פרק ב', הלכות דעות, ספר המדע
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. חוֹלֵי הַגּוּף טוֹעֲמִין הַמַּר מָתוֹק וְהַמָּתוֹק מַר. וְיֵשׁ מִן הַחוֹלִים מִי שֶׁמִּתְאַוֶּה וְתָאֵב לְמַאֲכָלוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה, כְּגוֹן הֶעָפָר וְהַפֶּחָם, וְשׂונֵא הַמַּאֲכָלוֹת הַטּוֹבִים, כְּגוֹן הַפַּת וְהַבָּשָׂר – הַכֹּל לְפִי רֹב הַחֹלִי. כָּךְ בְּנֵי אָדָם שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם חוֹלוֹת מְאַוִּים וְאוֹהֲבִים הַדֵּעוֹת הָרָעוֹת, וְשׂוֹנְאִים הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וּמִתְעַצְּלִים לָלֶכֶת בָּהּ, וְהִיא כְּבֵדָה עֲלֵיהֶן לִמְאֹד לְפִי חָלְיָם. וְכֵן יְשַׁעְיָהוּ אוֹמֵר בַּאֲנָשִׁים הַלָּלוּ: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (ישעיהו ה,כ). וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ" (משלי ב,יג).
וּמַה הִיא תַּקָּנַת חוֹלֵי נְפָשׁוֹת? יֵלְכוּ אֵצֶל הַחֲכָמִים, שֶׁהֵם רוֹפְאֵי הַנְּפָשׁוֹת, וִירַפְּאוּ חָלְיָם בַּדֵּעוֹת שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתָם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּם לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְהַמַּכִּירִים בַּדֵּעוֹת הָרָעוֹת שֶׁלָּהֶם וְאֵינָם הוֹלְכִים אֵצֶל הַחֲכָמִים לְרַפֵּא אוֹתָם – עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה: "וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ" (משלי א,ז).
א. חוֹלֵי הַגּוּף וכו'. יש אנשים החולים במחלות גופניות שמשבשות את חוש הטעם, עד שלעתים ירצו לאכול דברים שאין בהם הנאה לאדם בריא, ואף מזיקים לגוף. לְפִי רֹב הַחֹלִי. לפי חומרת המחלה. שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם חוֹלוֹת. מורגלות במידות קלוקלות. וְהִיא כְּבֵדָה עֲלֵיהֶן לִמְאֹד. קשה להם לביצוע. הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב. אוי לאלה הטועים וחושבים שהרע הוא טוב. הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ. אינם הולכים בדרך טובה וישרה, ומעדיפים על פניה דרך רעה וחשוכה.
וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ. את דברי המוסר והתוכחה, הטיפשים מבזים, ואינם מעוניינים לשפר את התנהגותם על פיהם.
ב. וְכֵיצַד הִיא רִפְאוּתָם? מִי שֶׁהוּא בַּעַל חֵמָה – אוֹמְרִין לוֹ לְהַנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁאִם הֻכָּה וְקֻלַּל לֹא יַרְגִּישׁ כְּלָל, וְיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ זְמַן מְרֻבֶּה עַד שֶׁתֵּעָקֵר הַחֵמָה מִלִּבּוֹ. וְאִם הָיָה גְּבַהּ לֵב – יַנְהִיג עַצְמוֹ בְּבִזָּיוֹן הַרְבֵּה, וְיֵשֵׁב לְמַטָּה מִן הַכֹּל, וְיִלְבַּשׁ בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת הַמְבַזִּין אֶת לוֹבְשֵׁיהֶן, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, עַד שֶׁיֵּעָקֵר גֹּבַהּ הַלֵּב מִמֶּנּוּ וְיַחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית, שֶׁהִיא הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה, וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית יֵלֵךְ בָּהּ כָּל יָמָיו.
וְעַל קַו זֶה יַעֲשֶׂה בִּשְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת: אִם הָיָה רָחוֹק לַקָּצֶה הָאֶחָד – יַרְחִיק עַצְמוֹ לַקָּצֶה הַשֵּׁנִי, וְיִנְהֹג בּוֹ זְמַן מְרֻבֶּה עַד שֶׁיַּחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה, וְהִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה.
ב. בַּעַל חֵמָה. כעסן. לֹא יַרְגִּישׁ כְּלָל. לא יגיב לאותם הדברים. עַד שֶׁתֵּעָקֵר הַחֵמָה מִלִּבּוֹ. עד שיחדל הכעס מלהתעורר בו בכל פעם שקורה דבר שאינו לפי רוחו. גְּבַהּ לֵב. גאוותן. וְיַחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית שֶׁהִיא הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. אחרי עקירת המידה הקיצונית ממנו, יוכל להלך בדרך האמצע.
וְעַל קַו זֶה. באופן ובדרך זו.
ג. וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בַּבֵּינוֹנִית, אֶלָּא יִתְרַחֵק עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר, וְהוּא גֹּבַהּ הַלֵּב, שֶׁאֵין הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם עָנָו בִּלְבַד, אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ: "עָנָו מְאֹד" (במדבר יב,ג), וְלֹא נֶאֱמַר 'עָנָו בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים: מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ. וְעוֹד אָמְרוּ, שֶׁכָּל הַמַּגְבִּיהַּ לִבּוֹ כָּפַר בָּעִקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח,יד). וְעוֹד אָמְרוּ: בְּשַׁמְתָּא דְּאִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ, וַאֲפִלּוּ מִקְצָתָהּ.
וְכֵן הַכַּעַס – דֵּעָה רָעָה הִיא עַד לִמְאֹד, וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר וִילַמֵּד עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִכְעֹס וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו. וְכֵן אִם רָצָה לְהַטִּיל אֵימָה עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹ עַל הַצִּבּוּר אִם הָיָה פַּרְנָס, וְרָצָה לִכְעֹס עֲלֵיהֶם כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ לְמוּטָב – יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס כְּדֵי לְיַסְּרָם, וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, כְּאָדָם שֶׁהוּא מְדַמֶּה אִישׁ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ, וְהוּא אֵינוֹ כּוֹעֵס.
אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים: כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְאָמְרוּ שֶׁכָּל הַכּוֹעֵס, אִם חָכָם הוּא – חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, וְאִם נָבִיא הוּא – נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. וּבַעֲלֵי כַּעַס – אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים. לְפִיכָךְ צִוּוּ לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס עַד שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ לִדְבָרִים הַמַּכְעִיסִין, וְזוֹ הִיא הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְדֶרֶךְ הַצַּדִּיקִים: הֵן עֲלוּבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בַּיִּסּוּרִים, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה,לא).
ג. שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בַּבֵּינוֹנִית. משום שאף במידה הממוצעת של אלו יש חיסרון ופגם. שֶׁאֵין הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד. שהיא המידה הממוצעת, אך שבח גדול יש בשפלות יתרה. שֶׁכָּל הַמַּגְבִּיהַּ לִבּוֹ כָּפַר בָּעִקָּר. שמתייחס לאישיותו שלו כעבודה זרה. בְּשַׁמְתָּא דְּאִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ. בנידוי יהיה מי שיש בו גסות הרוח.
וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. שיתרגל לכך שאינו כועס כלל. וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו. והיא התרחקות מן הכעס עד הקצה האחר (ולעיל א,ד נתבארה המידה הבינונית של דעה זו). לְהַטִּיל אֵימָה עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ. שייראו ממנו ויתנהגו כהוגן. פַּרְנָס. מנהיג. יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס. יעמיד פנים כאילו הוא כועס. לְיַסְּרָם. להוכיחם.
כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. והסמיכו זאת לכתוב "לא יהיה בך אל זר", שכשכועס כאילו נותן לאל זר להשתלט עליו. וּבַעֲלֵי כַּעַס אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים. משום שכל דבר שנעשה שלא כרצונם מוציא אותם משלוותם. עֲלוּבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין. שאחרים מעליבים אותם, אך הם לא מעליבים אחרים. וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ. שאף שכעת הם מושפלים, לעתיד לבוא יאירו כאור השמש בתוקפו.
ד. לְעוֹלָם יַרְבֶּה אָדָם בִּשְׁתִיקָה, וְלֹא יְדַבֵּר אֶלָּא אוֹ בִּדְבַר חָכְמָה אוֹ בִּדְבָרִים שֶׁצָּרִיךְ לָהֶן לְחַיֵּי גּוּפוֹ. אָמְרוּ עַל רַב, תַּלְמִיד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁלֹּא שָׂח שִׂיחָה בְּטֵלָה כָּל יָמָיו, וְזוֹ הִיא שִׂיחַת רֹב כָּל אָדָם. וַאֲפִלּוּ בְּצָרְכֵי הַגּוּף לֹא יַרְבֶּה אָדָם דְּבָרִים. וְעַל זֶה צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ: כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים – מֵבִיא חֵטְא, וְאָמְרוּ: לֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה.
וְכֵן בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבְדִבְרֵי חָכְמָה, יִהְיוּ דִּבְרֵי הֶחָכָם מְעַטִּים וְעִנְיְנֵיהֶם מְרֻבִּים, וְהוּא שֶׁצִּוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ: לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידָיו דֶּרֶךְ קְצָרָה. אֲבָל אִם הָיוּ הַדְּבָרִים מְרֻבִּים וְהָעִנְיָן מוּעָט – הֲרֵי זוֹ סִכְלוּת, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים" (קהלת ה,ב).
ד. בִּדְבַר חָכְמָה. דברי הגות או דברי תורה, כדלקמן. רַב. ראש אמוראי בבל בדור הראשון לאמוראים, ותלמידו של רבי יהודה הנשיא עורך המשנה ('רבנו הקדוש'). וְזוֹ הִיא שִׂיחַת רֹב כָּל אָדָם. שיחה בטלה. וַאֲפִלּוּ בְּצָרְכֵי הַגּוּף לֹא יַרְבֶּה אָדָם דְּבָרִים. אף שמותר לדבר בהם. כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא. שאם ירבה בדיבורים, יבוא לידי דיבור שלא ראוי שייאמר.
דִּבְרֵי הֶחָכָם מְעַטִּים וְעִנְיְנֵיהֶם מְרֻבִּים. יקצר בדיבורו ויכלול בו נושאים רבים. דֶּרֶךְ קְצָרָה. בניסוח תמציתי ומדוקדק. אִם הָיוּ הַדְּבָרִים מְרֻבִּים וְהָעִנְיָן מוּעָט הֲרֵי זוֹ סִכְלוּת. אם הנושא קצר והדיבורים אודותיו מרובים, הרי זו טיפשות. כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן. דברי הבל נאמרים בפירוט רב. וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים. דברי טיפשות נאמרים בריבוי דיבורים.
ה. סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה. לְפִיכָךְ לֹא יְמַהֵר לְהָשִׁיב, וְלֹא יַרְבֶּה לְדַבֵּר, וִילַמֵּד לַתַּלְמִידִים בְּשׁוּבָה וָנַחַת, בְּלֹא צְעָקָה, בְּלֹא אֲרִיכוּת לָשׁוֹן. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר: "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" (קהלת ט,יז).
ה. סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה. השתיקה מועילה לשמירה על החכמה. לֹא יְמַהֵר לְהָשִׁיב. אלא ימתין בשתיקה. בְּשׁוּבָה וָנַחַת. ברוגע ומנוחה. בְּלֹא אֲרִיכוּת לָשׁוֹן. בקיצור.
ו. אָסוּר לְאָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי חֲלָקוֹת וּפִתּוּי, וְלֹא תִּהְיֶה אַחַת בַּפֶּה וְאַחַת בַּלֵּב, אֶלָּא תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ, וְהָעִנְיָן שֶׁבַּלֵּב הוּא הַדָּבָר שֶׁבַּפֶּה. וְאָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת, אֲפִלּוּ דַּעַת הַגּוֹי.
כֵּיצַד? לֹא יִמְכֹּר לַגּוֹי בְּשַׂר נְבֵלָה בִּכְלַל שְׁחוּטָה, וְלֹא מִנְעָל שֶׁל מֵתָה בִּמְקוֹם מִנְעָל שֶׁל שְׁחוּטָה. וְלֹא יְסָרֵב בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל, וְיַרְבֶּה לוֹ בְּתִקְרֹבֶת וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל, יִפְתַּח לוֹ חָבִיּוֹת שֶׁהוּא צָרִיךְ לִפְתֹּחַ אוֹתָן לְמָכְרָן כְּדֵי לְפַתּוֹתוֹ שֶׁבִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ פָּתַח, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת שֶׁל פִּתּוּי וְשֶׁל גְּנֵבַת הַדַּעַת אֲסוּרָה, אֶלָּא שְׂפַת אֱמֶת וְרוּחַ נָכוֹן וְלֵב טָהוֹר מִכָּל עָמָל וְהַוּוֹת.
ו. בְּדִבְרֵי חֲלָקוֹת וּפִתּוּי. דברי חנופה ושקר. תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ. פנימיותו זהה לחיצוניותו. לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת. להטעותם. אֲפִלּוּ דַּעַת הַגּוֹי. אסור להטעות (כשם שבדיני ממונות אסור לגזול או להטעות אותו – הלכות גנבה ז,ח, הלכות גזלה ואבדה יא,ג-ה).
ו. שו"ע חו"מ רכח,ו, רכח,ח.
בְּשַׂר נְבֵלָה בִּכְלַל שְׁחוּטָה וכו'. משום שהוא חושב שנותן לו בשר איכותי ויקר יותר. מִנְעָל שֶׁל מֵתָה. העשוי מעור של חיה שמתה, וערכו פחות מכזה של שחוטה. יְסָרֵב. יפציר. וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל וכו'. ובכל ההטעיות הללו גורם לחבר לחשוב שמתכוון לכבד אותו. בְּתִקְרוֹבֶת. במתנות. שְׂפַת אֱמֶת. דיבורי אמת. וְרוּחַ נָכוֹן וְלֵב טָהוֹר מִכָּל עָמָל וְהַוּוֹת. כוונות נקיות משקר ומרעה.
וְלֹא יְסָרֵב בַּחֲברוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ. אבל מותר להציע לו מתוך נימוס פעם או פעמיים לאכול אף שיודע שלא ירצה, מפני שזהו דרך כבוד כלפי חברו (סמ"ע).
ז. לֹא יִהְיֶה אָדָם בַּעַל שְׂחוֹק וָהֶתֶל, וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן, אֶלָּא שָׂמֵחַ. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה. וְצִוּוּ שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם פָּרוּץ בִּשְׂחוֹק, וְלֹא עָצֵב וּמִתְאַבֵּל, אֶלָּא מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.
וְכֵן לֹא יִהְיֶה בַּעַל נֶפֶשׁ רְחָבָה נִבְהָל לְהוֹן, וְלֹא עָצֵל וּבָטֵל מִמְּלָאכָה, אֶלָּא בַּעַל עַיִן טוֹבָה, מְעַט עֵסֶק וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וְאוֹתוֹ הַמְּעַט שֶׁהוּא חֶלְקוֹ – יִשְׂמַח בּוֹ. וְלֹא יִהְיֶה לֹא בַּעַל קְטָטָה, וְלֹא בַּעַל קִנְאָה, וְלֹא בַּעַל תַּאֲוָה, וְלֹא רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: יֵלֵךְ בַּמִּדָּה הַבֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל דֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת בָּאֶמְצָעִית. וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר: "וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ" (משלי ד,כו).
ז. אֶלָּא שָׂמֵחַ. שהיא מידה ממוצעת. מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה. עלולים להביא לידי חטא של עריות. בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. בנעימוּת.
נִבְהָל לְהוֹן. רודף כסף. מְעַט עֵסֶק וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. אדם שממעט בעסק ואינו עושה אלא כמה שצריך לפרנסתו (ראה לעיל א,ד, הלכות תלמוד תורה ג,ז-ט). הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. שהן מידות המזיקות לאדם עצמו. וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ. כולן תהיינה מבוססות, בהיותן מכוונות בדרך האמצע.

תקציר הפרק 

פרק ב הלכות דעות

ההכוונה לדרך הטובה

אחד הפרקים הכי מפורסמים ברמב"ם (מופיע העיקרון בעוד הרבה מכתבי הרמב"ם)

דרך התיקון לאדם שאחת ממידותיו אינה מתוקנת היא להנהיג עצמו בקצה ההפוך כדי שיתאזן.
לדוג' אם היה קמצן גדול אזי יתנהג בפזרנות לתקופה, אם היה גאוותן אזי ינהיג עצמו בביזיון וכד'.

ב2⃣ דעות יש להתרחק עד הקצה:

✌🏻 הגאווה
😡 הכעס

כָּל הַכּוֹעֵס, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְאָמְרוּ שֶׁכָּל הַכּוֹעֵס–אִם חָכָם הוּא, חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, וְאִם נָבִיא הוּא, נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. בַּעֲלֵי כַּעַס, אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים; לְפִיכָּךְ צִוּוּ לְהִתְרַחַק מִן הַכַּעַס, עַד שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אַפִלּוּ לִדְבָרִים הַמַּכְעִיסִים. וְזוֹ הִיא הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה, וְדֶרֶךְ הַצַּדִּיקִים: הֶן עֲלוּבִין, וְאֵינָן עוֹלְבִין; שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם, וְאֵינָן מְשִׁיבִין; עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה, וּשְׂמֵחִין בַּיִּסּוּרִים (הלכה ג)

🤐 גם ביחס לדיבור יש להמעיט בו רק לדברים הנצרכים ולהרבות בשתיקה, ואין להיות אחד בפה ואחד בלב.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר המדע ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. מהי דרך הרפואה של חולי הנפשות?

א. ילכו לחכמים שילמדו אותם דעות טובות.
ב. ירחיקו עצמם לקצה השני, ואח"כ יחזרו לדרך הבינונית.
ג. יעסקו בתורה, ויתחזקו בקיום המצוות.
ד. יפרשו מהבלי העולם הזה.

[פרק ב', הלכה ב']

2. מה הן הדעות שאסור לנהוג בהן בדרך הבינונית?

א. קמצנות; כעס.
ב. גובה הלב, אכזריות.
ג. אכזריות; קמצנות.
ד. גובה הלב; כעס.

[פרק ב', הלכה ג']

3. באלו דברים ראוי למעט בדיבור?

א. בצורכי הגוף.
ב. בדברי תורה.
ג. בצורכי הגוף ובדברי תורה.
ד. בשיחה בטילה.

[פרק ב', הלכה ד']

4. איזו דוגמא ל"גניבת דעת" אינה מוזכרת ברמב"ם?

א. המוכר לגוי מנעל של בהמה מתה, על דעת שזהו מנעל של בהמה שחוטה.
ב. המסרהב בחבירו שיאכל אצלו, והוא יודע שאינו מתכוון לאכול.
ג. המזמין את חבירו לסעודת מריעות, ויודע שלא יוכל להגיע.
ד. הפותח לחבירו חביות שהוא צריך לפותחן, ומפתהו שפתח לכבודו.

[פרק ב', הלכה ו']

תשובות
1-ב 2-ד 3-ג 4-ג

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן