פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ט״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
ט״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נֶאֱכָל לִבְעָלָיו לִפְנִים מֵחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יי אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" וכו' (דברים יד,כג). וְנוֹהֵג בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, אֲבָל אֵינוֹ נֶאֱכָל בִּירוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ" (שם). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: מַה בְּכוֹר אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לֹא יֵאָכֵל אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת.
א. וְנוֹהֵג בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. צריך להפרישו בין בזמן שבית המקדש בנוי ובין בזמן שאינו בנוי. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים. מַה בְּכוֹר אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. שכאשר המקדש קיים הבכור קרב על המזבח ולאחר מכן נאכל לכהנים (הלכות בכורות א,ב; ובזמן הזה ממתינים עד שיפול בו מום – שם א,י).
ב. מִדַּת חֲסִידוּת שֶׁפּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּזְּמַן הַזֶּה בְּשָׁוְיֵהוּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁפּוֹדִין אוֹתוֹ בִּפְנֵי הַבַּיִת. וְהוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁאִם רָצָה לִפְדּוֹת שָׁוֶה מָנֶה בִּפְרוּטָה לְכַתְּחִלָּה בַּזְּמַן הַזֶּה – פּוֹדֶה; לֹא יִהְיֶה זֶה חָמוּר מִן הַהֶקְדֵּשׁ. וּמַשְׁלִיךְ הַפְּרוּטָה לְיָם הַמֶּלַח.
ב. מִדַּת חֲסִידוּת… וְהוֹרוּ הַגְּאוֹנִים וכו'. בזמן שבית המקדש קיים אין הכרח להעלות לירושלים את פירות המעשר שני עצמם, אלא ניתן להעביר את קדושתם למטבעות בשווי הפירות ובמטבעות אלו לקנות פירות בירושלים (לקמן ד,א). אמנם בדיעבד אם החליף פירות ששווים מאה דינרים ('מנה') במטבע הפחותה ביותר ('פרוטה'), מעשיו קיימים (שם הי"ח). בזמן הזה, שדין אכילת פירות מעשר שני אינו נוהג, וממילא אין אפשרות להשתמש במטבעות שיש בהן קדושת מעשר שני, מותר מעיקר הדין לפדות פירות רבים בפרוטה. לֹא יִהְיֶה זֶה חָמוּר מִן הַהֶקְדֵּשׁ. שדבר שהוקדש לבית המקדש מותר לפדותו בזמן הזה בפרוטה (הלכות ערכין וחרמין ח,י). לְיָם הַמֶּלַח. ים שמימיו מלוחים וגורמים לכילוי המטבע (ים המלח הוא הים הגדול – שם ח,ח לפי נוסחאות מדויקים).
ג. וְכֵן אִם חִלֵּל מַעֲשֵׂר שָׁוֶה מָנֶה עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה מִפֵּרוֹת אֲחֵרוֹת – הֲרֵי זֶה מְחֻלָּל, וְשׂוֹרֵף אֶת הַפֵּרוֹת שֶׁחִלֵּל עֲלֵיהֶן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים, כְּפִדְיוֹן נֶטַע רְבָעִי בַּזְּמַן הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת.
ג. חִלֵּל. עשה את הפירות חולין באמצעות העברת קדושתם לפירות אחרים. בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת. מאכלות אסורות י,יז.
ד. כְּשֵׁם שֶׁאֵין אוֹכְלִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּזְּמַן הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם, כָּךְ אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ שָׁם, וְאֵין מְחַלְּלִין אוֹתוֹ וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ שָׁם. וְאִם נִכְנַס לִירוּשָׁלַיִם אַף בַּזְּמַן הַזֶּה – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִשָּׁם, אֶלָּא מַנִּיחִין אוֹתוֹ שָׁם עַד שֶׁיִּרְקַב. וְכֵן אִם עָבַר וְהוֹצִיאוֹ מִשָּׁם – מַנִּיחִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּרְקַב.
לְפִיכָךְ אֵין מַפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם בַּזְּמַן הַזֶּה, אֶלָּא מוֹצִיאִין אֶת הַפֵּרוֹת בְּטִבְלָן חוּץ לָעִיר, וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ שָׁם, וּפוֹדֵהוּ. וְאִם הִפְרִישׁוֹ שָׁם בַּזְּמַן הַזֶּה – יִרְקַב.

ד. כָּךְ אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ שָׁם וְאֵין מְחַלְּלִין אוֹתוֹ. פדייה היא העברת הקדושה לכסף, וחילול העברת הקדושה לפירות אחרים (לקמן ד,א-ב). איסור פדייה בתוך ירושלים, וכן שאר הדינים בהלכה זו, הם דינים שנוהגים בזמן המקדש (כדלקמן הל' ח-ט), ומפני שקדושת ירושלים קיימת לעולם (הלכות בית הבחירה ו,טו) דינים אלו נוהגים גם בזמן החורבן.

ה. כָּל הָאוֹכֵל כַּזַּיִת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אוֹ שֶׁשָּׁתָה מִמֶּנּוּ רְבִיעִית יַיִן חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יב,יז), וְלוֹקֶה עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. לְפִיכָךְ, אִם אָכַל שְׁלָשְׁתָּן חוּץ לַחוֹמָה – לוֹקֶה שָׁלֹשׁ מַלְקֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יי אֱלֹהֶיךָ… מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (שם יד,כג), וְנֶאֱמַר: "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (שם יב,יז). לָמָּה פְּרָטָן, וְלֹא נֶאֱמַר: 'לֹא תֹאכְלֵם בִּשְׁעָרֶיךָ'? לְחַיֵּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
ה. עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. דגן, תירוש (יין או ענבים) ויצהר (שמן או זיתים). לוֹקֶה שָׁלֹשׁ מַלְקֻיּוֹת. שלושה עונשי מלקות (שבכל אחד שלושים ותשע מלקות).
ו. אֵינוֹ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁיֹּאכַל אוֹתוֹ אַחַר שֶׁנִּכְנַס לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" וכו' (דברים יב,יז), "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יי אֱלֹהֶיךָ… מַעְשַׂר דְּגָנְךָ" וכו' (שם יד,כג): כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לִמְקוֹם אֲכִילָתוֹ וַאֲכָלוֹ בַּחוּץ – לוֹקֶה. אֲבָל אִם אֲכָלוֹ קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לִירוּשָׁלַיִם – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם.
ו. שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תוּכַל וכו'. איסור האכילה מחוץ לירושלים ("בשעריך") הוא במעשר שני שנכנס לירושלים שבו נאמר "ואכלת לפני ה' אלהיך". מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם. מלקות מדברי חכמים.
וְהָאוֹכֵל בַּחוּץ מִזֶּה שֶׁנִּכְנַס. היינו שחזר והוציאו לחוץ.
ז. מִקְצָת מַעֲשֵׂר מִבִּפְנִים וּמִקְצָתוֹ מִבַּחוּץ: הָאוֹכֵל מִזֶּה שֶׁעֲדַיִן לֹא נִכְנַס – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת; וְהָאוֹכֵל בַּחוּץ מִזֶּה שֶׁנִּכְנַס – לוֹקֶה.
ח. אֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם אֶלָּא אִם כֵּן נִטְמָא, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם" (דברים יד,כד) – בְּרִחוּק מָקוֹם הוּא נִפְדֶּה, וְאֵינוֹ נִפְדֶּה בְּמָקוֹם קָרוֹב. הָיָה הוּא בִּפְנִים וּמַשָּׂאוֹ בַּחוּץ, אֲפִלּוּ הָיָה אוֹחֵז אוֹתוֹ בְּקָנֶה, הוֹאִיל וְלֹא נִכְנַס הַמַּעֲשֵׂר – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִפְדּוֹתוֹ שָׁם בְּצַד הַחוֹמָה.
ח. אֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וכו'. בדרך כלל פודים מעשר שני רחוק מירושלים, על מנת לחסוך את הטורח שבנשיאת הפירות. אך כאשר נטמא פודים אותו גם בירושלים, מפני שחכמים דרשו את הפסוק "כי לא תוכל שאתו" גם במובן של אכילה, שכאשר אינו יכול לאכול את הפירות מחמת שנטמאו, מותר לפדותם אפילו בירושלים (פה"מ מעשר שני ג,ט ע"פ בבלי פסחים לו,ב ועוד). בִּפְנִים. בתוך החומה. אוֹחֵז אוֹתוֹ בְּקָנֶה. מחזיק בו באמצעות מקל ארוך. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִפְדּוֹתוֹ שָׁם בְּצַד הַחוֹמָה. שמותר לפדות בכל מקום מחוץ לחומה אפילו אינו רחוק (ראה בבלי מכות יט,ב).
ט. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם, אֲפִלּוּ שֶׁל דְּמַאי – אָסוּר לְהוֹצִיאוֹ מִשָּׁם, שֶׁכְּבָר קְלָטוּהוּ מְחִצּוֹת, וְכֵן פֵּרוֹת הַנִּלְקָחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יי" וכו' (דברים יד,כו).
עָבַר וְהוֹצִיאָן, אוֹ שֶׁיָּצְאוּ בִּשְׁגָגָה – יַחְזְרוּ וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם. וּקְלִיטַת מְחִצּוֹת מִדִּבְרֵיהֶם. אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂר שֶׁאֵין בְּחֻמְשׁוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם – מְחִצּוֹת קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ וְאָסוּר לְהוֹצִיאוֹ. אֲבָל מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נִכְנָסִין לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצְאִין.
ט. דְּמַאי. פירות של עם הארץ שמפרישים מהם מעשר שני מחמת הספק (הלכות מעשר ט,א-ב). שֶׁכְּבָר קְלָטוּהוּ מְחִצּוֹת. שנכנס לתוך חומת העיר, ומעתה צריך לאכלו שם ואין להוציאו. שֶׁנֶּאֱמַר וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יי. פסוק זה עוסק באוכל שנקנה בכסף מעשר, ומלמדנו שדינו כפירות מעשר שני שנאכלים בירושלים. ולכן חכמים אסרו להוציאו כשם שאסרו להוציא פירות מעשר שני.
יַחְזְרוּ וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם. שלאחר שנכנסו לירושלים אין אפשרות לפדותם (ראה לקמן ו,טז). וּקְלִיטַת מְחִצּוֹת מִדִּבְרֵיהֶם. האיסור להוציא פירות מעשר שני שנכנסו אינו מהתורה אלא מדברי חכמים. מַעֲשֵׂר שֶׁאֵין בְּחֻמְשׁוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם. הפודה מעשר שני צריך להוסיף עליו חומש (לקמן ה,א). אמנם אם החומש אינו שווה פרוטה אין צריך להוסיפו (לקמן ה,ד) והחיוב לאכלו בירושלים הוא מדברי חכמים.
י. פֵּרוֹת שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן, וְעָבְרוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם וְיָצְאוּ – אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִפֵּרוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ לִירוּשָׁלַיִם, אֶלָּא יַחֲזֹר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶם וְיֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם, וְאֵינוֹ נִפְדֶּה בַּחוּץ. אֲפִלּוּ עָשָׂה כָּל הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחַר שֶׁיָּצְאוּ עַל פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ – יַחְזְרוּ כֻּלָּם וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם. חֻמְרָא הִיא בַּמְּחִצּוֹת: הוֹאִיל וְקָלְטוּ, קָלְטוּ.
י. פֵּרוֹת שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן. הסתיימו המלאכות שעושים בהם בשדה והתחייבו בתרומות ומעשרות (ראה הלכות מעשר פרק ג). אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִפֵּרוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ לִירוּשָׁלַיִם וכו'. מכיוון שהפירות התחייבו בתרומות ומעשרות, נחשב כאילו המעשר השני שצריך להפריש מהם כבר הופרש ("שהמתנות הראויות להתרם כמו שהורמו הן" – הלכות מעשר ו,כא). ומשום כך כאשר עברו הפירות בירושלים נחשב הדבר כאילו המעשר השני שלהם נכנס לירושלים ויצא, וצריך להחזירו ולאכלו בירושלים (פה"מ מעשר שני ג,ו). ואפילו אם ירצה לא להפריש את המעשר השני מהפירות שנכנסו, אלא להפריש עליהם מעשר שני מפירות אחרים, אינו יכול. אֲפִלּוּ עָשָׂה כָּל הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי… יַחְזְרוּ כֻּלָּם וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם. אף שבדרך כלל מפרישים מפירות רק אחוז מסוים למעשר שני, ומסתבר לומר שרק אחוז זה נכנס תחת ההגדרה של 'ראוי להתרם', מכל מקום החמירו חכמים בדין קליטת מחיצות שאפילו אם עשה את כל הפירות מעשר שני לאחר יציאתם, דינם כמעשר שני שנכנס לירושלים.
יא. פֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן שֶׁעָבְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם וְיָצְאוּ, כְּגוֹן סַלֵּי עֲנָבִים לַגַּת וְסַלֵּי תְּאֵנִים לַמֻּקְצֶה – מֻתָּר לִפְדּוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶן בַּחוּץ. וְכֵן פֵּרוֹת דְּמַאי, אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְעָבְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם וְיָצְאוּ – פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶן בַּחוּץ.
יא. סַלֵּי עֲנָבִים לַגַּת. ענבים שמיועדים לעשיית יין, וטרם הגיעו לגת שבו דורכים עליהם. לַמֻּקְצֶה. מקום ייבוש התאנים. מֻתָּר לִפְדּוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶן בַּחוּץ. שלפני גמר מלאכה אינם בגדר 'ראוי להתרם'. וְכֵן פֵּרוֹת דְּמַאי וכו'. שאף שאסור להוציא מעשר שני מירושלים אפילו אם הוא של דמאי (לעיל ה"ט), באופן זה שהמעשר השני עדיין לא הופרש הקלו בפירות דמאי.
יב. פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמְאוּ בִּירוּשָׁלַיִם וּפְדָיָן: אִם נִטְמְאוּ בִּוְלַד הַטֻּמְאָה – אָסוּר לְהוֹצִיאָן, אֶלָּא יֹאכַל בִּפְנִים, מִפְּנֵי שֶׁוְּלַד הַטֻּמְאָה מִדִּבְרֵיהֶם; וְאִם נִטְמְאוּ בְּאַב הַטֻּמְאָה, אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ בַּחוּץ וַאֲפִלּוּ בִּוְלַד הַטֻּמְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְנְסוּ לִירוּשָׁלַיִם – הֲרֵי אֵלּוּ נִפְדִּין וְנֶאֱכָלִין בְּכָל מָקוֹם.
יב. בִּוְלַד הַטֻּמְאָה. דבר שנטמא מחמת נגיעתו בטומאה המוגדרת כ'אב הטומאה' (הלכות טומאת מת ה,ח). מִפְּנֵי שֶׁוְּלַד הַטֻּמְאָה מִדִּבְרֵיהֶם. מכיוון שהפירות טמאים מדברי חכמים וטהורים מהתורה – מצד אחד התירו לפדותם אפילו שהם בירושלים (כדין פירות טמאים לעיל ה"ח) שהרי לא ניתן לאכלם בטהרה, ומצד שני החמירו שאין להוציאם מירושלים כיוון שטהורים מהתורה. ואין הכוונה שכל ולד טומאה מטמא אוכל מדבריהם (שיש שמטמאים מן התורה – ראה הלכות שאר אבות הטומאות י,ט), אלא כאן מדובר על ולד טומאה שטומאתו מדבריהם, כגון פירות שנטמאו ממאכל אחר שנטמא (ראה שם ז,א – ד"א).
יג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהִכְנִיסָן עַל מְנַת שֶׁלֹּא תִּתְפְּשֵׂן הַמְּחִצּוֹת. אֲבָל אִם לֹא הִתְנָה, הוֹאִיל וְנִכְנַס וַהֲרֵי הוּא טָהוֹר מִן הַתּוֹרָה, שֶׁאֵין הַוָּלָד מְטַמֵּא שֵׁנִי מִן הַתּוֹרָה – כְּבָר קְלָטוּהוּ מְחִצּוֹת, וְאֵינוֹ יוֹצֵא.
יג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שאם נטמאו בטומאה מדברי חכמים לפני כניסתם מותר לאכלם בחוץ.
יד. תִּלְתָּן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – מֻתָּר לְאָכְלָהּ צִמְחוֹנִין, שֶׁכָּךְ הִיא רְאוּיָה לַאֲכִילָה. וְכֵן כַּרְשִׁנֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – יֵאָכְלוּ צִמְחוֹנִין. וְאִם עָשָׂה מֵהֶן עִסָּה – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְהִכָּנֵס לִירוּשָׁלַיִם וּלְהוֹצִיאָהּ, שֶׁאֵינָן בִּכְלַל הַפֵּרוֹת. וְאִם נִטְמְאוּ בִּירוּשָׁלַיִם – יִפָּדוּ וְיֵאָכְלוּ בַּחוּץ.
יד. תִּלְתָּן. צמח הנקרא בזמננו גרגרנית החילבה. צִמְחוֹנִין. בתחילת צמיחתו, כשעדיין רך ולח. שֶׁכָּךְ הִיא רְאוּיָה לַאֲכִילָה. ואין בזה משום הפסד מעשר שני, אף שניתן להשביח את התלתן על ידי בישול וכיוצא בזה (ראב"ד בהשגתו, ריק"ו, ערוה"ש קכ,טו). כַּרְשִׁנֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. כרשינים הם מין קטנית (מכונה בימינו בקיית הכרשינה) שמשמשת למאכל בהמה. שֶׁאֵינָן בִּכְלַל הַפֵּרוֹת. כרשינים נאכלים לאדם רק בשעת הדחק (הלכות תרומות ב,ב), ולכן הקלו בהם חכמים בדין קליטת מחיצות אם עשה מהם עיסה, שהפיכתם לעיסה מורידה עוד יותר בחשיבותם (כס"מ). וְאִם נִטְמְאוּ בִּירוּשָׁלַיִם יִפָּדוּ וְיֵאָכְלוּ בַּחוּץ. אף שפירות מעשר שני שנטמאו בוולד הטומאה בתוך ירושלים ונפדו אסור לאכלם בחוץ (לעיל הי"ב), בעיסת כרשינים הקלו (ד"א).
טו. אִילָן שֶׁהוּא עוֹמֵד לִפְנִים מִן הַחוֹמָה וְנוֹפוֹ נוֹטֶה חוּץ לַחוֹמָה – אֵין אוֹכְלִין תַּחַת נוֹפוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּמַעֲשֵׂר שֶׁנִּכְנַס תַּחַת נוֹפוֹ – אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא כְּמָה שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם.
טו. וְנוֹפוֹ. ענפיו. אֵין אוֹכְלִין תַּחַת נוֹפוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. כיוון שהחומה היא המבדילה בין השטח המוגדר כירושלים לבין השטח שמחוצה לה. אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא כְּמָה שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם. לגבי פדייה החמירו חכמים והחשיבו את השטח שמתחת הנוף כירושלים, מפני שהנוף יוצא מהאילן הנמצא בתוך החומה ונגרר אחריו.
טז. בָּתִּים שֶׁבְּצַד הַחוֹמָה שֶׁפִּתְחֵיהֶן לִפְנִים מִן הַחוֹמָה וַחֲלָלָן לַחוּץ: מִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלִפְנִים – כְּלִפְנִים לְכָל דָּבָר; וּמִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלַחוּץ – אֵין אוֹכְלִין שָׁם וְאֵין פּוֹדִין שָׁם, לְהַחֲמִיר. הָיָה חֲלָלָן לִפְנִים וּפִתְחֵיהֶן לַחוּץ: מִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלַחוּץ – כְּלַחוּץ: פּוֹדִין בּוֹ וְאֵין אוֹכְלִין; וּמִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלִפְנִים – אֵין אוֹכְלִין שָׁם וְאֵין פּוֹדִין, לְהַחֲמִיר. וְהַחַלּוֹנוֹת וְעֹבִי הַחוֹמָה – כְּלִפְנִים.
טז. שֶׁפִּתְחֵיהֶן לִפְנִים מִן הַחוֹמָה וַחֲלָלָן לַחוּץ. שפתח הבית נמצא בתוך החומה ופונה לכיוון ירושלים, וחלק מהבית מחוץ לחומה. אֵין אוֹכְלִין שָׁם וְאֵין פּוֹדִין שָׁם לְהַחֲמִיר. לא אוכלים שם כיוון ששטח זה מחוץ לחומה, אך גם לא פודים שם כיוון שפתח הבית, שהוא עיקר הבית, נמצא לפנים מן החומה. ועל דרך זה במקרה שפתח הבית מחוץ לחומה – לא אוכלים אפילו בשטח הפנימי כיוון שהפתח בחוץ, ולא פודים בשטח הפנימי מפני מיקומו. וְהַחַלּוֹנוֹת וְעֹבִי הַחוֹמָה. חלל החלונות וחלל עובי החומה.

תקציר הפרק 

פרק ב הלכות מעשר שני ונטע רבעי

אכילת פירות מעשר שני בירושלים

בפרק זה מבאר הרמב"ם את חובת ההבאה של מעשר שני לירושלים ואיסור הוצאתו ממנה. בתחילה מבאר הרמב"ם את החובה לאכול את המעשר לפנים מן החומה, וכיוון שאינו נאכל אלא בזמן שבית המקדש קיים, מלמדנו הרמב"ם כיצד פודין אותו בזמן שאין מקדש.

בשארית הפרק, לומדים על האיסורים השונים הקשורים לדין זה: איסור אכילת מעשר שני מחוץ לירושלים, איסור פדיון המעשר בירושלים והאיסור על הוצאת הפירות מירושלים.
בסוף הפרק דן הרמב"ם במקומות שסמוכים לחומה, ומבאר מה דינם לכל העניינים שהתבארו בפרק.

😢בזמן הזה – אין מעשר שני נאכל ומופרש בירושלים, אלא ניתן לחללו בפרוטה ולהשמידה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ב' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם קיים שוני בדרך הפרשת המעשרות לתושב ירושליים?

2.מי שלא עלה לירושליים ואכל מעשר שני במקומו-האם חיייב מלקות?

3.מעשר שני שנכנס בימינו לרוחב שער האשפות-חייב להניחו להרקב?

 

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן