פרק ב', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַנּוֹדֵר בְּנָזִיר בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְּאֹנֶס, אוֹ שֶׁנָּדַר כְּדֵי לְזָרֵז אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ דֶּרֶךְ הֲבַאי – הֲרֵי זֶה פָּטוּר כִּשְׁאָר נְדָרִים. וּמִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר וְנִחַם עַל נִדְרוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל לְחָכָם וּמַתִּיר לוֹ נְזִירוּתוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּתִּירִין שְׁאָר נְדָרִים.
א. בְּשׁוֹגֵג. שבשעת נזירותו לא הכיר את דיני הנזירות ומשמעותם (ראה לעיל א,טו; וראה גם הלכות שבועות ג,ה–ו, הלכות נדרים ח,ג). בְּאֹנֶס. שכפו עליו לנדור נזירות (ראה גם הלכות שבועות ג,א, הלכות נדרים ד,א). לְזָרֵז אֶת חֲבֵרוֹ. לשכנעו לעשות דבר מסוים (הלכות נדרים ד,ג). דֶּרֶךְ הֲבַאי. בהגזמה (הלכות שבועות ג,ה). וְנִחַם. התחרט. כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּתִּירִין שְׁאָר נְדָרִים. לדיני התרת נדרים ראה הלכות שבועות ו,א-ו, הלכות נדרים ד,ה.
ב. מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר, וְהָלַךְ לְהָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו שֶׁנָּזַר עַל דַּעַת שֶׁיְּבִיאֵם בִּמְלֹאות יְמֵי נִדְרוֹ, מְצָאָן שֶׁנִּגְנְבוּ אוֹ נִגְנְבָה מֵהֶן בְּהֵמָה: אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְנְבָה הַבְּהֵמָה נָזַר – הֲרֵי זֶה נָזִיר; וְאִם אַחַר שֶׁנִּגְנְבָה אוֹ שֶׁאָבְדָה אוֹ שֶׁמֵּתָה נָזַר – אֵינוֹ נָזִיר, שֶׁזֶּה נָזַר בְּטָעוּת.
ב. וְהָלַךְ לְהָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו שֶׁנָּזַר עַל דַּעַת שֶׁיְּבִיאֵם בִּמְלֹאות יְמֵי נִדְרוֹ. שכשנזר היה בדעתו שיביא בהמות מסוימות הנמצאות ברשותו.
ג. הַמַּתְפִּיס בַּנְּזִירוּת – הֲרֵי זֶה נָזִיר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּדִין כָּל מַתְפִּיס בְּנֶדֶר.
ג. הַמַּתְפִּיס בַּנְּזִירוּת. המחייב עצמו בנזירות מכוח נזירות של אחר. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּדִין כָּל מַתְפִּיס בְּנֶדֶר. הלכות נדרים ג,ג.
ד. הָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו, וְאָמַר: 'הֲרֵינִי כָּזֶה' – הֲרֵי זֶה נָזִיר. נָדַר חֲבֵרוֹ בְּנָזִיר, וְאָמַר הוּא: 'פִּי כְּפִיו מִיַּיִן', אוֹ שֶׁאָמַר: 'שְׂעָרִי כִּשְׂעָרוֹ מִלְּהִגָּזֵז' – הֲרֵי זֶה נָזִיר. וְכֵן אִם שָׁמַע שֵׁנִי וְאָמַר: 'וַאֲנִי' בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, וְשָׁמַע שְׁלִישִׁי בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּרוֹ שֶׁל שֵׁנִי וְאָמַר: 'וַאֲנִי', וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה – כֻּלָּן נְזִירִים.
ד. פִּי כְּפִיו מִיַּיִן… שְׂעָרִי כִּשְׂעָרוֹ מִלְּהִגָּזֵז הֲרֵי זֶה נָזִיר. ומכיוון שאסר על עצמו אחד מאיסורי הנזיר נאסר בכולם (לעיל א,ט). בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. בשיעור זמן אמירת התיבות 'שלום עליך רבי' מאמירתו של הראשון (הלכות שבועות ב,יז).
ה. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן', וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר: 'וַאֲנִי' – הֲרֵי חֲבֵרוֹ נָזִיר מִיָּד.
ה. הֲרֵי חֲבֵרוֹ נָזִיר מִיָּד. ואין קבלת נזירותו תלויה בכך שיהיה לו בן כראשון, משום שמפרשים אנו שהתכוון לעצם הנזירות ללא התנאי.
ו. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לְךָ בֵּן', וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר: 'וַאֲנִי' – אֵין זֶה נָזִיר, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה הָאַחֲרוֹן אֶלָּא לוֹמַר לוֹ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב לְךָ בֵּן כְּמוֹ זֶה, שֶׁהֲרֵי הוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ.
ו. וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ. חבר שלישי שהיה באותו מעמד. שֶׁאֲנִי אוֹהֵב לְךָ בֵּן כְּמוֹ זֶה. שאני חפץ שיהיה לך בן כמו זה החבר שנדר נזירות. שֶׁהֲרֵי הוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ. שלא יחשוב חברו שאינו חפץ שיהיה לו בן. ומכיוון שעשה כן רק מחמת הבושה לא הייתה כוונתו לנזירות.
ז. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִפְלוֹנִי בֵּן', וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר: 'וַאֲנִי' – הֲרֵי זֶה סָפֵק, שֶׁמָּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לִהְיוֹת נָזִיר כְּמוֹתוֹ אוֹ לוֹמַר שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתוֹ כְּמוֹתְךָ. וּסְפֵק נְזִירוּת לְהָקֵל.
ז. שֶׁמָּא לֹא נִתְכַּוֵּון אֶלָּא לִהְיוֹת נָזִיר כְּמוֹתוֹ. שהרי אין החבר המדובר נמצא באותו מעמד ולכן לא נוכל לומר שאמר כן מחמת הבושה. וּסְפֵק נְזִירוּת לְהָקֵל. ולכן אינו נזיר (שלא כבנדרים, שכן בהם מחמירים בספק – הלכות נדרים ט,ד).
ח. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְרָאוּ אֶחָד בָּא כְּנֶגְדָּן, וְאָמַר אֶחָד מִן הַשְּׁנַיִם: 'זֶה הַהוֹלֵךְ לִקְרָאתֵנוּ שִׁמְעוֹן הוּא', וְאָמַר חֲבֵרוֹ: 'רְאוּבֵן הוּא', וְאָמַר זֶה: 'הֲרֵינִי נָזִיר אִם יִהְיֶה זֶה רְאוּבֵן', וְאָמַר הָאַחֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר אִם יִהְיֶה זֶה שִׁמְעוֹן'; הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם וַהֲרֵי הוּא רְאוּבֵן – הֲרֵי זֶה נָזִיר, וְאִם הָיָה שִׁמְעוֹן – הֲרֵי חֲבֵרוֹ נָזִיר, כְּמוֹ שֶׁנָּדְרוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
לֹא הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם, אֶלָּא חָזַר לַאֲחוֹרָיו וְנֶעְלַם מֵעֵינֵיהֶם וְלֹא יָדְעוּ מִי הוּא – אֵין אֶחָד מֵהֶם נָזִיר.
ח. אֵין אֶחָד מֵהֶם נָזִיר. שהרי ספק הוא, וספק נזירות להקל.
ט. וְכֵן הָאוֹמֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר אִם הָיָה בִּכְרִי זֶה מֵאָה כּוֹר', וְהָלַךְ לְמָדְדוֹ וּמְצָאוֹ שֶׁנִּגְנַב אוֹ אָבַד – אֵינוֹ נָזִיר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁסְּפֵק נְזִירוּת לְהָקֵל.
ט. בִּכְרִי. ערמת תבואה. כּוֹר. מידת נפח.
י. הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְרָאוּ אֶת הַכּוֹי מֵרָחוֹק, וְאָמַר אֶחָד מֵהֶן: 'הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזּוֹ חַיָּה', וְאָמַר אַחֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזּוֹ בְּהֵמָה', וְאָמַר אַחֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זוֹ חַיָּה', וְאָמַר אַחֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זוֹ בְּהֵמָה', וְאָמַר אַחֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זוֹ לֹא בְּהֵמָה וְלֹא חַיָּה', וְאָמַר אַחֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזּוֹ חַיָּה וּבְהֵמָה' – הֲרֵי כֻּלָּן נְזִירִים, מִפְּנֵי שֶׁהַכּוֹי יֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה בָּהֶן לַחַיָּה, וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה בָּהֶן לַבְּהֵמָה, וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה, וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בָּהֶן לֹא לַחַיָּה וְלֹא לַבְּהֵמָה.
וְהוּא הַדִּין אִם רָאוּ אַנְדְּרָגִינָס וְנֶחְלְקוּ בּוֹ אִם הוּא אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, וְנָדְרוּ עַל דֶּרֶךְ שֶׁנָּדְרוּ לוֹ בַּכּוֹי – הֲרֵי כֻּלָּן נְזִירִים, שֶׁהָאַנְדְּרָגִינָס יֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה בָּהֶן לָאִישׁ, וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה בָּהֶן לָאִשָּׁה, וּדְרָכִים שֶׁאֵין שָׁוֶה בָּהֶן לֹא לָאִישׁ וְלֹא לָאִשָּׁה, וּדְרָכִים שָׁוֶה בָּהֶן לָאִישׁ וְלָאִשָּׁה.
י. הַכּוֹי. בעל חיים שדומה לעז ולצבי ולא הכריעו בו חכמים אם הוא ממין החיה או ממין הבהמה (פה"מ ביכורים ב,ח).
אַנְדְּרָגִינָס. ראה לעיל א,יז בביאור.
יא. וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ – בְּעִנְיְנֵי הַמִּצְוָה, לֹא בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ. וְכֵן דַּרְכֵי הַכּוֹי בְּעִנְיְנֵי הַמִּצְוָה, לֹא בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ.
כֵּיצַד? דָּמוֹ טָעוּן כִּסּוּי כַּחַיָּה, וְחֶלְבּוֹ אָסוּר כַּבְּהֵמָה, וַהֲרֵי הוּא כִּלְאַיִם עִם הַבְּהֵמָה וְכֵן עִם הַחַיָּה כְּאִלּוּ אֵינוֹ חַיָּה וְאֵינוֹ בְּהֵמָה, וְטָעוּן שְׁחִיטָה כַּבְּהֵמָה וְכַחַיָּה. וְיֵשׁ בּוֹ דִּינִין אֲחֵרִים, וְכָל אֶחָד מֵהֶן יִתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ.
וְכֵן הָאַנְדְּרָגִינָס, מְטַמֵּא בַּלֹּבֶן כָּאֲנָשִׁים וּמְטַמֵּא בָּאֹדֶם כַּנָּשִׁים, וְאֵינוֹ נִמְכָּר עֶבֶד עִבְרִי לֹא כָּאֲנָשִׁים וְלֹא כַּנָּשִׁים, וְהַהוֹרְגוֹ נֶהֱרָג עָלָיו כַּנָּשִׁים וְכַאֲנָשִׁים. וְיֵשׁ בּוֹ דִּינִין אֲחֵרִים, וְכָל אֶחָד מֵהֶן יִתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ.
יא. וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בְּעִנְיְנֵי הַמִּצְוָה לֹא בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ. משמעות הבדלים אלו היא הלכתית, ולא ביולוגית-פיזית.
דָּמוֹ טָעוּן כִּסּוּי כַּחַיָּה. להבדיל מדם שחיטת הבהמה שאינו טעון כיסוי בעפר לאחר השחיטה (הלכות שחיטה יד,ד). וְחֶלְבּוֹ אָסוּר כַּבְּהֵמָה. להבדיל מחלב החיה שאינו אסור באכילה (הלכות מאכלות אסורות א,יג). כִּלְאַיִם עִם הַבְּהֵמָה וְכֵן עִם הַחַיָּה. שאסור להרביעו לא בחיה ולא בבהמה (הלכות כלאיים ט,ה). וְכָל אֶחָד מֵהֶן יִתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. כגון איסור שחיטתו ביום טוב או כיסוי דמו (הלכות יום טוב ג,א) וחיוב הבאת מתנות כהונה ממנה (הלכות ביכורים ט,ה) ועוד.
מְטַמֵּא בַּלֹּבֶן כָּאֲנָשִׁים. כבעל קרי או כזב המטמאים בשכבת זרע שצבעה לבן (הלכות מטמאי משכב ומושב א,ו). וּמְטַמֵּא בָּאֹדֶם כַּנָּשִׁים. כנידה או זבה המטמאות בדם שצבעו אדום (שם). וְאֵינוֹ נִמְכָּר עֶבֶד עִבְרִי לֹא כָּאֲנָשִׁים וְלֹא כַּנָּשִׁים. האיש נמכר בגנבתו וכן מוכר עצמו לעבד עברי מה שאין כן באישה (הלכות עבדים א,ב), ולעומת זאת בת קטנה נמכרת על ידי אביה שלא כבן שאינו נמכר על ידי אביו (הלכות עבדים ד,א). והאנדרוגינוס הוא ספק ואינו נמכר בשום אופן. וְהַהוֹרְגוֹ נֶהֱרָג עָלָיו. כדין ההורג נפש מישראל במזיד (הלכות רוצח א,א). וְכָל אֶחָד מֵהֶן יִתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. כגון שאשתו פטורה מחליצה וייבום (הלכות ייבום וחליצה ו,ח), ואסור בייחוד עם הנשים (הלכות איסורי ביאה כב,יא), ופסול לעדות (הלכות עדות ט,ג) ועוד.
יב. וְכֵן אִם רָאוּ אֲנָשִׁים בָּאִין כְּנֶגְדָּן, מֵהֶן פִּקְחִים וּמֵהֶן סוּמִין, וְאָמַר אֶחָד: 'הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵלּוּ *פִּקְחִם', וְאָמַר אַחֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין אֵלּוּ פִּקְחִים', וְאָמַר אַחֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵלּוּ סוּמִין', וְאָמַר אַחֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין אֵלּוּ סוּמִין', וְאָמַר אַחֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵלּוּ פִּקְחִין וְסוּמִין', וְאָמַר אַחֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין אֵלּוּ לֹא פִּקְחִין וְלֹא סוּמִין' – הֲרֵי כֻּלָּן נְזִירִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יב. פִּקְחִים. רואים, עיניהם פקוחות. סוּמִין. עיוורים. הֲרֵי כֻּלָּן נְזִירִים. שדברי כולם נכונים (לפחות באופן חלקי).
יג. קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים וְנָדַר בְּנָזִיר – הֲרֵי זֶה נָזִיר וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים. וְהָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ הַקָּטָן בְּנָזִיר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹנַת הַנְּדָרִים, וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה הוּא, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּשְׁאָר נְדָרִים.
יג. קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים. קטן מגיל שלוש עשרה שנה ויום, וקטנה מגיל שתים עשרה ויום. ומגיל זה מחויבים לקיים נדריהם (ראה הלכות נדרים יא,א-ד, ושם נתבאר שגם קודם לכן יש אפשרות שיהיה לנדריהם תוקף). וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. שהם סימני הגדלות של הזכר והנקבה (ראה הלכות אישות פרק ב), ובשאר דברים אין למעשיהם תוקף הלכתי ללא סימנים אלו. הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. מסורת הלכתית.
יד. כֵּיצַד? הָאָב שֶׁאָמַר לִבְנוֹ הַקָּטָן: 'הֲרֵי אַתָּה נָזִיר', אוֹ שֶׁאָמַר: 'בְּנִי פְּלוֹנִי נָזִיר' אוֹ 'הֲרֵי זֶה נָזִיר', וְשָׁתַק הַבֵּן – הֲרֵי זֶה נָזִיר, וְחַיָּב הָאָב לִנְהֹג בּוֹ כָּל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת, וְאִם נִטְמָא מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה, וּכְשֶׁיִּשְׁלַם נְזִירוּתוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה, כִּשְׁאָר הַנְּזִירִים הַגְּדוֹלִים.
יד. וְחַיָּב הָאָב לִנְהֹג בּוֹ כָּל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת. לדאוג שינהג הבן כל דיני הנזיר. וְאִם נִטְמָא מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. כדין כל נזיר שנטמא (ראה לקמן ו,ג). מֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה. שעל הנזיר להביא בסיום ימי נזרו (לקמן ח,א).
טו. לֹא רָצָה הַבֵּן, וּמִחָה בְּדָבָר זֶה אוֹ שֶׁמִּחוּ קְרוֹבָיו, אוֹ שֶׁגִּלַּח רֹאשׁוֹ אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ קְרוֹבָיו שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה שֶׁגִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא רָצָה הוּא אוֹ קְרוֹבָיו בִּנְזִירוּת זוֹ – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נָזִיר. וְעַד מָתַי יֵשׁ לוֹ לְהַדִּירוֹ? עַד שֶׁיַּגְדִּיל וְיֵעָשֶׂה אִישׁ.
טו. לֹא רָצָה הַבֵּן. לקבל נזירות על ידי אביו. וּמִחָה. הביע התנגדות. עַד שֶׁיַּגְדִּיל וְיֵעָשֶׂה אִישׁ. שיגיע לגיל שלש עשרה שנה ויום אחד ויצמחו לו שתי שערות במקום ערווה (הלכות אישות ב,י).
טז. הַגּוֹיִם – אֵין לָהֶן נְזִירוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ו,ב).
טז. שֶׁנֶּאֱמַר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. והמשך הפסוק הוא: "ואמרת אלהם איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר".
יז. נָשִׁים וַעֲבָדִים יֵשׁ לָהֶן נְזִירוּת. וְהָאָב אוֹ הַבַּעַל מֵפֵר נְזִירוּת הָאִשָּׁה אִם רָצָה, כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים. אֲבָל הָעֶבֶד – יֵשׁ לְרַבּוֹ לָכֹף אוֹתוֹ לִשְׁתּוֹת וּלְהִטַּמֵּא לַמֵּתִים, וְאִם לֹא כָּפָה אוֹתוֹ, נוֹהֵג בִּנְזִירוּת.
יז. וְהָאָב אוֹ הַבַּעַל מֵפֵר נְזִירוּת הָאִשָּׁה. לפירוט תנאי הפרת האב והבעל ראה הלכות נדרים יא,ו ואילך. הָעֶבֶד יֵשׁ לְרַבּוֹ לָכֹף אוֹתוֹ לִשְׁתּוֹת וּלְהִטַּמֵּא לַמֵּתִים. שנאמר בנזיר "כי נזר אלהיו על ראשו" ומכאן שעליו להיות כפוף אך ורק לאלוהיו, ואילו העבד רשות אדונו עליו (ערוה"ש ע"פ הירושלמי).
יח. נָדַר הָעֶבֶד שְׁאָר נְדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ אוֹ שֶׁמְּעַכְּבִין אֶת הַמְּלָאכָה אוֹ שֶׁהֶעֱרִיךְ – אֵין רַבּוֹ צָרִיךְ לְכוּפוֹ; מִפְּנֵי שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ קְנוּיָה לוֹ – לֹא יָחוּל עָלָיו נֶדֶר. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאוֹסֵר פֵּרוֹת אֲחֵרִים עֲלֵיהֶן. אֲבָל אִם אֵין שָׁם עִנּוּי וְלֹא דָּבָר שֶׁמְּעַכֵּב מְלָאכָה – אֵינוֹ יָכוֹל לִכְפּוֹתוֹ.
נָדַר עַבְדּוֹ בִּנְזִירוּת, וְאָמַר לוֹ: 'מוּפָר לְךָ' – יָצָא לְחֵרוּת, וְחַיָּב לְהַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ. שֶׁהָעֶבֶד, כּוֹפִין אוֹתוֹ וְאֵין מְפִירִין לוֹ, וְאִם הֵפֵר לוֹ – יָצָא לְחֵרוּת.
יח. שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ. שמחלישים את גופו של העבד. אוֹ שֶׁהֶעֱרִיךְ. שנדר את ערכו להקדש, ומתחייב לתת כפי הערך הקצוב בתורה (הלכות ערכין וחרמין א,א-ב). מִפְּנֵי שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ קְנוּיָה לוֹ לֹא יָחוּל עָלָיו נֶדֶר. ובדומה לכך ראה הלכות שבועות יב,ו.
שֶׁהָעֶבֶד כּוֹפִין אוֹתוֹ וְאֵין מְפִירִין לוֹ. אופן ביטול נדרו של העבד על ידי האדון הוא בכפייה ולא בהפרה. וְאִם הֵפֵר לוֹ יָצָא לְחֵרוּת. כדין כל מעשה הנעשה לבן חורין שכאשר עושה אותו האדון לעבדו יוצא בו העבד לחירות (הלכות עבדים ח,יז).
יט. עֶבֶד שֶׁנָּדַר בִּנְזִירוּת וּבָרַח, אוֹ שֶׁהָלַךְ רַבּוֹ – הֲרֵי זֶה אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן, כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר וְיַחֲזֹר לִרְשׁוּת רַבּוֹ. נָזַר וְהִשְׁלִים נְזִירוּתוֹ וְגִלַּח וְלֹא יָדַע רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ יָצָא לְחֵרוּת – הֲרֵי זֶה יָצָא יְדֵי נִזְרוֹ. אֲבָל אִם נָדַר וְלֹא גִּלַּח וְיָצָא לְחֵרוּת – לֹא יָצָא יְדֵי נִזְרוֹ. נִטְמָא וְאַחַר כָּךְ יָצָא לְחֵרוּת – מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנִּטְמָא.
יט. עֶבֶד שֶׁנָּדַר בִּנְזִירוּת וּבָרַח אוֹ שֶׁהָלַךְ רַבּוֹ וכו'. על אף שהעבד אינו נמצא יחד עם רבו הרי הוא נחשב עדיין ברשותו, ולכן ההיתר שלו לשתות תלוי בכפיית רבו. ובמקרה זה אין כפייה מצד רבו, שכן רבו מעוניין שלא ישתה יין כעת כדי שיצטער העבד וירצה לחזור אליו כדי שיכפהו לשתות. נָזַר וְהִשְׁלִים נְזִירוּתוֹ וְגִלַּח וְלֹא יָדַע רַבּוֹ… הֲרֵי זֶה יָצָא יְדֵי נִזְרוֹ. למרות שייתכן שאם היה הדבר נודע לרבו היה כופהו ומבטל נזירותו, מכיוון שבפועל לא נודע לרבו ולא כפאו, יצא ידי חובת נזירותו. אֲבָל אִם נָדַר וְלֹא גִּלַּח וְיָצָא לְחֵרוּת לֹא יָצָא יְדֵי נִזְרוֹ. מכיוון שבעודו תחת רבו יש אפשרות שרבו יכפה אותו לבטל נזירותו, גם אם נהג נזירות בפועל היא אינה נחשבת, וכשמשתחרר צריך למנות את ימי נזירותו מההתחלה (ח"ד על תוספתא סוף נזיר). נִטְמָא וְאַחַר כָּךְ יָצָא לְחֵרוּת מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנִּטְמָא. כאשר נטמא בעודו עבד ולאחר שהתחיל למנות את שבעת ימי טומאתו השתחרר, אינו צריך למנות מחדש את ימי טומאתו. שאף שימי הנזירות אינם עולים לעבד בהיותו תחת אדונו, מכל מקום ימי הטומאה עולים לו (ח"ד).
כ. נְזִירוּת נוֹהֶגֶת בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. לְפִיכָךְ, מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר בַּזְּמַן הַזֶּה – הֲרֵי זֶה נְזִיר עוֹלָם, לְפִי שֶׁאֵין לָנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּדֵי שֶׁיָּבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בִּמְלֹאות יְמֵי נִזְרוֹ.
כ. בִּפְנֵי הַבַּיִת. כשבית המקדש קיים. לְפִי שֶׁאֵין לָנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וכו'. והנזירות מסתיימת בתגלחת והבאת קרבנות בלבד.
כא. אֵין הַנְּזִירוּת נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּמִי שֶׁנָּזַר בְּחוּצָה לָאָרֶץ – קוֹנְסִין אוֹתוֹ וּמְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלִהְיוֹת נָזִיר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמִנְיַן הַיָּמִים שֶׁנָּדַר.
לְפִיכָךְ, מִי שֶׁנָּדַר בַּזְּמַן הַזֶּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ – כּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְיִהְיֶה נוֹהֵג בִּנְזִירוּת שָׁם עַד שֶׁיָּמוּת אוֹ שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְיַקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו בִּמְלֹאות יְמֵי נִזְרוֹ.
כא. אֵין הַנְּזִירוּת נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אף שמעיקר הדין נדר הנזירות חל בחוץ לארץ, בפועל אין אפשרות לנהוג שם נזירות שכן חכמים גזרו טומאת מת על מי שנמצא בחוץ לארץ ('טומאת ארץ העמים' – ראה הלכות טומאת מת פרק יא), ולכן אי אפשר לנהוג בה נזירות.
כב. וְכָל זְמַן שֶׁהוּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ – הֲרֵי הוּא אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטַּמֵּא לַמֵּתִים וּלְגַלֵּחַ, וְכָל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָמִים אֵלּוּ עוֹלִין לוֹ. וְאִם עָבַר וְשָׁתָה אוֹ גִּלַּח אוֹ נָגַע בְּמֵת וְכַיּוֹצֵא בִּנְגִיעָה – לוֹקֶה.

תקציר הפרק 

פרק ב' הלכות נזיר

החלת הנזירות

כמו שלמדנו בדיני נדרים לענין נדר בשוגג, התרת נדרים, מתפיס (חיוב נדר מכח נדר אחר) וקטן -כך גם בנזיר דינם זהה.
הנוזר כהתערבות (התערבות זהות העובר לפנינו וכד') הדין נקבע לפי המציאות, אף אם התקיימה חלקית, כבאנדרוגינוס (שהוא גם זכר וגם נקבה)
🔹אב – מדיר בנו קטן, אם הסכים הבן.
🔹אשה – נוזרת אך הבעל יכול להפר.
🔹גוי – אינו נוזר.
🔹עבד – נוזר.

📍מקום נדירת הנזירות:
יש לנזור רק בארץ ישראל. הנוזר בחו"ל מחויב לעלות לארץ ישראל.
בזמננו, כשאין בית מקדש -כל נוזר הריהו נזיר עולם.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ב' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מדוע בנדר ספקו להחמיר ובנזיר להקל – נכון?

2.האם נזירות חלה בחו"ל?

3.האם ניתן להזיר אדם אחר ללא הסכמתו?

תשובות
1-כן 2-לא 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן