פרק ב', הלכות עבדים, ספר קניין
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. עֶבֶד עִבְרִי שֶׁמְּכָרוּהוּ בֵּית דִּין נִקְנֶה בְּכֶסֶף, וְהַמּוֹכֵר עַצְמוֹ נִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כֶּסֶף וּבִשְׁטָר. כֵּיצַד בִּשְׁטָר? כּוֹתֵב לוֹ עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס: 'הֲרֵינִי מָכוּר לְךָ', 'הֲרֵינִי קָנוּי לְךָ', וְנוֹתֵן לוֹ הַשְּׁטָר.
א. שֶׁמְּכָרוּהוּ בֵּית דִּין. כדי לשלם גנבתו (לעיל א,א). נִקְנֶה בְּכֶסֶף. נעשה קנוי לאדון על ידי שהאדון משלם את מחירו. וּבְשָׁוֶה כֶּסֶף. דבר שיש לו ערך כספי.
ב. מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין – עוֹבֵד שֵׁשׁ שָׁנִים מִיּוֹם מְכִירָתוֹ, וּבִתְחִלַּת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שֶׁלּוֹ יֵצֵא בֶּן חֹרִין. וְאִם פָּגְעָה בּוֹ שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בִּכְלַל הַשֵּׁשׁ – הֲרֵי זֶה עוֹבֵד בָּהּ. אֲבָל אִם פָּגְעָה בּוֹ שְׁנַת יוֹבֵל, אֲפִלּוּ נִמְכַּר שָׁנָה אַחַת לִפְנֵי הַיּוֹבֵל – הֲרֵי זֶה יֵצֵא לְחֵרוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת" (ויקרא כה,יג).
ב. שֵׁשׁ שָׁנִים מִיּוֹם מְכִירָתוֹ. שנים מלאות, מהיום שבו נמכר עד אותו יום אחר שש שנים (תוספתא פרה א,ז, בבלי ערכין יח,ב). שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת. המשך הכתוב: "תשֻבו איש אל אחֻזתו".
ג. הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ, יֵשׁ לוֹ לִמְכֹּר עַצְמוֹ לְיָתֵר עַל שֵׁשׁ. הֲרֵי שֶׁמָּכַר עַצְמוֹ לְעֶשֶׂר שָׁנִים אוֹ לְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וּפָגַע בּוֹ יוֹבֵל אֲפִלּוּ אַחַר שָׁנָה – הֲרֵי זֶה יֵצֵא בַּיּוֹבֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ" (ויקרא כה,מ).
ג. יֵשׁ לוֹ לִמְכֹּר עַצְמוֹ לְיָתֵר עַל שֵׁשׁ. רשאי למכור את עצמו ליותר משש שנים.
ד. אֶחָד הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ אוֹ שֶׁמְּכָרוּהוּ בֵּית דִּין וּבָרַח – חַיָּב לְהַשְׁלִים שָׁנָיו. וְאִם פָּגַע בּוֹ יוֹבֵל – יֵצֵא לְחֵרוּת.
ה. חָלָה, בֵּין שֶׁחָלָה שָׁנָה אַחַר שָׁנָה אוֹ שֶׁחָלָה חֳלָיִים מְקֻטָּעִים: אִם הַכֹּל פָּחוֹת מֵאַרְבַּע שָׁנִים – עוֹלִין לוֹ לְמִנְיַן שֵׁשׁ; אֲבָל אִם חָלָה אַרְבַּע – חַיָּב לְהַשְׁלִים כָּל יְמֵי הַחֹלִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב" (ויקרא כה,מ); וְאִם פָּגַע בּוֹ יוֹבֵל – יֵצֵא.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמְּחַשְּׁבִין יְמֵי הַחֹלִי? בְּשֶׁהָיָה חָלְיוֹ כָּבֵד, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה. אֲבָל אִם לֹא הָיָה חָלְיוֹ כָּבֵד, אֶלָּא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂה מַחַט, אֲפִלּוּ חָלָה כָּל שֵׁשׁ – עוֹלִין לוֹ.
ה. אוֹ שֶׁחָלָה חֳלָיִים מְקֻטָּעִים. תקופות לא רצופות. אִם הַכֹּל פָּחוֹת מֵאַרְבַּע שָׁנִים עוֹלִין לוֹ לְמִנְיַן שֵׁשׁ וכו'. עבד קנוי לאדונו בקניין הגוף ולפיכך האדון הוא זה שמפסיד מחליו של העבד. אך כל זה במקרה שהעבד עבד לפחות שלוש שנים, שהרי הכתוב (ויקרא כה,מ) השווה אותו לשכיר, ולגבי שכיר נאמר (ישעיהו טז,יד) "בשלש שנים כשני שכיר". ומכיוון שמקצת שנה נחשבת שנה, הרי שאם חלה פחות מארבע שנים, נמצא שעבד שנתיים וקצת שנחשבות כשלוש שנים ואינו צריך להשלים. אך אם חלה יותר מכך צריך להשלים את כל ימי החולי (ערוה"ש העתיד זרעים מא,טו-טז על פי תוספות קידושין יז,א).
לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂה מַחַט. לתפור בגדים.
ו. הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ לְגוֹי, אִם לֹא נִפְדָּה – אֵינוֹ יוֹצֵא אֶלָּא בַּיּוֹבֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ" (ויקרא כה,נד).
ו. אִם לֹא נִפְדָּה. לדרכי פדיונו ראה הלכה הבאה. אֵינוֹ יוֹצֵא אֶלָּא בַּיּוֹבֵל. או במיתת האדון (לקמן הי"ב).
ז. הַנִּמְכָּר לְגוֹי, אִם לֹא הִשִּׂיגָה יָדוֹ לִגְאֹל עַצְמוֹ – קְרוֹבָיו פּוֹדִין אוֹתוֹ, וְהַקָּרוֹב הַקָּרוֹב קוֹדֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ" וכו' (ויקרא כה,מט). וּבֵית דִּין כּוֹפִין אֶת קְרוֹבָיו לִפְדּוֹתוֹ, שֶׁלֹּא יִטָּמַע בַּגּוֹיִם.
לֹא פָּדוּהוּ קְרוֹבִים, אוֹ שֶׁאֵין יָדָם מַשֶּׂגֶת – מִצְוָה בְּיַד כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל לִפְדּוֹתוֹ. וּבֵין שֶׁפָּדוּהוּ קְרוֹבִים בֵּין פָּדָהוּ שְׁאָר אָדָם – יָצָא לְחֵרוּת.
וְיֵשׁ לוֹ לִלְווֹת וְלִגְאֹל עַצְמוֹ מִן הַגּוֹי, וְגוֹאֵל לַחֲצָיִים. אֲבָל הַנִּמְכָּר לְיִשְׂרָאֵל – אֵין הַקְּרוֹבִים פּוֹדִין אוֹתוֹ, וְאֵינוֹ לֹוֶה וְגוֹאֵל, וְאֵינוֹ גּוֹאֵל לַחֲצָיִים. אֶלָּא כֵּיצַד דִּינוֹ? אִם הִשִּׂיגָה יָדוֹ לִתֵּן כְּפִי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרוֹת – נוֹתֵן וְיֵצֵא; וְאִם לָאו – לֹא יֵצֵא.
ז. אִם לֹא הִשִּׂיגָה יָדוֹ. אין לו כסף משלו. וְהַקָּרוֹב הַקָּרוֹב קוֹדֵם. החובה מוטלת על הקרובים ביותר, ואם אין באפשרותם החובה עוברת לקרובי משפחה הרחוקים יותר. שֶׁנֶּאֱמַר אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ וכו'. בפסוק הקודם נאמר "אחד מאחיו יגאלנו", ולאחר מכן נאמר "או דֹדוֹ או בן דֹדוֹ יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו", הרי שאח קודם לדוד, ודוד קודם לבן דוד, ובן דוד קודם לקרובי משפחה רחוקים יותר.
וּבֵין שֶׁפָּדוּהוּ קְרוֹבִים בֵּין פָּדָהוּ שְׁאָר אָדָם יָצָא לְחֵרוּת. שאינו צריך לעבוד עבור הפודה כשווי דמי הפדיון אלא הוא משוחרר לחלוטין.
וְגוֹאֵל לַחֲצָיִים. רשאי לשלם חלק מדמי מכירתו ולהפחית את שנות עבדותו. אֵין הַקְּרוֹבִים פּוֹדִין אוֹתוֹ. אינם חייבים לפדותו (כס"מ). לִתֵּן כְּפִי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרוֹת. לתת את הסכום הנדרש בהתאם לשנים שנשארו לו לעבוד כמבואר בהלכה הבאה.
ח. אֶחָד הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ בֵּין לְיִשְׂרָאֵל בֵּין לְגוֹי, וְאֶחָד שֶׁמְּכָרוּהוּ בֵּית דִּין – הֲרֵי זֶה מְגָרֵעַ פִּדְיוֹנוֹ וְיוֹצֵא. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁמְּכָרוּהוּ בְּשִׁשִּׁים דִּינָר, וְעָבַד אַרְבַּע שָׁנִים, וּמָצְאָה יָדוֹ – הֲרֵי זֶה נוֹתֵן עֶשְׂרִים דִּינָר לַאֲדוֹנָיו, וְיוֹצֵא לְחֵרוּת.
וְכֵן אִם מָכַר עַצְמוֹ בְּאַרְבָּעִים דִּינָר לְעֶשֶׂר שָׁנִים – הֲרֵי זֶה מְגָרֵעַ אַרְבָּעָה דִּינָרִין לְכָל שָׁנָה שֶׁעָבַד, וְנוֹתֵן הַנִּשְׁאָר כֶּסֶף אוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף, וְיוֹצֵא.
וְכֵן הַנִּמְכָּר לְגוֹי – מְחַשֵּׁב הַדָּמִים לְפִי הַשָּׁנִים הַנִּשְׁאָרוֹת עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל" (ויקרא כה,נ). כֵּיצַד? מָכַר עַצְמוֹ בְּמֵאָה, וְנִשְׁאַר לַיּוֹבֵל בִּשְׁעַת מְכִירָה עֶשֶׂר שָׁנִים – מְחַשֵּׁב עֶשֶׂר לְכָל שָׁנָה שֶׁעָבַד וְגוֹרֵעַ מִן הַדָּמִים, וּמֵשִׁיב הַשְּׁאָר כֶּסֶף, לֹא תְּבוּאָה וְלֹא כֵּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ" (שם) – בְּכֶסֶף הוּא נִגְאָל מִיַּד הַגּוֹי, וְאֵינוֹ נִגְאָל בְּשָׁוֶה כֶּסֶף.

ח. הֲרֵי שֶׁמְּכָרוּהוּ בְּשִׁשִּׁים דִּינָר. ומכיוון שמכירה על ידי בית דין היא לשש שנים, הרי שכל שנה של עבודה שווה עשרה דינרים. וּמָצְאָה יָדוֹ. השיג כסף.

וְנִשְׁאַר לַיּוֹבֵל בִּשְׁעַת מְכִירָה עֶשֶׂר שָׁנִים. שנמכר לגוי עשר שנים לפני היובל, ונמצא שכל שנה של עבודה שווה עשרה דינרים. בְּכֶסֶף הוּא נִגְאָל מִיַּד הַגּוֹי וְאֵינוֹ נִגְאָל בְּשָׁוֶה כֶּסֶף. ואף שבדרך כלל שווה כסף דינו ככסף, לגבי פדיון כסף מגוי יש לימוד מיוחד שנפדה בכסף בלבד (ירושלמי קידושין א,ב).

ט. כָּל עֶבֶד עִבְרִי אוֹ עִבְרִיָּה שֶׁיָּצָא בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף, וְהִבְרִיא וְהוֹסִיפוּ דָּמָיו, אוֹ נִשְׁחַף וּפָחֲתוּ דָּמָיו – מְחַשְּׁבִין לוֹ לְהָקֵל עָלָיו. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁנִּמְכַּר בְּמֵאָה וַהֲרֵי הוּא עַתָּה שָׁוֶה מָאתַיִם – אֵינוֹ מְחַשֵּׁב עִם אֲדוֹנָיו אֶלָּא לְפִי מֵאָה. נִמְכַּר בְּמָאתַיִם וַהֲרֵי הוּא שָׁוֶה מֵאָה – מְחַשֵּׁב עִמּוֹ עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרוֹת לְפִי מֵאָה.
ט. וְהִבְרִיא וְהוֹסִיפוּ דָּמָיו. התחזק והשתבח וערכו כעבד עלה. נִשְׁחַף וּפָחֲתוּ דָּמָיו. נחלש וערכו כעבד ירד.
י. הַנִּמְכָּר לְגוֹי, הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ לִגְאֹל עַצְמוֹ לַחֲצָיִין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ – פְּעָמִים יִהְיֶה לְהָקֵל וּפְעָמִים לְהַחֲמִיר. כֵּיצַד לְהָקֵל? קָנָה אוֹתוֹ הַגּוֹי בְּמָאתַיִם, וְנִשְׁחַף וַהֲרֵי הוּא עַתָּה שָׁוֶה מֵאָה, וְנָתַן לוֹ חֲמִשִּׁים חֲצִי דָּמָיו, וְהִבְרִיא וַהֲרֵי הוּא שָׁוֶה מָאתַיִם – נוֹתֵן לוֹ מֵאָה, שֶׁהֵן חֲצִי דָּמָיו הַנִּשְׁאָר, וְיוֹצֵא.
כֵּיצַד לְהַחֲמִיר? קָנָה אוֹתוֹ בְּמָאתַיִם, וְנָתַן לוֹ חֲצִי דָּמָיו מֵאָה, וְנִשְׁחַף וַהֲרֵי הוּא עַתָּה שָׁוֶה מֵאָה – נוֹתֵן לוֹ חֲמִשִּׁים, שֶׁהֵן דְּמֵי חֶצְיוֹ הַנִּשְׁאָר, וְנִמְצָא שֶׁנָּתַן מֵאָה וַחֲמִשִּׁים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עַתָּה שָׁוֶה מֵאָה.
י. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ז. פְּעָמִים יִהְיֶה לְהָקֵל וּפְעָמִים לְהַחֲמִיר. שצריך לשלם תמיד על פי השווי הנוכחי שלו, והעובדה שרשאי לגאול לחצאים לפעמים תהיה לטובתו ולפעמים לרעתו. וְנָתַן לוֹ חֲמִשִּׁים חֲצִי דָּמָיו. שהרי עכשיו הוא שווה מאה, ורשאי לשלם חצי מערכו ולהפחית מחצית מהשנים. נוֹתֵן לוֹ מֵאָה. שהרי כבר שילם חצי דמיו. ואם לא היה גואל לחצאים התשלום של החמישים לא היה נחשב כפדיון לחצאים אלא כמקדמה והיה צריך לשלם לו עתה מאה וחמישים, שהרי שווה עכשיו מאתיים.
וְנִשְׁחַף וַהֲרֵי הוּא עַתָּה שָׁוֶה מֵאָה נוֹתֵן לוֹ חֲמִשִּׁים. שכבר פדה מחצית מהשנים ועכשיו פודה את המחצית השנייה על פי ערכו הנוכחי. ואם לא היה נגאל לחצאים, לא היה צריך לתת את החמישים, שהרי שילם לו מאה בתחילה, ועתה הוא שווה מאה.
יא. הָרַב שֶׁמָּחַל לָעֶבֶד עַל הַכֶּסֶף שֶׁנִּשְׁאַר לוֹ לַעֲבֹד כְּנֶגְדּוֹ – אֵינוֹ מָחוּל עַד שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ שְׁטַר שִׁחְרוּר. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁקָּנָהוּ בְּשִׁשִּׁים, וְעָבַד שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם, וְאָמַר לוֹ: 'שְׁאָר הַדָּמִים מְחוּלִין לְךָ, לֵךְ לְדַרְכְּךָ' – לֹא נִפְטַר מִשִּׁעְבּוּדוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ שְׁטָר.
יא. לֹא נִפְטַר מִשִּׁעְבּוּדוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ שְׁטָר. שגופו קנוי לאדון, ולכן המחילה על הכסף אינה תחליף לכתיבת שטר.
יב. אָדוֹן שֶׁמֵּת: אִם הִנִּיחַ בֵּן זָכָר – הֲרֵי הָעֶבֶד עוֹבֵד אֶת הַבֵּן עַד סוֹף הַשֵּׁשׁ, אוֹ עַד סוֹף הַשָּׁנִים שֶׁמָּכַר עַצְמוֹ לָהֶם, אוֹ עַד שֶׁיִּפְגַּע בּוֹ יוֹבֵל, אוֹ עַד שֶׁיְּגָרֵעַ פִּדְיוֹנוֹ וְיִתֵּן הַשְּׁאָר.
אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחַ בֵּן זָכָר – הֲרֵי זֶה יֵצֵא לְחֵרוּת, וְאֵינוֹ עוֹבֵד אֶת הַבַּת וְלֹא אֶת הָאָח, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד שְׁאָר הַיּוֹרְשִׁין. וְהַנִּמְכָּר לְגֵר צֶדֶק אוֹ לְגוֹי – אֲפִלּוּ הַבֵּן אֵינוֹ עוֹבֵד, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁמֵּת הָאָדוֹן, יָצָא לְחֵרוּת.
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר, שֶׁעֶבֶד עִבְרִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר, וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים: בַּשָּׁנִים, אוֹ בַּיּוֹבֵל, אוֹ בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף, אוֹ בִּשְׁטַר שִׁחְרוּר, אוֹ בְּמִיתַת אָדוֹן בְּלֹא בֵּן; וּבַגּוֹי אוֹ בַּגֵּר – אֲפִלּוּ הִנִּיחַ בֵּן.
מִצְוָה לוֹמַר לוֹ: 'צֵא' בִּשְׁעַת יְצִיאָתוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאִם לֹא יֹאמַר לוֹ הֲרֵי הוּא יוֹצֵא בְּחִנָּם, וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁטָר. אֲפִלּוּ חָלָה וְהוֹצִיא עָלָיו רַבּוֹ הוֹצָאוֹת – אֵינוֹ חַיָּב לוֹ כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא,ב).
יב. הֲרֵי הָעֶבֶד עוֹבֵד אֶת הַבֵּן עַד סוֹף הַשֵּׁשׁ. אם נמכר על ידי בית דין (כדלעיל ה"ב).
וְהַנִּמְכָּר לְגֵר צֶדֶק… אֲפִלּוּ הַבֵּן אֵינוֹ עוֹבֵד. אפילו אם הבן נולד לאחר הגיור (כס"מ).מִצְוָה לוֹמַר לוֹ צֵא בִּשְׁעַת יְצִיאָתוֹ. כאשר יוצא בשנים (ראה מכילתא דרשב"י שמות כא,ב). וְאַף עַל פִּי שֶׁאִם לֹא יֹאמַר לוֹ הֲרֵי הוּא יוֹצֵא בְּחִנָּם וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁטָר. לכתחילה צריך לומר לו 'צא', אך גם אם לא אמר לו הרי הוא יוצא מעצמו ואינו צריך לשלם דבר ואינו צריך לקבל שטר שחרור. אֲפִלּוּ חָלָה וְהוֹצִיא עָלָיו רַבּוֹ הוֹצָאוֹת אֵינוֹ חַיָּב לוֹ כְּלוּם. אפילו אם רבו לא קיבל תמורה נאותה על קנייתו ואף הפסיד מכך, העבד אינו צריך לשלם דבר ביציאתו.

תקציר הפרק 

🤔 ואתם חשבתם שלכם יש חופשת מחלה מפנקת?
האם עבד שנמכר וחלה זכאי לחופשת מחלה? – כן, ולא עוד אלא שחופשת המחלה שלו ארוכה משל רובנו… אם במשך שש שנות עבדותו חלה בסך הכול קצת פחות מארבע שנים, ברצף או במקוטע, הן עולות לו למניין שנות העבדות; אם חלה ארבע שנים או יותר – חייב להשלים את ימי מחלתו. כל זאת, אגב, דווקא אם היה חוליו כבד "שאינו יכול לעשות מלאכה", אך אם חלה חולי קל שמאפשר לו לעשות עבודות מינימליות, אפילו היה חולה כל שש השנים – הן נספרות לו והוא משתחרר בשביעית (הלכות ד-ה) 🤒

🤷‍ כמה עולה לא להיטמע בין הגויים?
כשאין לו ברירה, אדם יהודי יכול למכור עצמו לעבד לאדם גוי, אלא שהעבדות אצל גוי הופכת את חייו של העבד היהודי למורכבים ביותר. איך שומרים כשרות במצב כזה? מה עם שמירת השבת? ואיך נמנעים מעבודה זרה? בשל כך, מצווה לפדות יהודי שנמכר לגוי, וקודמים בזה קרוביו של היהודי, ובית דין כופין אותם לפדותו, "שלא יטמע בגויים"; אם קרוביו לא פדוהו – מצוה ביד כל אדם מישראל לפדותו (הלכה ז), יעלה כמה שיעלה! 👌🏿

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ב' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.נמכר לישראל- האם מווה על קרוביו לפדותו?

2.נפטר האדון והותיר בת – האם השתחרר העבד?

3.מחל לו רבו על כסף השנים שנשארו – האם משתחרר?

 

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן