פרק ב', הלכות חגיגה, ספר קרבנות
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. נָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּה. וְכָל הָאֲנָשִׁים חַיָּבִין בִּרְאִיָּה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ וְאִלֵּם וְשׁוֹטֶה וְקָטָן, סוּמָא וְחִגֵּר וְטָמֵא וְעָרֵל, וְכֵן הַזָּקֵן וְהַחוֹלֶה וְהָרַךְ וְהֶעָנֹג מְאֹד שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לַעֲלוֹת עַל רַגְלֵיהֶן – כָּל אֵלּוּ הָאַחַד עָשָׂר פְּטוּרִין, וּשְׁאָר כָּל הָאֲנָשִׁים חַיָּבִין בִּרְאִיָּה.
הַחֵרֵשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְדַבֵּר, אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ בְּאָזְנוֹ אַחַת – פָּטוּר מִן הָרְאִיָּה. וְכֵן הַסּוּמָא בְּעֵינוֹ אַחַת אוֹ חִגֵּר בְּרַגְלוֹ אַחַת – פָּטוּר. הָאִלֵּם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ – פָּטוּר מִן הָרְאִיָּה. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרָגִינָס – פְּטוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן סָפֵק אִשָּׁה. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין – פָּטוּר, מִפְּנֵי צַד עַבְדוּת שֶׁבּוֹ.
וּמִנַּיִן שֶׁכָּל אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּה? הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ" (שמות כג,יז; לד,כג; דברים טז,טז) – לְהוֹצִיא אֶת הַנָּשִׁים; וּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בָּהּ – אֵין הָעֲבָדִים חַיָּבִין בָּהּ. וְעוֹד, הֲרֵי נֶאֱמַר: "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא,יא) – לְהוֹצִיא אֶת הָעֲבָדִים.
וְנֶאֱמַר: "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת" (שם) – כְּשֵׁם שֶׁהֵן בָּאִין לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי יי, כָּךְ הֵן בָּאִין לִרְאוֹת הֲדַר קָדְשׁוֹ וּבֵית שְׁכִינָתוֹ, לְהוֹצִיא סוּמָא שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, אֲפִלּוּ נִסְמֵית עֵינוֹ אַחַת, שֶׁהֲרֵי אֵין רְאִיָּתוֹ שְׁלֵמָה גְּמוּרָה.
וְשָׁם נֶאֱמַר: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ" (דברים לא,יב) – לְהוֹצִיא אֶת מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ שְׁמִיעָה גְּמוּרָה; "וּלְמַעַן יִלְמְדוּ" (שם) – לְהוֹצִיא מִי שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר, שֶׁכָּל הַמְצֻוֶּה לִלְמֹד מְצֻוֶּה לְלַמֵּד. וְנֶאֱמַר: "בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יי" (שמות לד,כד) – מִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו, לְהוֹצִיא חִגֵּר וְחוֹלֶה וְזָקֵן וְעָנֹג. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵין הַטָּמֵא רָאוּי לְבִיאָה, וְכֵן הֶעָרֵל מָאוּס כַּטָּמֵא.
א. מִן הָרְאִיָּה. עלייה לעזרה והבאת עולה בחג (לעיל א,א). וְחִגֵּר. מי שיש לו מום ברגליו שגורם לו לצלוע. וְהָרַךְ וְהֶעָנֹג מְאֹד שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לַעֲלוֹת עַל רַגְלֵיהֶן. אינם מסוגלים לעלות לעזרה בעצמם.
הַחֵרֵשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְדַבֵּר. שלא כחרש שעליו מדובר בדרך כלל בהלכה שהוא מי שאינו שומע ואינו מדבר (הלכות אישות ב,כו). טֻמְטוּם. מי שאיברי המין שלו מכוסים ואין ניכר אם הוא זכר או נקבה. [הערה: בפה"מ מנקד הרמב"ם מילה זו: טֻומְטוֹם.] וְאַנְדְּרָגִינָס. מי שיש לו איברי מין זכריים ונקביים. שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין. שהיו לו שני בעלים שותפים ואחד מהם שחררו, או ששחרר בעליו את חציו (ראה הלכות עבדים ז,ד).
וּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בָּהּ. כגון מצוות עשה שבאות מזמן לזמן שנשים פטורות מהן (הלכות עבודה זרה יב,ג).
הֲרֵי נֶאֱמַר בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל. פסוק זה והפסוקים בהמשך ההלכה, נאמרו לגבי מצוות הקהל, ולמדו ממה שנאמר בהם לגבי ראייה (בבלי חגיגה ג,א).
לְהוֹצִיא אֶת מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ שְׁמִיעָה גְּמוּרָה. חרש אפילו באוזן אחת. לְהוֹצִיא מִי שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר שֶׁכָּל הַמְצֻוֶּה לִלְמֹד מְצֻוֶּה לְלַמֵּד. ומי שאינו יכול לדבר אינו יכול ללמד ולכן פטור (ראה גם הלכות תלמוד תורה א,א). וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. פרק ג. וְכֵן הֶעָרֵל מָאוּס כַּטָּמֵא. ואינו יכול להביא קרבן (ראה לקמן ה"ד).
ב. הַמְקַמֵּץ, וְהוּא שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְקַבֵּץ צוֹאַת הַכְּלָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לְעַבֵּד הָעוֹרוֹת אוֹ לִרְפוּאָה, וְכֵן הַמְצָרֵף נְחֹשֶׁת בְּמַחֲצֵב שֶׁלּוֹ, וְהָעַבְּדָנִין, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְאוּסִין מִפְּנֵי מְלַאכְתָּן – הֲרֵי אֵלּוּ מְטַהֲרִין גּוּפָן וּמַלְבּוּשָׁן וְעוֹלִין בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל לְהֵרָאוֹת.
ב. הַמְצָרֵף נְחֹשֶׁת בְּמַחֲצֵב שֶׁלּוֹ. חוצב נחושת. וְהָעַבְּדָנִין. מעבדי עורות. שֶׁהֵן מְאוּסִין מִפְּנֵי מְלַאכְתָּן. נודף מהם ריח רע (ראה הלכות אישות כה,יא). מְטַהֲרִין גּוּפָן וּמַלְבּוּשָׁן. מנקים את עצמם ואת בגדיהם ומסירים מהם כל ריח רע.
ג. כָּל קָטָן שֶׁיָּכוֹל לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת – אָבִיו חַיָּב לְהַעֲלוֹתוֹ וּלְהֵרָאוֹת בּוֹ, כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ" (שמות כג,יז; לד,כג; דברים טז,טז). וְאִם הָיָה הַקָּטָן חִגֵּר אוֹ סוּמָא אוֹ חֵרֵשׁ, אֲפִלּוּ בְּאַחַת – אֵינוֹ חַיָּב לְחַנְּכוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָאוּי לִרְפוּאָה, שֶׁאִלּוּ הָיָה גָּדוֹל כָּךְ, הָיָה פָּטוּר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ג. קָטָן שֶׁיָּכוֹל לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת. ולא צריך שישאו אותו. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָאוּי לִרְפוּאָה. והיה מקום לחשוב שיש לחנכו כדי שיעלה לאחר שיתרפא. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"א.
ד. כָּל הַחַיָּב בָּרְאִיָּה חַיָּב בַּחֲגִיגָה, וְכָל הַפָּטוּר מִן הָרְאִיָּה פָּטוּר מִן הַחֲגִיגָה. וְכֻלָּם חַיָּבִין בַּשִּׂמְחָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר וְשׁוֹטֶה וְקָטָן וְעָרֵל וְטָמֵא: חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בְּנֵי חִיּוּב, הֲרֵי הֵן פְּטוּרִין מִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה; וְעָרֵל וְטָמֵא – מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן אוֹכְלִים בַּקֳּדָשִׁים וְאֵינָן רְאוּיִין לְבִיאָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ וּבְהִלְכוֹת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת.
ד. בַּחֲגִיגָה. הבאת קרבן שלמים כשמגיע לעזרה בחג (לעיל א,א). וְכֻלָּם חַיָּבִין בַּשִּׂמְחָה. גם הפטורים מראייה וחגיגה, כגון נשים ועבדים, חייבים לאכול בשר שלמי שמחה כאנשים. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בְּנֵי חִיּוּב. שאין בהם דעת (הלכות אישות ג,יז). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. שטמא אינו ראוי להיכנס למקדש (הלכות ביאת מקדש פרק ג). וּבְהִלְכוֹת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת. שערל וטמא אינם אוכלים בקדשים (הלכות מעשה הקרבנות י,ט).
ה. מִי שֶׁהָיָה חִגֵּר אוֹ סוּמָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְנִתְרַפֵּא בַּשֵּׁנִי – פָּטוּר מִן הָרְאִיָּה וּמִן הַחֲגִיגָה, שֶׁבְּיוֹם חוֹבָתוֹ הָיָה פָּטוּר, שֶׁכָּל יְמוֹת הֶחָג תַּשְׁלוּמֵי רִאשׁוֹן הֵן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן אִם נִטְמָא בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁטָּהַר לְמָחָר – פָּטוּר. אֲבָל אִם נִטְמָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן – הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהָבִיא חֲגִיגָתוֹ וּרְאִיָּתוֹ בְּתוֹךְ יְמֵי הָרֶגֶל כְּשֶׁיִּטְהַר.
ה. שֶׁכָּל יְמוֹת הֶחָג תַּשְׁלוּמֵי רִאשׁוֹן הֵן. האפשרות להקריב בשאר הימים היא כהשלמה לקרבנות שלא הוקרבו ביום הראשון, וכשהיה פטור בראשון נפטר מהקרבה בשאר הימים. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל א,ד. וְכֵן אִם אִם נִטְמָא בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן. ונמצא שבתחילת זמן החיוב שהוא ביום טוב ראשון בבוקר (שרק ביום אפשר להקריב את הקרבנות) היה טמא. אַף עַל פִּי שֶׁטָּהַר לְמָחָר. למחרת בערב, אחרי שטבל והעריב שמשו. אֲבָל אִם נִטְמָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן הֲרֵי זֶה חַיָּב. כיוון שנטמא ביום הראשון לאחר שהתחייב בקרבנות, חייב להשלים כשיטהר.
ו. מִי שֶׁבָּא לָעֲזָרָה בְּכָל יְמוֹת הֶחָג – אֵינוֹ חַיָּב לְהָבִיא עוֹלָה בְּיָדוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּכָּנֵס, שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" (שמות כג,טו, ושם: וְלֹא), אֵינוֹ אֶלָּא בְּעִקַּר הָרֶגֶל בִּלְבַד, שֶׁהוּא יוֹם רִאשׁוֹן אוֹ תַּשְׁלוּמֵי רִאשׁוֹן. וְאִם הֵבִיא בְּכָל עֵת שֶׁיָּבֹא – מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ, וּמַקְרִיבִין אוֹתָהּ לְשֵׁם עוֹלַת רְאִיָּה, שֶׁהָרְאִיָּה אֵין לָהּ שִׁעוּר.
ו. אֵינוֹ אֶלָּא בְּעִקַּר הָרֶגֶל בִּלְבַד. בפעם הראשונה שמגיע. שֶׁהָרְאִיָּה אֵין לָהּ שִׁעוּר. ויכול להביא כמה עולות שירצה.
ז. הִפְרִישׁ עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת לַחֲגִיגָתוֹ, וְהִקְרִיב מֵהֶן מִקְצָתָן בָּרִאשׁוֹן וּפָסַק – שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַקְרִיב הַשְּׁאָר, שֶׁהֲרֵי שִׁיֵּר אוֹתָן. וְאִם לֹא פָּסַק, אֶלָּא דְּחָקוֹ הַיּוֹם וְלֹא יָכוֹל לְהַקְרִיבָן הַיּוֹם – מַקְרִיב הַשְּׁאָר לְמָחָר.
ז. שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַקְרִיב הַשְּׁאָר. שלא כעולת ראייה שיכול להקריבה במשך כל ימי החג (לעיל ה"ו), את שלמי החגיגה יש להקריב רק ביום הראשון או בתשלומים שלו. שֶׁהֲרֵי שִׁיֵּר אוֹתָן. הראה שדעתו להשאירם ולהקריבם מחר. דְּחָקוֹ הַיּוֹם. נגמר היום לפני שהספיק להקריבם. מַקְרִיב הַשְּׁאָר לְמָחָר. כיוון שלא הספיק להקריבם ביום הראשון נחשב היום השני כהשלמה של היום הראשון.
ח. עוֹלַת רְאִיָּה אֵינָהּ בָּאָה כֻּלָּהּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, כִּשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁאָדָם חַיָּב בָּהֶן. אֲבָל שַׁלְמֵי חֲגִיגָה בָּאוֹת מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הַמְעֹרָבוֹת עִם מְעוֹת חֻלִּין, לוֹקֵחַ מִן הַתַּעֲרֹבֶת בְּהֵמָה, וּמַקְרִיבָהּ שַׁלְמֵי חֲגִיגָה, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שִׁעוּר אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה מִן הַחֻלִּין, מִפְּנֵי שֶׁשַּׁלְמֵי חֲגִיגָה חוֹבָה, וְכָל שֶׁהוּא חוֹבָה אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין.
ח. עוֹלַת רְאִיָּה אֵינָהּ בָּאָה כֻּלָּהּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין כִּשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁאָדָם חַיָּב בָּהֶן. כל קרבן שאדם חייב בו צריך לקנות אותו ממעות חולין או להביא בהמת חולין שיש לו, ואינו יכול להביאה מבהמה או ממעות שקדושות כבר (הלכות מעשה הקרבנות טז,טו). שַׁלְמֵי חֲגִיגָה בָּאוֹת מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הַמְעֹרָבוֹת עִם מְעוֹת חֻלִּין וכו'. מעות שחיללו עליהן מעשר שני צריך להעלותן לירושלים, ולקנות בהן מאכלים ולאכלם שם בטהרה. ויכול לקנות בהן בהמה לקרבן שלמים (הלכות מעשר שני ז,יב), אך אינו יכול להביא בהם קרבן שלמים שכבר מחויב בו (הלכות מעשה הקרבנות שם). אמנם כאשר קונה את בהמת החגיגה ממעות מעשר שני וממעות חולין יחד, הוא יוצא ידי חובת חגיגה בחלק שנקנה במעות חולין.
ט. וְיוֹצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבַת שַׁלְמֵי חֲגִיגָה בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, וְאֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב.
ט. וְיוֹצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבַת שַׁלְמֵי חֲגִיגָה בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה. אף שמעשר בהמה אינו חולין, יוצאים בו ידי חובת שלמי חגיגה (והמפרשים התקשו בטעם העניין ראה לח"מ ומרכה"מ). וְאֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב. את מעשר הבהמה שמקריבים כחגיגה. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב. כשמעשרים מעשר בהמה מסמנים את הבהמה העשירית בצבע, ומחשש שמא יצבעו אסור לעשר בשבת ויום טוב (הלכות שבת כג,יד).
י. יוֹצְאִין יִשְׂרָאֵל יְדֵי חוֹבַת שַׁלְמֵי שִׂמְחָה בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת וּבְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, וְהַכֹּהֲנִים בְּחַטָּאת וּבְאָשָׁם וּבִבְכוֹר וּבְחָזֶה וְשׁוֹק, שֶׁמִּצְוָה זוֹ הִיא לִשְׂמֹחַ בַּאֲכִילַת בָּשָׂר לִפְנֵי יי, וַהֲרֵי אָכְלוּ. אֲבָל אֵין יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן לֹא בְּעוֹפוֹת וְלֹא בִּמְנָחוֹת, שֶׁאֵינָן בָּשָׂר הַמְשַׂמֵּחַ.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בִּפְסָחִים שֶׁחֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר רְשׁוּת, לְפִיכָךְ אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבַת חֲגִיגָה. אֲבָל יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבַת שִׂמְחָה.
י. בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת. שלמים שהתחייבו להביא בנדר או בנדבה. בְּחַטָּאת וּבְאָשָׁם וּבִבְכוֹר. שבשרם נאכל לכהנים. וּבְחָזֶה וְשׁוֹק. הניתנים לכהנים מהשלמים. שֶׁמִּצְוָה זוֹ הִיא לִשְׂמֹחַ בַּאֲכִילַת בָּשָׂר לִפְנֵי יי. ולכן אפשר לצאת ידי חובת השמחה לפני ה' באכילת בשר כל קרבן.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בִּפְסָחִים. הלכות קרבן פסח י,יג. שֶׁחֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר רְשׁוּת. השלמים שמקריב ביום י"ד בניסן עם הפסח, אין חובה להקריבם. לְפִיכָךְ אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבַת חֲגִיגָה. שאין יוצאים ידי קרבן חגיגה אלא מן החולין (אבל אם חגיגת י"ד הייתה חובה, הייתה יכולה לפטור אותו גם מחיוב חגיגת ט"ו – מרכה"מ). אֲבָל יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבַת שִׂמְחָה. שאפשר לצאת ידי חובת שמחה גם בקרבנות שנשחטו לפני החג (לקמן הי"א).
יא. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁלָמִים נֶדֶר אוֹ נְדָבָה וּשְׁחָטָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁאֲכָלָן בְּיוֹם טוֹב – אֵינוֹ יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבַת חֲגִיגָה, שֶׁאֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, אֲבָל יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבַת שִׂמְחָה;
יב. אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁחָטָן קֹדֶם הָרֶגֶל, הוֹאִיל וְאָכַל מֵהֶן בָּרֶגֶל – יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁחֹט שַׁלְמֵי שִׂמְחָה בִּשְׁעַת שִׂמְחָה.
יג. לֹא יָבִיא אָדָם תּוֹדָה בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר, מִפְּנֵי הֶחָמֵץ שֶׁבָּהּ, שֶׁאֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל. וְאִם הֵבִיא – יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבַת שִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יג. בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. בניסן, בערב פסח. מִפְּנֵי הֶחָמֵץ שֶׁבָּהּ. את התודה ולחמה אוכלים ביום ההקרבה ובלילה שאחריו, ועם התודה היו מביאים לחמים שחלקם חמץ. מכיוון שבערב פסח מחצות היום החמץ אסור באכילה, אם כן כששוחט תודה בערב פסח ממעט את הזמן הראוי לאכילת לחמי התודה, ומקרב את זמן פסילתם. שֶׁאֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל. אין מביאים קדשים למצב שעלול לגרום להם להיפסל. וְאִם הֵבִיא יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבַת שִׂמְחָה. כששחט תודה בערב פסח אוכלה בליל יום טוב ויוצא בה אז ידי חובת שמחה (שבניגוד לשאר החגים שבהם מצוות שמחה איננה נוהגת בליל יום טוב, בפסח קיים חיוב כבר בליל יום טוב – חזו"א). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שיוצא ידי שמחה באכילת בשר קרבנות שנשחטו בערב יום טוב (לעיל ה"י).
יד. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה שֶׁאֵצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתִי לְשֵׁם חֲגִיגָה' – חַיָּב לְהָבִיא תּוֹדָה, וְאֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חֲגִיגָה, שֶׁאֵין חֲגִיגָה בָּאָה אֶלָּא מִן הַחֻלִּין.
כְּשֶׁיִּזְבַּח אָדָם שַׁלְמֵי חֲגִיגָה וְשַׁלְמֵי שִׂמְחָה, לֹא יִהְיֶה אוֹכֵל הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ בִּלְבַד וִידַמֶּה שֶׁעָשָׂה מִצְוָה גְּמוּרָה, אֶלָּא חַיָּב לְשַׂמֵּחַ הָעֲנִיִּים וְהָאֲמֵלָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה" (דברים טז,יד), מַאֲכִיל הַכֹּל וּמַשְׁקָן כְּפִי עָשְׁרוֹ. וּמִי שֶׁאָכַל זְבָחָיו וְלֹא שִׂמֵּחַ אֵלּוּ עִמּוֹ – עָלָיו נֶאֱמַר: "זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם" (הושע ט,ד).
מִצְוָה בַּלֵּוִי יָתֵר מִן הַכֹּל, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ לֹא חֵלֶק וְלֹא נַחֲלָה, וְאֵין לוֹ מַתָּנוֹת בַּבָּשָׂר. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְזַמֵּן לְוִיִּם עַל שֻׁלְחָנוֹ לְשַׂמְּחָם, אוֹ יִתֵּן לָהֶן מַתְּנוֹת בָּשָׂר עִם מַעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶן כְּדֵי שֶׁיִּמְצְאוּ בּוֹ צָרְכֵיהֶם. וְכָל הָעוֹזֵב אֶת הַלֵּוִי מִלְּשַׂמְּחוֹ, וְשִׁהָה מִמֶּנּוּ מַעַשְׂרוֹתָיו בָּרְגָלִים – עוֹבֵר עַל לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי" (דברים יב,יט).
יד. חַיָּב לְהָבִיא תּוֹדָה וכו'. כשאמר 'הרי עלי תודה' התחייב להביאה, ותנאו שנאמר אחר כך מבוטל (לדין דומה ראה הלכות נזירות ח,יד).
כְּפִי עָשְׁרוֹ. לפי יכולתו הכלכלית. זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם. הבשר שאוכלים יהיה כמאכל אבלים שמטמא את האוכל אותו מכיוון שאוכלים לעצמם ואינם מתחלקים עם העניים. ואין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו (הלכות יום טוב ו,יח, וראה הלכות מגילה ב,יז).
חֵלֶק. בביזה כשכובשים את הערים בארץ (הלכות שמיטה ויובל יג,י). נַחֲלָה. אינו מקבל קרקע בירושת הארץ. וְאֵין לוֹ מַתָּנוֹת בַּבָּשָׂר. ככהנים שמקבלים מבשר חולין (הלכות ביכורים ט,א) ומבשר הקרבנות. מַעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶן. מעשר ראשון הניתן להם מגידולי קרקע.

תקציר הפרק 

פרק ב' הלכות חגיגה

מי העולים לרגל ומה עושים

כפי שלמדנו אתמול, ישנה מצווה לעלות לירושלים בכל אחד משלושת הרגלים.
הפטורים מלעלות לרגל:
נשים ועבדים, חירש ואילם ושוטה וקטן ועיוור וחיגר (מי שיש לו מום ברגל שמקשה עליו את ההליכה) וטמא וערל, וכן הזקן והחולה והרך והענוג מאוד.

גם ילד קטן, אם בכוחו לעלות מירושלים להר הבית כשהוא אוחז ביד אביו, על אביו לעלות עמו לבית המקדש כדי לחנכו למצוות.
מביאים בהמות לבית המקדש (ולא עופות או מנחות).

ולא לשכוח את החלשים:

"כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה, לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד, וידָמה שיעשה מצוה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאומללים, מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו, ומי שאכל זבחיו ולא שימח אלו עמו, עליו נאמר: 'זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם' (הושע ט, ד)" (הלכה י"ג)

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות חגיגה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.שווים השוטה והטמא בקרבן שמחה?

2.שווה דינם של העופות והמנחות לקרבן שמחה?

3.שווים העניים והכהנים לחלוקה מקרבן השמחה?

תשובות
1-כן 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן