פרק ב', הלכות ממרים, ספר שופטים
כ״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ה בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁדָּרְשׁוּ בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת כְּפִי מַה שֶּׁנִּרְאָה בְּעֵינֵיהֶם שֶׁהַדִּין כָּךְ, וְדָנוּ דִּין, וְעָמַד אַחֲרֵיהֶן בֵּית דִּין אַחֵר, וְנִרְאָה לוֹ טַעַם אַחֵר לִסְתֹּר אוֹתוֹ הַדִּין – הֲרֵי זֶה סוֹתֵר, וְדָן כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה בְּעֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (דברים יז,ט, ושם: וְאֶל) – אֵין אַתָּה חַיָּב לָלֶכֶת אֶלָּא אַחַר בֵּית דִּין שֶׁבְּדוֹרְךָ.
ב. בֵּית דִּין שֶׁגָּזְרוּ גְּזֵרָה וְהִתְקִינוּ תַּקָּנָה וְהִנְהִיגוּ מִנְהָג, וּפָשַׁט הַדָּבָר בְּכָל יִשְׂרָאֵל, וְעָמַד אַחֲרֵיהֶם בֵּית דִּין אַחֵר וּבִקֵּשׁ לְבַטֵּל דִּבְרֵי הָרִאשׁוֹנִים, וְלַעֲקֹר אוֹתָהּ הַתַּקָּנָה וְאוֹתָהּ הַגְּזֵרָה וְאוֹתוֹ הַמִּנְהָג – אֵינוֹ יָכוֹל, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מִן הָרִאשׁוֹנִים בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן. הָיָה גָּדוֹל בְּחָכְמָה אֲבָל לֹא בְּמִנְיָן, בְּמִנְיָן אֲבָל לֹא בְּחָכְמָה – אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל אֶת דְּבָרָיו. אֲפִלּוּ בָּטַל הַטַּעַם שֶׁבִּגְלָלוֹ גָּזְרוּ הָרִאשׁוֹנִים אוֹ הִתְקִינוּ – אֵין הָאַחֲרוֹנִים יְכוֹלִין לְבַטֵּל עַד שֶׁיִּהְיוּ גְּדוֹלִים מֵהֶן. וְהֵיאַךְ יִהְיוּ גְּדוֹלִים בְּמִנְיָן, הוֹאִיל וְכָל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד הוּא? זֶה מִנְיַן חַכְמֵי הַדּוֹר שֶׁהִסְכִּימוּ וְקִבְּלוּ הַדָּבָר שֶׁאָמְרוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל, וְלֹא חָלְקוּ בּוֹ.
ב. אֵינוֹ יָכוֹל עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מִן הָרִאשׁוֹנִים בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן. ודווקא לבטל גזרות ותקנות, אבל דין שנלמד על ידי אחת המידות, יכול בית הדין לבטל דברי הראשונים אף על פי שאינו גדול מהם בחכמה ובמניין (רדב"ז, כס"מ ועוד). בְּחָכְמָה. שראש בית הדין הנוכחי חכם יותר מן הקודם (פה"מ עדויות א,ה). ויש שכתבו שצריך גם שכללות החכמה בהצטרפות כל בית הדין תהיה יתרה מחכמת בית הדין הקודם (שו"ת הרדב"ז ה,קיז).
ג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּדְבָרִים שֶׁלֹּא אָסְרוּ אוֹתָן כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָג, אֶלָּא בִּשְׁאָר דִּינֵי תּוֹרָה. אֲבָל דְּבָרִים שֶׁרָאוּ בֵּית דִּין לִגְזֹר וְלֶאֱסֹר אוֹתָן כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָג, אִם פָּשַׁט אִסּוּרָן בְּכָל יִשְׂרָאֵל – אֵין בֵּית דִּין הַגָּדוֹל אַחֵר יָכוֹל לְעָקְרָן וּלְהַתִּירָן אֲפִלּוּ הָיָה גָּדוֹל מִן הָרִאשׁוֹנִים.
ג. כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָג. גזרות שנועדו להרחיק את האדם מן העברה (ראה דוגמא לכך לקמן ה"ט), להבדיל מתקנות ומנהגות של חכמים להסדרת העניינים שבין בני אדם או מפני תיקון העולם וכדומה (ע"פ הקדמת הרמב"ם לפה"מ; וראה מרכה"מ שביאר את דברי הרמב"ם כאן באופן אחר).
ד. וְיֵשׁ לְבֵית דִּין לַעֲקֹר אַף דְּבָרִים אֵלּוּ לְפִי שָׁעָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָטֹן מִן הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ גְּזֵרוֹת אֵלּוּ חֲמוּרִין מִדִּבְרֵי תּוֹרָה עַצְמָהּ, שֶׁאֲפִלּוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵשׁ לְכָל בֵּית דִּין לַעֲקֹר אוֹתָן הוֹרָאַת שָׁעָה. כֵּיצַד? בֵּית דִּין שֶׁרָאוּ לְחַזֵּק הַדָּת וְלַעֲשׂוֹת סְיָג כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ הָעָם עַל הַתּוֹרָה – מַכִּין שֶׁלֹּא כַּדִּין וְעוֹנְשִׁין שֶׁלֹּא כַּדִּין, אֲבָל אֵין קוֹבְעִין הַדָּבָר לְדוֹרוֹת וְאוֹמְרִין שֶׁהֲלָכָה כָּךְ הִיא. וְכֵן אִם רָאוּ לְפִי שָׁעָה לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה אוֹ לַעֲבֹר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה כְּדֵי לְהַחֲזִיר רַבִּים לַדָּת, אוֹ לְהַצִּיל רַבִּים מִיִּשְׂרָאֵל מִלְּהִכָּשֵׁל בִּדְבָרִים אֲחֵרִים – עוֹשִׂין לְפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה. כְּשֵׁם שֶׁהָרוֹפֵא חוֹתֵךְ יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ שֶׁל זֶה כְּדֵי שֶׁיִּחְיֶה כֻּלּוֹ, כָּךְ בֵּית דִּין מוֹרִין בִּזְמַן מִן הַזְּמַנִּים לַעֲבֹר עַל מִקְצָת מִצְווֹת לְפִי שָׁעָה כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּמוּ כֻּלָּן, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים: חַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת אַחַת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמֹר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה.
ד. לְפִי שָׁעָה. באופן זמני. יֵשׁ לְכָל בֵּית דִּין. רשאי כל בית דין. מַכִּין שֶׁלֹּא כַּדִּין וְעוֹנְשִׁין שֶׁלֹּא כַּדִּין. ראה הלכות סנהדרין כד,ד-ה. וְכֵן אִם רָאוּ לְפִי שָׁעָה לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה אוֹ לַעֲבֹר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה… עוֹשִׂין לְפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה. ובדומה לכך הדין בנביא שאמר לעבור על דברי תורה לפי שעה, כדוגמת אליהו בהר הכרמל (ראה הלכות יסודי התורה ט,ג). כְּשֵׁם שֶׁהָרוֹפֵא חוֹתֵךְ יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ שֶׁל זֶה כְּדֵי שֶׁיִּחְיֶה כֻּלּוֹ וכו'. שכל המצוות נידונות כגוף אחד, ולפיכך פעמים ויש צורך לעקור אחת בכדי שתתקיים הדת בכללותה (ראה רדב"ז). כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים. בעניין ההיתר לחלל שבת לצורך הצלת נפש (בבלי יומא פה,ב).
ה. בֵּית דִּין שֶׁנִּרְאָה לָהֶם לִגְזֹר גְּזֵרָה אוֹ לְתַקֵּן תַּקָּנָה אוֹ לְהַנְהִיג מִנְהָג – צְרִיכִין לְהִתְיַשֵּׁב בַּדָּבָר, וְלֵידַע תְּחִלָּה אִם רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּהּ אוֹ אֵין רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמֹד בְּדָבָר זֶה. וּלְעוֹלָם אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּהּ.
ה. צְרִיכִין לְהִתְיַשֵּׁב בַּדָּבָר. לבחון היטב ביישוב הדעת.
ו. הֲרֵי שֶׁגָּזְרוּ בֵּית דִּין גְּזֵרָה, וְדִמּוּ שֶׁרֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּהּ, וּלְאַחַר שֶׁגָּזְרוּ אוֹתָהּ פִּקְפְּקוּ הָעָם בָּהּ וְלֹא פָּשְׁטָה בְּרֹב הַצִּבּוּר – הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה, וְאֵינָן רַשָּׁאִין לָכֹף אֶת הָעָם לָלֶכֶת בָּהּ.
ו. וּלְאַחַר שֶׁגָּזְרוּ אוֹתָהּ פִּקְפְּקוּ הָעָם בָּהּ. שקיום הגזרה היה רופף בידם.
ז. גָּזְרוּ, וְדִמּוּ שֶׁפָּשְׁטָה בְּכָל יִשְׂרָאֵל, וְעָמַד הַדָּבָר כֵּן שָׁנִים רַבּוֹת, וּלְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה עָמַד בֵּית דִּין אַחֵר וּבָדַק בְּכָל יִשְׂרָאֵל, וְרָאָה שֶׁאֵין אוֹתָהּ הַגְּזֵרָה פּוֹשֶׁטֶת בְּכָל יִשְׂרָאֵל – יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְבַטְּלָהּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה פָּחוּת מֵאוֹתוֹ בֵּית דִּין הָרִאשׁוֹן בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן – יֵשׁ לוֹ לְבַטֵּל.
ז. גָּזְרוּ וְדִמּוּ שֶׁפָּשְׁטָה בְּכָל יִשְׂרָאֵל… יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְבַטְּלָהּ. ודווקא במקרה שדימו שפשטה בכל ישראל, אבל אם באמת הגזרה פשטה בכל ישראל, אף על פי שלאחר זמן מרובה בדקו ומצאו שאינה פושטת יותר בכל ישראל, לא ניתן לבטלה (מסקנת הכס"מ וכן דעת מפרשים רבים). וייתכן לפרש שאפילו אם פשטה התקנה בתחילה בכל ישראל, אם כעת רוב ישראל אינם מקפידים עליה, רשאי בית הדין המאוחר לבטלה (הבנה ראשונית של הכס"מ, וכן פירש ביד"פ).
ח. וְכָל בֵּית דִּין שֶׁהִתִּיר שְׁנֵי דְּבָרִים – אַל יְמַהֵר לְהַתִּיר דָּבָר שְׁלִישִׁי.
ט. הוֹאִיל וְיֵשׁ לְבֵית דִּין לִגְזֹר וְלֶאֱסֹר דָּבָר הַמֻּתָּר וְיַעֲמֹד אִסּוּרוֹ לְדוֹרוֹת, וְכֵן יֵשׁ לָהֶן לְהַתִּיר אִסּוּרֵי תּוֹרָה לְפִי שָׁעָה, מַה הוּא זֶה שֶׁהִזְהִירָה תּוֹרָה: "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים יג,א)? שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא לִגְרֹעַ מֵהֶן וְלִקְבֹּעַ הַדָּבָר לְעוֹלָם שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה, בֵּין בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בֵּין בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. כֵּיצַד? הֲרֵי כָּתוּב בַּתּוֹרָה: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג,יט; לד,כו; דברים יד,כא), וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה הַכָּתוּב אָסַר לְבַשֵּׁל וְלֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּחָלָב, בֵּין בְּשַׂר הַשּׁוֹר בֵּין בְּשַׂר הַשֶּׂה; אֲבָל בְּשַׂר הָעוֹף מֻתָּר בְּחָלָב מִן הַתּוֹרָה. אִם יָבֹא בֵּית דִּין וְיַתִּיר בְּשַׂר הַשֶּׂה בְּחָלָב – הֲרֵי זֶה גּוֹרֵעַ. וְאִם יֶאֱסֹר בְּשַׂר הָעוֹף וְיֹאמַר שֶׁהוּא בִּכְלַל הַגְּדִי וְהוּא אָסוּר מִן הַתּוֹרָה – הֲרֵי זֶה מוֹסִיף. אֲבָל אִם אָמַר: בְּשַׂר הָעוֹף מֻתָּר מִן הַתּוֹרָה, וְאָנוּ נֶאֱסֹר אוֹתוֹ וְנוֹדִיעַ לָעָם שֶׁהוּא גְּזֵרָה, שֶׁלֹּא יָבֹא מִן הַדָּבָר חֻרְבָּה וְיֹאמְרוּ: הָעוֹף מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה, כָּךְ הַחַיָּה מֻתֶּרֶת, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְפָּרְשָׁה, וְיָבֹא אַחֵר לוֹמַר: אַף בְּשַׂר בְּהֵמָה מֻתָּר חוּץ מִן הָעֵז, וְיָבֹא אַחֵר לוֹמַר: אַף בְּשַׂר הָעֵז מֻתָּר בַּחֲלֵב הַפָּרָה אוֹ הַכִּבְשָׂה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא "אִמּוֹ", שֶׁהִיא מִינוֹ, וְיָבֹא אַחֵר לוֹמַר: אַף בַּחֲלֵב הָעֵז שֶׁאֵינָהּ אִמּוֹ מֻתָּר, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא "אִמּוֹ", לְפִיכָךְ נֶאֱסֹר כָּל בָּשָׂר בְּחָלָב, וַאֲפִלּוּ בְּשַׂר עוֹף; אֵין זֶה מוֹסִיף, אֶלָּא עוֹשֶׂה סְיָג לַתּוֹרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ט. וְלִקְבֹּעַ הַדָּבָר לְעוֹלָם שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה. אבל לקבוע דבר לדורות מדברי חכמים, מותר. בֵּין בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בֵּין בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. האיסור להוסיף ולגרוע על דברי תורה מתייחס הן לדברים המפורשים בתורה שבכתב והן לדברים מן התורה שנאמרו במסורת התורה שבעל פה. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חז"ל בפרשנות הפסוקים. בֵּין בְּשַׂר הַשּׁוֹר בֵּין בְּשַׂר הַשֶּׂה וכו'. ראה הלכות מאכלות אסורות ט,ד [הערה: הנוסח כאן הוא על פי תשובת ר' יהושע הנגיד (סי' מה) שכתב שזה הנוסח בספר שהוגה מספרו של הרמב"ם. ובשאר כתבי היד ובדפוסים הנוסח הוא: "בין בשר בהמה בין בשר חיה". וכן בפסקה הבאה: "אם יבא בית דין ויתיר בשר השה בחלב", במקום המילים: "בשר השה", גורסים כתבי היד והדפוסים: "בשר חיה". ונראה שהנוסח שלפנינו הוא תיקון שעשה הרמב"ם בספרו שמתאים לשיטתו בהלכות מאכלות אסורות שם שבשר חיה בחלב אינו אסור באכילה מן התורה (ראה ר"י שילת ברמב"ם מדויק שהאריך בעניין).] חֻרְבָּה. תקלה. וְיָבֹא אַחֵר לוֹמַר אַף בְּשַׂר בְּהֵמָה מֻתָּר חוּץ מִן הָעֵז. שהרי בפסוק מפורש רק "גדי", ובמקומות אחרים בתורה מבואר שגדי הוא ממין העזים (בראשית כז,טז, שם לח,כ; ע"פ בבלי חולין קיג,א).

תקציר הפרק 

🤔 127 השעות של חכמי ישראל הדילמה שבפניה ניצב ארון רלסטון, מטפס הרים אמריקני, הייתה אכזרית: להישאר שם עם יד לכודה מתחת לסלע שנפל עליה, ולמות בצמא וברעב, או לקטוע את היד ולצאת לחופשי. אחרי 127 שעות הוא אוזר אומץ ובאמצעות אולר קטן הוא קוטע את ידו, ובכך יוצא לחופשי. לעיתים מציבה המציאות דילמה דומה בפני חכמי הדור, והתורה מצווה עליהם לבחור בפתרון של רלסטון: "כשם שרופא חותך ידו או רגלו של זה, כדי שיחיה כולו, כך בית דין מורין בזמן מן הזמנים לעבור על מקצת מצוות לפי שעה, כדי שיתקיימו כולן" (הלכה ד). להיות קטוע גפה זה לא נעים בכלל, אבל להיות מת זה עוד פחות נעים… 🏔️

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ב' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן