פרק ב', הלכות חמץ ומצה, ספר זמנים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְהַשְׁבִּית הֶחָמֵץ קֹדֶם זְמַן אִסּוּר אֲכִילָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם" (שמות יב,טו); מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁ"רִאשׁוֹן" זֶה – הוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. וּרְאָיָה לְדָבָר זֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" (שם לד,כה), כְּלוֹמַר: לֹא תִּשְׁחַט הַפֶּסַח וְהֶחָמֵץ קַיָּם. וּשְׁחִיטַת הַפֶּסַח הִיא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר אַחַר חֲצוֹת.
א. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים. שֶׁרִאשׁוֹן זֶה הוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. בניסן, שהוא ראשון וקודם לחג המצות, ולא היום הראשון של חג המצות עצמו שהוא יום חמישה עשר. לֹא תִּשְׁחַט הַפֶּסַח וְהֶחָמֵץ קַיָּם. שאסור שיהיה החמץ קיים בזמן שחיטת קרבן הפסח (ראה הלכות קרבן פסח א,ה). יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר אַחַר חֲצוֹת. ראה שם א,ד.
ב. וּמַה הִיא הַשְׁבָּתָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה? הִיא שֶׁיְּבַטֵּל הֶחָמֵץ מִלִּבּוֹ וְיַחֲשֹׁב אוֹתוֹ כְּעָפָר, וְיָשִׂים בְּלִבּוֹ שֶׁאֵין בִּרְשׁוּתוֹ חָמֵץ כְּלָל, וְשֶׁכָּל חָמֵץ שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ הֲרֵי הוּא כְּעָפָר וּכְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כְּלָל.
ג. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְחַפֵּשׂ אַחַר הֶחָמֵץ בַּמַּחֲבוֹאוֹת וּבַחוֹרִים, וְלִבְדֹּק וּלְהוֹצִיאוֹ מִכָּל גְּבוּלוֹ. וְכֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁבּוֹדְקִין וּמַשְׁבִּיתִין הֶחָמֵץ בַּלַּיְלָה מִתְּחִלַּת לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר לְאוֹר הַנֵּר, מִפְּנֵי שֶׁבַּלַּיְלָה כָּל הָעָם מְצוּיִין בְּבָתֵּיהֶם, וְאוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה. וְאֵין קוֹבְעִין מִדְרָשׁ בְּסוֹף יוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר, וְכֵן הֶחָכָם לֹא יַתְחִיל לִקְרוֹת בְּעֵת זוֹ, שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ וְיִמָּנַע מִבְּדִיקָה בִּתְחִלַּת זְמַנָּהּ.
ג. בַּמַּחֲבוֹאוֹת. במקומות הנסתרים. שֶׁבּוֹדְקִין וּמַשְׁבִּיתִין. שאחר הבדיקה מבטלים את החמץ (ראה לקמן ג,ז). וְאֵין קוֹבְעִין מִדְרָשׁ. לימוד בציבור. הֶחָכָם לֹא יַתְחִיל לִקְרוֹת. אף כשלומד ביחידות. שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ. בלימודו.
ד. אֵין בּוֹדְקִין לֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה וְלֹא לְאוֹר הַחַמָּה וְלֹא לְאוֹר הָאֲבוּקָה, אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּחוֹרִים וּבַמַּחֲבוֹאוֹת. אֲבָל אַכְסַדְרָה שֶׁאוֹרָהּ רַב, אִם בְּדָקָהּ לְאוֹר הַחַמָּה – דַּיּוֹ. וְאֶמְצַע הֶחָצֵר אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹפוֹת מְצוּיִין שָׁם, וְהֵם אוֹכְלִין כָּל חָמֵץ שֶׁיִּפֹּל שָׁם.
ד. לֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה וְלֹא לְאוֹר הַחַמָּה. שאין אורם של אלו מספיק לבדיקה מדוקדקת בחורים ובמחבואות. וְלֹא לְאוֹר הָאֲבוּקָה. כמה נרות הדולקים יחד, ומשום שיש לה להבה גדולה ויכולה לגרום לשרפה, ירא האדם להכניסה לחורים ולמחבואות ולא יבדוק כראוי. אַכְסַדְרָה. רחבה מקורה בפתחי הבתים.
ה. חוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַבַּיִת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ – זֶה בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת וְזֶה בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, וְהַשְּׁאָר מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ. וְכָל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין לוֹ חָמֵץ – אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה.
ה. שֶׁבְּאֶמְצַע הַבַּיִת. באמצע גובה הקיר, לא גבוה מדי ולא נמוך מדי (ראה לקמן ה"ו). שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. בקיר המשותף שבין שני דיירים.
ו. חוֹרֵי הַבַּיִת הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, וְגַג הַיָּצִיעַ, וְרֶפֶת בָּקָר, וְלוּלִין, וּמַתְבֵּן, וְאוֹצְרוֹת יַיִן וְאוֹצְרוֹת שֶׁמֶן שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּפֵּק מֵהֶן, וּבֵית דָּגִים גְּדוֹלִים – אֵינָן צְרִיכִין בְּדִיקָה, אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס לָהֶן חָמֵץ. אֲבָל אוֹצְרוֹת שֵׁכָר וְאוֹצְרוֹת יַיִן שֶׁמִּסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ, וּבֵית הַמֶּלַח, וּבֵית הַשַּׁעֲוָה, וּבֵית דָּגִים קְטַנִּים, וּבֵית הָעֵצִים, וּבֵית הַמֻּרְיָס, וְחוֹרֵי הַבַּיִת הָאֶמְצָעִיִּין, וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ – צְרִיכִין בְּדִיקָה, שֶׁסְּתָמָן שֶׁמַּכְנִיסִין לָהֶן חָמֵץ. וְאִם יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא הִכְנִיס שָׁם חָמֵץ – אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה. וּכְשֶׁבּוֹדֵק הַמַּרְתֵּף – בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת, שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנָה וְשֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנָּה.
ו. הַיָּצִיעַ. מבנה הצמוד לכותל הבית מבחוץ (ראה פה"מ בבא בתרא א,ד), ומשום שגגו משופע לא ניתן להניח עליו חמץ. וְלוּלִין. לולי תרנגולות. וְאוֹצְרוֹת. מחסנים. שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּפֵּק מֵהֶן. שאינו מוציא ממחסנים אלו יין או שמן במהלך סעודתו. וּבֵית דָּגִים גְּדוֹלִים. שבדרך כלל מוציאים אותם קודם הסעודה, ואין נכנסים להוציאם במהלך הסעודה. אֵינָן צְרִיכִין בְּדִיקָה. משום שמן הסתם אין מכניסים למקומות אלו חמץ. אֲבָל אוֹצְרוֹת שֵׁכָר וְאוֹצְרוֹת יַיִן שֶׁמִּסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ. שמביא מהם שכר ויין בשעת סעודתו. וּבֵית הַשַּׁעֲוָה. שמביאים ממנו בשעת הסעודה שעווה לצורך הדלקת הנרות המשמשים לתאורה. וּבֵית הָעֵצִים. המשמשים כחומר בערה לחימום בשעת הסעודה. הַמֻּרְיָס. מִתבל מלוח של ציר דגים שמלפתים בו את הפת. הַמַּרְתֵּף. מחסן היין. שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנָה וְשֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנָּה. השורה הסמוכה לתקרה וזו שתחתיה בשתי השורות הסמוכות לדלת הכניסה, שמשורות אלו האדם נוטל תחילה.
ז. אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גָּרְרָה חֻלְדָּה חָמֵץ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ, שֶׁאִם נָחוּשׁ מִבַּיִת לְבַיִת – נָחוּשׁ מֵעִיר לְעִיר, וְאֵין לַדָּבָר סוֹף. בָּדַק לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר וְהִנִּיחַ עֶשֶׂר חַלּוֹת וּמָצָא תֵּשַׁע – הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ, וְצָרִיךְ לִבְדֹּק פַּעַם שְׁנִיָּה, שֶׁהֲרֵי גָּרְרָה חֻלְדָּה אוֹ עַכְבָּר בְּוַדַּאי.
ז. חֻלְדָּה. וכדומה. שֶׁאִם נָחוּשׁ מִבַּיִת לְבַיִת. אם נחשוש שגררה חולדה חמץ מבית לבית.
ח. וְכֵן אִם רָאָה עַכְבָּר שֶׁנִּכְנַס לַבַּיִת וְחָמֵץ בְּפִיו, אַחַר בְּדִיקָה – צָרִיךְ לִבְדֹּק פַּעַם שְׁנִיָּה. אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא פֵּרוּרִין בְּאֶמְצַע הַבַּיִת – אֵין אוֹמְרִין: כְּבָר אָכַל אוֹתָהּ הַפַּת בְּמָקוֹם זֶה וַהֲרֵי הַפֵּרוּרִין, אֶלָּא חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הִנִּיחָהּ בְּחוֹר אוֹ בְּחַלּוֹן, וְאֵלּוּ הַפֵּרוּרִין שָׁם הָיוּ, וּלְפִיכָךְ חוֹזֵר וּבוֹדֵק: אִם לֹא מָצָא כְּלוּם – הֲרֵי זֶה בּוֹדֵק כָּל הַבַּיִת; וְאִם מָצָא אוֹתָהּ הַפַּת שֶׁנְּטָּלָהּ הָעַכְבָּר וְנִכְנַס – אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה.
ט. רָאָה תִּינוֹק שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת בָּדוּק וּבְיָדוֹ כִּכָּר, וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּרוּרִין – אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה, שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאֲכָלָהּ, וְאֵלּוּ הַפֵּרוּרִין שֶׁנָּפְלוּ מִמֶּנּוּ בִּשְׁעַת אֲכִילָה, שֶׁדֶּרֶךְ הַתִּינוֹק לְפָרֵר בְּעֵת אֲכִילָתוֹ, וְאֵין דֶּרֶךְ עַכְבָּר לְפָרֵר. וְאִם לֹא מָצָא פֵּרוּרִין כְּלָל – צָרִיךְ לִבְדֹּק.
י. הִנִּיחַ תִּשְׁעָה צִבּוּרִין שֶׁל מַצָּה וְאֶחָד שֶׁל חָמֵץ, וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל, וְלֹא יָדַעְנוּ אִם חָמֵץ אִם מַצָּה נָטַל, וְנִכְנַס לְבַיִת בָּדוּק – צָרִיךְ לִבְדֹּק, שֶׁכָּל הַקָּבוּעַ – כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה.
י. צִבּוּרִין. ערמות. שֶׁכָּל הַקָּבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה. למרות שרוב הציבורים הם של מצה, איננו הולכים כאן אחר הרוב, משום שהמיעוט (ציבור החמץ) קבוע במקומו ועומד בפני עצמו, ולפיכך הוא חשוב ואינו מתבטל כלפי הרוב ונעשה הספק שקול (ראה גם הלכות מאכלות אסורות ח,יא).
יא. שְׁנֵי צִבּוּרִים, אֶחָד חָמֵץ וְאֶחָד מַצָּה, וּשְׁנֵי בָּתִּים, אֶחָד בָּדוּק וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק, וּבָאוּ שְׁנֵי עַכְבָּרִים, זֶה נָטַל חָמֵץ וְזֶה נָטַל מַצָּה, וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזֶה בַּיִת נִכְנַס זֶה שֶׁנָּטַל הֶחָמֵץ; וְכֵן שְׁנֵי בָּתִּים בְּדוּקִין וְצִבּוּר אֶחָד חָמֵץ, וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזֶה בַּיִת נִכְנַס; אוֹ שֶׁיָּדַע שֶׁנִּכְנַס לְאֶחָד מֵהֶן, וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּבָדַק וְלֹא מָצָא כְּלוּם, אוֹ שֶׁבָּדַק וּמָצָא כִּכָּר – בְּכָל אֵלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק פַּעַם שְׁנִיָּה, שֶׁאֵין כָּאן קָבוּעַ.
יא. שְׁנֵי צִבּוּרִים אֶחָד חָמֵץ וְאֶחָד מַצָּה וּשְׁנֵי בָּתִּים אֶחָד בָּדוּק וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק וכו'. מכיוון שבית אחד אינו בדוק תולים שהעכבר שנטל את החמץ נכנס לשם, והעכבר שנטל את המצה נכנס לבית הבדוק (ראה גם הלכות תרומות יג,יד). וְכֵן שְׁנֵי בָּתִּים בְּדוּקִין וְצִבּוּר אֶחָד חָמֵץ וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזֶה בַּיִת נִכְנַס. משום שבכל בית יכולים אנו לתלות שנכנס לבית השני. אוֹ שֶׁיָּדַע שֶׁנִּכְנַס לְאֶחָד מֵהֶן וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּבָדַק וְלֹא מָצָא כְּלוּם אוֹ שֶׁבָּדַק וּמָצָא כִּכָּר. וממילא אין חשש חמץ לא בבית זה ובוודאי שלא בבית השני. שֶׁאֵין כָּאן קָבוּעַ. בשונה מההלכה הקודמת שבה מסופקים אנו אם נכנס לבית מסוים חמץ או מצה, במקרים הללו הספק הוא אם בכלל נכנס לבית מסוים חמץ או מצה, וממילא אין הספק קבוע בבית עצמו (מ"מ; וראה כס"מ לגרסה אחרת בהלכה זו).
יב. הִנִּיחַ הֶחָמֵץ בְּזָוִית זוֹ וּמְצָאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת, אוֹ שֶׁהִנִּיחַ תֵּשַׁע חַלּוֹת וּמָצָא עֶשֶׂר, אוֹ שֶׁהָיוּ תִּשְׁעָה צִבּוּרִין מַצָּה וְאֶחָד חָמֵץ, וּפֵרֵשׁ כִּכָּר מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אִם חָמֵץ אִם מַצָּה, וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל הַכִּכָּר שֶׁפֵּרֵשׁ וְנִכְנַס לְבַיִת בָּדוּק, אוֹ שֶׁבָּא עַכְבָּר וְנָטַל חָמֵץ וְסָפֵק נִכְנַס לְבַיִת זֶה אוֹ לֹא נִכְנַס – בְּכָל אֵלּוּ צָרִיךְ לִבְדֹּק.
יב. הִנִּיחַ הֶחָמֵץ בְּזָוִית זוֹ וּמְצָאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת. ויש אפשרות שהחמץ שהניח אבד, והחמץ שמצא הוא חמץ אחר.
יג. נִכְנַס עַכְבָּר לַבַּיִת וְכִכָּר בְּפִיו, וְיָצָא עַכְבָּר מִשָּׁם וְכִכָּר בְּפִיו – אוֹמְרִין: הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּכְנַס הוּא הָאַחֲרוֹן שֶׁיָּצָא, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. הָיָה הָרִאשׁוֹן שָׁחֹר וְזֶה שֶׁיָּצָא לָבָן – צָרִיךְ לִבְדֹּק. נִכְנַס עַכְבָּר וְכִכָּר בְּפִיו, וְיָצָאת מִשָּׁם חֻלְדָּה וְכִכָּר בְּפִיהָ – צָרִיךְ לִבְדֹּק. יָצָאת וְעַכְבָּר וְכִכָּר בְּפִיהָ – אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק, שֶׁזֶּה הַכִּכָּר הוּא שֶׁהָיָה בְּפִי הָעַכְבָּר. נָחָשׁ שֶׁנִּכְנַס לְחוֹר וּפַת בְּפִיו – אֵינוֹ חַיָּב לְהָבִיא חַבָּר לְהוֹצִיאוֹ.
יג. חַבָּר. אדם היודע לטפל בנחשים.
יד. כַּזַּיִת חָמֵץ בִּשְׁמֵי קוֹרָה – מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהָבִיא סֻלָּם לְהוֹרִידוֹ, שֶׁפְּעָמִים יִפֹּל מִשְּׁמֵי קוֹרָה. הָיָה חָמֵץ בַּבּוֹר – אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַעֲלוֹתוֹ, אֶלָּא מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ.
יד. בִּשְׁמֵי קוֹרָה. על גבי קורה שבתקרת הבית.
טו. כֹּפֶת שְׂאֹר שֶׁיִּחֲדָהּ לִישִׁיבָה, אִם טָח פָּנֶיהָ בְּטִיט – הֲרֵי זו בְּטֵלָה, וּמֻתָּר לְקַיְּמָהּ. בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי הָעֲרֵבָה: אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד – חַיָּב לְבַעֵר; וְאִם לָאו: אִם הָיָה עָשׂוּי לְחַזֵּק בּוֹ שִׁבְרֵי הָעֲרֵבָה אוֹ לִסְתֹּם בּוֹ נֶקֶב – בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ; וְאִם לָאו – חַיָּב לְבַעֵר. הָיוּ שְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת וְחוּט שֶׁל בָּצֵק בֵּינֵיהֶן – רוֹאִין: כָּל שֶׁאִלּוּ יִנָּטֵל הַחוּט נִטָּלִין עִמּוֹ – חַיָּב לְבַעֵר; וְאִם לָאו – אֵינוֹ חַיָּב לְבַעֵר.
טו. כֹּפֶת שְׂאֹר. גוש שאור. שֶׁיִּחֲדָהּ לִישִׁיבָה. שייעדה לשבת עליה ולא לצורך אכילה. אִם טָח פָּנֶיהָ בְּטִיט. כיסה אותה בשכבת טיט, ובכך מבטל אותה מלהיחשב שאור. הָעֲרֵבָה. כלי גדול שלשים בו בצק. אִם הָיָה עָשׂוּי לְחַזֵּק בּוֹ שִׁבְרֵי הָעֲרֵבָה אוֹ לִסְתֹּם בּוֹ נֶקֶב בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ. שמן הסתם האדם מבטלו לכלי, משום שאינו רוצה להוציאו ממקומו. וְאִם לָאו חַיָּב לְבַעֵר. אפילו שאין בו כזית חמץ במקום אחד, משום שכשאינו לצורך הערבה, יש חשש שיטלנו ויצרף אותו לחתיכה אחרת ויגיע לכדי כזית חמץ (ראה הלכה הבאה). הָיוּ שְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת. בסדקי הערבה. וְחוּט שֶׁל בָּצֵק בֵּינֵיהֶן. המחבר אותם. כָּל שֶׁאִלּוּ יִנָּטֵל הַחוּט נִטָּלִין עִמּוֹ. אם חוט הבצק חזק דיו למשוך יחד אתו את שתי חתיכות הבצק המחוברות אליו כאשר נוטלים אותו, הוא מחבר את שתי החתיכות להיות כזית וחייב לבער.
טז. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּעֲרֵבָה. אֲבָל בַּבַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁאִם יִנָּטֵל הַחוּט אֵינָן נִטָּלִין עִמּוֹ – חַיָּב לְבַעֵר, מִפְּנֵי שֶׁפְּעָמִים מְקַבֵּץ אוֹתָם. הָיָה חֲצִי זַיִת בַּבַּיִת וַחֲצִי זַיִת בָּעֲלִיָּה, חֲצִי זַיִת בַּבַּיִת וַחֲצִי זַיִת בָּאַכְסַדְרָה, חֲצִי זַיִת בַּבַּיִת וַחֲצִי זַיִת בַּבַּיִת שֶׁלִּפְנִים מִמֶּנּוּ, הוֹאִיל וְאֵלּוּ הַחֲצָיֵי זֵיתִים דְּבוּקִים בַּכְּתָלִים אוֹ בַּקּוֹרוֹת אוֹ בַּקַּרְקָעוֹת – אֵינוֹ חַיָּב לְבַעֵר, אֶלָּא מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ.
טז. מִפְּנֵי שֶׁפְּעָמִים מְקַבֵּץ אוֹתָם. כשמנקה את ביתו אוספם יחד ונמצא כזית במקום אחד. הוֹאִיל וְאֵלּוּ הַחֲצָיֵי זֵיתִים דְּבוּקִים בַּכְּתָלִים אוֹ בַּקּוֹרוֹת אוֹ בַּקַּרְקָעוֹת. ואין חשש שיאספם למקום אחד.
יז. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת סְתָם בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר – הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת בָּדוּק, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁאֹל. וְאִם הֻחְזַק זֶה הַמַּשְׂכִּיר שֶׁלֹּא בָּדַק, וְאָמְרָה אִשָּׁה אוֹ קָטָן: 'אָנוּ בְּדַקְנוּהוּ' – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין, שֶׁהַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל בִּעוּר חָמֵץ, וְהַכֹּל כְּשֵׁרִים לִבְדִיקָה, וַאֲפִלּוּ נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קָטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִבְדֹּק.
יז. סְתָם. בלי לומר בפירוש אם בדקו או לא.
יח. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ: אִם עַד שֶׁלֹּא מָסַר הַמַּפְתֵּחַ חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר – עַל הַמַּשְׂכִּיר לִבְדֹּק; וְאִם מִשֶּׁמָּסַר הַמַּפְתֵּחַ חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר – עַל הַשּׂוֹכֵר לִבְדֹּק. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא בָּדוּק וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק – עַל הַשּׂוֹכֵר לִבְדֹּק, וְאֵינוֹ מֶקַח טָעוּת, וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹדְקִין בְּשָׂכָר, שֶׁהֲרֵי מִצְוָה הוּא עוֹשֶׂה.
יח. אִם עַד שֶׁלֹּא מָסַר הַמַּפְתֵּחַ. המשכיר לשוכר. חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר. ליל ארבעה עשר. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא בָּדוּק. שהשכירו לאחר שהגיע ארבעה עשר וכדלעיל בהלכה הקודמת. וְאֵינוֹ מֶקַח טָעוּת… שֶׁהֲרֵי מִצְוָה הוּא עוֹשֶׂה. ונוח לו לאדם לעשות מצווה בעצמו, ואף בממונו.
יט. הַמְפָרֵשׁ בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָה: תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – זָקוּק לִבְדֹּק; קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם: אִם דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר קֹדֶם הַפֶּסַח – צָרִיךְ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא, שֶׁמָּא יַחֲזֹר עֶרֶב הַפֶּסַח בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלֹא יִהְיֶה לוֹ פְּנַאי לְבַעֵר; וְאִם אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר – אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. וְכֵן הָעוֹשֶׂה בֵּיתוֹ אוֹצָר: תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – זָקוּק לִבְדֹּק, וְאַחַר כָּךְ כּוֹנֵס אוֹצָרוֹ לְתוֹכוֹ; קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם: אִם דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח – צָרִיךְ לִבְדֹּק, וְאַחַר כָּךְ עוֹשֵׂהוּ אוֹצָר; וְאִם אֵין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח – אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק.

יט. תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם. קודם ליל ארבעה עשר בניסן. זָקוּק לִבְדֹּק. ששלושים יום קודם הרגל מתחילה ההכנה אליו, בדומה לדינים נוספים הקשורים לרגל ומתחילים שלושים יום לפניו (ראה הלכות יום טוב ו,כד, הלכות אבל יא,ו). הָעוֹשֶׂה בֵּיתוֹ אוֹצָר. עושה מביתו מחסן. אִם דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח צָרִיךְ לִבְדֹּק. שיש חשש שמא יפנהו בערב הפסח בין השמשות וימצא חמץ ולא יהיה לו זמן לבערו.

תקציר הפרק 

פרק ב הלכות חמץ ומצה

השבתת חמץ ובדיקת חמץ🧐

מצוה להשבית את החמץ ערב פסח לפני חצות היום, ע"י ביטול בלב. וחכמים הצריכו לבדוק בליל י"ד ולהוציאו מרשותו.

דיני בדיקת חמץ: א) בנר בלבד, או באור יום חזק; ב) במקומות שמכניסים בהם חמץ; ג) גם נשים וקטנים בודקים.
אם ראה שתינוק או עכבר נכנס לבית עם חמץ ודאי -צריך לבדוק בשנית.

כל חמץ שיכול להיות זמין בכשיעור איסור -חובה לבערו ע"י כל השתדלות. בשאר מקרים המפורטים בפרק, מספיק ביטול בלב.
שוכר בית: לפני י"ד – חייב המשכיר בבדקית חמץ. אחרי – חייב השוכר.
הנוסע מביתו חייב בבדיקת חמץ אם הוא נוסע תוך 30 יום מהחג או שחוזר בפסח.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ב' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם יש מצווה מהתורה לשרוף חמץ בערב פסח?

2.האם כדי לבדוק מרפסת שמש צריך לחכות ללילה כדי לבדוק לאור הנר?

3.ילד שהכניס קרקר לחדר בדוק ולא השאיר אפילו פירור-צריך לבדוק אחריו?

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן