פרק ב', הלכות יבום וחליצה, ספר נשים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יָבֹא הַיָּבָם עַל יְבִמְתּוֹ עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ אוֹתָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם עֵדִים בִּפְרוּטָה אוֹ בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה, וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא מַאֲמָר. וְאֵין הַמַּאֲמָר קוֹנֶה בַּיְבָמָה קִנְיָן גָּמוּר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְהָעוֹשֶׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ – לֹא עָשָׂה כְּלוּם, שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת אֶלָּא לִרְצוֹנָהּ. וּקְטַנָּה מִן הָאֵרוּסִין אֵין עוֹשִׂין בָּהּ מַאֲמָר אֶלָּא מִדַּעַת אָבִיהָ.
א. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים… שֶׁיְּקַדֵּשׁ אוֹתָהּ. מתקנת חכמים, שהרי מדין תורה אינו צריך לקדשה אלא נקנית בביאה (לעיל א,א). בִּפְרוּטָה אוֹ בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה. כמו בקידושין בכסף (הלכות אישות ג,א). כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן ה,ב, ו,יח וראה הלכות נדרים יא, כג-כד. שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ. שלא לרצונה, שאין לעשות כך בקידושין רגילים (הלכות אישות ד,א). וּקְטַנָּה מִן הָאֵרוּסִין. שהייתה מקודשת לאחיו המת, אך עדיין לא נשא אותה לאישה, שעדיין היא ברשות אביה ואינה מתקדשת אלא מדעתו (הלכות אישות ג,יא-יב).
ב. וּכְשֵׁם שֶׁהוּא מְקַדֵּשׁ אֶת יְבִמְתּוֹ, כָּךְ הוּא מְבָרֵךְ בִּרְכַּת נִשּׂוּאִין בַּעֲשָׂרָה וְכוֹתֵב כְּתֻבָּה, כְּדִין כָּל נוֹשֵׂא אִשָּׁה. וְאִם בָּא עַל יְבִמְתּוֹ וְלֹא עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר – קָנָה קִנְיָן גָּמוּר, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ אַחַר הַבְּעִילָה. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, וְכוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה.
ב. בִּרְכַּת נִשּׂוּאִין. שבע ברכות שתיקנו חכמים לברך לפני הנישואין (לפירוטן ראה הלכות אישות י,ג-ה). וְכוֹתֵב כְּתֻבָּה. ושעבוד הנכסים הוא על נכסי המת (לעיל א,א; לנוסח כתובה זו ראה לקמן ד,לב). קָנָה קִנְיָן גָּמוּר. מפני שמדין התורה אינו צריך לקדשה (לעיל א,א). מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים על שעבר על תקנת חכמים שצריך לקדש את היבמה (וראה הלכות אישות ג,כא).
ג. הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין שֶׁהָיָה הוּא מֵזִיד וְהִיא שׁוֹגֶגֶת אוֹ אֲנוּסָה בֵּין שֶׁהָיְתָה הִיא מְזִידָה וְהוּא שׁוֹגֵג אוֹ אָנוּס, בֵּין שֶׁהָיְתָה יְשֵׁנָה בֵּין שֶׁהָיְתָה עֵרָה, בֵּין שֶׁבָּא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, אֶחָד הַמְעָרֶה וְאֶחָד הַגּוֹמֵר – קָנָה.
ג. שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. ביאה בפי הטבעת, מאחור. הַמְעָרֶה. תחילת הביאה (ראה הלכות איסורי ביאה א,י). הַגּוֹמֵר. השלמת הביאה (ראה שם).
ד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִבְעֹל. אֲבָל אִם נָפַל וְנִתְקַע בָּהּ, אוֹ שֶׁבָּא עָלֶיהָ שִׁכּוֹר שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר כְּלוּם, אוֹ יָשֵׁן – לֹא קָנָה. נִתְכַּוֵּן לְהַטִּיחַ בַּכֹּתֶל וְהִטִּיחַ בִּיבִמְתּוֹ – לֹא קָנָה; לְהַטִּיחַ בִּבְהֵמָה וְהִטִּיחַ בִּיבִמְתּוֹ – קָנָה, שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוֵּן לְשׁוּם בְּעִילָה מִכָּל מָקוֹם.
