פרק ב', הלכות מטמאי משכב ומושב, ספר טהרה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. דַּם נִדָּה וְזָבָה וְיוֹלֶדֶת – מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ. אֲבָל זוֹבוֹ שֶׁל זָב וְרֻקּוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ – אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהוּא לַח, אֲבָל אִם יָבַשׁ יָתֵר מִדַּאי – אֵינוֹ מְטַמֵּא. וְעַד כַּמָּה? אִם שׁוֹרִין אוֹתָן בְּפוֹשְׁרִין מֵעֵת לְעֵת וְחָזַר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה – הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא כְּלַח, וְאִם הָיוּ הַמַּיִם פּוֹשְׁרִין בִּתְחִלָּתָן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן פּוֹשְׁרִין בְּסוֹפָן. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ דִּבְרֵי קַבָּלָה.
א. מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ. בין כשהוא עדיין רטוב ובין אם התייבש. אֲבָל אִם יָבַשׁ יָתֵר מִדַּאי אֵינוֹ מְטַמֵּא וְעַד כַּמָּה וכו'. ראה גם הלכות שאר אבות הטומאות ה,יד (וראה שם א,יג, ג,יא, ד,יב לגבי נבלה ושרץ). מֵעֵת לְעֵת. למשך עשרים וארבע שעות. וְאִם הָיוּ הַמַּיִם פּוֹשְׁרִין בִּתְחִלָּתָן וכו'. הבדיקה תקינה אפילו כאשר המים לא נשארו פושרים כל משך השרייה. דִּבְרֵי קַבָּלָה. מסורת חכמים.
ב. פִּשְׁתָּן שֶׁטָּוַתְהוּ נִדָּה – הַמְּסִיטוֹ טָהוֹר. וְאִם הָיָה לַח – הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא, מִפְּנֵי רֹק פִּיהָ.
ב. פִּשְׁתָּן שֶׁטָּוַתְהוּ נִדָּה הַמְּסִיטוֹ טָהוֹר. דרך טווי הפשתן להרטיב את החוט ברוק שבפיהם, וכאשר טוואתו נידה אף על פי שהחוט ספוג ברוקה אין המסיטו טמא הואיל וכבר התייבש. וְאִם הָיָה לַח. הפשתן.
ג. זָב שֶׁהִנִּיחַ פִּיו עַל פִּי הַכּוֹס, וְנִמְלַךְ שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹתוֹ – הַמֵּסִיט אֶת הַכּוֹס טָהוֹר. שָׁתָה מִמֶּנּוּ הַזָּב כָּל שֶׁהוּא – הַמְּסִיטוֹ טָמֵא, מִפְּנֵי מַשְׁקֵה פִּי הַזָּב.
ג. הַמֵּסִיט אֶת הַכּוֹס טָהוֹר. כיוון שהזב לא שתה, פיו נשאר יבש ולא יצא ממנו רוק (ערוה"ש קח,ח). מִפְּנֵי מַשְׁקֵה פִּי הַזָּב. הנדבק בדופן הכוס.
ד. זָב שֶׁנָּשַׁך אֶת הַפַּת וְאֶת הַבָּצָל – הַמְּסִיטָן טָהוֹר. נָשַׁךְ אֶת הַקִּשּׁוּת וְאֶת הַמְּלָפְפוֹן – הַמְּסִיטָן טָמֵא, מִפְּנֵי מַשְׁקֵה פִּיו שֶׁל זָב הַמִּתְעָרֵב בָּהֶן.
ד. הַמְּסִיטָן טָהוֹר. שמאכלים אלו יבשים ולפיכך רוק הזב אינו יוצא באכילתם. אֶת הַקִּשּׁוּת וְאֶת הַמְּלָפְפוֹן. שיש בהם נוזלים.
ה. קְלִפֵּי פּוֹלִין וּקְלִפֵּי תֻּרְמוֹסִין שֶׁקְּצָצָן הַגּוֹי – הַמְּסִיטָן טָמֵא, שֶׁכָּל הַגּוֹיִם כְּזָבִים לְכָל דִּבְרֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הַקְּלִפִּין שֶׁבַּשְּׁוָקִין – הוֹלְכִין בָּהֶן אַחַר הָרֹב.
ה. קְלִפֵּי פּוֹלִין וּקְלִפֵּי תֻּרְמוֹסִין וכו'. קליפות של מיני קטניות שדרך האוכלם לקלף אותם באמצעות פיו, והרוק נדבק בקליפות אלו. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן ה"י. שֶׁבַּשְּׁוָקִין. מקומות ציבוריים. הוֹלְכִין בָּהֶן אַחַר הָרֹב. שאם רוב ישראל באותו מקום המסיטן טהור (כדלקמן ה"ו).
ו. דָּם טָמֵא שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם – אִם בָּטְלוּ מַרְאָיו, הַכֹּל טָהוֹר. נִתְעָרֵב בְּדָם טָהוֹר אוֹ בְּיַיִן – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַיִם. וְכֵן רֹק טָמֵא שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם: אִם הָיָה קָשׁוּר כִּבְרִיָּתוֹ – הֲרֵי זֶה טָמֵא; וְאִם נִמְחָה בַּמַּיִם – אִם בָּטְלוּ מַרְאָיו, הַכֹּל טָהוֹר. נִתְעָרֵב בְּרֹק אַחֵר – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַיִם.
וְכֵן מֵי רַגְלֵי טָמֵא מֵאֵלּוּ שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּמַיִם: אִם בָּטְלוּ מַרְאֵיהֶן – הַכֹּל טָהוֹר; וְאִם לָאו – טָמֵא. נִתְעָרְבוּ בְּיַיִן אוֹ בְּמֵי רַגְלֵי טְהוֹרִים – רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵן מַיִם. נִתְעָרְבוּ בְּמֵי רַגְלַיִם שֶׁל גּוֹיִם – הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב.
כֵּיצַד? עוּקָה אוֹ כְּלִי גָּדוֹל שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל וְגוֹיִם מַטִּילִין שָׁם מֵי רַגְלֵיהֶם: אִם רֹב גּוֹיִם – הַכֹּל טָמֵא; וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל – הַכֹּל טָהוֹר; מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה – הַכֹּל טָמֵא. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב מֵי רַגְלֵי גּוֹי זֶה בְּמֵי רַגְלֵי יִשְׂרְאֵלִי זֶה – הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב.
ו. אִם בָּטְלוּ מַרְאָיו. שמראה הדם אינו ניכר במים. נִתְעָרֵב בְּדָם טָהוֹר אוֹ בְּיַיִן. שצבעם אינו משנה את מראה הדם. רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַיִם. משערים את הדם הטהור או את היין כאילו היו מים, שאם יש בהם כמות המבטלת את מראה הדם הטמא אילו היו מים הרי זה טהור (ראה גם הלכות שחיטה יד,ו, הלכות פסולי המוקדשין ב,כב). אִם הָיָה קָשׁוּר כִּבְרִיָּתוֹ. שהרוק עבה יותר מן המים והבועות שבתוכו נקשרות זו בזו כך שהוא ניכר במים.
מֵי רַגְלֵי טָמֵא מֵאֵלּוּ. מי רגליים של אחד ממטמאי משכב ומושב. נִתְעָרְבוּ בְּמֵי רַגְלַיִם שֶׁל גּוֹיִם. מי רגליים טהורים שנתערבו במי רגליים של גויים שהם מטמאים כזבים. הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. ואין הולכים כאן אחר המראה (לראות את מי הרגליים כאילו הם מים), שמאחר שטומאת הגויים כזבים היא מדברי סופרים, הקלו במי רגליהם לבטלם ברוב בלבד (ר"ש טהרות ד,ו, וראה ערוה"ש קח,יד-טו שדחה פירוש זה ברמב"ם ופירש באופן אחר.
עוּקָה. גומה.
ז. שׁוֹאֲלִין מֵי רַגְלַיִם מִכָּל מָקוֹם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא שֶׁל נִדּוֹת הֵן, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְכַנֵּס אֶת מֵימֵי רַגְלֵיהֶן כְּשֶׁהֵן נִדּוֹת.
ז. שׁוֹאֲלִין מֵי רַגְלַיִם. שהם משמשים לצרכי כיבוס.
ח. חֶרֶשׂ שֶׁהָיָה הַזָּב אוֹ הַזָּבָה מַטִּילִין בּוֹ מֵי רַגְלֵיהֶן, וְכִבְּסוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה – הֲרֵי הַמַּשְׁקִין שֶׁכִּבְּסוֹ בָּהֶן טְמֵאִים, וּפַעַם שְׁלִישִׁית – טְהוֹרִים, בֵּין שֶׁכִּבְּסוֹ בְּמַיִם בֵּין שֶׁכִּבְּסוֹ בְּמֵימֵי רַגְלַיִם, שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁאַר בּוֹ לַחְלוּחִית מִמֵּימֵי רַגְלַיִם הָרִאשׁוֹנִים.
ח. וְכִבְּסוֹ. רחץ אותו. הֲרֵי הַמַּשְׁקִין שֶׁכִּבְּסוֹ בָּהֶן טְמֵאִים. הואיל ומעורב בהם מי הרגליים הטמאים. בֵּין שֶׁכִּבְּסוֹ בְּמֵימֵי רַגְלַיִם. של אדם טהור.
ט. זָבָה שֶׁנֶּעֶקְרוּ מֵימֵי רַגְלֶיהָ בְּסוֹף שִׁבְעַת יְמֵי הַסְּפִירָה, וְיָרְדָה וְטָבְלָה, וְהִטִּילָה מַיִם אַחַר הַטְּבִילָה – הֲרֵי הֵן סָפֵק אִם אַחַר עֲקִירָה הוֹלְכִין, וְזָבָה הָיְתָה, אוֹ אַחַר יְצִיאָה, שֶׁהִיא טְהוֹרָה.
וְכֵן גּוֹיָה שֶׁנֶּעֶקְרוּ מֵימֵי רַגְלֶיהָ, וְנִתְגַּיְּרָה וְטָבְלָה, וְהִטִּילָה מַיִם אַחַר שֶׁטָּבְלָה – הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם אַחַר עֲקִירָה הוֹלְכִין, וַהֲרֵי הֵן כְּמֵי רַגְלֵי הַנָּכְרִי, אוֹ אַחַר יְצִיאָה, וַהֲרֵי הֵן כְּמֵי רַגְלֵי יִשְׂרָאֵל הַטְּהוֹרִים.

ט. שֶׁנֶּעֶקְרוּ מֵימֵי רַגְלֶיהָ. ממקורם, אך עדיין לא יצאו מגופה. בְּסוֹף שִׁבְעַת יְמֵי הַסְּפִירָה. שהזבה צריכה לספור שבעה ימים נקיים מדם, וביום השביעי היא טובלת וטהורה אם לא ראתה דם עד הערב. וְהִטִּילָה מַיִם. השתינה.

וְנִתְגַּיְּרָה וְטָבְלָה וְהִטִּילָה מַיִם אַחַר שֶׁטָּבְלָה הֲרֵי זֶה סָפֵק וכו'. לדין דומה לגבי גוי שנתגייר ראה הלכות שאר אבות הטומאות ה,יח.

י. הָעֲבָדִים מִטַּמְּאִין בְּזִיבָה וּבְנִדָּה וּבְלֵדָה כְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל הַגּוֹיִם אֵין מִטַּמְּאִין לֹא בְּזִיבָה וְלֹא בְּנִדּוּת וְלֹא בְּלֵדָה דִּין תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב" וכו' (ויקרא טו,ב) – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתְטַמְּאִין בְּזִיבָה, לֹא הַגּוֹיִם.
וַחֲכָמִים גָּזְרוּ עַל כָּל הַגּוֹיִם שֶׁיִּהְיוּ טְמֵאִים כְּזָבִים לְכָל דִּבְרֵיהֶם, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַזָּכָר בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה, וְהַנְּקֵבָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה. אֲבָל הַקְּטַנִּים לְמַטָּה מִזְּמַן זֶה – לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם טֻמְאָה, שֶׁעִקַּר הַגְּזֵרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה תִּינוֹק יִשְׂרְאֵלִי רָגִיל אֵצֶל הַגּוֹי בְּמִשְׁכַּב זְכוּר, וּפָחוֹת מִזְּמַן זֶה אֵין בִּיאָתָן בִּיאָה.
בְּעֵת שֶׁגָּזְרוּ עֲלֵיהֶם, לֹא גָּזְרוּ עַל שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁלָּהֶן, אֶלָּא שִׁכְבַת זַרְעוֹ שֶׁל גּוֹי טְהוֹרָה כְּדִין תּוֹרָה. וּמִפְּנֵי מָה לֹא גָּזְרוּ עָלֶיהָ טֻמְאָה? כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁטֻּמְאָתָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁהֲרֵי הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁאִלּוּ הָיוּ זָבִים דִּין תּוֹרָה הָיְתָה שִׁכְבַת זַרְעָן אַב טֻמְאָה כְּשִׁכְבַת זֶרַע הַזָּב, וּמֵאַחַר שֶׁיּוֹדְעִין שֶׁטֻּמְאָתָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, לֹא יָבֹאוּ לִשְׂרֹף עָלֶיהָ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים.
נִמְצֵאתָ לָמֵד, שֶׁזּוֹבוֹ שֶׁל גּוֹי וְדַם נִדָּה אוֹ דַּם זִיבָה וְלֵדָה שֶׁל גּוֹיָה, וְהַגּוֹי וְהַגּוֹיָה עַצְמָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נְקִיִּים מִדַּם וְזוֹב, וְרֹק הַגּוֹיִם וּמֵימֵי רַגְלֵיהֶם, וּמִשְׁכָּבָן וּמֶרְכָּבָן, וּבוֹעֵל גּוֹיָה – כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אַב טֻמְאָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים; לְפִיכָךְ אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, וְאֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה.
וְכֻלָּן מְטַמְּאִין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּמְטַמְּאִין אָדָם בְּמַשָּׂא, כְּמוֹ הַזָּב לְכָל דָּבָר, אֶלָּא שֶׁהַטֻּמְאָה מִדִּבְרֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְדַם הַנָּכְרִית – כְּרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ: מְטַמֵּא לַח וְאֵינוֹ מְטַמֵּא יָבֵשׁ.
י. הָעֲבָדִים מִטַּמְּאִין בְּזִיבָה וכו'. כדלעיל א,ד.
שֶׁלֹּא יִהְיֶה תִּינוֹק יִשְׂרְאֵלִי רָגִיל אֵצֶל הַגּוֹי בְּמִשְׁכַּב זְכוּר. שהגויים חשודים על משכב זכור, ולפיכך גזרו עליהם טומאה על מנת שיתרחקו מהם (להרחקה נוספת מטעם זה ראה הלכות איסורי ביאה כב,ה). וּפָחוֹת מִזְּמַן זֶה אֵין בִּיאָתָן בִּיאָה. ראה הלכות איסורי ביאה א,יג.
שֶׁאִלּוּ הָיוּ זָבִים דִּין תּוֹרָה הָיְתָה שִׁכְבַת זַרְעָן אַב טֻמְאָה כְּשִׁכְבַת זֶרַע הַזָּב. כדלעיל א,יד. לֹא יָבֹאוּ לִשְׂרֹף עָלֶיהָ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים. לא ישרפו את התרומה והקדשים שנטמאו בטומאה זו שהרי מן התורה הם טהורים לגמרי.וּמִשְׁכָּבָן וּמֶרְכָּבָן. דברים הראויים לשכיבה או רכיבה שהגויים שכבו או רכבו עליהם (והוא הדין לדברים הראויים לישיבה שהגויים ישבו עליהם, ראה לקמן ו,א). וּבוֹעֵל גּוֹיָה. שהבועל את הנידה או הזבה נעשה אב הטומאה כמוה (לקמן ג,א-ג).
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בתחילת הלכה זו. מְטַמֵּא לַח וְאֵינוֹ מְטַמֵּא יָבֵשׁ. בניגוד לדם הנידה, הזבה והיולדת הישראליות שמטמא לח ויבש (לעיל ה"א), וחילוק זה עשו חכמים כדי להודיע שטומאת הנכרים היא מדברי סופרים (כדלעיל לגבי שכבת זרעו של גוי; פה"מ נידה ד,ג).

תקציר הפרק 

פרק ב הלכות מְטַמְּאֵי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב

לח ויבש
הכלל: דם נידה וזבה ויולדת – מטמא גם כשהוא יבש; ואילו זיבה ורוק ושכבת זרע וכדומה – מטמאים רק כשהם לחים, או שניתן ללחלח אותם. ולכן בכל מקרה בודקים אם נשאר רוק לח או שאין.
גזרו חכמים על הגויים שיטמאו כזבים מלבד שכבת זרעם.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ב' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.נוזל שנתערבו דם ונשאר שקוף-טהור?

2.אין שום טומאה לגוי?

3.גוי שירק בתרומה – התרומה נשרפת?

תשובות

1-כן 2-לא 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן