פרק ב', הלכות יום טוב, ספר זמנים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֶפְרֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב – אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻקְצֶה. וְעֵגֶל שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב, אִם הָיְתָה אִמּוֹ עוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה – מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוּכָן עַל גַּב אִמּוֹ, וְאִלּוּ שָׁחַט אִמּוֹ הָיָה זֶה שֶׁבְּמֵעֶיהָ מֻתָּר בְּיוֹם טוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נוֹלַד.
א. אֶפְרֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב. שבקע מן הביצה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻקְצֶה. שבערב יום טוב בעודו בביצה, לא היה מוכן לאכילה. אִם הָיְתָה אִמּוֹ עוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה מֻתָּר. אבל אם אמו הייתה עומדת למלאכה וכיוצא בזה הייתה אסורה (לעיל א,יט), והעגל היה גם כן אסור.
ב. בְּהֵמוֹת שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת חוּץ לַתְּחוּם וּבָאוֹת וְלָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם – הֲרֵי אֵלּוּ מוּכָנִין, וְלוֹקְחִין מֵהֶן וְשׁוֹחֲטִין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל שֶׁרוֹעוֹת וְלָנוֹת חוּץ לַתְּחוּם, אִם בָּאוּ בְּיוֹם טוֹב – אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻקְצֶה, וְאֵין דַּעַת אַנְשֵׁי הָעִיר עֲלֵיהֶן.
ב. הֲרֵי אֵלּוּ מוּכָנִין. אף על פי שבמשך היום אינו יכול לקחתן ולשחטן שהרי הן נמצאות מחוץ לתחום אלפיים אמה של העיר (ראה הלכות שבת כז,א), מכיוון שרגילות לחזור כל ערב ללון בתוך התחום הרי הן מוכנות ואף אם באו באמצע היום יכול לשחטן.
ג. וְכֵן בֶּהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁנּוֹלַד בָּהּ מוּם בְּיוֹם טוֹב, הוֹאִיל וְלֹא הָיְתָה דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב – אָסוּר לְשָׁחֳטָהּ בְּיוֹם טוֹב. לְפִיכָךְ אָסוּר לִרְאוֹת מוּמֵי קָדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַתִּירֵן הֶחָכָם בְּמוּמָן וְיָבֹא זֶה לִשְׁחֹט בּוֹ בַּיּוֹם. אֲבָל רוֹאֶה הוּא הַמּוּם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וּלְמָחָר מַתִּיר אוֹ אוֹסֵר.
ג. בֶּהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁנּוֹלַד בָּהּ מוּם וכו'. כגון בכור ומעשר בהמה, שכאשר יש בהם מום אין מקריבים אותם במקדש והם מותרים באכילה בשחיטה רגילה (הלכות בכורות א,ב-ג, ו,ד). ולכן אם בערב יום טוב לא היה בהם מום הרי הם מוקצים מפני שלא הייתה דעתו עליהם. לְפִיכָךְ אָסוּר לִרְאוֹת מוּמֵי קָדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַתִּירָן הֶחָכָם וכו'. בכלל אין לשחוט בכור שיש בו מום לפני שמראים אותו לחכם שמומחה לראות מומים (ראה שם ג,א-ב). וחכמים גזרו שלא יראה החכם מומים ביום טוב אפילו אם נוצרו לפני יום טוב, שמא יתיר מום שנולד ביום טוב עצמו ויבואו לשחוט ביום טוב. אֲבָל רוֹאֶה הוּא הַמּוּם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וּלְמָחָר מַתִּיר. בערב יום טוב בודק את המום אם הוא מום ששוחטים עליו את הבכור, וביום טוב חוקר את הנסיבות שבהן נוצר המום (וראה הלכות בכורות ב,ז ואילך), וקובע אם הוא מותר בשחיטה (ע"פ גמרא ביצה כז,א-ב).
ד. בְּכוֹר שֶׁנּוֹלַד וּמוּמוֹ עִמּוֹ – הֲרֵי זֶה מוּכָן, וְאֵין מְבַקְּרִים אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב. וְאִם עָבַר וְרָאָה מוּמוֹ וּבִקְּרוֹ וְהִתִּירוֹ – הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט וְאוֹכֵל. בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לַבּוֹר – עוֹשֶׂה לוֹ פַּרְנָסָה בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲלוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִשְׁחִיטָה בְּיוֹם טוֹב. אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ שֶׁנָּפְלוּ לַבּוֹר – מַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹן עַל מְנָת לְשָׁחֳטוֹ וְאֵינוֹ שׁוֹחֲטוֹ, וּמַעֲרִים וּמַעֲלֶה אֶת הַשֵּׁנִי עַל מְנָת לְשָׁחֳטוֹ, וְשׁוֹחֵט אֶת אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה, מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים הִתִּירוּ לְהַעֲרִים. בֶּהֱמַת חֻלִּין שֶׁנָּפְלָה מִן הַגַּג וַהֲרֵי הִיא צְרִיכָה בְּדִיקָה – שׁוֹחֲטִין אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב וְתִבָּדֵק, אֶפְשָׁר שֶׁתִּמָּצֵא כְּשֵׁרָה וְתֵאָכֵל.
ד. בְּכוֹר שֶׁנּוֹלַד וּמוּמוֹ עִמּוֹ. בהמה שילדה ביום טוב ולד בכור, ונולד כשהוא כבר בעל מום. הֲרֵי זֶה מוּכָן. מכיוון שקודם שנולד היה מוכן אגב אמו (במקרה שהיא עומדת לאכילה כדלעיל ה"א), וכשנולד כבר היה בעל מום שראוי לשחטו ולאכלו, ולכן דינו כבהמת חולין שנולדה ביום טוב. וְאֵין מְבַקְּרִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב. אך אין בודקים את המום שלו כדי להתירו בשחיטה, כשם שאין בודקים בהמת קדשים שנפל בה מום ביום טוב. עוֹשֶׂה לוֹ פַּרְנָסָה בִּמְקוֹמוֹ. מוריד אליו לבור את צרכיו ההכרחיים, כגון מזון ושתייה. אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ. בהמה וולדה שיש איסור לשחוט את שניהם ביום אחד (ראה הלכות שחיטה יב,א), ולפיכך אינו יכול להעלותם על מנת לשחוט את שניהם ביום טוב. בְּדִיקָה. בדיקת הגוף כדי לוודא שלא נפגעה באופן שמגדיר אותה כטרפה (ראה שם ט,ט, ט,יז). אֶפְשָׁר שֶׁתִּמָּצֵא כְּשֵׁרָה וְתֵאָכֵל. ייתכן ולא יימצא בה דבר שמגדיר אותה כטרפה ותהיה מותרת באכילה, ולכן מותר לשחטה.
ה. אַוָּזִין וְתַרְנְגֹלִין וְיוֹנִים שֶׁבַּבַּיִת – הֲרֵי אֵלּוּ מוּכָנִין, וְאֵינָן צְרִיכִין זִמּוּן. אֲבָל יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּה וְצִפֳּרִים שֶׁקִּנְּנוּ בַּטְּפִיחִין אוֹ בַּבִּירָה – הֲרֵי אֵלּוּ מֻקְצֶה, וְצָרִיךְ לְזַמֵּן מִבָּעֶרֶב וְלוֹמַר: 'אֵלּוּ וָאֵלּוּ אֲנִי נוֹטֵל', וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְנַעְנֵעַ.
ה. עֲלִיָּה. קומה שמעל קומת הקרקע. בַּטְּפִיחִין. כלי חרס קבועים בקירות ומיועדים לקינון ציפורים. בַּבִּירָה. בתוך מבנה מחוץ לחלל הבית. מִבָּעֶרֶב. סמוך לכניסת יום טוב. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְנַעְנֵעַ. את אלו שזימן, אלא די בזימון באמירה. [הערה: המילה תרנגולין מנוקדת על ידי הרמב"ם בפה"מ: תַּרְנָגְלִין.]
ו. זִמֵּן שְׁחוֹרִים וּלְבָנִים, וּמָצָא שְׁחוֹרִים בִּמְקוֹם לְבָנִים וּלְבָנִים בִּמְקוֹם שְׁחוֹרִים – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: שֶׁמָּא אוֹתָן שֶׁזִּמֵּן פָּרְחוּ לָהֶן וְאֵלּוּ אֲחֵרִים הֵן, וְכָל סְפֵק מוּכָן – אָסוּר. זִמֵּן שְׁנַיִם וּמָצָא שְׁלֹשָׁה – הַכֹּל אָסוּר, שְׁלֹשָׁה וּמָצָא שְׁנַיִם – מֻתָּרִין. זִמֵּן בְּתוֹךְ הַקֵּן וּמָצָא לִפְנֵי הַקֵּן, אִם אֵין שָׁם קֵן אֶלָּא הֵן וְאֵינָן יְכוֹלִין לִפְרֹחַ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם קֵן אַחֵר בְּקֶרֶן זָוִית בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין, שֶׁאֵין הַמְדַדֶּה מְדַדֶּה אֶלָּא כְּנֶגֶד קִנּוֹ בְּשָׁוֶה.
ו. שְׁחוֹרִים וּלְבָנִים. אפרוחים שחורים ולבנים. וּמָצָא שְׁחוֹרִים בִּמְקוֹם לְבָנִים וכו'. במקום שבו היו קודם האפרוחים הלבנים מצא כעת שחורים ולהיפך. וְכָל סְפֵק מוּכָן אָסוּר. גם במקרה של ספק אם היה מוכן מערב יום טוב או לא, אסור. זִמֵּן שְׁנַיִם וּמָצָא שְׁלֹשָׁה הַכֹּל אָסוּר. שאם השלישי נוסף על השניים שזימן, הרי נתערב מוקצה במוכנים ותערובת כזו אסורה. ואם אלה שזימן התחלפו כולם בשלושה שמצא, הרי כולם אינם מוכנים ואסורים (פה"מ ביצה א,ד ע"פ הגמרא). שְׁלֹשָׁה וּמָצָא שְׁנַיִם מֻתָּרִין. מכיוון שמסתבר שאלו אותם שזימן, אלא שאחד מהם פרח. לִפְרֹחַ. לעוף בכוחות עצמם. בְּקֶרֶן זָוִית. מעבר לפינה. בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה. ובמרחק כזה יש חשש שהגוזל דידה מהקן השני (ראה הלכות גזלה ואבדה טו,יח). הַמְדַדֶּה. עוף שאינו פורח אלא מקפץ ברגליו. בְּשָׁוֶה. בקו ישר ביחס לקן שלו.
ז. דָּגִים שֶׁבְּבִיבָרִים גְּדוֹלִים, וְכֵן חַיָּה וָעוֹף שֶׁבְּבִיבָרִים גְּדוֹלִים: כָּל שֶׁהוּא מְחֻסַּר צִידָה עַד שֶׁאוֹמְרִין: 'הָבֵא מְצוּדָה וּנְצוּדֶנּוּ' – הֲרֵי זֶה מֻקְצֶה וְאֵין צָדִין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב, וְאִם צָד – לֹא יֵאָכְלוּ; וְכָל שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ מְצוּדָה – הֲרֵי זֶה מוּכָן, וְצָדִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ. וְכֵן חַיָּה שֶׁקִּנְּנָה בְּפַרְדֵּס הַסָּמוּךְ לָעִיר, יְלָדֶיהָ כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים שֶׁאֵינָן צְרִיכִין צִידָה – אֵינָן צְרִיכִין זִמּוּן, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶן.
ז. שֶׁבְּבִיבָרִים. מקומות מתוחמים לגידול בעלי חיים. כָּל שֶׁהוּא מְחֻסַּר צִידָה עַד שֶׁאוֹמְרִין הָבֵא מְצוּדָה וּנְצוּדֶנּוּ. שכדי לקחתו מהביבר יש צורך באמצעי ציד. הֲרֵי זֶה מֻקְצֶה. שמכיוון שאינו נמצא בהישג ידו בלא צידה אינו מוגדר כמוכן. שֶׁקִּנְּנָה. גידלה ולדות. מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶן. שמערב יום טוב דעתו לקחת מהם ביום טוב אם יזדקק לכך.
ח. מְצוּדוֹת חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁפְּרָסָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב – לֹא יִטֹּל מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנִּצּוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. הַסּוֹכֵר אַמַּת הַמַּיִם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא בָּהּ דָּגִים – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין, שֶׁכְּבָר נִצּוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וַהֲרֵי הֵן מוּכָנִין.
ח. מְצוּדוֹת. כלי ציד כגון רשת. לֹא יִטֹּל מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב. מבעלי החיים שניצודו במצודה. אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנִּצּוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. שספק מוכן אסור (לעיל ה"ו). הַסּוֹכֵר אַמַּת הַמַּיִם. חוסם את תעלת המים. שֶׁכְּבָר נִצּוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. יש מפרשים שמדובר שחסם את התעלה מערב יום משני קצותיה כך שהדגים שבתוכה לא יוכלו לצאת ועל ידי כך ניצודו כבר מערב יום טוב (מ"מ, וראה ר"י קאפח); ויש מפרשים שסכר את האמה בצד אחד, ואף שהדגים עדיין לא הגיעו אל הסכר בערב יום טוב, מכיוון שברור שבמשך הזמן הדגים יתכנסו אצל הסכר ולא יוכלו לברוח משם (בשל זרימת המים וכדומה), נחשבים כבר מערב יום טוב לניצודים (יד"פ).
ט. בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵּרוֹת מוּכָנִין וְנִפְחַת – נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת. הָעוֹמֵד עַל הַמֻּקְצֶה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב בְּשָׁנָה שְׁבִיעִית, שֶׁכָּל הַפֵּרוֹת הֶפְקֵר – צָרִיךְ שֶׁיִּרְשֹׁם וְיֹאמַר: 'מִכָּאן וְעַד כָּאן אֲנִי נוֹטֵל'. וְאִם לֹא רָשַׁם – לֹא יִטֹּל.
ט. וְנִפְחַת. נפרץ. נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת. ואינם נחשבים מוקצה מכיוון שהיו מוכנים לאכילה בערב יום טוב, והמניעה מלקחתם לא הייתה מחמת עצמם אלא בשל האיסור לעשות פרצה בבית (מ"מ ע"פ הרמב"ן). הָעוֹמֵד עַל הַמֻּקְצֶה. מקום המיועד לייבוש פירות, ופירות אלו עדיין אינם עומדים לאכילה, והוא מעוניין לזמן ליום טוב פירות שנמצאים שם. בְּשָׁנָה שְׁבִיעִית. בשנת שמיטה שאין בה חיוב הפרשת מעשרות ולכן פירות אלו אינם חסרים הפרשת מעשרות, ומה שמונע מלאכלם ביום טוב הוא רק חוסר הכנה. שֶׁיִּרְשֹׁם. שיסמן את המקום שאותו הוא מזמן ליום טוב.
י. גּוֹי שֶׁהֵבִיא תְּשׁוּרָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם טוֹב, אִם יֵשׁ מֵאוֹתוֹ הַמִּין בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, אוֹ שֶׁהֵבִיא חַיָּה אוֹ עוֹפוֹת אוֹ דָּגִים שֶׁאֶפְשָׁר לְצוּדָן בּוֹ בַּיּוֹם – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עַד לָעֶרֶב, וְיַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. אֲפִלּוּ הֲדַס וְכַיּוֹצֵא בּוֹ – אֵינוֹ מֵרִיחַ בּוֹ לָעֶרֶב, עַד שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. וְאִם אֵין מֵאוֹתוֹ הַמִּין בִּמְחֻבָּר אוֹ שֶׁהָיְתָה צוּרָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו שֶׁמֵּאֶתְמוֹל נֶעֱקַר אוֹ נִצּוֹד: אִם הֱבִיאוֹ מִתּוֹךְ הַתְּחוּם – מֻתָּר; וְאִם הֱבִיאוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם – הֲרֵי זֶה אָסוּר לוֹ. וְהַבָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל זֶה מִחוּץ לַתְּחוּם – מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר.
י. תְּשׁוּרָה. מתנה. הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עַד לָעֶרֶב. עד מוצאי החג, מחשש שהגוי תלש או צד אותם ביום טוב. וְיַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂו. במוצאי החג אינם מותרים מיד אלא עד שיעבור עוד הזמן שנדרש לעשיית הפעולה האסורה, בכדי שלא תהיה לישראל תועלת מכך שהמלאכה נעשתה בשבילו בשבת (ראה הלכות שבת ו,ב, ו,ח). וְהַבָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל זֶה מִחוּץ לַתְּחוּם מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר. מה שמובא על ידי גוי מחוץ לתחום עבור ישראל הרי זה אסור דווקא למי שעבורו הובא הדבר.
יא. עֵצִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַדֶּקֶל בְּיוֹם טוֹב – אָסוּר לְהַסִּיקָן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נוֹלָד. וְאִם נָשְׁרוּ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר – מַרְבֶּה עֲלֵיהֶן עֵצִים מוּכָנִין וּמַסִּיקָן. עֲרֵמַת הַתֶּבֶן וְאוֹצָר שֶׁל עֵצִים – אֵין מַתְחִילִין בָּהֶן בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן הֵכִין מִבָּעֶרֶב, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻקְצֶה. וְאִם הָיָה הַתֶּבֶן מְעֹרָב בְּקוֹצִים, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רָאוּי אֶלָּא לָאֵשׁ – הֲרֵי זֶה מוּכָן.
יא. לְהַסִּיקָן. להשתמש בהם להבערה. נוֹלָד. התחדשו ביום טוב, וכדלעיל א,יח. לְתוֹךְ הַתַּנּוּר. בזמנם היו תנורים שהיה להם פתח מלמעלה. מַרְבֶּה עֲלֵיהֶן עֵצִים מוּכָנִין. מוסיף עליהם עצים שאינם מוקצה. וְאוֹצָר. מאגר. אֵין מַתְחִילִין וכו'. אם לא לקחו מהם כבר לפני יום טוב לא נוטלים מהם לראשונה אלא אם כן ייעדו אותם להסקה מערב יום טוב. וְאִם הָיָה הַתֶּבֶן מְעֹרָב בְּקוֹצִים. שאינו ראוי למאכל בהמה אלא רק לשרפה הרי הוא עומד להסקה ואינו צריך הכנה.
יב. אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים מִצַּוָּאר שֶׁל קוֹרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻקְצֶה, וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁהִיא נוֹלָד. וְכֵן כֵּלִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ בְּיוֹם טוֹב – אֵין מַסִּיקִין בָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נוֹלָד. אֲבָל מַסִּיקִין בְּכֵלִים שְׁלֵמִים אוֹ בְּכֵלִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, שֶׁהֲרֵי הוּכְנוּ לִמְלָאכָה אַחֶרֶת מִבָּעֶרֶב. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, אֱגוֹזִין וּשְׁקֵדִין שֶׁאֲכָלָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב – מַסִּיקִין בִּקְלִפֵּיהֶן בְּיוֹם טוֹב; וְאִם אֲכָלָן בְּיוֹם טוֹב – אֵין מַסִּיקִין בִּקְלִפֵּיהֶן. וְיֵשׁ נֻסְחָאוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן שֶׁאִם אֲכָלָן מִבָּעֶרֶב – אֵין מַסִּיקִין בִּקְלִפֵּיהֶן, שֶׁהֲרֵי הֻקְצוּ; וְאִם אֲכָלָן בְּיוֹם טוֹב – מַסִּיקִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוּכָנִין עַל גַּב הָאֹכֶל.
יב. אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים. לא חותכים גזרי עצים להסקה. מִצַּוָּאר שֶׁל קוֹרוֹת. ערמה של קורות. אֲבָל מַסִּיקִין בְּכֵלִים שְׁלֵמִים. מכיוון שמותרים בשימוש וטלטול. כַּיּוֹצֵא בּוֹ. כמו כלים, שאם נשברו מערב יום טוב מותרים ואם לא הם אסורים. מַסִּיקִין בִּקְלִפֵּיהֶן בְּיוֹם טוֹב. מפני שהקליפות היו מיועדות להסקה מערב יום טוב ולכן אינן מוקצה. אֵין מַסִּיקִין בִּקְלִפֵּיהֶן. מפני שהן נולד. וְיֵשׁ נֻסְחָאוֹת. בגמרא.
יג. קוֹץ רָטֹב – הֲרֵי הוּא מֻקְצֶה, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהַסָּקָה. לְפִיכָךְ אָסוּר לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ כְּמוֹ שַׁפּוּד לִצְלוֹת בּוֹ בָּשָׂר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יד. נוֹטְלִין עֵצִים הַסְּמוּכִין לְדָפְנֵי סֻכָּה וּמַסִּיקִין בָּהֶן. אֲבָל אֵין מְבִיאִין עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה, אֲפִלּוּ הָיוּ מְכֻנָּסִין שָׁם מִבָּעֶרֶב, אֲבָל מְגַבֵּב הוּא בַּשָּׂדֶה מִלְּפָנָיו וּמַדְלִיק שָׁם. וּמְבִיאִין מִן הַמְכֻנָּסִין שֶׁבִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מֻקֶּפֶת שֶׁלֹּא לְשֵׁם דִּירָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה לָהּ פּוֹתַחַת וְתִהְיֶה בְּתוֹךְ תְּחוּם הַשַּׁבָּת. וְאִם חָסֵר אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ – הֲרֵיהֶן מֻקְצֶה.
יד. הַסְּמוּכִין לְדָפְנֵי סֻכָּה. עצים שאינם חלק מהדופן, שאין בזה משום סתירת אוהל או מוקצה, אבל מעצי הסוכה עצמה אסור ליטול ביום טוב מפני שעובר על סתירת אוהל (ראה הלכות שבת י,טו), ובסוכות יש גם איסור מוקצה על עצי הסוכה (ראה הלכות סוכה ו,טו). אֲבָל אֵין מְבִיאִין עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה אֲפִלּוּ הָיוּ מְכֻנָּסִין שָׁם מִבָּעֶרֶב. שכיוון שנשארו בשדה אינם נחשבים למוכנים. אֲבָל מְגַבֵּב הוּא בַּשָּׂדֶה מִלְּפָנָיו. עושה ערמה מעשבים ועצים קטנים שמוצא סביבו, שמה שלפניו נחשב מוכן. מֻקֶּפֶת שֶׁלֹּא לְשֵׁם דִּירָה. מוקפת מחיצה ואינה מיועדת למגורים (וראה הלכות שבת פרק טז). וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה לָהּ פּוֹתַחַת וְתִהְיֶה בְּתוֹךְ תְּחוּם הַשַּׁבָּת. שאם לא כן המקום נחשב כשדה פתוח. פּוֹתַחַת. מנעול.
טו. עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְּפָנִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְכֻנָּסִין בַּקַּרְפֵּף, כֵּיוָן שֶׁהָרוּחַ מְפַזֶּרֶת אוֹתָן – הֲרֵי הֵן כִּמְפֻזָּרִין, וַאֲסוּרִין. וְאִם הִנִּיחַ עֲלֵיהֶן כְּלִי כָּבֵד מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב – הֲרֵי אֵלּוּ מוּכָנִין.
טו. בַּקַּרְפֵּף. שטח המוקף במחיצה ומיועד לשימושים שונים.
טז. בְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה בְּיוֹם טוֹב: אִם הָיְתָה מְסֻכֶּנֶת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב – הֲרֵי זֶה מְחַתְּכָהּ לַכְּלָבִים; וְאִם לָאו, הוֹאִיל וְלֹא הָיְתָה דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ – הֲרֵי זוֹ מֻקְצָה, וְלֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ. בֶּהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁמֵּתָה וּתְרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת – לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ.
טז. אִם הָיְתָה מְסֻכֶּנֶת. שהיה חשש שתמות בקרוב. מְחַתְּכָהּ לַכְּלָבִים. יכול להאכילה לכלבים. בֶּהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁמֵּתָה וּתְרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ. שאין אפשרות להשתמש בהן הואיל ודינן להישרף, ואסרו חכמים לשרפן ביום טוב (ראה לקמן ג,ח-ט).
יז. דָּגִים וְעוֹפוֹת וְחַיָּה שֶׁהֵן מֻקְצֶה – אֵין מַשְׁקִין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב וְאֵין נוֹתְנִין לִפְנֵיהֶן מְזוֹנוֹת, שֶׁמָּא יָבֹא לִקַּח מֵהֶן. וְכָל שֶׁאָסוּר לְאָכְלוֹ אוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּיוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻקְצֶה – אָסוּר לְטַלְטְלוֹ.
יז. לִקַּח מֵהֶן. מאותם בעלי חיים.
יח. הַמַּכְנִיס עָפָר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אִם יִחֵד לוֹ בַּחֲצֵרוֹ קֶרֶן זָוִית – הֲרֵי זֶה מוּכָן, וּמֻתָּר לְטַלְטְלוֹ וְלַעֲשׂוֹת בּוֹ כָּל צְרָכָיו. וְכֵן אֵפֶר שֶׁהֻסַּק מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב – מוּכָן; וְשֶׁהֻסַּק בְּיוֹם טוֹב: כָּל זְמַן שֶׁהוּא חַם כְּדֵי לִצְלוֹת בּוֹ בֵּיצָה – מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ, שֶׁעֲדַיִן אֵשׁ הוּא; וְאִם לָאו – אָסוּר לְטַלְטְלוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹלָד. מִי שֶׁהָיָה לוֹ דֶּקֶר נָעוּץ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְנִתְּקוֹ בְּיוֹם טוֹב וְהֶעֱלָה עָפָר: אִם הָיָה אוֹתוֹ עָפָר תּוֹחֵחַ – הֲרֵי זֶה מְכַסֶּה בּוֹ וּמְטַלְטְלוֹ; אֲבָל אִם הֶעֱלָה גּוּשׁ עָפָר – הֲרֵי זֶה לֹא יִכְתֹּשׁ אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב.
יח. אִם יִחֵד לוֹ בַּחֲצֵרוֹ קֶרֶן זָוִית. אם הניחו בפינה מסוימת כדי שיוכל לקחת ממנו כשצריך. אֵפֶר שֶׁהֻסַּק מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. שכבר היה אפר בערב יום טוב. מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ שֶׁעֲדַיִן אֵשׁ הוּא. שכיוון שראוי לצליית ביצה הוא מוגדר כאש ומותר בשימוש כמותה. דֶּקֶר. כלי שחופרים בו את האדמה. וְנִתְּקוֹ. הוציא אותו ממקומו. תּוֹחֵחַ. מפורר. מְכַסֶּה בּוֹ. את דם השחיטה (ראה לקמן ג,א) לֹא יִכְתֹּשׁ אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב. משום איסור טחינה האסורה ביום טוב.

תקציר הפרק 

שבוע טוב!
פרק ב הלכות שביתת יום טוב

מוקצה ביו"ט

בפרק יש המון דוגמאות והנה הכלל:

היתר אכילה ושימוש בחפצים/בעלי חיים/פירות ביו"ט הינו רק בדבר שאינו נולד, ושלא הוקצה מדעת האדם אלא היה מוכן לכך בוודאות לפני החג, בכל דבר לפי ענינו.
חפץ/בע"ח/פירות האסור בשימוש, אסור גם בטלטול.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ב' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.כל עופות הבית תרנגולת יונה ואווזה – מוכנים ליו"ט?

2.מצא בקן שהכין מספר שונה של גוזלים מהמספר שהכין-אסור לאכלם?

3.דגים במיכל גדול שקשה לצודן – האם נחשבים מוכנים?

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן