פרק ב', הלכות נדרים, ספר הפלאה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֶחָד הַנּוֹדֵר מִפִּי עַצְמוֹ, אוֹ שֶׁהִדִּירוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר אָמֵן אוֹ דָּבָר שֶׁעִנְיָנוֹ כְּעִנְיַן אָמֵן, שֶׁהוּא קַבָּלַת דְּבָרִים.
א. אֶחָד הַנּוֹדֵר מִפִּי עַצְמוֹ אוֹ שֶׁהִדִּירוֹ חֲבֵרוֹ וכו'. דינם שווה. אוֹ דָּבָר שֶׁעִנְיָנוֹ כְּעִנְיַן אָמֵן. כגון שאמר 'הן' וכדומה (השווה הלכות שבועות ב,א).
ב. וְאֵין הַנּוֹדֵר נֶאֱסָר בַּדָּבָר שֶׁאָסַר עַל עַצְמוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְיִהְיֶה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בִּשְׁבוּעוֹת.
אֲבָל הַמִּתְכַּוֵּן לִנְדֹּר בְּנָזִיר וְנָדַר בְּקָרְבָּן, בְּקָרְבָּן וְנָדַר בְּנָזִיר, בִּשְׁבוּעָה וְנָדַר, אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִנְדֹּר וְנִשְׁבַּע, אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר 'תְּאֵנִים' וְאָמַר 'עֲנָבִים' – הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּשְׁנֵיהֶם, וְאֵין כָּאן נֶדֶר.
ב. כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בִּשְׁבוּעוֹת. ב,י-יב.
ג. הַנּוֹדֵר עַל דַּעַת אֲחֵרִים – הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע עַל דַּעַת אֲחֵרִים. וְכֵן הַנּוֹדֵר וְחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר אוֹ שֶׁמִּחוּ בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְקִבֵּל – הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְדִין כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בִּנְדָרִים כְּדִינָן בִּשְׁבוּעוֹת.
ג. הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע עַל דַּעַת אֲחֵרִים. ולבם של אחרים במקום לבו קם, ואינו יכול לומר שבלבו היה כך או אחרת (הלכות שבועות ב,טו). בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. שיעור אמירת המילים 'שלום עליך רבי' (הלכות שבועות ב,יז, וראה גם שם הל' יח-יט).
ד. מִי שֶׁהִתְנָה קֹדֶם שֶׁיִּדֹּר וְאָמַר: 'כָּל נֶדֶר שֶׁאֶדֹּר מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים, הֲרֵי אֲנִי חוֹזֵר בָּהֶן' אוֹ 'הֲרֵי הֵן בְּטֵלִין' וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, וְאַחַר כָּךְ נָדַר: אִם הָיָה זוֹכֵר הַתְּנַאי בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר – הֲרֵי נִדְרוֹ קַיָּם, שֶׁהֲרֵי בִּטֵּל הַתְּנַאי בְּנֶדֶר זֶה; וְאִם לֹא זָכַר הַתְּנַאי אֶלָּא אַחַר שֶׁנָּדַר, אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל הַתְּנַאי בְּלִבּוֹ וְקִיֵּם הַתְּנַאי – הֲרֵי הַנֶּדֶר בָּטֵל; וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא עַתָּה הַחֲזָרָה בְּפִיו, כְּבָר הִקְדִּים הַחֲזָרָה לַנֶּדֶר וְהוֹצִיאָהּ בְּפִיו מִקֹּדֶם. וְיֵשׁ שֶׁמּוֹרֶה לְהַחֲמִיר וְאוֹמֵר: וְהוּא שֶׁיִּזְכֹּר הַתְּנַאי אַחַר שֶׁנָּדַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר.
ד. שֶׁהֲרֵי בִּטֵּל הַתְּנַאי בְּנֶדֶר זֶה. שהרי נדר למרות שהתנאי היה בדעתו. וְאִם לֹא זָכַר הַתְּנַאי אֶלָּא אַחַר שֶׁנָּדַר. מסתבר ששכח את תנאו אך עדיין הוא חפץ בו, ולכן הנדר בטל. אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל הַתְּנַאי בְּלִבּוֹ וְקִיֵּם הַתְּנַאי. על אף שכשנזכר לא הוציא את התנאי בפיו אלא רק קיבלו וקיימו בלבו, הנדר בטל (כס"מ, וראה רדב"ז ומער"ק שפירשו אחרת). וְהוּא שֶׁיִּזְכֹּר הַתְּנַאי אַחַר שֶׁנָּדַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. שאין הנדר מתבטל כשהנודר לא זוכר את תנאו בכלל, אלא רק אם נזכר בתנאי בתוך כדי דיבור וקיבלו וקיימו בלבו (כס"מ, ולהבנתו אין הבדל בין דעה זו לדעת הראב"ד). ויש מפרשים שלפי דעה זו מספיק שיזכור את התנאי תוך כדי דיבור ואין צורך שיקבלו ויקיימו בלבו (לח"מ).
ה. מִי שֶׁהִקְדִּים אֶת הַתְּנַאי לְשָׁנָה אוֹ לְעֶשֶׂר וְאַחַר כָּךְ נָדַר, וְנִזְכַּר בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּנַאי, וְשָׁכַח עַל אֵי זֶה דָּבָר הִתְנָה וְכֵיצַד הָיָה הַתְּנַאי: אִם אָמַר: 'עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי עוֹשֶׂה' – אֵין נִדְרוֹ נֶדֶר, שֶׁהֲרֵי בִּטְּלוֹ; וְאִם לֹא אָמַר 'עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי עוֹשֶׂה' – כְּבָר בִּטֵּל הַתְּנַאי וְקִיֵּם הַנֶּדֶר, שֶׁהֲרֵי זָכַר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר שֶׁיֵּשׁ שָׁם תְּנַאי, וְאַף עַל פִּי כֵן נָדַר.
ה. אִם אָמַר עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי עוֹשֶׂה אֵין נִדְרוֹ נֶדֶר שֶׁהֲרֵי בִּטְּלוֹ. אף שהזוכר את תנאו בשעת הנדר, נדרו קיים, כאן שאמר שנדרו כפוף לתנאי, התנאי מבטל את הנדר.
ו. יֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁאוֹמֵר: אֵין כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּנְדָרִים בִּלְבַד, לֹא בִּשְׁבוּעוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁמּוֹרֶה שֶׁדִּין הַנְּדָרִים וְהַשְּׁבוּעוֹת בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ אֶחָד וְכִי יֵשׁ לוֹ לְהַקְדִּים תְּנַאי לִשְׁבוּעוֹתָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בִּנְדָרִים.
ו. יֵשׁ לוֹ לְהַקְדִּים תְּנַאי לִשְׁבוּעוֹתָיו. יכול לעשות כן אם רוצה לבטל את שבועותיו בעתיד.
ז. סְתָם נְדָרִים – לְהַחֲמִיר, וּפֵרוּשָׁן – יֵשׁ בּוֹ לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. כֵּיצַד? הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ' וּ'כְיֵין נֶסֶךְ' – אוֹמְרִין לוֹ: 'מֶה הָיָה בִּלְבָבְךָ?', אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר: 'כְּבָשָׂר מָלִיחַ שֶׁל קָרְבָּן' וּ'כְיֵין נֶסֶךְ שֶׁנִּתְנַסֵּךְ עַל הַמִּזְבֵּחַ הָיָה בְּלִבִּי' – הֲרֵי זֶה אָסוּר; וְאִם אָמַר: 'לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה' וְ'יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ' – הֲרֵי זֶה מֻתָּר; וְאִם נָדַר סְתָם – הֲרֵי זֶה אָסוּר.
ז. סְתָם נְדָרִים לְהַחֲמִיר. משום שמן הסתם דעתו של הנודר היא לאסור על עצמו משהו (רא"ש נדרים יח,ב) ויש מפרשים שהוא ככל ספק של תורה שהולכים בו להחמיר (קרית ספר, תפא"י נדרים ב,ד). כְּבָשָׂר מָלִיחַ שֶׁל קָרְבָּן וּכְיֵין נֶסֶךְ שֶׁנִּתְנַסֵּךְ עַל הַמִּזְבֵּחַ. דברים אלו נידרים על ידי האדם, והמתפיס בהם נדרו נדר. תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה וְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ. דברים אלו אסורים, והמתפיס בדבר האסור אין נדרו חל (לעיל א,ח). וְאִם נָדַר סְתָם. כשנשאל על כוונת נדרו השיב שנדר באופן סתמי לא מתוך כוונה מסוימת. הֲרֵי זֶה אָסוּר. משום שסתם נדרים להחמיר.
ח. וְכֵן הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי חֵרֶם': אִם כְּחֵרֶם שֶׁל בֶּדֶק הַבַּיִת – אָסוּר; וְאִם כְּחֶרְמֵי כֹּהֲנִים – מֻתָּר, לְפִי שֶׁהֵן מָמוֹן שֶׁלָּהֶן, וְאֵין בָּהּ אִסּוּר; וְאִם סְתָם – אָסוּר.
ח. אִם כְּחֵרֶם שֶׁל בֶּדֶק הַבַּיִת וכו'. שיש שני סוגי חרמים: חרם לבדק הבית שמיועד לצורכי המקדש, וחרם לכהנים (הלכות ערכין וחרמין ו,א). מֻתָּר לְפִי שֶׁהֵן מָמוֹן שֶׁלָּהֶן. שלאחר שבאו לידי הכהן הם נחשבים חולין וכממון הכהן (שם ה"ה). וממילא לא התפיס את נדרו בדבר אסור אלא בדבר מותר וכאילו התפיס נדרו בחולין.
ט. 'הֲרֵי הֵן עָלַי כְּמַעֲשֵׂר': אִם כְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה – אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרְבָּן שֶׁהִקְדִּישׁוֹ בְּיָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ; וְאִם כְּמַעְשַׂר דָּגָן – מֻתָּר; וְאִם סְתָם – אָסוּר.
ט. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל א,יג. וְאִם כְּמַעְשַׂר דָּגָן מֻתָּר. שאין תרומות ומעשרות באים בנדר או בנדבה (כדלעיל א,יא).
י. 'הֲרֵי הֵן עָלַי כִּתְרוּמָה': אִם לִתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נִתְכַּוֵּן – הֲרֵי זֶה אָסוּר; וְאִם לִתְרוּמַת הַגֹּרֶן נִתְכַּוֵּן – מֻתָּר; וְאִם סְתָם – אָסוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
י. אִם לִתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נִתְכַּוֵּן. לשקלים הניתנים בלשכה ומשמשים לקניית קרבנות צבור (הלכות שקלים ד,א). וְאִם לִתְרוּמַת הַגֹּרֶן נִתְכַּוֵּן מֻתָּר. שתרומת הגורן מוגדרת כ'דבר האסור' (כדלעיל א,יא).
יא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמָקוֹם שֶׁמַּשְׁמַע כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ שָׁם שְׁנֵי עִנְיָנוֹת. אֲבָל מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן שֶׁאֵין קוֹרְאִין חֵרֶם סְתָם אֶלָּא לְחֶרְמֵי בֶּדֶק הַבַּיִת בִּלְבַד, וְאָמַר שָׁם: 'הֲרֵי הֵן עָלַי חֵרֶם' – הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְכֵן אִם הָיָה דַּרְכָּן שֶׁאֵין קוֹרְאִין חֵרֶם סְתָם אֶלָּא לְחֶרְמֵי כֹּהֲנִים – הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁאֵין הוֹלְכִין בִּנְדָרִים אֶלָּא אַחַר לְשׁוֹן אַנְשֵׁי אוֹתוֹ מָקוֹם בְּאוֹתוֹ זְמַן.
יא. וְאָמַר שָׁם הֲרֵי הֵן עָלַי חֵרֶם הֲרֵי זֶה אָסוּר. אף אם טוען הונדר שהתכוון לחרמי כהנים, אין מתחשבים בכוונתו אלא הולכים אחר פירוש הדברים הרגיל באותו המקום ובאותו הזמן (כס"מ).
יב. הַנּוֹדֵר בְּחֵרֶם, וְאָמַר: 'לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא חֶרְמוֹ שֶׁל יָם', שֶׁהִיא מִכְמֹרֶת; נָדַר בְּקָרְבָּן, וְאָמַר: 'לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא בְּקָרְבְּנוֹת מְלָכִים'; אָמַר לַחֲבֵרוֹ: 'הֲרֵי עַצְמִי עָלֶיךָ קָרְבָּן', וְאָמַר: 'לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא לְאָסְרוֹ בְּעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ דֶּרֶךְ שְׂחוֹק'; נָדַר שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה אִשְׁתּוֹ לוֹ, וְאָמַר: 'לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא אִשְׁתִּי רִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּיהָ', וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ מִדְּבָרִים שֶׁמַּשְׁמָעָן לְכָל הָעָם אִסּוּר, וְהוּא אוֹמֵר: 'לֹא נִתְכַּוַּנְתִּי אֶלָּא לְכָךְ וְכָךְ': אִם הָיָה הַנּוֹדֵר תַּלְמִיד חֲכָמִים – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, וְאֵין צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם; וְאִם הָיָה עַם הָאָרֶץ – מַרְאִין בְּעֵינָיו שֶׁזֶּה נֶדֶר וְשֶׁהוּא אָסוּר, וּפוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ. וּבֵין שֶׁהָיָה תַּלְמִיד חֲכָמִים אוֹ עַם הָאָרֶץ – גּוֹעֲרִין בָּהֶן וּמְלַמְּדִין אוֹתָן שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ מִנְהָג זֶה בִּנְדָרִים, וְלֹא יִהְיוּ נוֹדְרִין דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְהִתּוּל.
יב. שֶׁהִיא מִכְמֹרֶת. רשת של דייגים. בְּקָרְבְּנוֹת מְלָכִים. מתנות שמגישים לפני המלכים. הֲרֵי עַצְמִי עָלֶיךָ קָרְבָּן. וניתן להבין שאוסר את הנאתו על חברו כקרבן (פה"מ נדרים ב,ה). בְּעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי. בעצם של בעל חיים ששמר אצלו. מַרְאִין בְּעֵינָיו שֶׁזֶּה נֶדֶר וכו'. יוצרים אצלו רושם כזה, על ידי כך שמחפשים סיבה אחרת להיתר הנדר ולא מתירים על סמך כוונתו.
יג. וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: 'הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמִּי', וְהָאוֹמֵר: 'פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כִּבְשַׂר חֲזִיר', שֶׁאֵין כָּאן נֶדֶר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: אִם הָיָה הָאוֹמֵר תַּלְמִיד חֲכָמִים – אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם; וְאִם הָיָה עַם הָאָרֶץ – צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם, וּמַרְאִין בְּעֵינָיו שֶׁאִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה וְשֶׁאוֹתָן הַפֵּרוֹת אֲסוּרִין, וּפוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים.
יג. שֶׁאֵין כָּאן נֶדֶר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל א,ח, א,ל.
יד. הַהֶפְקֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶדֶר – הֲרֵי הוּא כְּמוֹ נֶדֶר, שֶׁאָסוּר לַחֲזֹר בּוֹ. וּמַה הוּא הַהֶפְקֵר? הוּא שֶׁיֹּאמַר אָדָם: 'נְכָסִים אֵלּוּ הֶפְקֵר לַכֹּל', בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין בֵּין בְּקַרְקָעוֹת. וְכֵיצַד דִּין הַהֶפְקֵר? כָּל הַקּוֹדֵם וְזָכָה בּוֹ – קָנָהוּ לְעַצְמוֹ, וְנַעֲשָׂה שֶׁלּוֹ. וַאֲפִלּוּ זֶה שֶׁהִפְקִיר, דִּינוֹ בּוֹ כְּדִין כָּל אָדָם: אִם קָדַם וְזָכָה בּוֹ – קָנָהוּ.
יד. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶדֶר הֲרֵי הוּא כְּמוֹ נֶדֶר שֶׁאָסוּר לַחֲזֹר בּוֹ. אבל אם חזר בו בתוך שלושה ימים, אף שאסור לו לעשות כן, חזרתו חזרה (כדלקמן הי"ז, דרישה; וראה רדב"ז שביאר באופן אחר).
טו. הַמַּפְקִיר לַעֲנִיִּים אֲבָל לֹא לַעֲשִׁירִים – אֵינוֹ הֶפְקֵר, עַד שֶׁיַּפְקִיר לַכֹּל, כַּשְּׁמִטָּה. וְהַמַּפְקִיר עֲבָדָיו הַגְּדוֹלִים – קָנוּ עַצְמָן. וְהַקְּטַנִּים – כָּל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה, כִּשְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין.
טו. כַּשְּׁמִטָּה. כדין התבואה והפירות הגדלים בשנת השמיטה שהם הפקר לכול. וְהַמַּפְקִיר עֲבָדָיו הַגְּדוֹלִים. עבדים כנעניים. קָנוּ עַצְמָן. שהגדולים יש להם דעה ולכן כשמפקירם יוצאים מרשות האדון וזוכים בעצמם מן ההפקר. וְהַקְּטַנִּים. שאין להם דעה וממילא אינם יכולים לזכות בעצמם.
טז. הַמַּפְקִיר אֶת הַקַּרְקַע – כָּל שֶׁקָּדַם וְהֶחֱזִיק בָּהּ, זָכָה.
דִּין תּוֹרָה, אֲפִלּוּ הִפְקִיר בִּפְנֵי אֶחָד – הֲרֵי זֶה הֶפְקֵר, וְנִפְטָר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֵינוֹ הֶפְקֵר עַד שֶׁיַּפְקִיר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד זוֹכֶה אִם רָצָה, וְהַשְּׁנַיִם מְעִידִין.
הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי זֶה הֶפְקֵר, וְזֶה' – הַשֵּׁנִי סְפֵק הֶפְקֵר. וְאִם אָמַר: 'וְזֶה כְּמוֹ זֶה', אוֹ שֶׁאָמַר: 'וְגַם זֶה' – הֲרֵי הִתְפִּיס הַשֵּׁנִי וְיִהְיֶה הֶפְקֵר וַדַּאי.
טז. כָּל שֶׁקָּדַם וְהֶחֱזִיק בָּהּ. שעשה קניין חזקה בקרקע, כגון שנעל בה את הפתח או שגדרה או שהרחיב את הפרצה שהייתה בה (ראה הלכות מכירה א,ח).
וְנִפְטָר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. הלכות מתנות עניים ה,כז, הלכות תרומות ב,יא. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מדברי חכמים. וְהַשְּׁנַיִם מְעִידִין. שהאדם זכה בה מן ההפקר.
יז. הַמַּפְקִיר אֶת שָׂדֵהוּ וְלֹא זָכָה בָּהּ אָדָם: כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים – יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ; אַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים – אֵינוֹ חוֹזֵר, אֶלָּא אִם קָדַם וְזָכָה בָּהּ הֲרֵי הוּא כְּזוֹכֶה מִן הַהֶפְקֵר, בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר.
יז. כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וחוזרת השדה לידיו בתור בעל השדה ולא מתורת הפקר, ולא נפטר מן המעשרות, וכאילו לא הפקיר (לח"מ, פרישה רעג,ג).
יח. הָאוֹמֵר: 'שָׂדֶה זוֹ מֻפְקֶרֶת לְיוֹם אֶחָד', 'לְשַׁבָּת אַחַת', 'לְחֹדֶשׁ אֶחָד', 'לְשָׁנָה אַחַת', 'לְשָׁבוּעַ אֶחָד': עַד שֶׁלֹּא זָכָה בָּהּ הוּא אוֹ אַחֵר – יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ; וּמִשֶּׁזָּכָה בָּהּ בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וּמִפְּנֵי מָה יֵשׁ לוֹ לַחֲזֹר כָּאן עַד שֶׁיִּזְכּוּ בָּהּ? מִפְּנֵי שֶׁזֶּה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוּא, שֶׁאֵין אָדָם מַפְקִיר לִזְמַן קָצוּב.
יח. עַד שֶׁלֹּא זָכָה בָּהּ הוּא אוֹ אַחֵר יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. למרות שבהפקר סתם יכול לחזור בו רק תוך שלושה ימים, כששינה והפקיר לזמן יכול לחזור בתוך כל אותו הזמן, אלא אם כן זכה בו הוא או אחר.
יט. דָּבָר הַמֻּפְקָר שֶׁבָּא אֶחָד וּשְׁמָרוֹ, וְהָיָה מַבִּיט בּוֹ שֶׁלֹּא יִטְּלֶנּוּ אָדָם – לֹא קָנָהוּ בַּהַבָּטָה, אֶלָּא עַד שֶׁיַּגְבִּיהוֹ אִם הָיָה מִטַּלְטְלִין, אוֹ יַחֲזִיק בַּקַּרְקַע כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹנִין הַלָּקוֹחוֹת.
יט. עַד שֶׁיַּגְבִּיהוֹ אִם הָיָה מִטַּלְטְלִין. שנכסים המיטלטלים נקנים בהגבהה (הלכות מכירה ג,א). אוֹ יַחֲזִיק בַּקַּרְקַע. שהקרקע נקנית בחזקה, כגון שנעל או גדר או פרץ כל שהוא בקרקע בצורה מועילה (שם א,ח).

תקציר הפרק 

פרק ב הלכות נדרים

כוונה בנדר,דין הפקר

דיני נדר: בכללות כדיני שבועות.
נדר ב'תנאי מראש' –אינו תקף אם כשנדר זכר את התנאי.
פירוש הנדר –כפי המשמעות באותו מקום. ואם משמעו כפול, מחמירים, אלא אם פירש להיתר.
נדרים שאינם תקפים (כפי שלמדנו אתמול) –אין לנדרם, והם מותרים ללא צורך בהפרה מסודרת. אך לעם הארץ מראים שהנדר תקף, ומתירים ממקום אחר. (כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים)

דיני הפקר:
ההפקר -אף על פי שאינו נדר, הרי הוא כמו נדר, שאסור לו לאדם המפקיר לחזור בו. ומה הוא ההפקר?הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכול, בין במיטלטלין בין בקרקעות.
המפקיר – אינו יכול לחזור בו.
מהתורה -אפילו הפקיר בפני עד אחד, הרי זה הפקר. אבל מדברי סופרים–אינו הפקר, עד שיפקיר בפני שלושה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות נדרים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.זמן תוך כדי דיבור הוא הזמן שלוקח לומר התכוונתי ל… ?

2.האם לדעת הרמב"ם ניתן להתנות את שבועתו?

3.האם מותר לחזור בו מהפקר קרקעות לזמן קצוב?

תשובות
1-לא 2-כן 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן