתָה בִּלְבַד הוּא שֶׁנִּקְרָא אוֹנֵן מִדִּין תּוֹרָה, וּבַלַּיְלָה הוּא אוֹנֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. [י] וּמֵת שֶׁשָּׁהָה יָמִים וְאַחַר כָּךְ נִקְבַּר – כָּל אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁאַחַר יוֹם הַמִּיתָה הוּא אוֹנֵן מִדִּבְרֵיהֶם, וְכֵן יוֹם הַקְּבוּרָה, וְאֵינוֹ תּוֹפֵשׂ לֵילוֹ.
לְפִיכָךְ, מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת וּקְבָרוֹ לְאַחַר יוֹם הַמִּיתָה – כָּל יוֹם הַקְּבוּרָה אֵינוֹ מַקְרִיב וְאֵינוֹ אוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים מִדִּבְרֵיהֶם, וְטוֹבֵל וְאוֹכֵל לָעֶרֶב. וְיוֹם שְׁמוּעָה קְרוֹבָה וְיוֹם לִקּוּט עֲצָמוֹת – הֲרֵי הוּא כְּיוֹם קְבוּרָה, שֶׁאֵינוֹ תּוֹפֵשׂ לֵילוֹ וַאֲפִלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם, לְפִיכָךְ טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים לָעֶרֶב.
אֲבָל יוֹם הַמִּיתָה – כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לֶאֱכֹל בּוֹ קָדָשִׁים מִן הַתּוֹרָה, כָּךְ אָסוּר לֶאֱכֹל בְּלֵילוֹ מִדִּבְרֵיהֶם, חוּץ מִן הַפֶּסַח בִּלְבַד, שֶׁהוּא אוֹכֵל לָעֶרֶב, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ.

ט. אֵי זֶה הוּא אוֹנֵן וכו'. ראה גם הלכות מעשר שני ג,ו. וּבַלַּיְלָה הוּא אוֹנֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. בלילה שלאחר יום המיתה, אפילו כשנקבר המת ביום.
י. וְכֵן יוֹם הַקְּבוּרָה וְאֵינוֹ תּוֹפֵשׂ לֵילוֹ. ביום הקבורה הוא נחשב אונן מדברי חכמים, אבל בלילה שלאחריו, הוא אינו אונן כלל אפילו לא מדבריהם.
וְיוֹם שְׁמוּעָה קְרוֹבָה. כששמע על מיתת אחד מקרוביו בתוך שלושים ימים מהמיתה (הלכות אבל ז,א). וְיוֹם לִקּוּט עֲצָמוֹת. ביום שבו העבירו את עצמות אחד מהוריו מקבר ארעי לקבר קבוע. הֲרֵי הוּא כְּיוֹם קְבוּרָה. שלאחר יום המיתה ובלילה שלאחר מכן אין אנינות כלל.
כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. הלכות קרבן פסח ו,ט.

[יא] הָאָבֵל אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ קָרְבְּנוֹתָיו כָּל שִׁבְעָה, אֲפִלּוּ יַיִן אוֹ עֵצִים אוֹ לְבוֹנָה. וְכֵן הַמְּצֹרָע אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ קָרְבְּנוֹתָיו; כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִיאָה אֶל הַמַּחֲנֶה – אֵינוֹ רָאוּי לְהַקְרָבָה. אֲבָל הַמְנֻדֶּה – יֵשׁ בּוֹ סָפֵק אִם מְשַׁלֵּחַ אוֹ אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ, לְפִיכָךְ אִם הִקְרִיבוּ עָלָיו – נִרְצָה.

יא. הָאָבֵל. מי שנפטר לו קרוב בתוך שבוע לקבורתו. אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ קָרְבְּנוֹתָיו. אינו רשאי לשלוח קרבנות שנדב או שמחויב להביא, אפילו לא בידי אחרים. אֲפִלּוּ יַיִן אוֹ עֵצִים אוֹ לְבוֹנָה. שאפשר להתנדב ולהקריבם בפני עצמם (הלכות מעשה הקרבנות יד,א). כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִיאָה אֶל הַמַּחֲנֶה. בזמן שהוא מצורע עד שיטבול בסיום תהליך טהרתו (הלכות טומאת צרעת יא,א). אֲבָל הַמְנֻדֶּה וכו'. אדם שעבר על איסור שעונשו נידוי (לפירוט האיסורים ראה הלכות תלמוד תורה ו,יד) ובית דין נידו אותו (לפירוט הנהגת הנידוי ראה שם ז,ד). לְפִיכָךְ אִם הִקְרִיבוּ עָלָיו נִרְצָה. לכתחילה לא ישלח את קרבנותיו מספק, אך אם שלח נחשב הקרבן שהוקרב בזמן נידויו לקרבן, והוא אינו חייב להביא קרבן אחר.

[יב] טְמֵא שֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְהֶעָרֵל – מְשַׁלְּחִין אֶת קָרְבְּנוֹתֵיהֶן וּמַקְרִיבִין עֲלֵיהֶן, חוּץ מִפֶּסַח, שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ עַל טְמֵא שֶׁרֶץ, וְאֵין שׁוֹחֲטִין עַל הֶעָרֵל פֶּסַח, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אֲבָל טְמֵא מֵת – אֵין מַקְרִיבִין עָלָיו קָרְבָּן כְּלָל עַד שֶׁיִּטְהַר.

יב. טְמֵא שֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. הנוגע בשרץ מת, וכן שאר הטמאים שטובלים ונטהרים ביום טומאתם. וְהֶעָרֵל. מי שאינו מהול. חוּץ מִפֶּסַח שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין וכו'. הלכות קרבן פסח ב,ה.