פרק ב', הלכות בכורות, ספר קרבנות

ראשי הרמב"ם היומי

היד החזקה

פרק ב', הלכות בכורות, ספר קרבנות

ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה

ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה

י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה

י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה

י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה

י״א בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה

י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה

ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה

ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה

י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה

ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה

ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה

ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה

ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה

ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה

ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה

א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה

ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד

פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה

כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה

כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה

כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה

כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה

כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה

כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה

י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה

י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד

פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה

י״א באלול ה׳תשפ״ד

פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

י׳ באלול ה׳תשפ״ד

פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

ט׳ באלול ה׳תשפ״ד

פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

ח׳ באלול ה׳תשפ״ד

פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל הַמּוּמִין הַקְּבוּעִין הַפּוֹסְלִין אֶת הַקֳּדָשִׁים וְנִפְדִּין עֲלֵיהֶן. בהמה בעלת מום פסולה מהקרבה על המזבח, ואם המום שבה הוא מום קבוע, פודים אותה והיא נאכלת כחולין. אִם נָפַל אֶחָד מֵהֶן בַּבְּכוֹר הֲרֵי זֶה נִשְׁחָט עָלָיו בְּכָל מָקוֹם. נשחט ונאכל כחולין. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ אוֹתָן הַמּוּמִין בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ. חמישים המומים שראויים להיות באדם ובבהמה (ופורטו בהלכות ביאת מקדש פרק ז) ובנוסף עשרים ושלושה מומים שראויים להיות בבהמה בלבד (הלכות איסורי מזבח ב,א-ה). וְשֶׁהָרָאוּי מֵהֶן לִהְיוֹת בַּזָּכָר שִׁבְעָה וְשִׁשִּׁים. מתוך שבעים ושלושה המומים שנמנו שם, שישה מהם אינם שייכים לכאן: שלושה מומים אינם מומים מובהקים מספיק (זקן, חולה ומזוהם), ולכן אי אפשר לפדות ולהוציא לחולין בהמה שנפלו בה מומים אלו וגם אי אפשר לשחוט עליהם את הבכור (ראה שם ה"ו); מום אחד אינו יכול להיות בזכר (פגם בערווה של נקבה); טומטום ואנדרוגינס (הנמנים גם כן במומים הפוסלים) אינם זכרים ולא חלה עליהם כלל קדושת בכור (לקמן ה"ה). נשארו סך הכול שישים ושבעה מומים.

ב. וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁמָּנִינוּ שָׁם שֶׁאֵין הַקָּרְבָּן מֵהֶן מִן הַמֻּבְחָר וכו'. כגון שנחתכו הקרניים (הלכות איסורי מזבח ב,ח). וְכֵן אִם נוֹלַד בַּבְּכוֹר מוּם עוֹבֵר. כגון עיוורון שאינו קבוע (שם ה"ז).

ג. וְכֵן אִם נֶעֶבְרָה בּוֹ עֲבֵרָה. שנבעל לאדם או שבעל אדם. בְּעֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים. שבכל אלו אם הדבר נעשה ללא שני עדים אין בבהמה דין מיתה אך היא נפסלת מהקרבה (ראה הלכות איסורי מזבח ד,ב). שֶׁהֻקְצָה אוֹ נֶעֱבַד. שעשו בו מעשה לשם הפרשתו לעבודה זרה או שעבדו אותו עצמו כעבודה זרה (ראה שם ה"ד). יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ. שכל אלו פסולים מהקרבה אך אינם ראויים לפדיון (שם ב,ט, ג,י).

ד. יוֹצֵא דֹּפֶן. הנולד דרך דופן הרחם בניתוח קיסרי. וְהַבָּא אַחֲרָיו. הנולד אחריו דרך הרחם. שְׁנֵיהֶן אֵינָן בְּכוֹר. אין להם דין בכור ולכן אינם ניתנים לכהן, ונאכלים אפילו ללא מום (לדין דומה בפדיון הבן ראה הלכות ביכורים יא,טז). אֲפִלּוּ יָצָאת נְקֵבָה דֶּרֶךְ דֹּפֶן וכו'. הבא אחר יוצא דופן אינו בכור בכל מקרה ולא רק במקרה שהראשון היה זכר.

ה. אַנְדְּרָגִינָס. שיש לו איברי מין זכריים ונקביים. וְעוֹבְדִין בּוֹ וְגוֹזְזִין אוֹתוֹ כִּשְׁאָר הַחֻלִּין. שלא כבכור שאסור בגיזה ועבודה אפילו לאחר שנפל בו מום (הלכות מעילה א,ט). טֻמְטוּם. שאיברי מינו מכוסים, ולא ניכר אם הוא זכר או נקבה. סְפֵק בְּכוֹר וְיֵאָכֵל בְּמוּמוֹ לִבְעָלָיו. מספק אין לאכלו כשהוא תמים ואסור בגיזה ועבודה – כבכור, אך גם אינו חייב לתתו לכהן, שהמוציא מחברו עליו הראיה, אלא הבעלים אוכלים אותו (ראה גם לקמן ה,ג). בֵּין שֶׁהִטִּיל מַיִם בִּמְקוֹם זַכְרוּת. שנקב הטלת השתן שלו נמצא במקום שממנו זכרים (שאיבר מינם גלוי) מטילים שתן.

ו. פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה. לגמרי, ונאכל לבעלים ללא מום. וְאִם הָיָה בּוֹ מִקְצָת סִימָנֵי אִמּוֹ. יש בו מעט ממראה המין של אמו, וניתן להבחין שהוא ממין זה (פה"מ בכורות ב,ה). שֶׁאֵין לְךָ מוּם גָּדוֹל מִשִּׁנּוּי בְּרִיָּתוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ. ג,ה.
אֲפִלּוּ פָּרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין חֲמוֹר וכו'. אף שהוולד דומה לחמור שהוא מין טמא, אם יש בו מקצת סימני אמו, יש לתתו לכהן ודינו כבכור בעל מום. אִם יָלְדָה מִין סוּס אוֹ גָּמָל… הֲרֵי הוּא סְפֵק בְּכוֹר. שהרי הוא דומה למין שאינו חייב בבכורה. וְאִם תְּפָסוֹ כֹּהֵן אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. הישראל אינו חייב לתת את הספק לכהן שכדי לקבל את הבהמה הכהן צריך להביא ראיה שלבהמה יש באמת דין בכור (על פי הכלל שהמוציא מחברו עליו הראיה). אמנם במקרה שבו הכהן תפס את הבהמה והוא מחזיק בה הדין מתהפך, ואי אפשר להוציא את הבהמה מידו ולהחזירה לידי הישראל אלא אם תהיה ראיה שהבהמה אינה בכור, שהרי גם לישראל אין ראיה שלבהמה אין דין בכור (ראה גם לקמן ה,ג).

ז. הוֹאִיל וְעָשָׂה עֲבֵרָה. עבר על איסור הטלת מום בקדשים (ראה הלכות איסורי מזבח א,ז). וְאֵינוֹ נִשְׁחָט עַל מוּם זֶה. מעשה האיסור שלו אינו מועיל, ולא מתירים על פיו לשחוט את הבכור, אלא ממתינים שייפול בו מום אחר.

ח. הִרְגִּיל לַבְּכוֹר שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם. עשה פעולה שתגרום לו מום. שֶׁנָּתַן דְּבֵלָה עַל אָזְנוֹ. הדביק תאנה לאוזן הבכור על מנת שאוזנו תיפגם כשיבוא כלב לאכלה. שֶׁהָלַךְ בּוֹ. הוליך אותו. בֵּין בַּרְזֶל. כגון במקום שיש בו ברזל נעוץ כדי שייכשל בו וייפצע (פה"מ בכורות ה,ג). וַעֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל זְכוּכִית. שברי זכוכית. כָּל מוּם שֶׁנַּעֲשָׂה לְדַעְתּוֹ. שהתכוון שמעשיו או דיבורו יגרמו למום. וְאִם נַעֲשָׂה שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט עָלָיו. כמבואר בסמוך.

י. הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עָלָיו. אף שטוען שלא התכוון להטלת מום. בְּמָקוֹם דָּחוּק מְסֹרָג בְּעֵצִים. והבהמה נאלצת להתחכך בעצים כדי לאכול. אֲפִלּוּ הָיָה חָבֵר. תלמיד חכמים הנאמן שלא התכוון להטיל בבכור מום. שבעניין זה לא חילקו חכמים בין חבר לעם הארץ החשוד על כך (בבלי בכורות לו,א).

יא. וַאֲפִלּוּ בָּעַט בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁרְדָפוֹ מִקֹּדֶם. לאחר שהבהמה הפסיקה לרדוף אחריו בעט בה כדי לצערה, אך לא התכוון להטיל בה מום ולהתירה.

יב. וְכֵן הַגּוֹי שֶׁעָשָׂה לְדַעְתּוֹ. בלי שציוו אותו.

יג. בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָּם. חלה מחמת ריבוי דם, ויש להקיז את דמו לרפואה. יַקִּיז וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן וכו'. אף שייתכן שייגרם לבכור מום על ידי הקזת הדם, כיוון שהוא לא מתכוון לגרום מום וייתכן גם שלא ייגרם כלל מום, מותר להקיז (פה"מ בכורות ה,ב).

יד. מֻתָּר לְהַטִּיל מוּם בִּבְכוֹר קֹדֶם שֶׁיֵּצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם. אף שאסור להטיל מום בקדשים, מכיוון שהבכור מתקדש רק ביציאתו מן הרחם (ראה הלכות תמורה ד,יב-יג), ולכן מותר להטיל בו מום קודם לכן. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהַמִּקְדָּשׁ קַיָּם אָסוּר. מכיוון שעומד להקרבה, ולכן אין להפקיע את קדושתו כדי ליהנות בו (השווה לאמור שם לגבי הקדשת בכור לשלמים, וראה בבלי תמורה כד,ב).

טו. עֵד שֶׁהֵעִיד מִפִּי עֵד… נֶאֱמָן. אף שבעדות רגילה אין להסתמך על עדות כזו (הלכות עדות יז,א). אֲפִלּוּ אִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת. אף שפסולה להעיד (שם ט,ב).

טז. כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבֹא בִּידֵי אָדָם וכו'. אבל במומים מולדים וכדומה שוודאי באים בידי שמים, אין צורך כלל בנאמנות (ריק"ו). בְּשֶׁהָיָה הָרוֹעֶה יִשְׂרְאֵלִי וְהַבְּכוֹר בְּיַד הַכֹּהֵן. כיוון שהרועה אינו מרוויח דבר מכך שהבכור יותר באכילה במומו (ולא חוששים שהכהן סיכם עם הרועה שיקבל מעט מהבשר כשיותר על פיו, שבעבור דבר מועט לא ישקר הרועה – פה"מ בכורות ה,ד). וְחוֹשְׁדִין אוֹתוֹ שֶׁמָּא הוּא הִטִּיל בּוֹ מוּם כְּדֵי שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לוֹ. כיוון שהבעלים הישראלי צריך לתת את הבכור לכהן הרועה סבור שהבכור יינתן לו, ולכן הוא חשוד להטיל בו מום כדי שיוכל לאכלו אחר כך (פה"מ שם).

יז. כֹּהֵן שֶׁהֵעִיד לְכֹהֵן אַחַר שֶׁמּוּם זֶה מֵאֵלָיו נָפַל נֶאֱמָן. שהרי הבכור יישאר אצל הכהן המחזיק בבכור והמעיד לא ירוויח מעדות זו. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן שֶׁמָּא גּוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה. לא חושדים שאחד מעיד שקר עבור השני כדי שאחר כך יעיד השני עבורו. אֲבָל חֲבֵרוֹ מֵעִיד לוֹ שֶׁאֵין אָדָם חוֹטֵא לְאַחֵר. אף שהוא חשוד להטיל מום עבור עצמו בבכור שלו או בבכור ישראל שהוא רועה, אין הוא חשוד להעיד עדות שקר עבור כהן אחר (ראה גם הלכות מעשר יב,יז). אֲבָל לֹא אִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּגוּפוֹ. וכשם שהוא אינו נאמן להעיד על בכור שלו כך היא אינה נאמנת.

יח. שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ לִשְׁחֹט קָדָשִׁים בַּחוּץ. הכהנים נחשדו להטיל מום בבכורות, ורק על איסור זה אינם נאמנים. וכיוון שיש עדות שהמום נפל מאליו, נאמן הכהן לומר שהתירו לו את המום, שהרי אם מום זה אינו מתיר את הבכור בשחיטה יש בשחיטתו איסור משום שחוטי חוץ (שאסור לשחוט בהמת קדשים מחוץ למקדש), ועל איסור זה נאמן הכהן. מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֲוֹן כָּרֵת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות מעשה הקרבנות יח,ג.

יט. נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר… כְּדֵי לָחוּשׁ לוֹ שֶׁמָּא הוּא הִטִּילוֹ. נאמן הכהן על זה, וכשאומר כך אין לחוש שמא הוא הטילו. שֶׁהַדָּבָר עָשׂוּי לְהִגָּלוֹת וכו'. ולכן אין לחשוש שמשקר.

.
'קדש לי כל בכור' בדיבור
הלכות בכורות פרק א, הלכה א: מצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים בין באדם בין בבהמה טהורה . . שנאמר "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה".
בקדושת בכור בהמה מצינו כעין סתירה בפסוקים.
מחד נאמר: "ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם ועד בהמה לי יהיו" (במדבר ג, יג). כלומר, ה' הוא מקדשם של הבכורות. ומאידך: "קדש לי כל בכור" (שמות יג, ב). כלומר, האדם הוא המקדש את הבכורות בהתאם לציוויו של הקב"ה.
והנה, במשנה (ערכין כט, א) מקשה ר' ישמעאל: נאמר בבכור (ויקרא כז, כו) "לא יקדיש" ונאמר גם (דברים טו, יט) "כל הבכור. . תקדיש"! ומתרץ, שהאיסור להקדיש הוא למזבח, לקרבן אחר, ואילו לדיני ערכין, להעריכו ולתת את שוויו לכהן, אפשר להקדישו. והגמרא (שם) מסיקה בדעתו שאין ציווי להקדיש בכור בפה, ואילו חכמים סוברים שהפסוק "הזכר תקדיש" הוא ציווי להקדיש בפה את בכור הבהמה.
הרמב"ם פוסק כחכמים שיש מצוה להקדיש בכור בפה, אך גם אם לא הקדישו – קדוש, ואילו הרא"ש (הובא בטור) פוסק כר' ישמעאל.
וכתב ה'מנחת חינוך' (מצוה יח) שקטן שהקדיש בכור, צריך לחזור ולהקדישו כשיגדל, ואם המצוה להקדיש היתה מצד הוספת קדושה לבכור, לא היינו מצריכים הקדשה חוזרת שהרי מדאורייתא ההקדשה הראשונה חלה, אלא מכאן שאין זו אלא חובת גברא.

תקציר הפרק

פרק ב' הלכות בכורות

מום בבכור
כאמור, אם יש בבכור מום אז הוא הופך לחולין.
אבל איך זה עובד?

🔹פסולי מו כמו פסולי מזבח -דינם שישחטו כחולין. בשאר הפסולים, לא יקריב, וימתין שייפול מום ואז יאכלנו.
🔹פסולי בכור -יוצא דופן והבא אחריו, אנדרוגינוס, כמין אחר.
🔹הטלת מום אסורה. ואם עשה, לא ישחטנו, אלא אם כן נעשה לא לדעת (כמפורט בפרק). רועה וכהן, נאמנים.

🔹נאמנות – לא קונים מהחשוד על הבכורות.
🔹צמר מותר בהנאה, מלבד כשנחתך ונשר בחייו. ואוסר בכל שהוא אם מתערבב בצמר אחר.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו

מושג מן הפרק

עוד על פרק ב' ברמב"ם

שאלות חזרה על הפרק

1.הנולד בניתוח קיסרי-נידון כבכור?

2.האם מום שנגרם בכוונה מתיר שחיטת בכור?

3.הטיל מום בבכור בזמן הזה כשהוא בתוך הרחם-עבר על איסור?

תשובות
1-לא 2-לא 3-לא

הפרק המלא

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

תקציר הפרק

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו

מושג מן הפרק

עוד על פרק ב' ברמב"ם

שאלות חזרה על הפרק

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק

פרשת שבוע מהרמב"ם

נייר עמדה - אקטואליה

ב-299 ש"ח בלבד!

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

לב הלימוד - הרחבה על הפרק