פרק ב', הלכות מקוואות, ספר טהרה
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵלּוּ חוֹצְצִין בָּאָדָם: לִפְלוּף שֶׁחוּץ לָעַיִן, וְגֶלֶד שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה, וְסַם יָבֵשׁ שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה, וְהָרְטִיָּה שֶׁעָלֶיהָ, וְגִלְדֵי צוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ, וּבָצֵק אוֹ טִיט שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן, וְהַמִּלְמוּלִין שֶׁעַל הַגּוּף, וְטִיט הַיָּוֵן, וְטִיט הַיּוֹצְרִים, וְטִיט שֶׁל דְּרָכִים הַנִּמְצָא שָׁם תָּמִיד אֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה – כָּל אֵלּוּ חוֹצְצִין. וּשְׁאָר כָּל הַטִּיט: כְּשֶׁהוּא לַח – אֵינוֹ חוֹצֵץ, שֶׁהֲרֵי נִמְחֶה בַּמַּיִם; וּכְשֶׁהוּא יָבֵשׁ – חוֹצֵץ.
א. אֵלּוּ חוֹצְצִין בָּאָדָם. דברים שדרכם להידבק לגוף, והאדם מקפיד עליהם ורוצה להסירם (ראה לעיל א,יב). לִפְלוּף שֶׁחוּץ לָעַיִן. ליחה המצטברת בריסים ובצדי העיניים. וְגֶלֶד שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה. ליחה שנקרשת סביב הפצע מבחוץ. וְסַם. חומר מרפא. וְהָרְטִיָּה. תחבושת המכילה משחה (פה"מ עירובין י,ג). וְגִלְדֵי צוֹאָה. צואה שהתייבשה. וְהַמִּלְמוּלִין. גרגרי לכלוך. וְטִיט הַיָּוֵן. טיט הבורות שהוא עבה. וְטִיט הַיּוֹצְרִים. טיט של יוצרי כלי חרס שהוא פחות עבה (פה"מ מקוואות ט,ב).
ב. הַדְּיוֹ, וְהַדְּבַשׁ, וְהַחֵלֶב, וְהַדָּם, וּשְׂרַף הַתּוּת, וּשְׂרַף הַתְּאֵנָה, וּשְׂרַף הַשִּׁקְמָה, וּשְׂרַף הֶחָרוּב: יְבֵשִׁין – חוֹצְצִין, וְלַחִים – אֵינָן חוֹצְצִין. וּשְׁאָר כָּל הַשְּׂרָפִים, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁין – חוֹצְצִין. וְדָם שֶׁנִּסְרַךְ בַּבָּשָׂר, אֲפִלּוּ לַח – חוֹצֵץ.
הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בָּאָדָם – חוֹצְצִין.
ב. וּשְׂרַף הַתּוּת. הפרשה נוזלית לבנה מעץ התות. וּשְׁאָר כָּל הַשְּׂרָפִים בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁין חוֹצְצִין. מפני שנחשבים כלכלוך של הפרי, ובני אדם מקפידים עליהם (כס"מ). או מפני שנדבקים יותר (ראה הערות הר"ש ליברמן לח"ד מקוואות ו,ט). שֶׁנִּסְרַךְ בַּבָּשָׂר. נמשך אחריו ונדבק בו.
הַמְדֻלְדָּלִין. שנתלשו מהגוף אך לא נפרדו לגמרי. חוֹצְצִין. מפני שנחשבים כתלושים מן הגוף, וממילא מקום חיבורם לגוף צריך להיות ראוי לביאת מים והאיבר המדולדל מונע אותו מכך (כס"מ, ושם הביא הסבר אחר שעל אף דלדולם נחשבים כחלק מן הגוף, ולכן אם יש עליהם חציצה הרי היא מעכבת).
ג. בֵּית הַסְּתָרִים בָּאִשָּׁה – חוֹצֵץ, עַד שֶׁתָּדִיחַ תְּחִלָּה, שֶׁהַזֵּעָה שָׁם תָּמִיד, וְהָאָבָק מִתְקַבֵּץ וְחוֹצֵץ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּנְשׂוּאָה. אֲבָל בִּפְנוּיָה, הוֹאִיל וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת – אֵינוֹ חוֹצֵץ.
ג. חוֹצֵץ עַד שֶׁתָּדִיחַ תְּחִלָּה. חוצץ אם לא רחצה את המקום. וְהָאָבָק. הפרשות ולכלוך (ראה פה"מ מקוואות ט,ב). הוֹאִיל וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת. לא מפריע לה אם איננה נקיה באותו מקום (שם).
ד. הָאֶגֶד שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה, וְהַקַּשְׂקַשִּׂין שֶׁעַל גַּבֵּי הַשֶּׁבֶר, וְהַשֵּׁירִים, וְהַנְּזָמִים, וְהַקַּטְלָיוֹת, וְהַטַּבָּעוֹת: בִּזְמַן שֶׁהֵן חֲזָקִים וּדְבֵקִים בַּבָּשָׂר – חוֹצְצִין; וּבִזְמַן שֶׁהֵן רָפִין – אֵינָן חוֹצְצִין.
ד. הָאֶגֶד. תחבושת. וְהַקַּשְׂקַשִּׂין. חתיכות עץ או מתכת לצורך קיבוע האיבר השבור כדי שיתאחה. וְהַשֵּׁירִים. צמידים. וְהַנְּזָמִים. תכשיטי האוזן והאף (פה"מ כלים יא,ח). וְהַקַּטְלָיוֹת. מחרוזות שעונדים על הצוואר (שם). רָפִין. רפויים, שהמים נכנסים מתחתם.
ה. חוּטֵי צֶמֶר וְחוּטֵי פִּשְׁתָּן וְהָרְצוּעוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִין הַנָּשִׁים עַל רָאשֵׁיהֶן לְנֹוי – חוֹצְצִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַבְדִּילִין בֵּין הַמַּיִם וּבֵין הַגּוּף. אֲבָל חוּטֵי שֵׂעָר – אֵינָן חוֹצְצִין, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רָפִין.
ה. חוּטֵי צֶמֶר וכו'. ראה גם הלכות שבת יט,ו. [הערה: המילה נוי נכתבת ומנוקדת על ידי הרמב"ם בפה"מ: נוֹאִי.] מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַבְדִּילִין בֵּין הַמַּיִם וּבֵין הַגּוּף. והרי הם חוצצים (ונחשבים כדבר שהאישה מקפידה עליו, משום שנוהגת להסירם בשעת רחיצה וכדומה – רא"ש מקוואות סי' כה). אֲבָל חוּטֵי שֵׂעָר אֵינָן חוֹצְצִין. חוטים העשויים משער (ראה גם שם ה"ט).
ו. חוּטִין שֶׁבַּצַּוָּאר – אֵינָן חוֹצְצִין, אֲפִלּוּ שֶׁל פִּשְׁתָּן, לְפִי שֶׁאֵין אִשָּׁה חוֹנֶקֶת עַצְמָהּ בָּהֶן. אֲבָל חֲבָקִין שֶׁבַּצַּוָּאר, כְּגוֹן קַטְלָיוֹת וַעֲנָקִים – חוֹצְצִין, לְפִי שֶׁהָאִשָּׁה חוֹנֶקֶת עַצְמָהּ בָּהֶן כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה בַּעֲלַת בָּשָׂר.
ו. חוּטִין שֶׁבַּצַּוָּאר. ראה גם הלכות שבת יט,י. אֲפִלּוּ שֶׁל פִּשְׁתָּן. שטבעו להתהדק יותר מצמר (ראה משנה מקוואות ט,א). שֶׁאֵין אִשָּׁה חוֹנֶקֶת עַצְמָהּ בָּהֶן. אלא משאירה אותם רפויים. חֲבָקִין שֶׁבַּצַּוָּאר כְּגוֹן קַטְלָיוֹת וַעֲנָקִים… שֶׁהָאִשָּׁה חוֹנֶקֶת עַצְמָהּ בָּהֶן. רצועות שחובקות את הצוואר, והידוקן על הגוף אינו גורם נזק מפני שהן חלקות ורחבות (רש"י שבת נז,א). כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה בַּעֲלַת בָּשָׂר. שעל ידי ההידוק הבשר בולט מצדי הקטלא, והדבר נחשב לנוי לאישה שהיא בריאה ובעלת בשר.
ז. שֵׂעָר שֶׁעַל הַלֵּב שֶׁנִּתְקַשֵּׁר וְנַעֲשָׂה קִלְקְלִין – חוֹצֵץ. וְכֵן קִלְקְלֵי הַזָּקָן חוֹצְצִין.
ז. שֵׂעָר שֶׁעַל הַלֵּב. שער החזה. שֶׁנִּתְקַשֵּׁר וְנַעֲשָׂה קִלְקְלִין. הסתבך ונדבק על ידי זיעה ולכלוך ונעשה כעין קליעה (פה"מ מקוואות ט,ב).
ח. חֵץ שֶׁהוּא תָּחוּב בָּאָדָם: בִּזְמַן שֶׁהוּא נִרְאֶה – חוֹצֵץ; וּבִזְמַן שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה – טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמָתוֹ לָעֶרֶב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חֵץ טָמֵא. וְכֵן מִי שֶׁבָּלַע טַבַּעַת טְמֵאָה וְטָבַל – הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְאִם הֱקִיאָהּ אַחַר שֶׁטָּבַל – נִטְמָא בְּמַגָּעָהּ, שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל הַבְּלוּעִין בַּגּוּף הַחַי אֵינָן מְטַמְּאִין וְלֹא מִתְטַמְּאִין.
נִכְנְסוּ צְרוֹרוֹת וְקִיסְמִין בְּסִדְקֵי רַגְלָיו מִלְּמַטָּה – חוֹצְצִין.
ח. בִּזְמַן שֶׁהוּא נִרְאֶה חוֹצֵץ. אם החץ בולט כלפי חוץ, הרי הוא חוצץ כמו כל דבר שעל הגוף. שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה. ששקוע בתוך הגוף. וְאוֹכֵל בִּתְרוּמָתוֹ. אם הוא כהן. לָעֶרֶב. לאחר צאת הכוכבים (הלכות תרומות ז,ב). אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חֵץ טָמֵא. מכיוון שחץ בלוע אינו מטמא את האדם. נִטְמָא בְּמַגָּעָהּ. האדם נטמא ממגעו בטבעת, שהטבעת לא נטהרה בטבילת האדם. שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ. הלכות טומאת מת כ,א-ב.
בְּסִדְקֵי רַגְלָיו. בין אצבעות רגליו (ח"ד תוספתא מקוואות ח,ט).
ט. אִסְפְּלָנִית, מְלוּגְמָא וּרְטִיָּה שֶׁעַל בֵּית הַסְּתָרִים – חוֹצְצִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּכָּנְסוּ הַמַּיִם בַּסְּתָרִים, צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִין וְלֹא יְהִי עֲלֵיהֶן דָּבָר חוֹצֵץ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
הָיְתָה בּוֹ שַׂעֲרָה אַחַת אוֹ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת חוּץ לַמַּכָּה וְרֹאשָׁן מֻדְבָּק לַמַּכָּה, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת רֹאשָׁן מֻדְבָּק בַּטִּיט אוֹ בַּצּוֹאָה, אוֹ שֶׁהָיוּ בּוֹ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּרִיסֵי עֵינָיו מִלְּמַטָּה, וּנְקָבָן וְהוֹצִיאָן בְּרִיסֵי עֵינָיו מִלְּמַעְלָה – הֲרֵי אֵלּוּ חוֹצְצִין.
ט. אִסְפְּלָנִית מְלוּגְמָא וּרְטִיָּה. מיני משחות ומרקחות הנמרחות על תחבושות וניתנות על פצעים. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל א,י.
וְרֹאשָׁן. קצה השערות. וּנְקָבָן וְהוֹצִיאָן בְּרִיסֵי עֵינָיו מִלְּמַעְלָה. ששערות מהריסים התחתונים עולות כלפי הריסים העליונים ומסתבכות בהם ועוברות דרכם כלפי חוץ (ערוה"ש יו"ד קצח,צ).
י. לֹא יִטְבֹּל אָדָם בֶּעָפָר שֶׁעַל רַגְלָיו. וְאִם טָבַל – אֵינוֹ חוֹצֵץ.
י. בֶּעָפָר שֶׁעַל רַגְלָיו. באבק שנדבק ברגליו. אֵינוֹ חוֹצֵץ. מפני שהמים מסירים את האבק (ב"י יו"ד קצח,מה).
יא. הָאוֹחֵז בָּאָדָם וּבַכֵּלִים וְהִטְבִּילָן – הֲרֵי הֵן בְּטֻמְאָתָן, וְאַף עַל פִּי שֶׁרִפָּה יָדָיו עַד שֶׁבָּאוּ הַמַּיִם בָּהֶן, גְּזֵרָה שֶׁמָּא לֹא יְרַפֶּה. וְאִם הֵדִיחַ יָדָיו בַּמַּיִם – עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה.
יא. שֶׁרִפָּה יָדָיו עַד שֶׁבָּאוּ הַמַּיִם בָּהֶן. אחז בצורה רפויה באופן שהמים נכנסים אל הדבר שאוחז בו. וְאִם הֵדִיחַ יָדָיו בַּמַּיִם. לפני האחיזה. עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה. שהמים שעל ידיו מתחברים עם מי המקווה.
יב. הַמַּפְשֶׁלֶת בְּנָהּ לַאֲחוֹרֶיהָ וְטָבְלָה – לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה, שֶׁמָּא הָיָה טִיט בְּרַגְלֵי הַתִּינוֹק אוֹ בְּיָדוֹ וְנִדְבַּק בְּאִמּוֹ בִּשְׁעַת טְבִילָה וְחָצַץ, וְאַחַר שֶׁעָלְתָה נָפַל.
יב. הַמַּפְשֶׁלֶת בְּנָהּ לַאֲחוֹרֶיהָ. נושאת אותו על גבה. וְאַחַר שֶׁעָלְתָה נָפַל. ולפיכך לא ידעה שהייתה חציצה.
יג. נִדָּה שֶׁנָּתְנָה שַׂעֲרָה בְּפִיהָ, אוֹ שֶׁקָּפְצָה יָדָהּ, אוֹ שֶׁקָּרְצָה בְּשִׂפְתוֹתֶיהָ, אוֹ שֶׁנִּמְצָא עֶצֶם בֵּין שִׁנֶּיהָ – כְּאִלּוּ לֹא טָבְלָה. וְכֵן שְׁאָר הַטְּמֵאִים. נָתְנָה מָעוֹת בְּפִיהָ וְיָרְדָה וְטָבְלָה – טָהֲרָה מִטֻּמְאַת נִדָּה, וַהֲרֵי הִיא טְמֵאָה עַל גַּב רֻקָּהּ, וְנִמְצֵאת רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה כְּמִי שֶׁנָּגַע בְּרֹק הַנִּדָּה. וְכֵן הַדִּין בַּזָּב.
יג. שֶׁקָּפְצָה יָדָהּ. הידקה את אצבעותיה בצורת אגרוף, באופן שהמים אינם נכנסים. שֶׁקָּרְצָה בְּשִׂפְתוֹתֶיהָ. הדביקה אותן זו לזו בחזקה. טָהֲרָה מִטֻּמְאַת נִדָּה. שהמעות אינן מהודקות בתוך הפה ואינן חוצצות. והרי היא טהורה מנידתה ומותרת לבעלה. וַהֲרֵי הִיא טְמֵאָה עַל גַּב רֻקָּהּ. נטמאה מחמת נגיעתה ברוק של עצמה, כלומר ברוק שנמצא על המעות לפני הטבילה, שרוק זה לא נטהר בטבילה מפני שנחשב כתלוש ממנה (מפרשי המשנה מקוואות ח,ה). וְנִמְצֵאת רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה כְּמִי שֶׁנָּגַע בְּרֹק הַנִּדָּה. שרוק הנידה הוא אב הטומאה (הלכות מטמאי משכב ומושב ו,ב), והאישה כעת ראשון לטומאה ומטמאת אוכלים ומשקים שנוגעת בהם.
יד. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין חוֹצְצִין בָּאָדָם: קִלְקְלֵי הָרֹאשׁ וּבֵית הַשֶּׁחִי וּבֵית הַסְּתָרִים בָּאִישׁ, וְלִפְלוּף שֶׁבָּעַיִן, וְגֶלֶד שֶׁהֶעֱלָת הַמַּכָּה, וְלִכְלוּכֵי צוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ, וְצוֹאָה שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן, וְצִפֹּרֶן הַמְדֻלְדֶּלֶת, וּכְשׁוּת הַקָּטָן, וְהוּא הַשֵּׂעָר הַדַּק שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ – כָּל אֵלּוּ אֵינָן חוֹצְצִין.
יד. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין חוֹצְצִין בָּאָדָם. מפני שבדרך כלל אינו מקפיד עליהם. קִלְקְלֵי הָרֹאשׁ וּבֵית הַשֶּׁחִי. שער הראש ובית השחי שהסתבך ונדבק (השווה לעיל ה"ז). וּבֵית הַסְּתָרִים בָּאִישׁ. קלקלי שער הערווה של איש (השווה לעיל ה"ג). וְלִפְלוּף שֶׁבָּעַיִן. ליחה שמתהווה בתוך העין מחמת מחלה (פה"מ מקוואות ט,ג; והשווה לעיל ה"א). וְגֶלֶד שֶׁהֶעֱלָת הַמַּכָּה. בתוך המכה (השווה לעיל ה"א). וְלִכְלוּכֵי צוֹאָה. לחים (השווה לעיל ה"א). וְצִפֹּרֶן הַמְדֻלְדֶּלֶת. שנתלשה באופן חלקי (השווה לעיל ה"ב). הַקָּטָן. של ילד קטן.
טו. שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אוֹ יָתֵר שֶׁהָיוּ קְשׁוּרִים כְּאַחַת קֶשֶׁר אֶחָד – אֵינָן חוֹצְצִין, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן. וְשַׂעֲרָה אַחַת שֶׁנִּקְשְׁרָה – חוֹצֶצֶת, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מַקְפִּיד עָלֶיהָ. אֲבָל אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלֶיהָ – עָלְתָה לוֹ טְבִילָה, עַד שֶׁיִּהְיֶה רֹב שְׂעָרוֹ קָשׁוּר נִימָה נִימָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. כָּזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁשְּׂעָרוֹ שֶׁל אָדָם כְּגוּפוֹ הוּא חָשׁוּב לְעִנְיַן טְבִילָה, וְאֵינוֹ כְּגוּף בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר רֹב הַשֵּׂעָר; אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁכָּל שְׂעַר רֹאשׁוֹ קָשׁוּר נִימָה נִימָה, אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו – עָלְתָה לוֹ טְבִילָה, אֶלָּא אִם כֵּן נִצְטָרֵף לְחוֹצֵץ אַחֵר עַל גּוּפוֹ וְנִמְצָא הַכֹּל רֹב גּוּפוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאֶחָד הַנִּדָּה וְאֶחָד שְׁאָר הַטְּמֵאִים שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשָׁן שֵׂעָר.
טו. קְשׁוּרִים כְּאַחַת קֶשֶׁר אֶחָד. קשורות יחד סביב עצמן (ב"י יו"ד קצח,ה). מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן. שקשר כזה מטבעו אינו מהודק כל כך. עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. כדין מיעוטו שאינו מקפיד (לעיל א,יב). עַד שֶׁיִּהְיֶה רֹב שְׂעָרוֹ וכו'. שכאשר החציצה היא ברובו לא עלתה לו טבילה אפילו אם אינו מקפיד (שם). וְיֵרָאֶה לִי שֶׁשְּׂעָרוֹ שֶׁל אָדָם כְּגוּפוֹ הוּא חָשׁוּב וכו'. לדעת הרמב"ם השער נידון כחלק מהגוף כולו, בניגוד להוראת הגאונים הסוברים שהשער נידון בפני עצמו. כְּגוּפוֹ הוּא חָשׁוּב. כחלק מהגוף כולו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שם.
טז. תַּקָּנַת עֶזְרָא הִיא שֶׁתְּהֵא אִשָּׁה חוֹפֶפֶת אֶת שְׂעָרָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּטְבֹּל. וְאִם אֶפְשָׁר לָחֹף בַּלַּיְלָה וְלִטְבֹּל מִיָּד תֵּכֶף לַחֲפִיפָה – הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק אוֹ מִפְּנֵי הַחֹלִי – חוֹפֶפֶת אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְטוֹבֶלֶת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת.
טז. תַּקָּנַת עֶזְרָא הִיא שֶׁתְּהֵא אִשָּׁה חוֹפֶפֶת אֶת שְׂעָרָהּ. מדין תורה מספיק לבדוק שאין כל חציצה (בבלי בבא קמא פב,א), ועזרא תיקן שכל אישה הטובלת לנידתה תרחץ ותשפשף את שערה. וְאִם אֶפְשָׁר לָחֹף בַּלַּיְלָה. בליל הטבילה, שנידה טובלת בלילה (לעיל א,ו).
יז. טָבְלָה וְעָלְתָה, וְנִמְצָא עָלֶיהָ דָּבָר חוֹצֵץ: אִם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁחָפְפָה טָבְלָה – אֵינָהּ צְרִיכָה לָחֹף פַּעַם שְׁנִיָּה, אֶלָּא חוֹזֶרֶת וְטוֹבֶלֶת בִּלְבַד; וְאִם לָאו – צְרִיכָה לָחֹף פַּעַם שְׁנִיָּה וְלִטְבֹּל.
יח. לֹא תָּחֹף אִשָּׁה בַּנֶּתֶר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקַטֵּף אֶת הַשֵּׂעָר, וְלֹא בָּאָהָל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְסָרֵךְ אֶת הַשֵּׂעָר, אֶלָּא בְּחַמִּין, וַאֲפִלּוּ בְּחַמֵּי חַמָּה, מִפְּנֵי שֶׁהַחַמִּין מְיַשְּׁרִין אֶת הַשֵּׂעָר וּמְסַלְסְלִין אוֹתוֹ. אֲבָל הַצּוֹנֵן מְקַבְּצִין אֶת הַשֵּׂעָר וּמְכַלְכְּלִין אוֹתוֹ וּמִתְקַשֵּׁר.
יח. בַּנֶּתֶר. אחד ממלחי הנתרן ששימש כחומר ניקוי לכיבוס ורחיצה. מְקַטֵּף. חותך שערות (והן מסתבכות בשערות המחוברות). בָּאָהָל. צמח בשם זה (אהל הגבישים) המשמש אף הוא לכיבוס ורחיצה. מְסָרֵךְ. מדביק ומסבך. בְּחַמֵּי חַמָּה. מים שהתחממו מהשמש. מְיַשְּׁרִין אֶת הַשֵּׂעָר וּמְסַלְסְלִין אוֹתוֹ. מחליקים אותו ומקילים על סירוקו. מְקַבְּצִין אֶת הַשֵּׂעָר וּמְכַלְכְּלִין אוֹתוֹ וּמִתְקַשֵּׁר. מסבכים אותו וגורמים לקשרים.
יט. נִדָּה שֶׁנָּתְנָה תַּבְשִׁיל לִבְנָהּ וְטָבְלָה – לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה, מִפְּנֵי הַשַּׁמְנוּנִית שֶׁעַל יָדֶיהָ.
כ. שָׂרְטָה בְּשָׂרָהּ וְהוֹצִיאָה דָּם וְטָבְלָה: בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים – אֵין מְקוֹם הַשְּׂרִיטוֹת חוֹצֵץ; לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים – הֲרֵי מְקוֹם הַשְּׂרִיטוֹת חוֹצֵץ, מִפְּנֵי שֶׁהַדָּם קוֹפֶה שָׁם כַּגֶּלֶד שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה.
וְכֵן לִפְלוּף שֶׁבָּעַיִן, אִם הָיָה יָבֵשׁ, וְהוּא שֶׁהִתְחִיל לְהוֹרִיק – חוֹצֵץ בַּנִּדָּה.
כ. קוֹפֶה. נקרש. כַּגֶּלֶד שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה. כגלד שחוץ למכה, שהוא חוצץ כמובא לעיל ה"א (כס"מ). אמנם אין זה ממש כמו גלד, ולכן החמירו בזה רק לעניין טהרות כדלקמן הכ"ב (ראה ב"י).
וְכֵן לִפְלוּף שֶׁבָּעַיִן וכו'. אף שלפלוף בתוך העין אינו חוצץ כדלעיל הי"ד, מכל מקום אם הוא יבש חוצץ לעניין טהרות.
כא. כֹּחַל שֶׁבָּעַיִן – אֵינוֹ חוֹצֵץ; עַל גַּבֵּי הָעַיִן – חוֹצֵץ. וְאִם הָיוּ עֵינֶיהָ פּוֹרְחוֹת – אַף עַל גַּב הָעַיִן אֵינוֹ חוֹצֵץ.

כא. כֹּחַל. חומר כחול שמשמש לאיפור ולרפואת עיניים. עַל גַּבֵּי הָעַיִן. מחוץ לעין. פּוֹרְחוֹת. נפתחות ונסגרות בתדירות (רש"י נידה סז,א). אַף עַל גַּב הָעַיִן אֵינוֹ חוֹצֵץ. מפני שהמצמוץ מסיר את ממשות החומר (שם).

כב. פָּתְחָה עֵינֶיהָ בְּיוֹתֵר אוֹ עָצְמָה עֵינֶיהָ בְּיוֹתֵר – לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? לְעִנְיַן טְהָרוֹת. אֲבָל לְהַתִּירָהּ לְבַעְלָהּ – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת: אַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנָה תַּבְשִׁיל לִבְנָהּ, אוֹ שֶׁהָיָה בָּהּ שֶׂרֶט יָשָׁן, אוֹ שֶׁהָיָה עַל גַּב עֵינֶיהָ כֹּחַל, וּבֵין פָּתְחָה עֵינֶיהָ אוֹ עָצְמָה אוֹתָן – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינָן חוֹצְצִין אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם, וּלְעִנְיַן טְהָרוֹת גָּזְרוּ, לְעִנְיַן בְּעִילָה לֹא גָּזְרוּ. וְכָל הַחוֹצֵץ בַּנִּדָּה לַטְּהָרוֹת – חוֹצֵץ בִּשְׁאָר טְמֵאִים לְעִנְיַן טְהָרוֹת, וְחוֹצֵץ בַּגֵּר בִּשְׁעַת טְבִילָה.
כב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שהדברים המנויים מהלכה יט ואילך חוצצים. לְעִנְיַן טְהָרוֹת. שאם נגעה בטהרות נטמאו. בַּגֵּר בִּשְׁעַת טְבִילָה. כאשר גוי טובל לשם גירות (ראה הלכות איסורי ביאה יג,יג).
כג. מִי שֶׁטָּבַל וְעָלָה וְנִמְצָא עָלָיו דָּבָר חוֹצֵץ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּאוֹתוֹ הַמִּין כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ – הֲרֵי הוּא בְּטֻמְאָתוֹ, עַד שֶׁיֹּאמַר: 'יוֹדֵעַ אֲנִי בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא הָיָה זֶה עָלַי קֹדֶם הַטְּבִילָה'. הוֹאִיל וְהֻחְזָק טָמֵא – הַעֲמֵד טָמֵא עַל טֻמְאָתוֹ, עַד שֶׁתֵּדַע בְּוַדַּאי שֶׁטָּהַר.

כג. וְנִמְצָא עָלָיו דָּבָר חוֹצֵץ. לאחר שעבר זמן מסוים מהטבילה. אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּאוֹתוֹ הַמִּין כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. לאחר הטבילה, ויש מקום לטעון שהדבר החוצץ נדבק אליו רק לאחר הטבילה. הַעֲמֵד טָמֵא עַל טֻמְאָתוֹ וכו'. משאירים אותו במצבו עד שיוכח אחרת.

תקציר הפרק 

פרק ​ב הלכות​ *​מקוות​*​​
*החוצצים באדם*
⚠ פרק ארוך​

​יסוד הגדרת הטבילה המטהרת היא שכל גופו של המיטהר ללא יוצא מן הכלל, בא בבת אחת במגע עם מי המקווה.
אם איבר או חלק אחד של המטהר לא נגע בשלמות במים, בין אם הוא נותר מחוץ למים בין אם היה עליו דבר החוצץ מפני המים, האדם או החפץ נותרו טמאים כשהיו.
בפרק מפורטים בהגדרתם סוגי החציצות, כיצד ניתן להסירן או להימנע מהן מראש, וכן דיון ופירוט אילו מקומות חייבים לבוא במגע עם המים ואילו מקומות אינם מוגדרים כ'גוף' ואין הכרח שיגעו במי המקווה.​

מעניין 🗯
תקנת עזרא – שאשה תחפוף שערה לפני הטבילה במים חמים. (הלכה טז)

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ב' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.טבעת חוצצת במקוה?

2.עצם עיניו בחוזקה-חוצץ?

3.קשר אחד בשיער-אם מקפיד-חוצץ?

תשובות

1-לא 2-כן 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן