א. הַכֹּל כְּשֵׁרִים לָמוּל, וַאֲפִלּוּ הֶעָרֵל וְעֶבֶד וְאִשָּׁה וְקָטָן מוֹלִין בְּמָקוֹם שֶׁאֵין אִישׁ. אֲבָל גּוֹי לֹא יָמוּל כְּלָל, וְאִם מָל — אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְמוּלוּ שְׁנִיָּה. וּבַכֹּל מוֹלִין, אֲפִלּוּ בְּצֹר וּבִזְכוּכִית וּבְכָל דָּבָר שֶׁכּוֹרֵת. וְלֹא יָמוּל בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לָמוּל בְּבַרְזֶל, בֵּין בְּסַכִּין בֵּין בְּמִסְפָּרַיִם. וְנָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּסַכִּין.
א. בְּצֹר. אבן חדה. בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה. הקליפה הקשה של הקנה שהשחיזהּ ויכולה לשמש כסכין. מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. שמא יפצע שבב עץ את התינוק.
ב. כֵּיצַד מוֹהֲלִין? חוֹתְכִין אֶת כָּל הָעוֹר הַחוֹפֶה אֶת הָעֲטָרָה עַד שֶׁתִּתְגַּלֶּה כָּל הָעֲטָרָה, וְאַחַר כָּךְ פּוֹרְעִין אֶת הַקְּרוּם הָרַךְ שֶׁלְּמַטָּה מִן הָעוֹר בְּצִפֹּרֶן, וּמַחֲזִירוֹ לְכָאן וּלְכָאן עַד שֶׁיֵּרָאֶה בְּשַׂר הָעֲטָרָה. וְאַחַר כָּךְ מוֹצֵץ הַמִּילָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַדָּם מִמְּקוֹמוֹת רְחוֹקִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי סַכָּנָה. וְכָל מָל שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵץ — מַעֲבִירִין אוֹתוֹ. וְאַחַר שֶׁמּוֹצֵץ, נוֹתֵן עָלֶיהָ אִסְפְּלָנִית אוֹ רְטִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
ב. הַחוֹפֶה. המכסה. הָעֲטָרָה. ראש האיבר. פּוֹרְעִין. קורעים את הקרום כדי לגלות את הבשר. את הַקְּרוּם הָרַךְ. שמתחת לערלה יש עוד שכבת עור דקה. וּמַחֲזִירוֹ לְכָאן וּלְכָאן. מושך את הקרום לצדדים כדי שיתגלה הבשר. מַעֲבִירִין אוֹתוֹ. מפטרים אותו מלשמש מוהל. אִסְפְּלָנִית אוֹ רְטִיָּה. תחבושות המרוחות במשחה לרפואה.
ג. יֵשׁ צִיצִין מְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה, וְיֵשׁ צִיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין. כֵּיצַד? אִם נִשְׁאַר מֵעוֹר הָעָרְלָה עוֹר הַחוֹפֶה אֶת רֹב גָּבְהָהּ שֶׁל עֲטָרָה — הֲרֵי זֶה עָרֵל כְּמוֹת שֶׁהָיָה, וְזֶה הָעוֹר הוּא צִיץ הַמְעַכֵּב. וְאִם לֹא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ אֶלָּא מְעַט שֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה רֹב גָּבְהָהּ שֶׁל עֲטָרָה — זֶה הוּא צִיץ שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב.
ג. צִיצִין. פיסות עור שנותרו ולא נחתכו עם הערלה. מְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה. שחיתוכם מעכב, ואם לא חתכם לא יצא ידי חובת מצוות מילה.
ד. הַמָּל: כָּל זְמַן שֶׁעוֹסֵק בַּמִּילָה — חוֹזֵר בֵּין עַל צִיצִין הַמְעַכְּבִין בֵּין עַל צִיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין; פֵּרֵשׁ — עַל צִיצִין הַמְעַכְּבִין חוֹזֵר, וְעַל צִיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין אֵינוֹ חוֹזֵר. מָל וְלֹא פָּרַע אֶת הַמִּילָה — כְּאִלּוּ לֹא מָל.
ד. חוֹזֵר. ומתקן את הציצין. פֵּרֵשׁ. סיים למול. כְּאִלּוּ לֹא מָל. ולא יצא ידי חובת המצווה.
ה. קָטָן שֶׁבְּשָׂרוֹ רַךְ וּמְדֻלְדָּל, אוֹ שֶׁהָיָה בַּעַל בָּשָׂר עַד שֶׁיֵּרָאֶה כְּאִלּוּ אֵינוֹ מָהוּל — רוֹאִין אוֹתוֹ בְּעֵת שֶׁיִּתְקַשֶּׁה: אִם נִרְאֶה שֶׁהוּא נִמּוֹל — אֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם, וְצָרִיךְ לְתַקֵּן הַבָּשָׂר מִכָּאן וּמִכָּאן מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן; וְאִם בְּעֵת שֶׁיִּתְקַשֶּׁה לֹא יֵרָאֶה שֶׁהוּא נִמּוֹל — חוֹזְרִין וְקוֹצְצִין מִן הַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּל מִכָּאן וּמִכָּאן עַד שֶׁתֵּרָאֶה הָעֲטָרָה גְּלוּיָה בִּשְׁעַת קִשּׁוּיוֹ. וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֲבָל מִן הַתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּעָרֵל, הוֹאִיל וּמָל — אֵינוֹ צָרִיךְ לָמוּל פַּעַם שְׁנִיָּה.
ה. רַךְ וּמְדֻלְדָּל. רפוי, ונראה כאילו איברו מכוסה בערלה. בַּעַל בָּשָׂר. שמן. בְּעֵת שֶׁיִּתְקַשֶּׁה. כשהאיבר בזִקפה ובשרו נמתח. וְצָרִיךְ לְתַקֵּן הַבָּשָׂר מִכָּאן וּמִכָּאן. לדחוק אותו אחורנית, שלא ייראה כערל.
ו. עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי מִילָה בְּשַׁבָּת: מוֹלִין וּפוֹרְעִין וּמוֹצְצִין, וְחוֹזֵר עַל צִיצִין הַמְעַכְּבִין אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרֵשׁ, וְעַל צִיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ, וְנוֹתֵן עָלֶיהָ אִסְפְּלָנִית. אֲבָל מַכְשִׁירֵי מִילָה אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁלֹּא מָצְאוּ סַכִּין — אֵין עוֹשִׂין סַכִּין בְּשַׁבָּת, וְלֹא מְבִיאִין אוֹתוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וַאֲפִלּוּ בְּמָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְעֹרָב אֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ מֵחָצֵר לְחָצֵר. וְאֵין עֵרוּב דְּדִבְרֵיהֶם נִדְחֶה מִפְּנֵי הֲבָאַת הַסַּכִּין, הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לַהֲבִיאוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת.
ו. מַכְשִׁירֵי מִילָה. ההכנות הנדרשות לביצוע המילה, שניתן לבצען גם מערב שבת. וְלֹא מְבִיאִין אוֹתוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. מפני איסור הוצאת חפץ מרשות לרשות (הלכות שבת יב,ח ואילך). בְּמָבוֹי. סמטה שפתוחות לתוכה כמה חצרות ובהן בתים. שֶׁאֵינוֹ מְעֹרָב וכו'. מדין תורה ניתן לטלטל מחצר לחצר דרך המבוי, אך מדרבנן כל המתגוררים במבוי צריכים לערב דירותיהם יחד (הלכות עירובין א,א-ב). עֵרוּב דְּדִבְרֵיהֶם. דין עירוב, אף שהוא מדברי חכמים.
ז. וְכֵן אֵין שׁוֹחֲקִין לָהּ סַמְמָנִין, וְאֵין מְחִמִּין לָהּ חַמִּין, וְאֵין עוֹשִׂין לָהּ אִסְפְּלָנִית, וְאֵין טוֹרְפִין יַיִן וְשֶׁמֶן. לֹא שָׁחַק כַּמָּן מֵעֶרֶב שַׁבָּת — לוֹעֵס בְּשִׁנָּיו וְנוֹתֵן. לֹא טָרַף לָהּ יַיִן וְשֶׁמֶן — נוֹתֵן זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אֶלָּא אִם שָׁכְחוּ וְלֹא הֵכִינוּ הַמַּכְשִׁירִין — תִּדָּחֶה הַמִּילָה לַתְּשִׁיעִי.
ז. אֵין שׁוֹחֲקִין לָהּ סַמְמָנִין. לשם רפואת התינוק לאחר המילה. וְאֵין עוֹשִׂין לָהּ אִסְפְּלָנִית. שיש בעשייתה משום איסור מְמרֵח (הלכות שבת יא,ו) וְאֵין טוֹרְפִין יַיִן וְשֶׁמֶן. אין מערבים יין ושמן בתערובת המשמשת למשחה למקום המילה, שהיא בכלל פעולות הריפוי האסורות בשבת משום גזרה שמא ישחוק סממנים (הלכות שבת כא,כ). כַּמָּן. כמון. לוֹעֵס בְּשִׁנָּיו. משנה מדרך השחיקה הרגילה (וכן בנתינת היין והשמן בנפרד). זֶה הַכְּלָל. כלל זה מפורט בהלכות שבת ו,ט-י.
ח. מָלוּ אֶת הַקָּטָן בְּשַׁבָּת וְאַחַר כָּךְ נִשְׁפְּכוּ הַחַמִּין אוֹ נִתְפַּזְּרוּ הַסַּמָּנִין — עוֹשִׂין לוֹ הַכֹּל בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁסַּכָּנָה הִיא לוֹ. מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לְהַרְחִיץ אֶת הַקָּטָן — מַרְחִיצִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת בְּיוֹם הַמִּילָה, בֵּין לִפְנֵי הַמִּילָה בֵּין לְאַחַר הַמִּילָה, אוֹ בַּשְּׁלִישִׁי שֶׁל מִילָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בֵּין רְחִיצַת כָּל גּוּפוֹ בֵּין רְחִיצַת מִילָה, בֵּין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין בְּחַמִּין שֶׁמְּחִמִּין לוֹ בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁסַּכָּנָה הִיא לוֹ.
ח. בַּשְּׁלִישִׁי שֶׁל מִילָה. שביום השלישי ישנה סכנה לנימול, כפי שנאמר (בראשית לד,כה): "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" (פה"מ שבת יט,ג). בֵּין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין בְּחַמִּין שֶׁמְּחִמִּין לוֹ בְּשַׁבָּת. כגון שנשפכו החמין או ביום השלישי למילתו אם לא חיממו מראש. אבל ביום המילה אם לא חיממו מים מערב שבת, תידחה המילה לתשיעי, כמבואר בהלכה הקודמת (שו"ת הרמב"ם שז; וראה גם הלכות שבת ב,יד).
ט. שָׁכְחוּ וְלֹא הֵבִיאוּ סַכִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אוֹמְרִין לַגּוֹי לְהָבִיא סַכִּין בְּשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבִיא אוֹתוֹ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל דָּבָר שֶׁעֲשִׂיָּתוֹ בְּשַׁבָּת אֲסוּרָה עָלֵינוּ מִשּׁוּם שְׁבוּת — מֻתָּר לָנוּ לוֹמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִצְוָה בִּזְמַנָּהּ; וְדָבָר שֶׁעֲשִׂיָּתוֹ בְּשַׁבָּת אֲסוּרָה עָלֵינוּ מִשּׁוּם מְלָאכָה — אָסוּר לָנוּ לוֹמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת.
ט. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבִיא אוֹתוֹ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים. שטלטול כזה אסור מן התורה. מִשּׁוּם שְׁבוּת. מגזרת חכמים, ואינו מלאכה מן התורה. מֻתָּר לָנוּ לוֹמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִצְוָה. כמבואר בהלכות שבת ו,ט-י.
י. מַכְשִׁירֵי מִילָה, אֲפִלּוּ בִּזְמַנָּהּ, אֵינָן דּוֹחִין אֶת יוֹם טוֹב, הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וְקַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים: אִם לֹא דָּחוּ מַכְשִׁירֵי מִילָה שְׁבוּת שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם, הֵיאַךְ יִדְחוּ לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁל תּוֹרָה? אֲבָל שׁוֹחֲקִין לָהּ סַמָּנִין בְּיוֹם טוֹב, הוֹאִיל וּרְאוּיִין לִקְדֵרָה, וְטוֹרְפִין לָהּ יַיִן וְשֶׁמֶן.
י. הוֹאִיל וּרְאוּיִין לִקְדֵרָה. ומותר ביום טוב לטחנם לצורך הכנת מאכל (הלכות יום טוב א,ח), והואיל וכך הותר הדבר גם לצורך מילה.