ד. שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר כְּלוּם. שאינו מודע למעשיו. לְהַטִּיחַ. כינוי למעשה מיני.
ה. יְבָמָה שֶׁנִּתְיַבְּמָה, וְאָמְרָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם: 'לֹא נִבְעַלְתִּי', וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר: 'בָּעַלְתִּי' – כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ, הוֹאִיל וְקָדַם וְגֵרְשָׁהּ בְּגֵט. וְאִם עֲדַיִן לֹא גֵּרֵשׁ – כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיִּבְעֹל, אוֹ יַחֲלֹץ וְיוֹצִיא בְּגֵט.
גֵּרְשָׁהּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְהִיא אוֹמֶרֶת: 'לֹא נִבְעַלְתִּי' – מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ. וְאִם הָיָה מוֹדֶה שֶׁלֹּא בָּעַל – כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ. הִיא אוֹמֶרֶת: 'נִבְעַלְתִּי', וְהוּא אוֹמֵר: 'לֹא בָּעַלְתִּי' – אֵינָהּ צְרִיכָה חֲלִיצָה, שֶׁאֵין זֶה נֶאֱמָן לְאָסְרָהּ עַל כָּל אָדָם אַחַר שֶׁכְּנָסָהּ.
ה. שֶׁנִּתְיַבְּמָה וכו'. שכנס אותה יבמה, ולאחר מכן גירש אותה. וְאָמְרָה… לֹא נִבְעַלְתִּי. ולפי טענתה זקוקה היא לייבום או חליצה. כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ וכו'. מכיוון שכבר גירש אותה בגט ונאסר עליו ליבמה (ראה לקמן ה,א). וְיוֹצִיא בְּגֵט. שחוששים שמא בעל אותה, וצריכה ממנו גט.
מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ. ולא כופים אותו, שלאחר שלושים יום ההנחה היא שבא עליה (בבלי יבמות קיא,ב), וכבר אין צורך בחליצה, אך מבקשים שיחלוץ לה משום שהיא אסרה את עצמה. הִיא אוֹמֶרֶת נִבְעַלְתִּי וכו'. אפילו בתוך שלושים יום.
ו. מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אַחִים רַבִּים – מִצְוָה עַל הַגָּדוֹל לְיַבֵּם אוֹ לַחֲלֹץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד" וכו' (דברים כה,ו) – מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמַדְנוּ שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בַּבְּכוֹר שֶׁבָּאַחִים, כְּלוֹמַר: גְּדוֹל הָאַחִים יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו שֶׁמֵּת; וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר תֵּלֵד" – מַשְׁמָעוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָאֵם, עִם מַשְׁמַע אֲשֶׁר תֵּלֵד הַיְבָמָה.
ו. וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד. והמשכו של הפסוק: "יקום על שם אחיו המת". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חז"ל שבעל פה בפרשנות המקרא. גְּדוֹל הָאַחִים יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו שֶׁמֵּת. האח הבכור, דהיינו גדול האחים, יקים שם לאחיו המת, וייבם את אשתו (וראה הלכות נחלות ג,ז). וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר תֵּלֵד מַשְׁמָעוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָאֵם. מתפרש: שילדה אמו של המת. עִם מַשְׁמַע אֲשֶׁר תֵּלֵד הַיְבָמָה. הבן שתלד היבמה יקום על שם אחיו המת, כפירושם הפשוט של המילים (וראה לקמן ו,ח).
ז. לֹא רָצָה הַגָּדוֹל לְיַבֵּם – מְחַזְּרִין עַל כָּל הָאַחִים. לֹא רָצוּ – חוֹזְרִין אֵצֶל הַגָּדוֹל וְאוֹמְרִין לוֹ: 'עָלֶיךָ מִצְוָה, אוֹ חֲלֹץ אוֹ יַבֵּם'. וְאֵין כּוֹפִין אֶת הַיָּבָם לְיַבֵּם, אֲבָל כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ.
ז. מְחַזְּרִין עַל כָּל הָאַחִים. סובבים והולכים אל שאר האחים.
ח. אָמַר הַגָּדוֹל: 'הַמְתִּינוּ עַד שֶׁיַּגְדִּיל הַקָּטָן' אוֹ 'עַד שֶׁיָּבֹא הַהוֹלֵךְ' אוֹ 'עַד שֶׁיַּבְרִיא הַחֵרֵשׁ' 'וְנִמְלָכִין בּוֹ, וְאִם לֹא יִרְצֶה אֲנִי אֲיַבֵּם אוֹ אֶחֱלֹץ' – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא אוֹמְרִין לוֹ: 'עָלֶיךָ מִצְוָה, אוֹ יַבֵּם אוֹ חֲלֹץ'.
ח. עַד שֶׁיָּבֹא הַהוֹלֵךְ. אח אחר, שהלך למקום מרוחק. הַחֵרֵשׁ. שאינו יכול לחלוץ (לקמן ו,ג; להגדרת חרש ראה הלכות אישות ב,כו). וְנִמְלָכִין בּוֹ. לברר האם הוא רוצה לייבם.
ט. וְכֵן אִם הָיָה הַגָּדוֹל בִּמְדִינָה אַחֶרֶת – אֵין אָחִיו הַקָּטָן מִמֶּנּוּ יָכוֹל לוֹמַר: 'עַל אָחִי הַגָּדוֹל הִיא הַמִּצְוָה, הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁיָּבֹא', אֶלָּא אוֹמְרִין לָזֶה שֶׁהוּא כָּאן: 'אוֹ יַבֵּם אוֹ חֲלֹץ'.
ט. אָחִיו הַקָּטָן מִמֶּנּוּ. האח הצעיר ממנו בשנים. אוֹמְרִין לָזֶה שֶׁהוּא כָּאן. שאין משהים את המצווה (בבלי יבמות לט,ב).
י. יְבָמָה הָרְאוּיָה לְיִבּוּם שֶׁלֹּא רָצָת לְהִתְיַבֵּם – דִּינָהּ כְּדִין מוֹרֶדֶת עַל בַּעְלָהּ, וְכוֹפִין אֶת יְבָמָהּ לַחֲלֹץ לָהּ, וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. הִנִּיחַ אָחִיו נָשִׁים רַבּוֹת: כָּל מִי שֶׁתָּבַע הַיָּבָם מֵהֶם לְיִבּוּם וְלֹא רָצָת – הִיא הַמּוֹרֶדֶת, וְחוֹלֵץ לָהּ, וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה; וּשְׁאָר צָרוֹתֶיהָ שֶׁלֹּא נִתְבְּעוּ – נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּתָן כִּשְׁאָר הָאַלְמָנוֹת.
י. כְּדִין מוֹרֶדֶת עַל בַּעְלָהּ. שמתגרשת ומפסידה את כתובתה (לפרטי דין זה ראה הלכות אישות יד,ח-יד). הִנִּיחַ אָחִיו נָשִׁים רַבּוֹת. שהדין הוא שאחת מהן מתייבמת או חולצת, ופוטרת בכך את השאר (לעיל א,ט).
יא. הָיוּ הַיְבָמִין רַבִּים, וְתָבַע אוֹתָהּ הַגָּדוֹל לְיִבּוּם וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה בּוֹ וְרוֹצָה בְּאָחִיו – אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, שֶׁמִּצְוָה בַּגָּדוֹל.
יב. אָמַר הַגָּדוֹל: 'אֵינִי רוֹצֶה לֹא לַחֲלֹץ וְלֹא לְיַבֵּם, הֲרֵי אָחִי לְפָנַיִךְ', וְתָבַע אוֹתָהּ אֶחָד מִן הָאַחִים לְיִבּוּם וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה בּוֹ, וְרָצָת בְּאָח אַחֵר וְהוּא רוֹצֶה בָּהּ – אֵין זוֹ מוֹרֶדֶת; מֵאַחַר שֶׁנִּסְתַּלֵּק הַגָּדוֹל שֶׁמִּצְוָה בּוֹ, הֲרֵי כֻּלָּן שָׁוִין, וְהוֹאִיל וְהִיא רוֹצָה בּוֹ – הֲרֵי לֹא מָרְדָה.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, וְאָמְרָה: 'הֲרֵינִי מַמְתֶּנֶת עַד שֶׁיָּבֹא וִייַבֵּם אוֹתִי, אֲבָל זֶה, אֵינִי רוֹצָה בּוֹ' – אֵין זוֹ מוֹרֶדֶת. וְאוֹמְרִין לָזֶה שֶׁאֵינוֹ הַגָּדוֹל שֶׁתּוֹבֵעַ אוֹתָהּ: 'אִם תִּרְצֶה לַחֲלֹץ לָהּ וְלִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ – חֲלוֹץ, וְאִם לָאו – הֲרֵי רָצָת שֶׁתֵּשֵׁב עַד שֶׁיָּבֹא אָחִיךָ, הוֹאִיל וְאֵין לְךָ דִּין קְדִימָה עָלָיו'.
יב. הֲרֵי כֻּלָּן שָׁוִין. ואין בהם דין קדימה (כדלקמן).
אִם תִּרְצֶה לַחֲלֹץ וכו'. ואין מזרזים אותו לחלוץ מיד (כדלעיל ה"ט) משום שכאן העיכוב נעשה ברצונה.
יג. בָּא זֶה שֶׁתָּלָת בּוֹ וְלֹא רָצָה בָּהּ – חוֹזְרִין אֵצֶל זֶה שֶׁתָּבַע אוֹתָהּ לְיִבּוּם וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה בּוֹ, וְאוֹמְרִין לָהּ: 'אֵין כָּאן מִי שֶׁרוֹצֶה לְיַבֵּם אֶלָּא זֶה, וּמִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת'; אוֹ תִּתְיַבֵּם לוֹ, אוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדִין כָּל מוֹרֶדֶת.
יג. שֶׁתָּלָת בּוֹ. שאמרה שהיא ממתינה לו.
יד. כָּל יְבָמָה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁדִּינָהּ שֶׁתַּחֲלֹץ וְלֹא תִּתְיַבֵּם – הֲרֵי זוֹ נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ, אִם יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה, כִּשְׁאָר כָּל הָאַלְמָנוֹת. וְכֵן אִם הָיָה יְבָמָהּ מֻכֵּה שְׁחִין אוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁאָר מוּמֵי אֲנָשִׁים – חוֹלֵץ לָהּ וְנוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ. נוֹלְדוּ בָּהּ מוּמִין כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם – נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ; אִם לֹא רָצָה לְיַבֵּם – יַחֲלֹץ וְיִתֵּן כְּתֻבָּה.
יד. נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ אִם יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה. מקבלת את דמי הכתובה, אם יש לה זכות עקרונית לכך (שכן יש נשים שאין להן כתובה; ראה הלכות אישות י,יא, כד,ב-ד). מֻכֵּה שְׁחִין אוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁאָר מוּמֵי אֲנָשִׁים. שאף אם הייתה נשואה לבעל מום כזה, אין כופים את האישה לחיות עמו (לפירוט ראה הלכות אישות כה,יא-יג). נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ. נסחפה שדהו בשיטפון, כלומר איבד את ממונו (ראה שם ה"ד).
טו. יְבָמָה שֶׁנָּדְרָה הֲנָיָה מִיְּבָמָהּ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, אוֹ שֶׁנָּדְרָה הֲנָיָה מִכָּל הַיְּהוּדִים – כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ לָהּ, וְתִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם נָדְרָה לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ – מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ, וְאִם לֹא רָצָה – הֲרֵי זוֹ מוֹרֶדֶת. וְכֵן אִם נִתְכַּוְּנָה בְּנִדְרָהּ, אֲפִלּוּ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְיַבֵּם אוֹתָהּ – אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ אֶלָּא אִם כֵּן מָרְדָה, וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה.
טו. שֶׁנָּדְרָה הֲנָיָה מִיְּבָמָהּ. שנדרה שלא ליהנות מהיבם שום הנאה. כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ לָהּ. שאסורה לחיות עמו. נָדְרָה לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ. ומוכח שעשתה זאת משום שלא רוצה להתייבם. מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ. אם הוא מוכן. ואז יתחייב לשלם את דמי כתובתה. הֲרֵי זוֹ מוֹרֶדֶת. שלא רצתה להתייבם, וחולץ לה ואינו משלם את דמי כתובתה (כדלעיל ה"י). אֶלָּא אִם כֵּן מָרְדָה. ואמרה במפורש שאינה רוצה בו.
טז. יְבָמָה שֶׁתְּבָעָהּ הַיָּבָם לַחֲלִיצָה, וְהִיא אוֹמֶרֶת: 'אֵינִי חוֹלֶצֶת וְלֹא נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּה, אֶלָּא אֵשֵׁב בְּבֵית בַּעְלִי כִּשְׁאָר הָאַלְמָנוֹת' – אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, שֶׁהֲרֵי הִקְנוּ אוֹתָהּ לָזֶה מִן הַשָּׁמַיִם, וְרָצָה מְיַבֵּם, רָצָה חוֹלֵץ וְנוֹתֵן כְּתֻבָּתָהּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמְרָה: 'אֲנִי נִזּוֹנֶת מִשֶּׁלִּי וְאֵשֵׁב עֲגוּנָה כָּל יָמַי' – אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, שֶׁהֲרֵי הַיָּבָם אוֹמֵר לָהּ: 'כָּל זְמַן שֶׁאַתְּ זְקוּקָה בִּי אֵין נוֹתְנִין לִי אִשָּׁה'. וַאֲפִלּוּ הָיָה נָשׂוּי – אֶפְשָׁר שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת, אוֹ תִּהְיֶה לוֹ מְרִיבָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ מִפְּנֵי הַיְבָמָה.
טז. אֶלָּא אֵשֵׁב בְּבֵית בַּעְלִי כִּשְׁאָר הָאַלְמָנוֹת. שיש זכות לאלמנה מן הנישואין להמשיך ולהתגורר בבית בעלה ולהתפרנס מנכסיו, כל עוד היא חפצה בכך, עד שתיטול את כתובתה או תתארס לאחר (הלכות אישות יח,א-ג). הִקְנוּ אוֹתָהּ לָזֶה מִן הַשָּׁמַיִם. ציוו עליהם להינשא מדין תורה. וְאֵשֵׁב עֲגוּנָה כָּל יָמַי. שרוצה להישאר מחוסרת היתר להינשא לאחרים. אֵין נוֹתְנִין לִי אִשָּׁה. שטוען היבם שנמנעים מלהשיא לו אישה, מכיוון שחושבים שיש כבר אישה המתעתדת להינשא לו. אֶפְשָׁר שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת. ויכול לטעון שנמנעים מלתת לו אישה נוספת, מחמת היבמה. אוֹ תִּהְיֶה לוֹ מְרִיבָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ מִפְּנֵי הַיְבָמָה. שאשתו תחשוש שייבם אותה ותהיה לה צרה בתוך ביתה.
יז. יְבָמָה שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ עַל בַּעְלָהּ כְּתֻבָּה מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה עָלָיו, וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לַיָּבָם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, אִם רָצָה הַיָּבָם לְיַבֵּם – מְיַבֵּם, וְאֵין לָהּ עָלָיו כְּתֻבָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ עַל בַּעְלָהּ, וְדִינָהּ עִם יְבָמָהּ בַּתּוֹסֶפֶת כְּמוֹ שֶׁהָיָה עִם בַּעְלָהּ. אֲבָל אִם לֹא כָּתַב לָהּ בַּעְלָהּ כְּתֻבָּה, אוֹ שֶׁמָּכְרָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ אוֹ מָחֲלָה אוֹתָהּ – צָרִיךְ הַיָּבָם לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה כִּשְׁאָר הָאַלְמָנוֹת.
יז. יְבָמָה שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ עַל בַּעְלָהּ כְּתֻבָּה מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה עָלָיו. כגון באיסור לאו או מדברי חכמים (התבאר בהלכות אישות כד,ב-ד). כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן ו,יג. בַּתּוֹסֶפֶת. סכום שהוסיף הבעל מרצונו. שֶׁמָּכְרָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ מָחֲלָה אוֹתָהּ. שקיבלה תשלום תמורתה בחייו, או שוויתרה על הכתובה בלא כל תשלום. כִּשְׁאָר הָאַלְמָנוֹת. שסכומה הבסיסי מאה דינר (ראה הלכות אישות כב,יד).
יח. הַיְבָמָה, קֹדֶם שֶׁיָּבֹא עָלֶיהָ יְבָמָהּ אוֹ קֹדֶם שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ – הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא לְזָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר" (דברים כה,ה). וְאִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר וּבְעָלָהּ – לוֹקֶה הוּא וָהִיא, וּמוֹצִיאָהּ בְּגֵט אֲפִלּוּ הָיוּ לָהּ כַּמָּה בָּנִים, וְנֶאֶסְרָה עָלָיו וְעַל יְבָמָהּ. וִיבָמָהּ חוֹלֵץ לָהּ, וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים.
יח. אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא לְזָר. לאיש אחר, שאיננו היבם. וּמוֹצִיאָהּ בְּגֵט. צריך לגרשה בגט, משום שייתכן שהקידושין תופסים בה (ראה הלכות אישות ד,יד). אֲפִלּוּ הָיוּ לָהּ כַּמָּה בָּנִים. להבדיל ממקרים אחרים, שבהם אם יש בנים חוששים ללעז שייצא על ייחוסם, ואינו צריך לגרשה (השווה הלכות סוטה ב,יג). וְנֶאֶסְרָה עָלָיו וְעַל יְבָמָהּ. בדומה לאישה שסברה שמת בעלה ונישאה לאחר ובא בעלה (הלכות גירושין י,ה).
יט. נִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר – לֹא נֶאֶסְרָה עַל יְבָמָהּ, אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ הַזָּר שֶׁקִּדְּשָׁהּ גֵּט, וִיבָמָהּ מְיַבֵּם אוֹ חוֹלֵץ. וְאִם הָיָה יְבָמָהּ כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂא גְּרוּשָׁה – תֵּצֵא מִן הַזָּר בְּגֵט כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר, וְיַחֲלֹץ לָהּ יְבָמָהּ.
יט. נִתְקַדְּשָׁה. ועדיין לא נישאה. תֵּצֵא מִן הַזָּר בְּגֵט כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר. שאם יחלוץ לה הכהן בלא שתתגרש, יימצא שהמקדש הרוויח מן העברה שעשה – שאסר את היבמה על הכהן, ויוכל להמשיך ולחיות עמה.
כ. חָזַר הַזָּר שֶׁגֵּרְשָׁהּ מִן הָאֵרוּסִין וּנְשָׂאָהּ אַחַר שֶׁחָלַץ לָהּ יְבָמָהּ – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ. אֲבָל אִם גֵּרְשָׁהּ מִן הַנִּשּׂוּאִין וְחָזַר וּנְשָׂאָהּ אַחַר שֶׁחָלְצָה – מוֹצִיאִין אוֹתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא דּוֹמָה לְאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁנִּשֵּׂאת וּבָא בַּעְלָהּ, שֶׁהִיא אֲסוּרָה עַל זֶה וְעַל זֶה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַיְבָמָה שֶׁזִּנָּת וְהִיא זְקוּקָה – לֹא נֶאֶסְרָה עַל יְבָמָהּ, אֶלָּא רָצָה חוֹלֵץ, רָצָה מְיַבֵּם.
כ. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות גירושין י,ה-ו. וְהַיְבָמָה שֶׁזִּנָּת וְהִיא זְקוּקָה. שזינתה בזמן ההמתנה לייבום או חליצה.
כא. כָּל יְבָמָה שֶׁהִיא סָפֵק מִדִּבְרֵיהֶם אִם יֵשׁ עָלֶיהָ זִקַּת יָבָם אוֹ אֵין עָלֶיהָ זִקַּת יָבָם, כְּגוֹן יְבָמָה שֶׁיָּלְדָה וָלָד שֶׁלֹּא כָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, שֶׁדִּינָהּ שֶׁתַּחֲלֹץ מִסָּפֵק מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: אִם הָלְכָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר קֹדֶם חֲלִיצָה – חוֹלֵץ לָהּ יְבָמָהּ וְתֵשֵׁב עִם בַּעְלָהּ; וְאִם נִתְקַדְּשָׁה לְכֹהֵן, שֶׁהוּא אָסוּר בַּחֲלוּצָה – אֵינוֹ חוֹלֵץ לָהּ, שֶׁאֵין אוֹסְרִין עַל זֶה אִשְׁתּוֹ מִסְּפֵק דִּבְרֵיהֶם. גֵּרְשָׁהּ הַכֹּהֵן אוֹ מֵת – הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת, וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵׂא לַאֲחֵרִים לְכַתְּחִלָּה.
כא. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל א,ה. חוֹלֵץ לָהּ יְבָמָהּ וְתֵשֵׁב עִם בַּעְלָהּ. שבזה אין קונסים את המקדש, הואיל ואין כאן אלא ספק מדברי חכמים. אֵינוֹ חוֹלֵץ לָהּ. אלא רשאית להישאר עם בעלה הכהן. גֵּרְשָׁהּ הַכֹּהֵן אוֹ מֵת הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת וכו'. שהותר לה שלא לחלוץ משום בעלה הכהן, אולם כעת צריכה לחלוץ לכתחילה מחמת הספק.

תקציר הפרק 

פרק ב הלכות ייבום וחליצה👠

מעשה היבום

מדין תורה היבם אינו צריך לקדש את יבימתו אלא נקנית בביאה.

מדברי סופרים, שלא יבוא היבם על יבמתו, עד שיקדש אותה בפני שני עדים בפרוטה, או בשווה פרוטה; וזה הוא הנקרא מאמר. והעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה–לא עשה כלום, שאין האישה מתקדשת אלא לרצונה.

וכשם שהוא מקדש את יבמתו, כך הוא מברך ברכת נישואין בעשרה; וכותב כתובה, כדין כל נושא אישה. ואם בא על יבמתו, ולא עשה מאמר–קנה קניין גמור, ואינו צריך לחזור ולקדש אחר הבעילה; ומכין אותו מכת מרדות, וכותב לה כתובה.

מי שמת והניח אחים רבים–מצוה על הגדול לייבם או לחלוץ.פנו לאחים הקטנים לאחר סירוב הגדול וכל האחים עומדים בסירובם -חוזרים ופונים לגדול ואומרים לו: "עליך מצווה, או חלוץ או יבם"! ואין כופין את היבם לייבם, אבל כופין אותו לחלוץ.

היבמה חייבת להתייבם, ולפחות לחלוץ, ובינתיים אסורה לזר.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ב' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם האשה מתייבמת ללא ידיעתה?

2.שהאח הגדול לא ראוי, האם שומעים ליבמה להתיבם לאח אחר?

3.יבמה שזינתה האם נאסרה על היבם?

תשובות
1.כן
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן