א. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה: "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ" (דברים כד,א; כד,ג) – אֶחָד הַכּוֹתֵב בְּיָדוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לְאַחֵר לִכְתֹּב לָהּ, וְאֶחָד הַנּוֹתֵן בְּיָדוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לְאַחֵר לִתֵּן לָהּ. לֹא נֶאֱמַר "וְכָתַב" – אֶלָּא לְהוֹדִיעַ שֶׁאֵין מִתְגָּרֶשֶׁת אֶלָּא בִּכְתָב; "וְנָתַן" – שֶׁלֹּא תִּקַּח מֵעַצְמָהּ.
ב. אָמַר לִשְׁנַיִם: 'כִּתְבוּ גֵּט וְחִתְמוּ וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי' – הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְחוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לָהּ, וְהֵן הֵן שְׁלוּחָיו וְהֵן הֵן עֵדָיו.
וְכֵן אִם אָמַר לַסּוֹפֵר: 'כְּתֹב לִי גֵּט לְאִשְׁתִּי', וְאָמַר לָעֵדִים לַחְתֹּם – כּוֹתְבִין וְחוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לוֹ, וְהוּא מְגָרֵשׁ בּוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה.
וְכֵן אִם אָמַר לַסּוֹפֵר: 'כְּתֹב לִי גֵּט לְאִשְׁתִּי', וְאָמַר לָעֵדִים לַחְתֹּם – כּוֹתְבִין וְחוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לוֹ, וְהוּא מְגָרֵשׁ בּוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה.
ג. וְכוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים וְהַסּוֹפֵר שֶׁכָּתְבוּ וְחָתְמוּ בּוֹ מַכִּירִין וְיוֹדְעִין שֶׁזֶּה הוּא פְּלוֹנִי וְאִשְׁתּוֹ הִיא פְּלוֹנִית. וְאִם הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִים וּשְׁמוֹת נְשׁוֹתֵיהֶן שָׁוִים – אֵין מְגָרֵשׁ אֶחָד מֵהֶן אֶלָּא בְּמַעֲמַד חֲבֵרוֹ, שֶׁמָּא יִכְתֹּב גֵּט וְיוֹלִיכוֹ לְאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וִיגָרְשֶׁנָּה עָלָיו.
ג. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. מפני שאין צורך בהסכמת האישה לגירושין (לעיל א,א). שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים וְהַסּוֹפֵר… מַכִּירִין וְיוֹדְעִין וְיוֹדְעִין שֶׁזֶּה הוּא פְּלוֹנִי וְאִשְׁתּוֹ הִיא פְּלוֹנִית. שבכל שטר שנכתב במעמד צד אחד, קיים חשש שמא ייכתבו בו שמות שאינם נכונים והשטר ישמש לרמאות (הלכות מלווה ולווה כד,ג). ויש שהסבירו שהסופר צריך שידע את שמותיהם כדי שהגט ייכתב לשמה (ראה לקמן ג,א, ר"י קאפח ויד"פ). בְּמַעֲמַד חֲבֵרוֹ. בנוכחותו. שֶׁמָּא… וְיוֹלִיכוֹ לְאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וִיגָרְשֶׁנָּה עָלָיו. ואז תוכל אשת חברו לטעון שבעלה גירש אותה.
ד. וּבְעֵת הַסַּכָּנָה – כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין. וְהָאִשָּׁה נוֹתֶנֶת שְׂכַר הַסּוֹפֵר בְּכָל מָקוֹם.
ד. וּבְעֵת הַסַּכָּנָה כּוֹתְבִין וכו'. כשאין אפשרות להתעכב עד שיימצאו עדים וסופר המכירים את האיש ואת האישה, והקלו בעניין משום עיגון. וְהָאִשָּׁה נוֹתֶנֶת שְׂכַר הַסּוֹפֵר. שאם שכר הסופר יוטל על הבעל, עלול הוא להימנע מכתיבת גט ולעגן את אשתו (בבלי ב"ב קסח,א).
ה. וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר הַבַּעַל מֵעַצְמוֹ לַסּוֹפֵר: 'כְּתֹב', וְלָעֵדִים: 'חֲתֹמוּ'. הֲרֵי שֶׁאָמְרוּ לוֹ בֵּית דִּין אוֹ שְׁנַיִם: 'נִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ?', וְאָמַר לָהֶם: 'כְּתֹבוּ': אִם כָּתְבוּ הֵן עַצְמָן וְחָתְמוּ בּוֹ – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר; אֲבָל אִם אָמְרוּ הֵן לַסּוֹפֵר וְכָתַב וְלָעֵדִים וְחָתְמוּ, אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ וּנְתָנוּהוּ לַבַּעַל, וְחָזַר וְנָתַן גֵּט זֶה לְאִשְׁתּוֹ בִּפְנֵי עֵדִים – הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל, שֶׁהֲרֵי כְּתָבוֹ מִי שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ הַבַּעַל לְכָתְבוֹ.
ה. וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר הַבַּעַל מֵעַצְמוֹ לַסּוֹפֵר וכו'. שממנה אותם בצורה מפורשת לכתוב ולחתום.
ו. אָמַר לִשְׁנַיִם אוֹ לִשְׁלֹשָׁה: 'אִמְרוּ לַסּוֹפֵר וְיִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאִמְרוּ לָעֵדִים וְיַחְתֹּמוּ', וְאָמְרוּ לַסּוֹפֵר וְכָתַב וְלָעֵדִים וְחָתְמוּ, אוֹ שֶׁאָמַר לִשְׁנַיִם: 'אִמְרוּ לַסּוֹפֵר וְיִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאַתֶּם חֲתֹמוּ' – הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל, וּמִתְיַשְּׁבִין בְּדָבָר זֶה הַרְבֵּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרוֹב לִהְיוֹת גֵּט בָּטֵל.
ו. הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. שלא ניתן למנות שליח לצוות אחר (ראה גם הלכות זכייה ומתנה ד,י). וּמִתְיַשְּׁבִין בְּדָבָר זֶה הַרְבֵּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרוֹב לִהְיוֹת גֵּט בָּטֵל. על הדיינים לעיין היטב בהלכה זו, שהפסק בה אינו מוכרע (ר"י קאפח), או משום שצריך לברר היטב את כוונתו של הבעל (ראה יד"פ).
ז. וּמַה בֵּין פָּסוּל לְבָטֵל? שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בְּחִבּוּר זֶה בְּגֵט שֶׁהוּא בָּטֵל – הוּא בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה, וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר פָּסוּל – הוּא פָּסוּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
ז. וּמַה בֵּין פָּסוּל לְבָטֵל וכו'. מבואר בהרחבה לקמן י,א-ב.
ח. הַבַּעַל שֶׁהֵבִיא גֵּט בְּיָדוֹ חָתוּם וְאָמַר: 'תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי' – הֲרֵי אֵלּוּ יִתְּנוּ לָהּ. אָמַר לַאֲחֵרִים לִכְתֹּב גֵּט וְלַחְתֹּם בּוֹ וְלִתְּנוֹ לְאִשְׁתּוֹ, וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ וְנָתְנוּ לָהּ, וְנִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל אוֹ פָּסוּל – הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין אַחֵר, וַאֲפִלּוּ מֵאָה, עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ גֵּט כָּשֵׁר.
ח. הֲרֵי אֵלּוּ יִתְּנוּ לָהּ. מבלי לחשוש שמא יש בגט פסול. הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין אַחֵר. משום שנעשו שליחים לגירושין, ולא בטלה שליחותם עד שתתגרש.
ט. אָמַר לָהֶם הַבַּעַל: 'כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לַשָּׁלִיחַ לְהוֹלִיךְ לָהּ', וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ וְנָתְנוּ לַשָּׁלִיחַ, וְנִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל – אֵין כּוֹתְבִין אַחֵר עַד שֶׁיִּמָּלְכוּ בַּבַּעַל, שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה אוֹתָן לְגֵרוּשִׁין, וְשֶׁמָּא לֹא רָצָה אֶלָּא שֶׁיִּכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ לַשָּׁלִיחַ בִּלְבַד, וְלֹא יִשָּׁאֵר לָהֶם בּוֹ מַעֲשֶׂה אַחֵר, וַהֲרֵי כָּתְבוּ וְנָתְנוּ. לְפִיכָךְ לֹא יִכְתְּבוּ אַחֵר, וְאִם כָּתְבוּ גֵּט אַחֵר כָּשֵׁר וּנְתָנוּהוּ לַשָּׁלִיחַ וּנְתָנוֹ לָהּ – הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת.
ט. שֶׁיִּמָּלְכוּ. שיתייעצו בו ויקבלו מחדש רשות ממנו. שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה אוֹתָן לְגֵרוּשִׁין. שלא ביקש מהם לגמור את הגירושין.
י. הָאוֹמֵר לִשְׁנַיִם אוֹ לְיָתֵר עַל שְׁנַיִם: 'כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי', 'גָּרְשׁוּהָ', 'שַׁלְּחוּהָ', 'שִׁבְקוּהָ', 'תָּרְכוּהָ', 'כִּתְבוּ אִגֶּרֶת וּתְנוּ לָהּ' – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ גֵּט כָּשֵׁר וְיִתְּנוּ לָהּ.
אָמַר לָהֶם: 'פִּטְרוּהָ', 'פַּרְנְסוּהָ', 'עֲשׂוּ לָהּ כַּדָּת', 'עֲשׂוּ לָהּ כַּנִּמּוֹס', 'עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי' – לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאִם כָּתְבוּ גֵּט וְנָתְנוּ לָהּ – הֲרֵי זֶה בָּטֵל.
אָמַר לָהֶם: 'פִּטְרוּהָ', 'פַּרְנְסוּהָ', 'עֲשׂוּ לָהּ כַּדָּת', 'עֲשׂוּ לָהּ כַּנִּמּוֹס', 'עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי' – לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאִם כָּתְבוּ גֵּט וְנָתְנוּ לָהּ – הֲרֵי זֶה בָּטֵל.
י. שַׁלְּחוּהָ. כלשון הכתוב: "ושלחה מביתו" (דברים כד,א). שִׁבְקוּהָ תָּרְכוּהָ. מילים שהן חלק מנוסח הגט, ומשמעותן היחידה היא גירושין: 'ספר תרוכין… ואגרת שבוקין' (לקמן ד,יב). יִכְתְּבוּ גֵּט כָּשֵׁר. שכל אלו ביטויים המיוחדים לגירושין.
פַּרְנְסוּהָ. דאגו לצרכיה (רש"י גיטין סה,ב). כַּדָּת… כַּנִּמּוֹס. כחוק. לֹא אָמַר כְּלוּם. ואף כי הביטויים הללו עשויים לרמז על גירושין, הרי שמשמעם הפשוט הוא אחר.
פַּרְנְסוּהָ. דאגו לצרכיה (רש"י גיטין סה,ב). כַּדָּת… כַּנִּמּוֹס. כחוק. לֹא אָמַר כְּלוּם. ואף כי הביטויים הללו עשויים לרמז על גירושין, הרי שמשמעם הפשוט הוא אחר.
יא. אָמַר לָהֶם: 'הוֹצִיאוּהָ', 'עִזְבוּהָ', 'הַתִּירוּהָ', 'הַנִּיחוּהָ', 'הוֹעִילוּהָ' – הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם מַשְׁמַע מִלּוֹת אֵלּוּ הַגֵּרוּשִׁין אוֹ עִנְיָן אַחֵר, לְפִיכָךְ אֵין כּוֹתְבִין לָהּ. וְאִם כָּתְבוּ גֵּט וְנָתְנוּ לָהּ – הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת.
יב. הָאוֹמֵר: 'כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי' – הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְחוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לַבַּעַל בְּיָדוֹ. וְאֵין נוֹתְנִין לְאִשְׁתּוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם לִתֵּן לָהּ, וְאִם נָתְנוּ לָהּ – אֵינוֹ גֵּט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּבָרִיא. אֲבָל הַמְסֻכָּן, וְהוּא אָדָם שֶׁקָּפַץ עָלָיו הַחֹלִי בִּמְהֵרָה וְהִכְבִּיד חָלְיוֹ מִיָּד, וְהַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר אֲפִלּוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן, וְהַמְפָרֵשׁ בַּיָּם, וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָה, וְאָמַר: 'כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי' – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיַחְתְּמוּ וְיִתְּנוּ לָהּ, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לִכְתֹּב וְלִתֵּן לָהּ.
יב. וְאֵין נוֹתְנִין לְאִשְׁתּוֹ וכו'. שהרי לא ציווה עליהם שיתנו. וְהַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר. שמוציאים אותו כשהוא כבול לעמוד למשפט. וְהַמְפָרֵשׁ בַּיָּם. המפליג בספינה. וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָה. לדרך רחוקה. שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ וכו'. שברור שרצה לגרשה, כדי שלא תתעגן אם לא יחזור, או שלא תזדקק לייבום אם ימות (וראה הלכות ברכות י,ח), וכשאמר 'כתבו' התכוון גם שיתנו.
יג. בָּרִיא שֶׁאָמַר: 'כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי', וְכָתְבוּ וְנָתְנוּ לָהּ, וְהָרַג עַצְמוֹ מִיָּד, כְּגוֹן שֶׁהִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ מִן הַגַּג אוֹ הִפִּיל עַצְמוֹ לַיָּם – הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. עָלָה לַגַּג וּדְחָפַתּוּ הָרוּחַ וּמֵת – אֵינוֹ גֵּט. סָפֵק הִפִּיל עַצְמוֹ סָפֵק דְּחָפַתּוּ הָרוּחַ – הֲרֵי זֶה גֵּט, עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁהָרוּחַ דְּחָפַתּוּ. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ בַּבּוֹר וְאָמַר: 'כָּל הַשּׁוֹמֵעַ קוֹלִי יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי' – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ, וְהוּא שֶׁיֵּדְעוּ אוֹתוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱלוּהוּ וְלֹא הִכִּירוּהוּ – הֲרֵי הַגֵּט כָּשֵׁר, שֶׁזֶּה כִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה הוּא, שֶׁכּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין. וְכֵן מִי שֶׁנָּפְלוּ בּוֹ מַכּוֹת רָעוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה מֵהֶן, אֲפִלּוּ נִשְׁחַט בּוֹ רֹב שְׁנֵי הַסִּימָנִין, וְרָמַז וְאָמַר: 'כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי' – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ, שֶׁהֲרֵי עַתָּה חַי הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת.
יג. וְכָתְבוּ וְנָתְנוּ לָהּ. מיד, למרות שלא ציווה בפירוש לתת לה. הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. מפני שמסתבר שהתכוון לגרשה בטרם ימות, כדלעיל במסוכן. עָלָה לַגַּג וּדְחָפַתּוּ הָרוּחַ אֵינוֹ גֵּט. שמת בתאונה, ואם כן דינו כבריא שלא התכוון שיתנו את הגט לאישה. סָפֵק הִפִּיל עַצְמוֹ סָפֵק דְּחָפַתּוּ הָרוּחַ הֲרֵי זֶה גֵּט. שבמקרה כזה, הסמיכות בין ציווי כתיבת הגט ובין המוות גורמת להניח שיש קשר ביניהם, ושהתכוון לומר שיתנו את הגט. וְהוּא שֶׁיֵּדְעוּ אוֹתוֹ. בתנאי שיכירו השומעים את אותו אדם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱלוּהוּ וְלֹא הִכִּירוּהוּ הֲרֵי הַגֵּט כָּשֵׁר. שייתכן שנשתנו פניו לאחר המיתה (יד"פ). כִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה. כדלעיל ה"ד. שֶׁנָּפְלוּ בּוֹ מַכּוֹת רָעוֹת וכו'. פצעים שיגרמו בוודאות למוות. נִשְׁחַט בּוֹ רֹב שְׁנֵי הַסִּימָנִין. נחתך רוב קנה הנשימה והוושט, שאין ספק שימות בקרוב (לקמן יג,יז). וְרָמַז וכו'. שהרי אינו יכול לדבר.
יד. מִי שֶׁהָיְתָה רוּחַ רָעָה מְבַעֶתֶת אוֹתוֹ, וְאָמַר כְּשֶׁהִתְחִיל בּוֹ הַחֹלִי: 'כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי' – לֹא אָמַר כְּלוּם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וּמְיֻשֶּׁבֶת. וְכֵן הַשִּׁכּוֹר שֶׁהִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט. וְאִם לֹא הִגִּיעַ – הֲרֵי זֶה סָפֵק.
יד. מִי שֶׁהָיְתָה רוּחַ רָעָה מְבַעֶתֶת אוֹתוֹ. לקה בהתקף שגעון. שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וּמְיֻשֶּׁבֶת. והריהו כשוטה באותה שעה. שֶׁהִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט. שיכור כל כך עד שאיננו מודע כלל למעשיו, כלוט שבנותיו שכבו עמו בלא שידע כלל (בראשית יט,לג-לה).
טו. אָמַר כְּשֶׁהוּא בָּרִיא: 'כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי', וְאַחַר כָּךְ נִבְעַת וְאָמַר: 'אַל תִּכְתֹּבוּ' – מַמְתִּינִין עַד שֶׁיַּבְרִיא, וְכוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לָהּ. וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִמָּלֵךְ בּוֹ אַחַר שֶׁהִבְרִיא. וְאִם כָּתְבוּ וְנָתְנוּ קֹדֶם שֶׁהִבְרִיא – הֲרֵי זֶה פָּסוּל.
טו. נִבְעַת. השתגע. מַמְתִּינִין עַד שֶׁיַּבְרִיא. שלפי שעה הוא כשוטה שאין בו דעת, ואינו יכול לגרש.
טז. מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק וַהֲרֵי דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה, אָמְרוּ לוֹ: 'נִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ?', וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ – בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בְּסֵרוּגִין: אִם אָמַר עַל לָאו לָאו וְעַל הִין הִין – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. וּצְרִיכִין לְבָדְקוֹ יָפֶה יָפֶה שֶׁמָּא נִטְרְפָה דַּעְתּוֹ. וְכֵן אִם כָּתַב בְּיָדוֹ: 'כִּתְבוּ וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי' – הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לָהּ, אִם הָיְתָה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו, שֶׁאֵין דִּין מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק כְּדִין הַחֵרֵשׁ.
טז. מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק וַהֲרֵי דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה. שאינו מסוגל לדבר, אך הוא שפוי בדעתו. וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ. השיב 'כן' בתנועת הראש. בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בְּסֵרוּגִין וכו'. שואלים אותו שאלות בהפסקות, לבחון אם יכול לענות עליהן כהוגן. נִטְרְפָה דַּעְתּוֹ. השתגע. שֶׁאֵין דִּין מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק כְּדִין הַחֵרֵשׁ. מבואר בהלכה הבאה.
יז. מִי שֶׁנָּשָׂא כְּשֶׁהוּא פִּקֵּחַ, וְנִתְחָרֵשׁ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר נִשְׁתַּטָּה – אֵינוֹ מוֹצִיא לְעוֹלָם עַד שֶׁיַּבְרִיא. וְאֵין סוֹמְכִין עַל רְמִיזַת הַחֵרֵשׁ וְלֹא עַל כְּתָבוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁדַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וּמְיֻשֶּׁבֶת. אֲבָל אִם נָשָׂא כְּשֶׁהוּא חֵרֵשׁ – מְגָרֵשׁ בִּרְמִיזָה, שֶׁאֵין קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין מִן הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּכְשֵׁם שֶׁכּוֹנֵס בִּרְמִיזָה כָּךְ מוֹצִיא בִּרְמִיזָה.
יז. פִּקֵּחַ. אדם רגיל, שאינו לא חרש ולא שוטה (הלכות אישות ב,כו). רְמִיזַת הַחֵרֵשׁ. הוראה באמצעות תנועות ידיים וגוף. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות אישות ד,ט. שֶׁכּוֹנֵס. נושא לאישה.
יח. הַמְקַדֵּשׁ קְטַנָּה עַל יְדֵי אָבִיהָ וְגֵרְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה – אָבִיהָ מְקַבֵּל אֶת גִּטָּהּ; וּמִשֶּׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיַד הָאָב נִתְגָּרְשָׁה. גֵּרְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה – אִם הִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ אוֹ לְיַד אָבִיהָ, נִתְגָּרְשָׁה. וְאֵין נַעֲרָה מְאֹרָסָה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גִּטָּהּ מִיַּד בַּעְלָהּ בְּחַיֵּי אָבִיהָ, אֲבָל הָאָב עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל הַגֵּט לְבִתּוֹ הַמְאֹרֶסֶת, בֵּין קְטַנָּה בֵּין נַעֲרָה.
יח. הַמְקַדֵּשׁ קְטַנָּה עַל יְדֵי אָבִיהָ וכו'. האב מקבל קידושין בעבור בתו עד שתהיה בת שתים עשרה ויום, ויהיו לה סימני גדלות בגופה (הלכות אישות ב,א, ג,יא), והוא הדין בגט. גֵּרְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה וכו'. היא נערה במשך שישה חודשים לאחר שהביאה שתי שערות (שם ב,א-ב), ועדיין יש לאביה רשות בה ומקבל קידושיה. וְאֵין נַעֲרָה מְאֹרָסָה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ וכו'. שעדיין אינה נשואה, ולא יצאה מרשות אביה (שם ג,יב).
יט. קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ וְהִיא קְטַנָּה, וּמֵת: אִם מַבְחֶנֶת בֵּין גִּטָּהּ לְדָבָר אַחֵר – הֲרֵי זוֹ מִתְגָּרֶשֶׁת מִשֶּׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ; וְאִם לָאו – אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת עַד שֶׁתַּבְחִין, וְאִם גֵּרְשָׁהּ – אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת.
יט. אִם מַבְחֶנֶת בֵּין גִּטָּהּ לְדָבָר אַחֵר. שמסוגלת להבין שיש חשיבות בשטר מסוים, ושהיא צריכה לשמור אותו.
כ. מִי שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא רָצָה לְגָרֵשׁ – בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר: 'רוֹצֶה אֲנִי', וְיִכְתֹּב הַגֵּט וְהוּא גֵּט כָּשֵׁר. וְכֵן אִם הִכּוּהוּ גּוֹיִם וְאָמְרוּ לוֹ: 'עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִין לְךָ', וְלָחֲצוּ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַגּוֹיִם עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאִם הַגּוֹיִם מֵעַצְמָן אֲנָסוּהוּ עַד שֶׁכָּתַב, הוֹאִיל וְהַדִּין נוֹתֵן שֶׁיִּכְתֹּב – הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל.
וְלָמָּה לֹא בָּטֵל גֵּט זֶה, שֶׁהֲרֵי הוּא אָנוּס, בֵּין בְּיַד גּוֹיִם בֵּין בְּיַד יִשְׂרָאֵל? שֶׁאֵין אוֹמְרִין אָנוּס אֶלָּא לְמִי שֶׁנִּלְחַץ וְנִדְחַק לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב מִן הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹתוֹ, כְּגוֹן מִי שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁמָּכַר אוֹ נָתַן. אֲבָל מִי שֶׁתְּקָפוֹ יִצְרוֹ הָרַע לְבַטֵּל מִצְוָה אוֹ לַעֲשׂוֹת עֲבֵרָה, וְהֻכָּה עַד שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁחַיָּב לַעֲשׂוֹתוֹ, אוֹ עַד שֶׁנִּתְרַחֵק מִדָּבָר שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ – אֵין זֶה אָנוּס מִמֶּנּוּ, אֶלָּא הוּא אָנַס עַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ הָרָעָה.
לְפִיכָךְ, זֶה שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְגָרֵשׁ, מֵאַחַר שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת מִיִּשְׂרָאֵל – רוֹצֶה הוּא לַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְווֹת וּלְהִתְרַחֵק מִן הָעֲבֵרוֹת, וְיִצְרוֹ הָרַע הוּא שֶׁתְּקָפוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁתָּשַׁשׁ יִצְרוֹ וְאָמַר: 'רוֹצֶה אֲנִי' – כְּבָר גֵּרֵשׁ לִרְצוֹנוֹ.
לֹא הָיָה הַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ, וְטָעוּ בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת וַאֲנָסוּהוּ עַד שֶׁגֵּרֵשׁ – הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל; הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל אֲנָסוּהוּ – יִגְמֹר וִיגָרֵשׁ. וְאִם הַגּוֹיִם אֲנָסוּהוּ לְגָרֵשׁ שֶׁלֹּא כַּדִּין – אֵינוֹ גֵּט; אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בַּגּוֹיִם: 'רוֹצֶה אֲנִי', וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל: 'כִּתְבוּ וְחִתְמוּ', הוֹאִיל וְאֵין הַדִּין מְחַיְּבוֹ לְהוֹצִיא, וְהַגּוֹיִם אֲנָסוּהוּ – אֵינוֹ גֵּט.
וְלָמָּה לֹא בָּטֵל גֵּט זֶה, שֶׁהֲרֵי הוּא אָנוּס, בֵּין בְּיַד גּוֹיִם בֵּין בְּיַד יִשְׂרָאֵל? שֶׁאֵין אוֹמְרִין אָנוּס אֶלָּא לְמִי שֶׁנִּלְחַץ וְנִדְחַק לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב מִן הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹתוֹ, כְּגוֹן מִי שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁמָּכַר אוֹ נָתַן. אֲבָל מִי שֶׁתְּקָפוֹ יִצְרוֹ הָרַע לְבַטֵּל מִצְוָה אוֹ לַעֲשׂוֹת עֲבֵרָה, וְהֻכָּה עַד שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁחַיָּב לַעֲשׂוֹתוֹ, אוֹ עַד שֶׁנִּתְרַחֵק מִדָּבָר שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ – אֵין זֶה אָנוּס מִמֶּנּוּ, אֶלָּא הוּא אָנַס עַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ הָרָעָה.
לְפִיכָךְ, זֶה שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְגָרֵשׁ, מֵאַחַר שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת מִיִּשְׂרָאֵל – רוֹצֶה הוּא לַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְווֹת וּלְהִתְרַחֵק מִן הָעֲבֵרוֹת, וְיִצְרוֹ הָרַע הוּא שֶׁתְּקָפוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁתָּשַׁשׁ יִצְרוֹ וְאָמַר: 'רוֹצֶה אֲנִי' – כְּבָר גֵּרֵשׁ לִרְצוֹנוֹ.
לֹא הָיָה הַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ, וְטָעוּ בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת וַאֲנָסוּהוּ עַד שֶׁגֵּרֵשׁ – הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל; הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל אֲנָסוּהוּ – יִגְמֹר וִיגָרֵשׁ. וְאִם הַגּוֹיִם אֲנָסוּהוּ לְגָרֵשׁ שֶׁלֹּא כַּדִּין – אֵינוֹ גֵּט; אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בַּגּוֹיִם: 'רוֹצֶה אֲנִי', וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל: 'כִּתְבוּ וְחִתְמוּ', הוֹאִיל וְאֵין הַדִּין מְחַיְּבוֹ לְהוֹצִיא, וְהַגּוֹיִם אֲנָסוּהוּ – אֵינוֹ גֵּט.
כ. מִי שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ וכו'. שמצד ההלכה הדין הוא שחייב לגרשה. מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי. שאין האיש מגרש אלא לרצונו (לעיל א,א), ומייסרים אותו עד שירצה לגרשה. אֲנָסוּהוּ. כפו אותו. הוֹאִיל וְהַדִּין נוֹתֵן שֶׁיִּכְתֹּב הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. מתקנת חכמים. אבל אילו פסק הדין לא היה מחייב אותו לכתוב – היה הגט בטל מן התורה, שהרי נעשה בכפייה.
וְלָמָּה לֹא בָּטֵל גֵּט זֶה וכו'. שאף שאמר שהוא רוצה, הרי ברור שנעשה בלא רצונו האמתי. אֲבָל מִי שֶׁתְּקָפוֹ יִצְרוֹ הָרַע… וְהֻכָּה עַד שֶׁעָשָׂה… אֵין זֶה אָנוּס מִמֶּנּוּ. אינו נחשב אנוס על ידינו, המכים אותו. אֶלָּא הוּא אָנַס עַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ הָרָעָה. שהכריח את עצמו לנהוג שלא כהלכה.
מֵאַחַר שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וכו'. הרי שרצונו האמתי הוא לנהוג כהלכה. ולפיכך אין הכאה זו בכלל אונס, אלא להיפך – היא מסירה מהאדם את האונס ומגלה את רצונו.
הֶדְיוֹטוֹת. שאינם בקיאים בדינים. הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. ואף שאמור להיות בטל (שהרי ניתן באונס ובלא הצדקה), גזרו שיהיה פסול משום שדומה לגט מעושה הכשר כדלעיל. וְאִם הַגּוֹיִם אֲנָסוּהוּ לְגָרֵשׁ שֶׁלֹּא כַּדִּין אֵינוֹ גֵּט. שאינו דומה כלל לגט כשר.
וְלָמָּה לֹא בָּטֵל גֵּט זֶה וכו'. שאף שאמר שהוא רוצה, הרי ברור שנעשה בלא רצונו האמתי. אֲבָל מִי שֶׁתְּקָפוֹ יִצְרוֹ הָרַע… וְהֻכָּה עַד שֶׁעָשָׂה… אֵין זֶה אָנוּס מִמֶּנּוּ. אינו נחשב אנוס על ידינו, המכים אותו. אֶלָּא הוּא אָנַס עַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ הָרָעָה. שהכריח את עצמו לנהוג שלא כהלכה.
מֵאַחַר שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וכו'. הרי שרצונו האמתי הוא לנהוג כהלכה. ולפיכך אין הכאה זו בכלל אונס, אלא להיפך – היא מסירה מהאדם את האונס ומגלה את רצונו.
הֶדְיוֹטוֹת. שאינם בקיאים בדינים. הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. ואף שאמור להיות בטל (שהרי ניתן באונס ובלא הצדקה), גזרו שיהיה פסול משום שדומה לגט מעושה הכשר כדלעיל. וְאִם הַגּוֹיִם אֲנָסוּהוּ לְגָרֵשׁ שֶׁלֹּא כַּדִּין אֵינוֹ גֵּט. שאינו דומה כלל לגט כשר.
מְגָרֵשׁ בּוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. אף שיתננו לה זמן רב אחרי הכתיבה והחתימה.