פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל אֹכֶל שֶׁגִּדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, וְנִשְׁמָר, וּלְקִיטָתוֹ כֻּלּוֹ כְּאַחַת, וּמַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְקִיּוּם – חַיָּב בַּפֵּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר" (ויקרא יט,ט; כג,כב) –
א. שֶׁגִּדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ. שיש לו שורשים באדמה (שלא כפטריות, כמבואר בהלכה הסמוכה). וְנִשְׁמָר. ששומרים עליו ואינו צמח הפקר, ולא מין שאין מקפידים עליו. וּלְקִיטָתוֹ כֻּלּוֹ כְּאַחַת. שכל פירותיו מבשילים באותה העת. וּמַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְקִיּוּם. שמאוחסן זמן מה, ואיננו נרקב או מתייבש מיד.
ב. כָּל הַדּוֹמֶה לְקָצִיר בְּחָמֵשׁ דְּרָכִים הָאֵלּוּ הוּא שֶׁחַיָּב בַּפֵּאָה, כְּגוֹן הַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת וְהֶחָרוּבִין וְהָאֱגוֹזִין וְהַשְּׁקֵדִים וְהָרִמּוֹנִין וְהָעֲנָבִים וְהַזֵּיתִים וְהַתְּמָרִים, בֵּין רְטֻבִּין בֵּין יְבֵשִׁים, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ.
אֲבָל אֶסְטֵיס וּפוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – פְּטוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן אֹכֶל. וְכֵן כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת פְּטוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין גִּדּוּלֵיהֶן מִן הָאָרֶץ כִּשְׁאָר פֵּרוֹת הָאָרֶץ. וְכֵן הַהֶפְקֵר פָּטוּר, שֶׁאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּשְׁמְרֶנּוּ, שֶׁהֲרֵי הוּא מֻפְקָר לַכֹּל. וְכֵן הַתְּאֵנִים אֵינָן חַיָּבִין בַּפֵּאָה, שֶׁאֵין לְקִיטָתָן כְּאֶחָד, אֶלָּא יֵשׁ בְּאִילָן זֶה מַה שֶּׁיִּגָּמֵר הַיּוֹם וְיֵשׁ בּוֹ מַה שֶּׁיִּגָּמֵר לְאַחַר כַּמָּה יָמִים. וְכֵן הַיָּרָק פָּטוּר, שֶׁאֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְקִיּוּם.
הַשּׁוּמִין וְהַבְּצָלִים חַיָּבִין בַּפֵּאָה, שֶׁהֲרֵי מְיַבְּשִׁין אוֹתָן וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לְקִיּוּם. וְכֵן הָאִמָּהוֹת שֶׁל בְּצָלִים שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתָן בָּאָרֶץ לִקַּח מֵהֶן הַזֶּרַע חַיָּבוֹת בַּפֵּאָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.
ב. רְטֻבִּין. טריים.
אֶסְטֵיס וּפוּאָה. עשבים המשמשים לעשיית צבע. כְּמֵהִין. מין פטריות. שֶׁאֵין גִּדּוּלֵיהֶן מִן הָאָרֶץ כִּשְׁאָר פֵּרוֹת הָאָרֶץ. שאין להם שורשים, ואינם יונקים מן הקרקע כשאר הצמחים. מַה שֶּׁיִּגָּמֵר הַיּוֹם. שיבשיל היום. הַיָּרָק. כגון ירקות עלים שאינם נשמרים לאורך זמן.
הָאִמָּהוֹת שֶׁל בְּצָלִים וכו'. בצלים שלא נלקטים, ומושארים באדמה על מנת להצמיח בצלים חדשים.
ג. וְקַרְקַע כָּל שֶׁהִיא חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה, וַאֲפִלּוּ הָיְתָה שֶׁל שֻׁתָּפִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "קְצִיר אַרְצְכֶם" (ויקרא יט,ט; כג,כב) – אֲפִלּוּ שֶׁל רַבִּים.
ג. וְקַרְקַע כָּל שֶׁהִיא. אפילו קטנה מאוד.
ד. שָׂדֶה שֶׁקְּצָרוּהָ גּוֹיִם לְעַצְמָן, אוֹ קְצָרוּהָ לִסְטִים, אוֹ קִרְסְמוּהָ נְמָלִים, אוֹ שִׁבְּרַתָּה הָרוּחַ אוֹ בְּהֵמָה – הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה מִן הַפֵּאָה, שֶׁחוֹבַת הַפֵּאָה בַּקּוֹמָה.
ד. שָׂדֶה שֶׁקְּצָרוּהָ גּוֹיִים לְעַצְמָן. כגון שהתכוונו לגזול את הקציר ולבסוף השאירו את התבואה בשדה (אך אם קצרו עבור הבעלים חייבת בפאה כלקמן ה"י). קִרְסְמוּהָ נְמָלִים. כרסמו ואכלו את השיבולים והתבואה התנתקה מהקרקע. שֶׁחוֹבַת הַפֵּאָה בַּקּוֹמָה. חיוב השארת הפאה הוא כאשר קוצר תבואה העומדת בשדה ('בקומה' – בעודה קמה), ומכיוון שלא נתחייבה אז בפאה, אינה חייבת עוד.
ה. קָצַר חֶצְיָהּ וְקָצְרוּ הַלִּסְטִים חֶצְיָהּ שֶׁנִּשְׁאַר – הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה, שֶׁהַחִיּוּב בַּחֵצִי שֶׁקָּצְרוּ הַלִּסְטִים.
אֲבָל אִם קָצְרוּ הַלִּסְטִים חֶצְיָהּ, וְחָזַר הוּא וְקָצַר הַשְּׁאָר – נוֹתֵן פֵּאָה לְשִׁעוּר מַה שֶּׁקָּצַר. קָצַר חֶצְיָהּ וּמָכַר חֶצְיָהּ – הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל. קָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ – הַפּוֹדֶה מִיַּד הַגִּזְבָּר נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל. קָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁוֹ – הֲרֵי זֶה מַנִּיחַ מִן הַשְּׁאָר פֵּאָה הָרְאוּיָה לַכֹּל.
ה. שֶׁהַחִיּוּב בַּחֵצִי שֶׁקָּצְרוּ הַלִּסְטִים. מכיוון שחיוב הפאה הוא רק בגמר הקציר, ראה לקמן הי"ב.
לְשִׁעוּר מַה שֶּׁקָּצַר. בכמות הנצרכת רק למה שקצר הוא, מכיוון שקצירת הלסטים פטורה מפאה. הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל. הקונה נותן פאה בשיעור הנצרך לכל השדה, שחובת הפאה היא בגמר הקציר. הַפּוֹדֶה מִיַּד הַגִּזְבָּר. מי שיקנה את השדה מגזבר ההקדש. קָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁוֹ. וקצר לעצמו את החצי השני.
ו. כֶּרֶם שֶׁהָיָה בּוֹצֵר מִמֶּנּוּ עֲנָבִים לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, וּבְדַעְתּוֹ שֶׁיַּנִּיחַ הַשְּׁאָר לַגַּת לִדְרֹךְ אוֹתוֹ: אִם הָיָה בּוֹצֵר לַשּׁוּק מִכָּאן וּמִכָּאן – הֲרֵי זֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְמַה שֶּׁבּוֹצֵר לַגַּת כְּפִי הַנִּשְׁאָר; וְאִם הָיָה בּוֹצֵר לַשּׁוּק מֵרוּחַ אַחַת בִּלְבַד – הֲרֵי זֶה נוֹתֵן פֵּאָה מִן הַשְּׁאָר כְּפִי הָרָאוּי לְכָל הַכֶּרֶם. הוֹאִיל וּבָצַר מֵרוּחַ אַחַת, אֵינוֹ כְּבוֹצֵר עֲרַאי מְעַט מִכָּאן וּמְעַט מִכָּאן שֶׁהוּא פָּטוּר.
וְכֵן הַקּוֹטֵף מְלִילוֹת מְעַט מְעַט וּמַכְנִיס לְבֵיתוֹ, אֲפִלּוּ קָטַף כֵּן כָּל שָׂדֵהוּ – פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה.
ו. וּבְדַעְתּוֹ שֶׁיַּנִּיחַ הַשְּׁאָר לַגַּת לִדְרֹךְ אוֹתוֹ. בכוונתו לדחות את בצירת שאר הענבים על מנת לעשות מהם יין. אִם הָיָה בּוֹצֵר לַשּׁוּק מִכָּאן וּמִכָּאן וכו'. אם בצר מעט מכל צד, אזי כשיניח פאה על מה שבצר לגת אינו צריך להניח פאה על מה שבצר כבר, מכיוון שבצירה בצורה כזו היא בצירה עראית, ופטורה מפאה. וְאִם הָיָה בּוֹצֵר לַשּׁוּק מֵרוּחַ אַחַת בִּלְבַד וכו'. אם בצר ממקום אחד בלבד, צריך להניח פאה על כל השדה, שאין הבצירה הראשונה נחשבת בצירה עראית (וראה לקמן ג,כג).
הַקּוֹטֵף מְלִילוֹת מְעַט מְעַט וּמַכְנִיס לְבֵיתו. קוטף כל פעם מעט שיבולים, ופטור מכיוון שזו קצירה ארעית.
ז. הַקּוֹצֵר כָּל שָׂדֵהוּ קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר וַעֲדַיִן לֹא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ – הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה, וְאִם הִגִּיעָה לִשְׁלִישׁ – חַיֶּבֶת. וְכֵן בְּפֵרוֹת הָאִילָן: אִם נִגְמְרוּ שְׁלִישׁ גְּמִירָתָן – חַיָּבִין.
ז. קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר. קודם שתבשיל. לֹא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ. לא הגיעה לשליש גידולה. הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה. שעדיין איננה פרי (ריק"ו; וראה גם הלכות תרומות ב,י, לעניין הפטור מתרומות ומעשרות).
ח. הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ וְהִיא קָמָה, וּפְדָיָהּ וְהִיא קָמָה – חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה. קְצָרָהּ הַגִּזְבָּר וְאַחַר כָּךְ פְּדָיָהּ – פְּטוּרָה, שֶׁבִּשְׁעַת חִיּוּב הַפֵּאָה הָיְתָה קֹדֶשׁ שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בַּפֵּאָה.
ח. וְהִיא קָמָה. כשיש בה תבואה המחוברת לקרקע. שֶׁבִּשְׁעַת חִיּוּב הַפֵּאָה הָיְתָה קֹדֶשׁ שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בַּפֵּאָה. בשעת הקציר הייתה בידי ההקדש, וההקדש פטור מפאה (ראה גם הלכות מעשר ב,ח, הלכות ביכורים ח,ז).
ט. נָכְרִי שֶׁקָּצַר שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר – הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה מִן הַפֵּאָה וּמִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בִּשְׁעַת הָעִמּוּר.
ט. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בִּשְׁעַת הָעִמּוּר. ובשעה זו כבר היה גר, בכל זאת פטור מן השכחה, שרק מה שהתחייב בעודו קמה בלקט ובפאה מתחייב בשעת העימור בשכחה (פה"מ פאה ד,ו).
י. אֵין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִים גּוֹיִם לִקְצֹר, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בְּקִיִּין בְּלֶקֶט וּפֵאָה. וְאִם שָׂכַר וְקָצְרוּ אֶת כֻּלָּהּ – הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה.
י. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בְּקִיִּין בְּלֶקֶט וּפֵאָה. אינם בקיאים באיזה אופן יש לתתם.
יא. בַּעַל הַבַּיִת שֶׁקָּצַר כָּל שָׂדֵהוּ וְלֹא הִנִּיחַ פֵּאָה – הֲרֵי זֶה נוֹתֵן מִן הַשִּׁבֳּלִים פֵּאָה לָעֲנִיִּים וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר. וַאֲפִלּוּ נָתַן לָהֶן רֹב הַקָּצִיר מִשּׁוּם פֵּאָה – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. וְכֵן אִם דָּשׁ וַעֲדַיִן לֹא זָרָה – נוֹתֵן לָהֶן הַפֵּאָה קֹדֶם שֶׁיְּעַשֵּׂר. אֲבָל אִם דָּשׁ וְזָרָה בָּרַחַת וּבַמִּזְרֶה וְגָמַר מְלַאכְתּוֹ – מְעַשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לָהֶן מִן הַפֵּרוֹת הַמְעֻשָּׂרִין שִׁעוּר הַפֵּאָה הָרְאוּיָה לְאוֹתָהּ שָׂדֶה. וְכֵן בָּאִילָנוֹת.
יא. שֶׁקָּצַר כָּל שָׂדֵהוּ וכו'. ראה לעיל א,ב. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר. כדין פאה שפטורה מתרומות ומעשרות (הלכות תרומות ב,ט). וַאֲפִלּוּ נָתַן לָהֶן רֹב הַקָּצִיר מִשּׁוּם פֵּאָה. שהרי אפשר להוסיף על שיעור הפאה (לעיל א,טו). דָּשׁ וַעֲדַיִן לֹא זָרָה. פעולת הדישה מפרידה את הדגן מקליפותיו, אך עדיין הקליפות מעורבות בדגן, ופעולת הזרייה ברוח מוציאה את הקליפות מהתערובת. בָּרַחַת וּבַמִּזְרֶה. כלי זרייה. וְגָמַר מְלַאכְתּוֹ. הפעולה האחרונה בתהליך עיבוד היבול נקראת 'גמר מלאכה', ומאז הוא מתחייב במעשר (הלכות מעשר ג,א). מְעַשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לָהֶן. שכבר נתחייב היבול במעשר, ואין לו לעשר על חשבונם של העניים, שהרי מתנות עניים פטורות היו ממעשר אילו נתנן בעל השדה בזמן, ולכן יש לעשר בתחילה ואחר כך לתת לעניים את חלקם בשלמות.
יב. אֵין מַנִּיחִין אֶת הַפֵּאָה אֶלָּא בְּסוֹף הַשָּׂדֶה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הָעֲנִיִּים יוֹדְעִין מָקוֹם שֶׁיָּבֹאוּ לוֹ; וּכְדֵי שֶׁתִּהְיֶה נִכֶּרֶת לָעוֹבְרִים וְלַשָּׁבִים, וְלֹא יֵחָשֵׁד; וּמִפְּנֵי הָרַמָּאִין, שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לִקְצֹר הַכֹּל וְאוֹמֵר לְאֵלּוּ שֶׁרוֹאִין אוֹתוֹ שֶׁקּוֹצֵר סוֹף שָׂדֵהוּ: 'בִּתְחִלַּת הַשָּׂדֶה הִנַּחְתִּי'; וְעוֹד שֶׁלֹּא יִשְׁמֹר שָׁעָה שֶׁאֵין שָׁם אָדָם וְיַנִּיחֶנָּה, וְיִתְּנֶנָּה לְעָנִי הַקָּרוֹב לוֹ.
עָבַר וְהִנִּיחַ הַפֵּאָה בִּתְחִלַּת הַשָּׂדֶה אוֹ בְּאֶמְצָעָהּ – הֲרֵי זוֹ פֵּאָה, וְצָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ בְּסוֹף הַשָּׂדֶה כְּשִׁעוּר הַפֵּאָה הָרְאוּיָה לְמַה שֶּׁנִּשְׁאַר בַּשָּׂדֶה אַחַר שֶׁהִפְרִישׁ אֶת הָרִאשׁוֹנָה.
יב. וְלֹא יֵחָשֵׁד. שלא הניח פאה. שֶׁלֹּא יִשְׁמֹר שָׁעָה וכו'. שלא יחכה לשעה שאין שם עניים אחרים, ויתננה לעני שהוא רוצה.
כְּשִׁעוּר הַפֵּאָה הָרְאוּיָה לְמַה שֶּׁנִּשְׁאַר בַּשָּׂדֶה אַחַר שֶׁהִפְרִישׁ אֶת הָרִאשׁוֹנָה. בשיעור המתאים לכמות שקצר אחר נתינת הפאה הראשונה.
יג. בַּעַל הַבַּיִת שֶׁנָּתַן פֵּאָה לָעֲנִיִּים, וְאָמְרוּ לוֹ: 'תֵּן לָנוּ מִצַּד זֶה' וְנָתַן לָהֶן – זוֹ וָזוֹ פֵּאָה. וְכֵן בַּעַל הַשָּׂדֶה שֶׁהִפְרִישׁ פֵּאָה וְאָמַר: 'הֲרֵי זוֹ פֵּאָה, וְגַם זוֹ', אוֹ שֶׁאָמַר: 'הֲרֵי זוֹ פֵּאָה, וְזוֹ' – הֲרֵי שְׁתֵּיהֶן פֵּאָה.
יג. זוֹ וָזוֹ פֵּאָה. כיוון שקרא עליהן שם פאה נעשו שתיהן פאה, שהרי יכול לתת פאה יותר מהשיעור המחויב, כלעיל הי"א (רדב"ז).
יד. אָסוּר לַפּוֹעֲלִין לִקְצֹר אֶת כָּל הַשָּׂדֶה, אֶלָּא מַנִּיחִין בְּסוֹף הַשָּׂדֶה כְּשִׁעוּר הַפֵּאָה, וְאֵין לָעֲנִיִּים בָּהּ כְּלוּם עַד שֶׁיַּפְרִישֶׁנָּה בַּעַל הַבַּיִת מִדַּעְתּוֹ. לְפִיכָךְ, עָנִי שֶׁרָאָה פֵּאָה בְּסוֹף שָׂדֶה – אָסוּר לוֹ לִגַּע בָּהּ, מִשּׁוּם גָּזֵל, עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ שֶׁהִיא מִדַּעַת בַּעַל הַבַּיִת.
יד. וְאֵין לָעֲנִיִּים בָּהּ כְּלוּם וכו'. אף שהפועלים הניחו פאה בשדה, אסור לעניים לקחתה קודם שבעל הבית מפרישה לשם פאה.
טו. הַפֵּאָה שֶׁל תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִזְּרָעִים הַנִּקְצָרִין, וְכֵן פְּאַת הַכֶּרֶם וְהָאִילָנוֹת – נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, וְהָעֲנִיִּים בּוֹזְזִין אוֹתָהּ בְּיָדָן, וְאֵין קוֹצְרִין אוֹתָהּ בַּמַּגָּלוֹת וְלֹא עוֹקְרִין אוֹתָהּ בַּקַּרְדֻּמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ. רָצוּ אוֹתָן הָעֲנִיִּים לְחַלֵּק אוֹתָהּ בֵּינֵיהֶן – הֲרֵי אֵלּוּ מְחַלְּקִין. אֲפִלּוּ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִין לְחַלֵּק וְאֶחָד אוֹמֵר לָבֹז – לְזֶה הָאֶחָד שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה.
טו. וְהָעֲנִיִּים בּוֹזְזִין אוֹתָהּ. לוקחים כפי יכולתם. רָצוּ אוֹתָן הָעֲנִיִּים לְחַלֵּק אוֹתָהּ בֵּינֵיהֶן. שווה בשווה. שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה. כעיקר הדין.
טז. פֵּאָה שֶׁל דָּלִית וְשֶׁל דֶּקֶל שֶׁאֵין הָעֲנִיִּים מַגִּיעִין לָבֹז אוֹתָהּ אֶלָּא בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה – בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד אוֹתָהּ וּמְחַלֵּק בֵּין הָעֲנִיִּים. וְאִם רָצוּ כֻּלָּן לָבֹז אוֹתָהּ – בּוֹזְזִין. אֲפִלּוּ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִין לָבֹז וְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק – שׁוֹמְעִין לָאֶחָד, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה, וּמְחַיְּבִין בַּעַל הַבַּיִת לְהוֹרִיד וּלְחַלֵּק בֵּינֵיהֶן.
טז. דָּלִית. גפן מודלית. אֶלָּא בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה. שידחפו זה את זה ויפלו מגובה רב. וּמְחַלֵּק בֵּין הָעֲנִיִּים. שווה בשווה. וְאִם רָצוּ כּוּלָּן לָבֹז אוֹתָהּ. אם הסכימו ביניהם שיחטוף כל אחד כפי יכולתו.
יז. בְּשָׁלֹשׁ עִתּוֹת בַּיּוֹם מְחַלְּקִין אֶת הַפֵּאָה לָעֲנִיִּים בַּשָּׂדֶה אוֹ מַנִּיחִין אוֹתָן לָבֹז אוֹתָהּ: בַּשַּׁחַר, וּבַחֲצוֹת הַיּוֹם, וּבַמִּנְחָה. וְעָנִי שֶׁבָּא בְּלֹא זְמַן זֶה – אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִטֹּל, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה עֵת קָבוּעַ לָעֲנִיִּים שֶׁיִּתְקַבְּצוּ בּוֹ כֻּלָּן לִטֹּל.
וְלָמָּה לֹא קָבְעוּ לָהּ עֵת אַחַת בַּיּוֹם? מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲנִיּוֹת מְנִיקוֹת, שֶׁצְּרִיכִין לֶאֱכֹל בִּתְחִלַּת הַיּוֹם, וְיֵשׁ שָׁם עֲנִיִּים קְטַנִּים שֶׁאֵינָן נֵעוֹרִין בַּבֹּקֶר וְלֹא יַגִּיעוּ לַשָּׂדֶה עַד חֲצִי הַיּוֹם, וְיֵשׁ שָׁם זְקֵנִים שֶׁאֵינָן מַגִּיעִין עַד הַמִּנְחָה.
יז. מְחַלְּקִין אֶת הַפֵּאָה לָעֲנִיִּים בַּשָּׂדֶה. בדלית ובדקל. אוֹ מַנִּיחִין אוֹתָן לָבֹז אוֹתָהּ. בשאר המינים. וּבַמִּנְחָה. זמן מנחה קטנה, בתשע וחצי שעות זמניות. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה עֵת קָבוּעַ לָעֲנִיִּים שֶׁיִּתְקַבְּצוּ בּוֹ כֻּלָּן לִטֹּל. ולא יקרה מצב שבו בעל הבית מזמין רק את קרוביו העניים ליטול, בשעה שאין עניים אחרים (כלעיל הי"ב, רא"ש פאה ד,ה).
עֲנִיִּים קְטַנִּים. צעירים.
יח. עָנִי שֶׁנָּטַל מִקְצָת הַפֵּאָה וְזָרַק עַל הַשְּׁאָר, אוֹ שֶׁנָּפַל עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁפֵּרַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ – קוֹנְסִין אוֹתוֹ וּמַעֲבִירִין אוֹתוֹ מִמֶּנָּה, וַאֲפִלּוּ מַה שֶּׁנָּטַל לוֹקְחִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ וְנוֹתְנִין לְעָנִי אַחֵר.
יח. עָנִי שֶׁנָּטַל מִקְצָת הַפֵּאָה וְזָרַק עַל הַשְּׁאָר. במטרה להסתיר את הפאה, שלא יקחוה עניים אחרים (פה"מ פאה ד,ג). וַאֲפִלּוּ מַה שֶּׁנָּטַל לוֹקְחִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. גם את הפאה שזרקה על מנת להסתיר, אף על פי שזכה בה כבר (ד"א).
יט. מִי שֶׁלִּקֵּט אֶת הַפֵּאָה וְאָמַר: 'הֲרֵי זֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי הֶעָנִי': אִם עָנִי הוּא זֶה שֶׁלִּקֵּט – מִתּוֹךְ שֶׁזָּכָה בָּהּ לְעַצְמוֹ, זָכָה בָּהּ לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי; וְאִם עָשִׁיר הוּא – לֹא זָכָה לוֹ, אֶלָּא יִתְּנֶנָּה לֶעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן.
יט. מִתּוֹךְ שֶׁזָּכָה בָּהּ לְעַצְמוֹ זָכָה בָּהּ לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי. מכיוון שיכול הוא לקחתה לעצמו, יכול הוא לזכות בה לחברו העני. וְאִם עָשִׁיר הוּא לֹא זָכָה לוֹ וכו'. שאין לו זכות לקחתה לעצמו, ואף אינו יכול לזכות בה בשביל אחר, משום שלא ניתן לזכות לאחרים אם יש בעלי זכות נוספים באותו החפץ עצמו (ראה גם הלכות מלווה ולווה כ,ב).
כ. בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהִנִּיחַ פֵּאָה לַעֲנִיִּים אֵלּוּ הָעוֹמְדִין לְפָנָיו, וּבָא עָנִי אַחֵר וּנְטָלָהּ – זָכָה בָּהּ, שֶׁאֵין הֶעָנִי זוֹכֶה בְּלֶקֶט וְשִׁכְחָה וּפֵאָה וְסֶלַע שֶׁל מְצִיאָה עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לְיָדוֹ.
כ. שֶׁהִנִּיחַ פֵּאָה לַעֲנִיִּים אֵלּוּ הָעוֹמְדִין לְפָנָיו. אִפשר להם לקחתה, אך הם לא נטלוה עדיין. וְסֶלַע שֶׁל מְצִיאָה. מטבע שמצא. עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לְיָדוֹ. עד שיאחזם בידו (ראה גם הלכות גזלה ואבדה יז,א).

תקציר הפרק 

פרק ב' הלכות מתנות עניים

פאה

כל אוכל (למעט תרופה), שגידוליו מן הארץ (שורשים -למעט פטריות לדוגמא), ונשמר (ששומרים עליו ולא מן ההפקר), ולקיטתו כולו כאחת (שכל פירותיו מבשילין באותה העת (למעט תאנים לדוגמא), ומכניסין אותו לקיום (שמאוחסן זמן מה ואיננו נרקב או מתייבש מיד -למעט ירקות🥒) -חייב בפאה.
השדה שיגיע לשליש גידולו ולא קודם.
אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה, עבר והניח הפאה בתחילת השדה, או באמצעה–הרי זו פאה וצריך שיניח בסוף השדה פאה נוספת.

🕠ב-3 זמנים ביום מחלקים את הפאה לעניים בשדה: בשחר, ובחצות היום, ובמנחה (זמן מנחה קטנה -ב9 וחצי שעות זמניות) ועני שבא בלא זמן זה, אין מניחין אותו ליטול–כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו בו כולן ליטול.

ולמה לא קבעו לה עת אחת ביום?מפני שיש שם ענייות מניקות שצריכות לאכול בתחילת היום, ויש שם קטנים שאינם ערים בבוקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום, ויש שם זקנים שאינם מגיעים עד המנחה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מתנות עניים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מותר לעניים לקחת את חלקם בלילה?

2.האם שדה קטנטן מתחייב בפאה?

3.שהשאיר פאה באמצע השדה-חייב להשאיר נוספת בסופה?

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן