פרק ב', הלכות גניבה, ספר נזיקין
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

ד. טִבְלוֹ. פירות שחייבים במעשרות, ואסורים באכילה לפני ההפרשה. מְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי טִבְלוֹ. אף שכעת הפירות אסורים באכילה, הם עתידים להיות מותרים לו לאחר שיפריש. חֶלְבּוֹ. שומן הבהמה האסור באכילה. מְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי חֶלְבּוֹ. מכיוון שהחלב מותר בהנאה ויכול לעשות בו שימושים אחרים (ראה הלכות מאכלות אסורות ח,טז).
א. הַגּוֹנֵב אֶת הַגּוֹי, אוֹ שֶׁגָּנַב נִכְסֵי הֶקְדֵּשׁ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא הַקֶּרֶן בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" (שמות כב,ח): "לְרֵעֵהוּ" – וְלֹא לַהֶקְדֵּשׁ, "לְרֵעֵהוּ" – וְלֹא לַגּוֹי. וְכֵן הַגּוֹנֵב קָדָשִׁים מִבֵּית בַּעֲלֵיהֶן, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים, בֵּין קָדָשִׁים שֶׁאֵין הַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן בֵּין קָדָשִׁים שֶׁהַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל וּמִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ" (שם כב,ו) – וְלֹא מִבֵּית הֶקְדֵּשׁ.
א. נִכְסֵי הֶקְדֵּשׁ. נכסים ששייכים למקדש. שֶׁגָּנַב נִכְסֵי הֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא הַקֶּרֶן בִּלְבַד. ראה גם הלכות תרומות י,כד. לְרֵעֵהוּ. אדם מישראל. וְכֵן הַגּוֹנֵב קָדָשִׁים מִבֵּית בַּעֲלֵיהֶן. נכסים שהוקדשו לקרבנות, ובגלל הגנבה אינו יכול להקריבם. בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. קרבנות שאין הבעלים אוכלים מהם כגון עולה וחטאת. בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים. קרבנות שהבעלים אוכלים מהם, כגון שלמים. ואף על פי שיש לבעלים זכות אכילה בהם, מכל מקום הריהם הקדש ואין חייבים עליהם כפל. בֵּין קָדָשִׁים שֶׁאֵין הַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן. שאינו חייב להקריב קרבן אחר במקום זה שנגנב. בֵּין קָדָשִׁים שֶׁהַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן. שחייב להקריב קרבן אחר במקום זה שנגנב, והגנבה גרמה לו הפסד ממוני. שֶׁנֶּאֱמַר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ וְלֹא מִבֵּית הֶקְדֵּשׁ. ואף שדין גנבה מהקדש נלמד מהכתוב "רעהו", במקרה זה יש חידוש שפטור גם אם יש למקדיש תביעה כלפי הגנב על כך שמנע ממנו להקריב קרבן ולכן יש צורך במקור נוסף (רש"ש בבא קמא סג,א, חידושי הגרי"ז בכורות דף יא,א). ויש שפירשו שהחידוש הוא שפטור גם כשנכסי ההקדש הם אצל אדם אחר כשנגנבו (בן ידיד ועוד).
ב. וְכֵן הַגּוֹנֵב עֲבָדִים וּשְׁטָרוֹת וְקַרְקָעוֹת – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל, שֶׁלֹּא חִיְּבָה תּוֹרָה הַכֶּפֶל אֶלָּא בְּמִטַּלְטְלִין שֶׁגּוּפָן מָמוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה" (שמות כב,ח); אֲבָל הָעֲבָדִים הֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם" (ויקרא כה,מו), וְהַשְּׁטָרוֹת אֵין גּוּפָן מָמוֹן.
ב. שֶׁנֶּאֱמַר עַל שׁוֹר וכו'. לגבי כפל. הֻקְּשׁוּ. הושוו להם מבחינה הלכתית. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם. נאמר לגבי עבדים, הרי שהכתוב מתייחס אליהם כנחלה וכקרקע. וְהַשְּׁטָרוֹת אֵין גּוּפָן מָמוֹן. ששווי השטר אינו נגזר משווי הנייר אלא ממה שכתוב בו.
ג. הַגּוֹנֵב פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁל חֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיִּפָּדֶה – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל לַבְּעָלִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עַכְשָׁו שֶׁלּוֹ, רָאוּי הוּא לִהְיוֹתוֹ לוֹ לְאַחַר שֶׁיִּפָּדֶה.
ג. פֶּטֶר חֲמוֹר. בכור חמור, וכדי שיהיה של בעליו ויהיה מותר בהנאה יש לפדותו תמורת שה שניתן לכהן (הלכות ביכורים יב,א-ב). רָאוּי הוּא לִהְיוֹתוֹ לוֹ לְאַחַר שֶׁיִּפָּדֶה. ולכן הוא בכלל ממונו שהגנב חייב עליו תשלומי קנס.
ד. הַגּוֹנֵב טִבְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וַאֲכָלוֹ – מְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי טִבְלוֹ. וְכֵן אִם גָּנַב חֶלְבּוֹ וַאֲכָלוֹ – מְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי חֶלְבּוֹ.
ה. גָּנַב תְּרוּמָה מִבְּעָלֶיהָ הַיִּשְׂרְאֵלִים שֶׁהִפְרִישׁוּהָ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל, שֶׁאֵין לָהֶן בָּהּ אֶלָּא טוֹבַת הֲנָיָה, וְטוֹבַת הֲנָיָה אֵינָהּ מָמוֹן.
ה. מִבְּעָלֶיהָ הַיִּשְׂרְאֵלִים שֶׁהִפְרִישׁוּהָ. ועתידים לתת אותה לכהן. וְטוֹבַת הֲנָיָה אֵינָהּ מָמוֹן. הטובה שיכול לקבל עבור נתינת התרומה לכהן מסוים אינה נחשבת כממון (ראה גם הלכות אישות ה,ו, הלכות תרומות יב,טו). ואם גנב תרומה מכהן שהתרומה שלו משלם לו תשלומי כפל (הלכות תרומות י,כג).
ו. הַגּוֹנֵב מִשֶּׁל אָבִיו וְטָבַח אוֹ מָכַר, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאִם מֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ טָבַח אוֹ מָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
גָּנַב וְטָבַח אוֹ מָכַר וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאִם הִקְדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ טָבַח אוֹ מָכַר, אַף עַל פִּי שֶׁהִקְדִּישׁוֹ קָדָשִׁים קַלִּים – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהִקְדִּישׁ אַחַר יֵאוּשׁ. אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ לִפְנֵי יֵאוּשׁ – אֵינוֹ קָדוֹשׁ, וְאִם טָבַח אוֹ מָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
ו. וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו. והוא ואחיו ירשו את ממונו, כולל הזכות לקבל את תשלומי הגנבה. מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. משלם לאחיו את חלקם היחסי בתשלומי הגנבה וזוכה בחלק שלו (פה"מ ב"ק ז,ב). וְאִם מֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ טָבַח אוֹ מָכַר… וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. שבזמן שטבח או מכר כבר זכה בחלק מהגנבה, ובתשלומי ארבעה וחמישה חייב רק אם כל הבהמה אסורה עליו בטביחה או מכירה (בבלי בבא קמא עב,א וראה לקמן הי"ג).
וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ. את הבהמה שטבח או מכר. מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. מכיוון שהתחייב בתשלומי קנס לבעלים כשעוד הייתה ברשותו. וְאִם הִקְדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ טָבַח אוֹ מָכַר. ונמצא שטבח או מכר בהמת הקדש. אַף עַל פִּי שֶׁהִקְדִּישׁוֹ קָדָשִׁים קַלִּים וכו'. שאף על פי שיש למקדיש זכות לאכול את בשרה מכל מקום נחשבת הבהמה ברשות ההקדש.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שיכול להקדיש את הבהמה שגנב, שהרי אין אדם יכול להקדיש דבר שאינו שלו (הלכות ערכין ו,כד). בְּשֶׁהִקְדִּישׁ אַחַר יֵאוּשׁ. אף שדבר גנוב לא נקנה בייאוש לבד אלא צריך שיהיה גם שינוי רשות (ראה לקמן ה,ב-ג), כאשר מקדיש את הבהמה לאחר ייאוש חל ההקדש. ובטעם הדבר יש שכתבו שההקדשה נחשבת כשינוי רשות שקונה יחד עם הייאוש (מאירי ועוד ראשונים לבבא קמא סז,א). ויש שכתבו שיש כאן תקנה מיוחדת שההקדש יחול במקרה זה (ראה שו"ת עונג יו"ט סי' כט שהאריך לדון בדעת הרמב"ם וגם בהשוואה למה שכתב בהלכות מעשה הקרבנות יח,יד).
ז. הִקְדִּישׁוּ הַבְּעָלִים וְהוּא בְּבֵית הַגַּנָּב – אֵינוֹ קָדוֹשׁ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתָן, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ. וְאִם טָבַח אוֹ מָכַר אֲפִלּוּ לְאַחַר הֶקְדֵּשָׁן – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
ז. אֵינוֹ קָדוֹשׁ לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתָן וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ. הבעלים אינם יכולים להקדישו, מפני שאדם יכול להקדיש רק מה שהוא גם שלו וגם נמצא ברשותו (ראה הלכות ערכין ו,כב-כד). מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. מכיוון שההקדשה לא חלה והבהמה עדיין ברשות של הבעלים.
ח. הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, וְהַנּוֹחֵר, וְהַמְעַקֵּר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל בִּלְבַד. אֲבָל אִם שָׁחַט לִרְפוּאָה אוֹ לִכְלָבִים, אוֹ שֶׁנִּמְצָא טְרֵפָה, אוֹ שֶׁשְּׁחָטוֹ בָּעֲזָרָה – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה; אַף עַל פִּי שֶׁחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה, הוֹאִיל וְאִסּוּרָן מִדִּבְרֵיהֶם – הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
ח. וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ. אירע פסול בשחיטה, והבהמה נעשתה נבלה ואסורה באכילה. וְהַנּוֹחֵר וְהַמְעַקֵּר. הריגות שלא בשחיטה. מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל בִּלְבַד. שטביחה שחייבים עליה ארבעה וחמישה היא שחיטה כשרה. אֲבָל אִם שָׁחַט. שחיטה כשרה. לִרְפוּאָה. לתת ממנה לחולה או להכין ממנה תרופה. אוֹ לִכְלָבִים. לתת לכלבים לאכול אותה. אוֹ שֶׁנִּמְצָא טְרֵפָה. התברר שהיה בה חולי או פגם וכדומה האוסר אותה באכילה, אך השחיטה עצמה הייתה כשרה. אוֹ שֶׁשְּׁחָטוֹ בָּעֲזָרָה. שבבית המקדש, ואסור לשחוט שם (ראה הלכות שחיטה ב,א-ב). אַף עַל פִּי שֶׁחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. ושחיטתו לא הועילה להתירה באכילה. הוֹאִיל וְאִסּוּרָן מִדִּבְרֵיהֶם. מדרבנן, אבל מהתורה שחיטתו כשרה ויש לה דין טביחה.
ט. וְכֵן הַגּוֹנֵב כִּלְאַיִם הַבָּא מִן הַשֶּׂה וּמִמִּין אַחֵר, אוֹ שֶׁגָּנַב טְרֵפָה אוֹ קִטַּעַת אוֹ חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָה, אוֹ בֶּהֱמַת הַשֻּׁתָּפִין, וְטָבַח אוֹ מָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
ט. כִּלְאַיִם הַבָּא מִן הַשֶּׂה וּמִמִּין אַחֵר. הכלאה של כבש או עז עם חיה (קרית מלך ע"פ תוספתא בבא קמא ז,ה). קִטַּעַת. חסרת רגל. חִגֶּרֶת. חסרת יד. סוּמָה. עיוורת. בֶּהֱמַת הַשֻּׁתָּפִין. בהמה ששייכת ליותר מאדם אחד.
י. גָּנַב וְנָתַן לְאַחֵר בְּמַתָּנָה, אוֹ שֶׁנָּתַן לְאַחֵר לִטְבֹּחַ וְטָבַח, אוֹ שֶׁנָּתַן לְאַחֵר לִמְכֹּר לוֹ וּמָכַר הָאַחֵר, גָּנַב וְהִקִּיף, גָּנַב וְהֶחֱלִיף, גָּנַב וּפָרַע בְּהֶקֵּפוֹ, אוֹ שֶׁשְּׁלָחוֹ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
י. וְנָתַן לְאַחֵר בְּמַתָּנָה. אף על פי שלא קיבל תמורה חייב מפני שהוציאה מרשותו (חידושי רבי מאיר שמחה בבא קמא עט,א, וראה אור החיים שמות כג,ג). ויש מפרשים שמן הסתם קיבל תמורה מסוימת עבור המתנה שנתן (יד"פ). אוֹ שֶׁנָּתַן לְאַחֵר לִטְבֹּחַ וְטָבַח וכו'. אף על פי שאדם אחר מכר וטבח עבורו, ובאופן עקרוני ההלכה היא שאין שליח לדבר עברה והמשלח אינו חייב על עברה שעשה השליח עבורו אלא השליח אחראי למעשיו, לגבי ארבעה וחמישה למדו חכמים מהכתוב שיש שליח לדבר עברה והמעשה מיוחס לגנב (בבלי בבא קמא עט,א). גָּנַב וְהִקִּיף. מכר אותה בהקפה ועדיין לא קיבל את תמורתה. גָּנַב וְהֶחֱלִיף. תמורת דבר אחר. גָּנַב וּפָרַע בְּהֶקֵּפוֹ. שילם למוכר עבור מה שמכר לו בהקפה. סִבְלוֹנוֹת. מתנות ששולח חתן לארוסתו.
יא. גָּנַב וּמָכַר, וְהִקְנָה לַלּוֹקֵחַ אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבְתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֻכַּר הַגַּנָּב – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא כֶּפֶל. מְכָרוֹ חוּץ מֵאֶחָד מִמֵּאָה בּוֹ אוֹ חוּץ מִיָּדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁיְּשַׁיֵּר בּוֹ דָּבָר הַנִּתָּר עִמּוֹ בַּשְּׁחִיטָה – פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאִם מְכָרוֹ חוּץ מִגִּזָּתוֹ אוֹ חוּץ מִקַּרְנָיו – חַיָּב בְּתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, שֶׁאֵין אֵלּוּ נִתָּרִין עִמּוֹ בַּשְּׁחִיטָה.
יא. וְהִקְנָה לַלּוֹקֵחַ אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. התנה בשעת הקניין שהוא יחול רק לאחר שלושים יום. וּבְתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֻכַּר הַגַּנָּב. נמצא הגנב לפני שהושלמה המכירה. אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא כֶּפֶל. מכיוון שנתפס לפני שהמכר נכנס לתוקף. שֶׁיְּשַׁיֵּר בּוֹ דָּבָר הַנִּתָּר עִמּוֹ בַּשְּׁחִיטָה פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. מפני שחכמים למדו שחיוב מכירה דומה לטביחה, ולכן כל האיברים שהטביחה מתירה צריכים להיות כלולים במכירה (בבלי בבא קמא עח,ב).
יב. גָּנַב וְקָטַע מִמֶּנָּה אֵבֶר וְאַחַר כָּךְ מְכָרָהּ, אוֹ שֶׁמְּכָרָהּ חוּץ מִמְּלַאכְתָּהּ, אוֹ שֶׁמְּכָרָהּ חוּץ מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם – אֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.
יב. אוֹ שֶׁמְּכָרָהּ חוּץ מִמְּלַאכְתָּהּ. מכר את הבהמה לגופה כשהוא משייר לעצמו את הזכות לעשות בה מלאכה. אוֹ שֶׁמְּכָרָהּ חוּץ מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. שהשאיר לעצמו זכות שימוש בה למשך שלושים יום. גָּנַב וְקָטַע מִמֶּנָּה אֵבֶר וכו'. במקרים אלו יש ספק אם נחשב למכירה גמורה שחייבים עליה תשלומי ארבעה וחמישה, ומפני הספק אין מוציאים את הממון ממי שמוחזק בו. אבל אם הנגנב תפס נכסים של הגנב אין מוציאים ממנו מכיוון שעתה הוא המוחזק.
יג. מְכָרוֹ וְהָיְתָה לוֹ בּוֹ שֻׁתָּפוּת – פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
יג. מְכָרוֹ וְהָיְתָה לוֹ בּוֹ שֻׁתָּפוּת. היה שותף בבהמה. פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. מפני שבתשלומי ארבעה וחמישה חייב רק אם כל הבהמה אסורה עליו בטביחה או מכירה.
יד. שֻׁתָּפִין שֶׁגָּנְבוּ, וְטָבַח אֶחָד מֵהֶן אוֹ מָכַר מִדַּעַת חֲבֵרוֹ – מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאִם עָשָׂה שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ – פְּטוּרִין מִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְחַיָּבִין בְּכֶפֶל.
יד. וְטָבַח אֶחָד מֵהֶן אוֹ מָכַר מִדַּעַת חֲבֵרוֹ. והרי הוא כשליחו (וראה לעיל ה"י). וְאִם עָשָׂה שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ פְּטוּרִין מִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. שחיוב ארבעה וחמישה הוא רק כשכל מי שגנב שותף גם למכירה וטביחה.
טו. גָּנַב וְעָמַד בַּדִּין, וְאָמְרוּ לוֹ הַדַּיָּנִין: 'צֵא תֵּן לוֹ מַה שֶּׁגָּנַבְתָּה', וְיָצָא, וְאַחַר כָּךְ טָבַח אוֹ מָכַר – פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אָמְרוּ לוֹ: 'חַיָּב אַתָּה לִתֵּן לוֹ', וְטָבַח אוֹ מָכַר אַחַר כָּךְ – הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה; הוֹאִיל וְלֹא חָתְכוּ הַדִּין עָלָיו, עֲדַיִן עוֹמֵד הוּא בִּגְנֵבָתוֹ.
טו. צֵא תֵּן לוֹ מַה… פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. מכיוון שפסקו את דינו כבר אינו במעמד של גנב אלא של מורשע בדין, והגנבה היא כפיקדון עד שישיב אותה לבעליה. אָמְרוּ לוֹ חַיָּב אַתָּה לִתֵּן לוֹ… הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. שזו קביעה עקרונית ולא פסק דין, ולכן לא יצא מכלל גנב (ראה הלכות טוען ונטען ז,ו).
טז. הַגּוֹנֵב בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִין, הוֹאִיל וְהַגְּנֵבָה עֲדַיִן הִיא בִּרְשׁוּתָן – פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל. וְכֵן אִם טָבַח וּמָכַר שָׁם בִּרְשׁוּתָן – פָּטוּר. וְאִם הִגְבִּיהַּ הַגְּנֵבָה – נִתְחַיֵּב מִשּׁוּם גּוֹנֵב אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הוֹצִיאָהּ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים.
כֵּיצַד? גָּנַב טָלֶה מִן הַדִּיר, וְהָיָה מוֹשְׁכוֹ וְיוֹצֵא, וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים – פָּטוּר. הִגְבִּיהוֹ אוֹ הוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים וּמֵת – חַיָּב. נְתָנוֹ שָׁם בְּבֵית הַבְּעָלִים לִבְכוֹרַת בְּנוֹ וּלְבַעַל חוֹבוֹ, אוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם וְלַשּׁוֹאֵל וּלְנוֹשֵׂא שָׂכָר וְלַשּׂוֹכֵר, וְהָיָה מוֹשְׁכוֹ זֶה שֶׁנִּתַּן לוֹ וּמֵת – פָּטוּר הַשּׁוֹמֵר. הִגְבִּיהוֹ אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים וּמֵת – חַיָּב הַשּׁוֹמֵר אוֹ בַּעַל הַחוֹב שֶׁנִּתַּן לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא הוֹצִיאוֹ הַגַּנָּב מֵרְשׁוּת בְּעָלָיו.
טז. הוֹאִיל וְהַגְּנֵבָה עֲדַיִן הִיא בִּרְשׁוּתָן פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל וכו'. אדם אינו נעשה גנב רק על ידי העלמת ממון של חברו, אלא רק אם הוציא אותו מרשותו: או על ידי פעולת קניין או שהוציא אותו בפועל מרשות הבעלים (ראה פה"מ בבא קמא ז,ו ולקמן ג,ב). הִגְבִּיהַּ הַגְּנֵבָה. הרים אותה ובכך עשה בה קניין הגבהה (שקניין הגבהה קונה גם ברשות הבעלים – הלכות מכירה ד,ג).
גָּנַב טָלֶה מִן הַדִּיר. לקח אותו מהדיר ללא ידיעת הבעלים. וְהָיָה מוֹשְׁכוֹ וְיוֹצֵא… פָּטוּר. שקניין משיכה אינו מועיל ברשות הבעלים והטלה עדיין ברשותם. נְתָנוֹ שָׁם בְּבֵית הַבְּעָלִים. אם לפני שהוציא את הטלה מרשות הבעלים נתן אותו הגנב לאדם אחר שייקח אותו. לִבְכוֹרַת בְּנוֹ. כתשלום לכהן עבור פדיון בנו הבכור. וּלְבַעַל חוֹבוֹ. כתשלום פירעון חוב. אוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם וכו'. נתן אותו הגנב לאדם אחר שיוציא את הטלה וישמור עליו בעבורו. חַיָּב הַשּׁוֹמֵר וכו'. אם ידע שהטלה אינו של הגנב שנתן לו יוצא שהוא זה שביצע את הגנבה בפועל וחייב באחריותו, והראשון פטור מכיוון שלא הוציאו מרשות הנגנב (מ"מ).
יז. הָיָה הָעֵדֶר בַּיַּעַר, כֵּיוָן שֶׁהִכִּישׁ אֶת הַבְּהֵמָה וּטְמָנָהּ בְּתוֹךְ הָאִילָנוֹת וְהָעֵצִים – חַיָּב בְּתַשְׁלוּמֵי כֶּפֶל. וְאִם טְבָחָהּ אוֹ מְכָרָהּ שָׁם – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
יז. הָיָה הָעֵדֶר בַּיַּעַר. מחוץ לרשות הבעלים ושם מועיל קניין משיכה (ראה הלכות מכירה ב,ה). כֵּיוָן שֶׁהִכִּישׁ אֶת הַבְּהֵמָה וּטְמָנָהּ בְּתוֹךְ הָאִילָנוֹת וְהָעֵצִים וכו'. הכשה היא הכאת הבהמה כדי שתלך ודינה כמשיכה, ומכיוון שגם הסתיר אותה מהבעלים נעשה גנב.
יח. גָּנַב בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים, וְאַחַר שֶׁיָּדְעוּ שֶׁנִּגְנְבָה הוֹצִיאָהּ וּטְבָחָהּ אוֹ מְכָרָהּ חוּץ מֵרְשׁוּתָן, אוֹ שֶׁגָּנַב וְהוֹצִיא חוּץ מֵרְשׁוּתָן וְטָבַח אוֹ מָכַר בִּרְשׁוּתָן – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
יח. גָּנַב בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים וְאַחַר שֶׁיָּדְעוּ שֶׁנִּגְנְבָה הוֹצִיאָהּ וּטְבָחָהּ אוֹ מְכָרָהּ חוּץ מֵרְשׁוּתָן. אף שכשהוציאה מרשותם ידעו על כך ולא היה זה בסתר, זו עדיין גנבה. אוֹ שֶׁגָּנַב וְהוֹצִיא חוּץ מֵרְשׁוּתָן וְטָבַח אוֹ מָכַר בִּרְשׁוּתָן. אף על פי שטבח או מכר ברשותם, חייב מכיוון שנעשה גנב כשהוציא אותה, ודינו כגנב עד שיחזיר אותה לבעלים כדין.

תקציר הפרק 

הלכות ​גנבה​
פרק ב' – *תשלומי כפל ארבעה וחמישה*
הכלל: חיוב כפל קיים רק בגניבת מטלטלים שגופם ממון, והבעלים יהודי, והגנב הוציאם מרשותו.​​​​

​לומדים היום בפרק ש: *גנב ונתן לאחר במתנה או שנתן לאחר לטבוח וטבח, או שנתן לאחר למכור לו ומכר לאחר, גנב והקיף, גנב והחליף, גנב ופרע בהקיפו או ששלחו סבלונות לבית חמיו – משלם תשלומי ארבעה וחמשה* (: הלכה י)
כלל הוא שאף כי *שלוחו של אדם כמותו*, הרי *אין שליח לדבר עבירה* (קדושין מב, ב). יוצאים מכלל זה מעילה, שליחות יד בפיקדון וטביחה ומכירה, בהם יש ריבוי מיוחד בפסוקים שחייב בהם גם אם עשה זאת על ידי שליח.​

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות גניבה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.הגונב מגוי חייב בדיוק כמו הגונב מיהודי?

2.הגונב שטר חוב-פטור?

3.גנב ונתן לאחר במתנה-משלם כפל?

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן