פרק ב', הלכות טומאת אוכלין, ספר טהרה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל הָאֳכָלִים הַגְּדֵלִין מִן הַקַּרְקַע – אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיֵּעָקְרוּ. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין אֲפִלּוּ בְּשֹׁרֶשׁ קָטָן שֶׁיְּכוֹלִין לִחְיוֹת מִמֶּנּוּ – אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה.
ב. יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח, וּמְעֹרֶה בִּקְלִפָּה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת מִמֶּנָּה – כָּל הָאֳכָלִין שֶׁבּוֹ מִתְטַמְּאִין. וְיֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם יִהְיֶה שְׁאָר הָאִילָן כְּמוֹ יָד לְזֶה הַיִּחוּר שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ לָאו.
ב. יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעֹרֶה בִּקְלִפָּה. ענף של עץ תאנה שנשבר או נחתך אך עדיין מחובר לגזע באמצעות הקליפה שלו. כָּל הָאֳכָלִין שֶׁבּוֹ מִתְטַמְּאִין. התאנים התלויות בענף זה מקבלות טומאה, שהן נחשבות כתלושות. וְיֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם יִהְיֶה שְׁאָר הָאִילָן כְּמוֹ יָד לְזֶה הַיִּחוּר שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ לָאו. 'יד' הוא דבר המחובר לאוכל (כגון עוקץ הפרי המשמש לאחיזה בו) והנוגע בו כנוגע באוכל עצמו לעניין קבלת טומאה (ראה לקמן ה,א-ב). הספק כאן הוא אם האילן ייעשה כעין 'יד' לענף ולתאנים המחוברות בו, שאם תיגע טומאה באילן ייטמאו התאנים (וכגון שהוכשרו כבר על ידי משקים, כדלעיל א,א).
ג. יְרָקוֹת שֶׁיָּבְשׁוּ בְּאִבֵּיהֶן, כְּגוֹן כְּרוּב וּדְלַעַת שֶׁיָּבְשׁוּ בְּאִבֵּיהֶן – אֵינָן מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים. לִקְּטָן לְיַבְּשָׁן – הֲרֵי הֵן אֳכָלִין כְּשֶׁהָיוּ, עַד שֶׁיִּיבְשׁוּ וְיֵעָשׂוּ כְּעֵץ.
ג. שֶׁיָּבְשׁוּ בְּאִבֵּיהֶן. התייבשו בעודם מחוברים. אֵינָן מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים. אף על פי שאוכלים מחוברים שהתייבשו באביהם נחשבים כתלושים (לקמן ה"ה), אין הירקות הללו מקבלים טומאת אוכלים מחמת שאינם ראויים לאכילה לאחר שהתייבשו (בבלי חולין קכז,ב). לִקְּטָן לְיַבְּשָׁן. קצץ אותם כשהם טריים על מנת לייבש אותם (כגון לצורך הסקה או כדי לעשות מהם כלים). הֲרֵי הֵן אֳכָלִין כְּשֶׁהָיוּ עַד שֶׁיִּיבְשׁוּ וכו'. שאין מחשבתו לצורך ייבושם מוציאה אותם מהגדרתם כאוכלים אלא הם מקבלים טומאה עד שיתייבשו בפועל.
ד. אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח וּבוֹ פֵּרוֹת – הֲרֵי הֵן כִּתְלוּשִׁין. וְכֵן אִם יָבַשׁ הָאִילָן וּבוֹ פֵּרוֹת – הֲרֵי הֵן כִּתְלוּשִׁין.
ה. תְּאֵנִים שֶׁיָּבְשׁוּ בְּאִבֵּיהֶן – מִתְטַמְּאוֹת טֻמְאַת אֳכָלִים בִּמְקוֹמָן.
ו. כָּל הָאֳכָלִים שֶׁהֵן מִבַּעֲלֵי חַיִּים – אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיָּמוּתוּ. שָׁחַט בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הֵן מְפַרְכְּסִין – מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְדָגִים – מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה? מִשֶּׁיָּמוּתוּ. נוֹלַד בָּהֶן טְרֵפָה וְנִטְמְאוּ כְּשֶׁהֵן מִתְנַדְנְדִין – הֲרֵי יֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם הֵן חֲשׁוּבִין כְּמֵתִים הוֹאִיל וְנִטְרְפוּ, אוֹ אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיִּדְּמוּ כָּאָבֶן וְלֹא יִתְנַדְנְדוּ.
הָאֵבֶר אוֹ הַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בִּבְהֵמָה אוֹ חַיָּה שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לִחְיוֹת, אִם הֻכְשְׁרוּ – מְקַבְּלִין טֻמְאָה בִּמְקוֹמָן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חֲשׁוּבִין כְּאֹכֶל שֶׁפֵּרֵשׁ. נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה – הֻכְשְׁרוּ בַּשְּׁחִיטָה, שֶׁהַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ כְּמוֹ יָד לְאֵבֶר זֶה, וְיָד שֶׁהֻכְשַׁר – הֻכְשַׁר הָאֹכֶל כֻּלּוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְיֵשׁ בְּדָבָר זֶה סָפֵק, אִם תִּהְיֶה הַבְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ כְּמוֹ יָד לְאֵבֶר אוֹ בָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בָּהּ.

ו. מְפַרְכְּסִין. מניעים את איבריהם. מְקַבְּלִין טֻמְאָה. שהשחיטה מחשיבה אותם כאילו כבר מתו וכעת הם אוכל, ולפיכך מקבלים טומאה אף על פי שעדיין לא מתו ממש (ראה גם לקמן ג,ד, הלכות שאר אבות הטומאות ב,א). נוֹלַד בָּהֶן טְרֵפָה. אם יש בדגים סימן המעיד על כך שהם נוטים למות. וְנִטְמְאוּ כְּשֶׁהֵן מִתְנַדְנְדִין. נגעה בהם טומאה בעודם חיים ומתנועעים. הֲרֵי יֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם הֵן חֲשׁוּבִין כְּמֵתִים וכו'. ודווקא בדגים קיים ספק זה, אבל בהמה חיה ועוף שנטרפו אינם מקבלים טומאה עד שימותו או שיישחטו.

הָאֵבֶר אוֹ הַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין. שעומדים להיתלש אך עדיין מחוברים לגוף. שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לִחְיוֹת. שאיברים אלו אינם יכולים להתרפא ולחזור להתחבר בשאר הגוף. אִם הֻכְשְׁרוּ. על ידי אחד המשקים המכשירים לקבל טומאה (כדלעיל א,א-ב). מְקַבְּלִין טֻמְאָה בִּמְקוֹמָן. אף על פי שהם מחוברים לבעל חיים הם נחשבים כאוכל ומקבלים טומאת אוכלים (ריק"ו, מובא בכס"מ הלכות שאר אבות הטומאות ב,ה; אבל אם נתלש האיבר ממנה בחייה הוא מטמא כאיבר מן החי). הֻכְשְׁרוּ בַּשְּׁחִיטָה. שהדם היוצא בשחיטה מכשיר את כל הבשר לקבל טומאה (לקמן ה"ז), וכן מכשיר את האיבר המדולדל. כְּמוֹ יָד לְאֵבֶר זֶה. ראה ביאור לעיל ה"ב. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן ה,ג. וְיֵשׁ בְּדָבָר זֶה סָפֵק אִם תִּהְיֶה הַבְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ וכו'. אף על פי שלאחר שנשחטה הבהמה היא נחשבת יד לאיבר המדולדל, כאשר הבהמה בחייה הדבר מוטל בספק משום שהיא בעל חיים ואינו מקבל טומאה (מפרשי הבבלי חולין קכח,א).

ז. הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף – הֻכְשַׁר כָּל הַבָּשָׂר בַּדָּם שֶׁיָּצָא בַּשְּׁחִיטָה. לְפִיכָךְ, אִם לֹא יָצָא מֵהֶן דָּם בַּשְּׁחִיטָה – הֲרֵי כָּל בְּשָׂרָן צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, כְּכָל הָאֳכָלִין שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ.
ח. אֳכָלִים שֶׁהֻכְשְׁרוּ כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע, אוֹ שֶׁהֻכְשְׁרוּ בְּמַיִם שֶׁבַּקַּרְקַע – אֵינוֹ הֶכְשֵׁר, עַד שֶׁיֻּכְשְׁרוּ אַחַר שֶׁנֶּעֶקְרוּ בְּמַיִם הַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע אוֹ בִּשְׁאָר מַשְׁקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּכָל כְּלִי" (ויקרא יא,לד) – אֵינוֹ מַכְשִׁיר עַד שֶׁיִּתָּלֵשׁ מִן הַקַּרְקַע כְּעֵין הַמַּיִם שֶׁבַּכֵּלִים. שָׁאַב הַמַּיִם בִּכְלִי וּנְתָנָן בַּקַּרְקַע – אֵינָן מַכְשִׁירִין.
ח. בְּמַיִם שֶׁבַּקַּרְקַע. מים המקובצים בבור שבקרקע וכיוצא בזה.
ט. קִשּׁוּת שֶׁנְּטָעָהּ בְּעָצִיץ וְהִגְדִּילָה, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָאת חוּץ לֶעָצִיץ – אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. וְעָצִיץ שֶׁהוּא נָקוּב כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בּוֹ שֹׁרֶשׁ קָטָן – הֲרֵי הוּא כָּאָרֶץ, וְהַנָּטוּעַ בּוֹ אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה; וְכֵן אִם הָיוּ בּוֹ מַיִם – אֵינָן מַכְשִׁירִין.
ט. קִשּׁוּת. מין קישוא הדומה למלפפון. שֶׁנְּטָעָהּ בְּעָצִיץ וְהִגְדִּילָה… אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. וכגון שהעציץ נקוב כך שהקישות הנטוע בו נחשב כמחובר לקרקע (כמבואר לקמן), ולפיכך גם החלק היוצא ממנו אף על פי שהוא עומד להיתלש אינו נחשב כתלוש ואינו מקבל טומאה (ראה פה"מ עוקצין ב,ט ושו"ת רדב"ז ה,רב). שֶׁהוּא נָקוּב כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בּוֹ שֹׁרֶשׁ קָטָן. שיש חור בתחתיתו בעובי של שורש דק שיכול להתחבר לקרקע דרך הנקב, ולפיכך הצמח הנטוע בו נחשב כמחובר לקרקע. וְכֵן אִם הָיוּ בּוֹ מַיִם אֵינָן מַכְשִׁירִין. המים בעציץ נחשבים כמחוברים לקרקע ואינם מכשירים מאכלים אחרים לקבל טומאה.
י. עָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב – הֲרֵי הַנָּטוּעַ בּוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה; וְאִם הָיוּ מַיִם בְּתוֹכוֹ – מַכְשִׁירִין.
יא. כְּלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲדָמָה שֶׁהַשָּׁרָשִׁים יְכוֹלִין לִבְקֹעַ בָּהֶן וְלָצֵאת – אֵינָן מַכְשִׁירִין אֶת הַזְּרָעִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן נְקוּבִין – הֲרֵי הֵן כִּנְקוּבִין.
יא. כְּלֵי גְּלָלִים. הנעשים מגללי הבקר. וּכְלֵי אֲדָמָה. העשויים מאדמה מיובשת שלא נצרפה בתנור. אֵינָן מַכְשִׁירִין אֶת הַזְּרָעִים. אין בכלים אלו דין הכשר (שהזרעים שבתוכם אינם נכשרים, וגם המים הנמצאים בהם אינם מכשירים), שמכיוון שהשורשים חודרים דרכם הם נחשבים כקרקע, ואין דין הכשר אלא בתלוש בלבד (כדלעיל ה"ח; ודווקא כשהכלים הללו מונחים על גבי הקרקע, פה"מ עוקצין ב,י).
יב. עָצִיץ שֶׁמִּלְּאָהוּ עָפָר עַד שְׂפָתוֹ – אֵינוֹ חָשׁוּב כְּלִי, אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּטַבְלָה שֶׁאֵין לָהּ שָׂפָה, שֶׁאֵינוֹ כְּלִי קִבּוּל.
יב. עָצִיץ. שאינו נקוב. אֵינוֹ חָשׁוּב כְּלִי. וכיוון שאינו נחשב כלי הזרעים שבתוכו אינם נכשרים, וגם המים שבו אינם מכשירים (פה"מ עוקצין ב,י, וכדלעיל ה"ח). כְּטַבְלָה שֶׁאֵין לָהּ שָׂפָה. לוח חלק שאין לו שפה המקיפה אותו כך שאינו כלי קיבול.
יג. מַשְׁקִין טְמֵאִים שֶׁנָּפְלוּ עַל הָאֳכָלִים – נִטְמְאוּ, אַף עַל פִּי שֶׁנָּפְלוּ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים, שֶׁהֲרֵי הַטֻּמְאָה וְהַהֶכְשֵׁר בָּאִין כְּאַחַת. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ בַּקַּרְקַע.
יג. מַשְׁקִין טְמֵאִים שֶׁנָּפְלוּ עַל הָאֳכָלִים נִטְמְאוּ אַף עַל פִּי שֶׁנָּפְלוּ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים. בניגוד למשקים טהורים המכשירים רק אם נפלו ברצון (לעיל א,ב). שֶׁהֲרֵי הַטֻּמְאָה וְהַהֶכְשֵׁר בָּאִין כְּאַחַת. והואיל והמשקים הטמאים מטמאים אפילו שלא ברצון (לקמן י,ה), הם גם מכשירים שלא ברצון (פה"מ מכשירין א,א). וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ בַּקַּרְקַע. כמבואר לעיל ה"ח.
יד. כָּל אֹכֶל שֶׁנִּפְסַד וְנִסְרַח וַהֲרֵי אֵינוֹ רָאוּי לְמַאֲכַל אָדָם – אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְכֵן מַשְׁקֶה שֶׁנִּסְרַח וְנִפְסַד וְאֵינוֹ רָאוּי לִשְׁתִיַּת אָדָם – אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה" (ויקרא יא,לד).
יד. כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר. ראה לעיל א,ב. אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה. משמע משקה הראוי לשתייה בלבד.
טו. הָעוֹר שֶׁשְּׁלָקוֹ, וְהַשִּׁלְיָה שֶׁחָשַׁב עָלֶיהָ לַאֲכִילָה – מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין בִּפְנֵי עַצְמָן.
טו. הָעוֹר שֶׁשְּׁלָקוֹ. עור של בהמה וחיה שאינו ראוי לאכילה שבישל אותו ועשאו ראוי לאכילה. וְהַשִּׁלְיָה שֶׁחָשַׁב עָלֶיהָ לַאֲכִילָה וכו'. שרוב בני האדם אינם אוכלים את השליה, אך כיוון שיש קצת אנשים שאוכלים אותה היא מקבלת טומאת אוכלים במקרה שחשב עליה לאכילה (כדלקמן ג,ב, פה"מ חולין ד,ז, וראה גם הלכות שאר אבות הטומאות א,טו). בִּפְנֵי עַצְמָן. אפילו כשאין בהם חתיכות של בשר.
טז. עוֹר הַחֲמוֹר שֶׁשְּׁלָקוֹ – הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלָקוֹ, אוֹ אֵינוֹ מִתְטַמֵּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָאוּס הַרְבֵּה.
יז. חִטִּים שֶׁבְּגֶלְלֵי הַבָּקָר וּשְׂעוֹרִים שֶׁבְּגֶלְלֵי הַבְּהֵמָה שֶׁלִּקְּטָן – אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְאִם חָשַׁב עֲלֵיהֶן לַאֲכִילָה – מִתְטַמְּאוֹת טֻמְאַת אֳכָלִין.
יז. חִטִּים שֶׁבְּגֶלְלֵי הַבָּקָר וּשְׂעוֹרִים שֶׁבְּגֶלְלֵי הַבְּהֵמָה שֶׁלִּקְּטָן. הוציא גרעיני חיטה ושעורה שלמים מצואת הבקר או שאר בהמה.
יח. כָּל אֹכֶל שֶׁנִּטְמָא, וְאַחַר שֶׁנִּטְמָא נִפְסַד וְנִסְרַח: אִם נִפְסַל מִלֶּאֱכֹל הַכֶּלֶב אוֹ שֶׁיָּבַשׁ כְּחֶרֶשׂ – הֲרֵי זֶה טָהוֹר; נִפְסַל מִלֶּאֱכֹל אָדָם, וַעֲדַיִן הוּא רָאוּי לַכֶּלֶב – הֲרֵי זֶה טָמֵא כְּשֶׁהָיָה. וְכָל הָאֳכָלִין שֶׁנִּטְמְאוּ – אֵין לָהֶן טָהֳרָה בַּמִּקְוֶה.
יח. נִפְסַל מִלֶּאֱכֹל אָדָם וַעֲדַיִן הוּא רָאוּי לַכֶּלֶב הֲרֵי זֶה טָמֵא כְּשֶׁהָיָה. בניגוד לאוכל טהור שאינו מקבל טומאת אוכלים לאחר שנפסל מאכילת אדם (לעיל הי"ד).
יט. זְרָעִים טְמֵאִים שֶׁזְּרָעָן – הֲרֵי הַצּוֹמֵחַ מֵהֶן טָהוֹר, וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה, וְהוּא שֶׁיַּשְׁרִישׁוּ. אֲבָל קֹדֶם הַשְׁרָשָׁה – הֲרֵי הֵן בְּטֻמְאָתָן אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה.
יט. וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה. שהזרע אינו מתכלה באדמה אלא נשאר שלם וממנו גדל צמח חדש (כגון בצל ושום). וְהוּא שֶׁיַּשְׁרִישׁוּ. שהשורשים יתפשטו בארץ.
כ. אֳכָלִים שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין לַכֵּלִים – בָּטְלוּ מִתּוֹרַת אֹכֶל, וְאִם נִטְמָא הַכְּלִי – הֲרֵי הֵן מִטַּמְּאִין כְּטֻמְאַת הַכְּלִי; הוֹאִיל וְהֵן מְשַׁמְּשִׁין תַּשְׁמִישׁ עֵץ, הֲרֵי הֵן כָּעֵץ.
כ. אֳכָלִים שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין לַכֵּלִים. כדוגמת בצק הנמצא בסדקי הכלי ומשמש בכך את הכלי (רש"י חולין קכט,א, וראה הלכות כלים כ,ט). בָּטְלוּ מִתּוֹרַת אֹכֶל. המקבל טומאה קלה בלבד, וכעת דינם ככלי. הֲרֵי הֵן מִטַּמְּאִין כְּטֻמְאַת הַכְּלִי. ואם הכלי נעשה טמא בדרגה חמורה (כגון שנטמא במת ונעשה אב הטומאה), הם נטמאים כמוהו, ואף על פי שאין האוכלים נעשים אב הטומאה לעולם (השווה הלכות טומאת צרעת יד,י).
כא. כָּל מַשְׁקֶה שֶׁנִּטְמָא, וְאַחַר שֶׁנִּטְמָא נִפְסַד וְנִסְרַח – הֲרֵי זֶה בְּטֻמְאָתוֹ לְעוֹלָם, שֶׁאֵין הַמַּשְׁקֶה יוֹצֵא יְדֵי הַכֶּלֶב לְעוֹלָם. וְאֵין לְמַשְׁקֶה שֶׁנִּטְמָא טָהֳרָה חוּץ מִן הַמַּיִם בִּלְבַד, שֶׁאִם הִטְבִּיל מַיִם טְמֵאִים בַּמִּקְוֶה, כֵּיוָן שֶׁצָּף מֵי מִקְוֶה עֲלֵיהֶן – טָהֲרוּ. וּמַטְבִּילָן חַמִּין בְּצוֹנֵן וְצוֹנֵן בְּחַמִּין, וְרָעִים בְּיָפִים וְיָפִים בְּרָעִים.

כא. שֶׁאֵין הַמַּשְׁקֶה יוֹצֵא יְדֵי הַכֶּלֶב לְעוֹלָם. בניגוד לאוכל טמא שנטהר לאחר שנפסל לאכילת כלב (לעיל הי"ח), המשקה לעולם לא יוצא מטומאתו כיוון שאינו נפסל מן הכלב, שהכלב אינו נמנע מלשתות את המשקה בכל מצב ואפילו כשהוא סרוח (עיין רמב"ם לעם ובהשלמות שם). שֶׁאִם הִטְבִּיל מַיִם טְמֵאִים בַּמִּקְוֶה וכו'. ששם את המים בכלי והטביל את הכלי במים עד שמי המקווה צפו עליהם. וּמַטְבִּילָן חַמִּין בְּצוֹנֵן וְצוֹנֵן בְּחַמִּין וְרָעִים בְּיָפִים וְיָפִים בְּרָעִים. אף על פי שהמים הטמאים אינם דומים למים שבמקווה הם נטהרים על ידיהם.

כב. מַקֵּל שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְמֵאִים, וְהִטְבִּיל מִקְצָתָהּ בַּמִּקְוֶה – לֹא טָהֲרוּ הַמַּיִם שֶׁעַל מִקְצָתָהּ עַד שֶׁיַּטְבִּיל אֶת כֻּלָּהּ.
כב. מַקֵּל שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְמֵאִים. מקל שנרטב במשקים טמאים. לֹא טָהֲרוּ הַמַּיִם שֶׁעַל מִקְצָתָהּ. המים שבקצה השני של המקל שלא נכנס לתוך המקווה לא נטהרו על ידי טבילה זו (וראה לקמן ז,ה).
כג. שֶׁלֶג שֶׁנִּטְמָא, וְהִשִּׁיק מִקְצָתוֹ לְמֵי מִקְוֶה, הוֹאִיל וְטָהַר מִקְצָתוֹ – טָהַר כֻּלּוֹ.
כד. הַתֶּמֶד הַטָּמֵא, בֵּין שֶׁנִּטְמָא אַחַר שֶׁתִּמְּדוֹ בֵּין שֶׁתִּמְּדוֹ בְּמַיִם טְמֵאִים: עַד שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ – מַשִּׁיקוֹ בַּמִּקְוֶה וְיִטְהַר, שֶׁהֲרֵי הוּא כַּמַּיִם; מִשֶּׁהֶחֱמִיץ – הֲרֵי הוּא כְּיַיִן, וְאֵין לוֹ טָהֳרָה בַּמִּקְוֶה.
כד. הַתֶּמֶד. מים שהשהו אותם על פסולת של ענבים. בֵּין שֶׁנִּטְמָא אַחַר שֶׁתִּמְּדוֹ. שנטמא לאחר שנתן בו את המים. עַד שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ. לפני שנגמרה תסיסתו.
כה. קְדֵרָה שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַשְׁקִין, כְּגוֹן דְּבַשׁ וְיַיִן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וּנְתוּנָה בְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה, וּפָשַׁט הָרִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בָּהּ – הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא אֶת הַמַּשְׁקִין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּמִּקְוֶה, וְנִטְמֵאת הַקְּדֵרָה מֵחֲמַת הַמַּשְׁקִין אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה.
הָיְתָה מְלֵאָה מַיִם – הַקְּדֵרָה טְהוֹרָה, שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹן מְטַמֵּא כְּלֵי חֶרֶשׂ לְעוֹלָם, וְאֵין הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ טְמֵאִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְעֹרָבִין בְּמֵי מִקְוֶה. פָּשַׁט אַב הַטֻּמְאָה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בָּהּ – נִטְמֵאת הַקְּדֵרָה, שֶׁאֵין הַמִּקְוֶה מְטַהֵר כְּלֵי חֶרֶשׂ.
כה. קְדֵרָה. העשויה מחרס. כְּגוֹן דְּבַשׁ וְיַיִן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שכאשר הם טמאים אינם נטהרים על ידי המקווה. וּפָשַׁט הָרִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בָּהּ. ומדובר כאן שנגע בחלק הפנימי שלה (שכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו, הלכות טומאת מת ו,ג), וכיוון שנגע בה מבפנים ממילא נגע גם במשקים שבתוכה. הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא אֶת הַמַּשְׁקִין. שהראשון לטומאה מטמא את המשקים (שם ה,ז). וְנִטְמֵאת הַקְּדֵרָה מֵחֲמַת הַמַּשְׁקִין. שחכמים גזרו על המשקים הטמאים שיטמאו כלים אף על פי שהם ולד הטומאה (הלכות שאר אבות הטומאות ז,א-ב).
שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹן מְטַמֵּא כְּלֵי חֶרֶשׂ לְעוֹלָם. ולכן אין האדם שהוא ראשון לטומאה מטמא את הקדרה בנגיעתו. שֶׁאֵין הַמִּקְוֶה מְטַהֵר כְּלֵי חֶרֶשׂ. הלכות מקוואות א,ג.
כו. מֵי שְׁפֵכוֹת – הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת טֻמְאָה. יָרְדוּ עֲלֵיהֶן מֵי גְּשָׁמִים: אִם רַבּוּ עֲלֵיהֶן – הֲרֵי הֵן טְהוֹרִים; מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה – הַכֹּל טָמֵא, בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת. אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁקָּדְמוּ מֵי שְׁפִיכוּת. אֲבָל אִם קָדְמוּ מֵי גְּשָׁמִים, וְיָרְדוּ לָהֶן כָּל שֶׁהוּא מִמֵּי שְׁפִיכוּת – הַכֹּל טָמֵא, שֶׁמַּשְׁקִין טְמֵאִין שֶׁיָּרְדוּ לִטְהוֹרִין מְטַמְּאִין בְּכָל שֶׁהוּא.
כו. מֵי שְׁפֵכוֹת. מי שופכין (מים ששופכים אותם לחוץ לאחר שהשתמשו בהם). הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת טֻמְאָה. שמסתבר שהשתמשו בהם לדברים טמאים. יָרְדוּ עֲלֵיהֶן מֵי גְּשָׁמִים אִם רַבּוּ עֲלֵיהֶן הֲרֵי הֵן טְהוֹרִים… בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת. כאשר מי השופכין נקוו בקרקע ורבו עליהם מי הגשמים הם טהורים כדין כל מים שבקרקעות הנטהרים באופן זה (ראה לקמן טו,ב). אבל כאשר מי השופכין נמצאים בכלים נתקשו המפרשים מדוע אין מי הגשמים נטמאים ממי השופכין (ראה פירוש ריבמ"ץ המובא בשו"ת הרי"ד סי' טו, כס"מ ועוד). ובביאור העניין יש שתירצו שמי השופכין אינם טמאים ממש אלא שגזרו חכמים עליהם טומאה מחמת שהם בזויים ואין אדם מקפיד עליהם, ובמקרה שרבו עליהם מי גשמים לא גזרו עליהם טומאה (שו"ת הרי"ד סי' א). ויש שביארו שמאחר שמי הגשמים אינם נופלים למי השופכין ברצון שהרי הם מתערבבים בהם ונמאסים, הרי שמי הגשמים נחשבים כמחוברים ואינם מקבלים טומאה, ולפיכך כאשר הם רבו על מי השופכין הם מבטלים אותם (חזו"נ ומשנ"א מכשירין ב,ג, חזו"א מכשירין ד,ב). מְטַמְּאִין בְּכָל שֶׁהוּא. ראה לקמן ד,ב.
כז. הַטּוֹרֵף אֶת גַּגּוֹ וְהַמְכַבֵּס אֶת כְּסוּתוֹ וַהֲרֵי הֵן מְנַטְּפִין, וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים עֲלֵיהֶן וְרַבּוּ הַנְּטִיפוֹת – הֲרֵי רַבּוּ מֵי גְּשָׁמִים עֲלֵיהֶן, וְהַנּוֹטְפִין מֵהֶן טְהוֹרִים.
כז. הַטּוֹרֵף. שוטף. וַהֲרֵי הֵן מְנַטְּפִין. והמים הנוטפים מהם לאחר השטיפה או הכיבוס הם מי שפיכות והם בחזקת טומאה. וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים עֲלֵיהֶן וְרַבּוּ הַנְּטִיפוֹת. שהגשם ירד על הגג או הבגד ובעקבות זאת הטיפות הנוטפות נעשו גדולות יותר ממה שהיו (פה"מ מכשירין ב,ד, כס"מ).
כח. הַסָּךְ שֶׁמֶן טָהוֹר, וְנִטְמָא זֶה הָאָדָם, וְטָבַל, וַהֲרֵי הַשֶּׁמֶן עַל בְּשָׂרוֹ, אִם הָיָה כְּדֵי סִיכַת אֵבֶר קָטָן – הֲרֵי הוּא טָהוֹר כְּשֶׁהָיָה מִקֹּדֶם. סָךְ שֶׁמֶן טָמֵא, וְטָבַל – לֹא טָהַר הַשֶּׁמֶן שֶׁעָלָיו, אֶלָּא אִם נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ – הֲרֵי הַשֶּׁמֶן בְּטֻמְאָתוֹ, וְאִם לֹא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ כְּדֵי לְהַטְפִּיחַ – בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ.
כח. אִם הָיָה כְּדֵי סִיכַת אֵבֶר קָטָן הֲרֵי הוּא טָהוֹר כְּשֶׁהָיָה מִקֹּדֶם. אם נשארה על האדם כמות קטנה של שמן שאין בה יותר מכדי לסוך את האצבע הקטנה מאצבעות היד, הרי שמן זה טהור כפי שהיה בתחילה. ואין אומרים שהשמן נטמא על ידי האדם וממילא לא נטהר על ידי המקווה, כיוון ששמן בכמות קטנה כזו בטל במיעוטו לאדם ודינו כדין האדם (ראה מלא"ש עדויות ד,ו). סָךְ שֶׁמֶן טָמֵא וְטָבַל… אִם נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ הֲרֵי הַשֶּׁמֶן בְּטֻמְאָתוֹ. אם נשאר כמות של שמן שניתן להרטיב בה את כף היד בלבד אין השמן בטל, שכיוון שהשמן היה טמא מתחילתו אינו בטל אלא בכמות קטנה ביותר (ראה הטעם בפירוש הראב"ד למשנה שם, מובא גם בתוי"ט). וְאִם לֹא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ כְּדֵי לְהַטְפִּיחַ. שלא נשאר מן השמן כדי להרטיב את כף היד (מער"ק).

תקציר הפרק 

פרק ב הלכות טומאת אוכלין
⚠ פרק ארוך במיוחד, לפנות יותר זמן ללימוד.

התנאים לחלות טומאת אוכלין

✅ מאכל אדם שמיועד וראוי למאכל אדם' אפילו אם אינו כשר!
✅ מוכשר לטומא שנבלל במשקה משבעה משקים כשהם תלושים מהקרקע. ופעמים שהדבר מצד עצמו אינו אוכל ומשקה, ומחשבת האדם קובעת את דינו, כמו שלג.
✅ עומד למאכל רק גידולי קרקע שכבר נתלשו, ורק מוצרי בשר שהבעל-חי כבר מת.
✅מאכל שהתקלקל, יצא מגדר טומאת אוכלין, אמנם המשקה אף אם התקלקל, יצא רק מגדר מכשיר אבל נותר טמא. אם מדובר במים, ניתן לטהרם על ידי טבילה במקווה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ב' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.פרי יבש נטמא למרות שמחובר לעץ?

2.אוכל מקולקל אינו מקבל טומאה?

3.אוכל שהתקלקל-סרה ממנו הטומאה?

תשובות

1-כן 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן