פרק ב', הלכות עבודה זרה, ספר המדע
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. עִקַּר הַצִּוּוּי בַּעֲבוֹדָה זָרָה – שֶׁלֹּא לַעֲבֹד אֶחָד מִכָּל הַבְּרוּאִים, לֹא מַלְאָךְ וְלֹא גַּלְגַּל וְלֹא כּוֹכָב וְלֹא אֶחָד מֵאַרְבַּע הַיְסוֹדוֹת, וְלֹא אֶחָד מִכָּל הַנִּבְרָאִים מֵהֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹבֵד יוֹדֵעַ שֶׁיי הוּא הָאֱלֹהִים, וְהוּא עוֹבֵד הַנִּבְרָא הַזֶּה עַל דֶּרֶךְ שֶׁעָבַד אֱנוֹשׁ וְאַנְשֵׁי דּוֹרוֹ תְּחִלָּה – הֲרֵי זֶה עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.
וְעִנְיָן זֶה – הוּא שֶׁהִזְהִירָה עָלָיו תּוֹרָה וְאָמְרָה: "וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים וגו' אֲשֶׁר חָלַק יי אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים" וגו' (דברים ד,יט), כְּלוֹמַר: שֶׁמָּא תָּשׁוּט בְּעֵין לִבְּךָ וְתִרְאֶה שֶׁאֵלּוּ הֵם הַמַּנְהִיגִים אֶת הָעוֹלָם, וְהֵם שֶׁחָלַק יי אוֹתָם לְכָל הָעַמִּים לִהְיוֹתָם חַיִּים וְהוֹוִים וְנִפְסָדִים כְּמִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְתֹאמַר שֶׁרָאוּי לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהֶן וּלְעָבְדָן. וּבָעִנְיָן הַזֶּה צִוָּה וְאָמַר: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם" (שם יא,טז), כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא תִּטְעוּ בְּהִרְהוּר הַלֵּב לַעֲבֹד אֵלּוּ, לִהְיוֹתָם סַרְסוּר בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַבּוֹרֵא.
א. מֵאַרְבַּע הַיְסוֹדוֹת. אש, רוח, מים, ארץ (=עפר; הלכות יסודי התורה ג,י). וְלֹא אֶחָד מִכָּל הַנִּבְרָאִים מֵהֶם. שכל הנבראים מורכבים מארבע יסודות אלו (ראה שם ד,א). עַל דֶּרֶךְ שֶׁעָבַד אֱנוֹשׁ וְאַנְשֵׁי דּוֹרוֹ תְּחִלָּה. שחשבו שרצון הבורא הוא שיעבדו את הגלגלים והכוכבים (לעיל א,א).
שֶׁמָּא תָּשׁוּט בְּעֵין לִבְּךָ וְתִרְאֶה. תהרהר ותעלה על דעתך. שֶׁחָלַק יי אוֹתָם לְכָל הָעַמִּים לִהְיוֹתָם חַיִּים וְהוֹוִים וְנִפְסָדִים כְּמִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם. ה' נתן את מערכת הגלגלים בעולם כדי שעל ידיהם יהיו יצורי העולם מתקיימים במחזוריות של קיום וכיליון כדרך טבעו של עולם (ראה הלכות יסודי התורה ד,ג-ו). לִהְיוֹתָם. כדי שיהיו. סַרְסוּר. מתווך.
ב. סְפָרִים רַבִּים חִבְּרוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בַּעֲבוֹדָתָהּ, הֵיאַךְ עִקַּר עֲבוֹדָתָהּ וּמַה מִּשְׁפָּטָהּ וּמַעֲשֶׂיהָ. צִוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא לִקְרוֹת בְּאוֹתָן הַסְּפָרִים כְּלָל, וְלֹא נְהַרְהֵר בָּהּ וְלֹא בְּדָבָר מִדְּבָרֶיהָ, וַאֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל בִּדְמוּת הַצּוּרָה אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם" (ויקרא יט,ד). וּבָעִנְיָן הַזֶּה נֶאֱמַר: "וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ" (דברים יב,ל) – שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל עַל דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ הֵיאַךְ הוּא, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אַתָּה עוֹבֵד, שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לְךָ לְהִפָּנוֹת אַחֲרֶיהָ וְלַעֲשׂוֹת כְּמַה שֶּׁהֵן עוֹשִׂים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי" (שם). ג וְכָל הַלָּאוִין הָאֵלּוּ בְּעִנְיָן אֶחָד הֵן, וְהוּא שֶׁלֹּא יִפָּנֶה אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה. וְכָל הַנִּפְנֶה אַחֲרֶיהָ בְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה.
וְלֹא עֲבוֹדָה זָרָה בִּלְבַד הוּא שֶׁאָסוּר לְהִפָּנוֹת אַחֲרֶיהָ בְּמַחֲשָׁבָה, אֶלָּא כָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לָאָדָם לַעֲקֹר עִקָּר מֵעִקְּרֵי הַתּוֹרָה, מֻזְהָרִין אָנוּ שֶׁלֹּא לְהַעֲלוֹתָהּ עַל לִבֵּנוּ, וְלֹא נַסִּיחַ דַּעְתֵּנוּ לְכָךְ וּנְחַשֵּׁב וְנִמָּשֵׁךְ אַחַר הִרְהוּרֵי הַלֵּב. מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְצָרָה, וְלֹא כָּל הַדֵּעוֹת יְכוֹלוֹת לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת עַל בֻּרְיוֹ, וְאִם יִמָּשֵׁךְ כָּל אָדָם אַחַר מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ – נִמְצָא מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם לְפִי קֹצֶר דַּעְתּוֹ.
כֵּיצַד? פְּעָמִים יָתוּר אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה, וּפְעָמִים יְחַשֵּׁב בְּיִחוּד הַבּוֹרֵא שֶׁמָּא הוּא שֶׁמָּא אֵינוֹ, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, מַה לְּאָחוֹר; וּפְעָמִים בַּנְּבוּאָה שֶׁמָּא הִיא אֱמֶת שֶׁמָּא אֵינָהּ; וּפְעָמִים בַּתּוֹרָה שֶׁמָּא הִיא מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁמָּא אֵינָהּ. וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַמִּדּוֹת שֶׁיָּדוּן בָּהֶן עַד שֶׁיֵּדַע הָאֱמֶת עַל בֻּרְיוֹ, וְנִמְצָא יוֹצֵא לִידֵי מִינוּת.
וְעַל עִנְיָן זֶה הִזְהִירָה תּוֹרָה, וְנֶאֱמַר בָּהּ: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר טו,לט), כְּלוֹמַר לֹא יִמָּשֵׁךְ כָּל אֶחָד מִכֶּם אַחַר דַּעְתּוֹ הַקְּצָרָה וִידַמֶּה שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ מַשֶּׂגֶת הָאֱמֶת. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" – זוֹ מִינוּת, "וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" – זוֹ זְנוּת. וְלָאו זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גּוֹרֵם לָאָדָם לְטָרְדוֹ מִן הָעוֹלָם הַבָּא – אֵין בּוֹ מַלְקוּת.
ב. וַאֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל בִּדְמוּת הַצּוּרָה אָסוּר. שו"ע יו"ד קמב,טו, או"ח שז,טו-טז. וַאֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל בִּדְמוּת הַצּוּרָה אָסוּר. משום שנהנה בראייה זו (שו"ע), אך אם אינו מתכוון ליהנות, מותר (רמ"א). וכתבו האחרונים שמדובר דווקא בצורה שנעשתה לשם עבודה זרה, אבל אם נעשתה ליופי, מותר (ש"ך ומג"א; לפירוט נוסף בעניין ולאיסור קריאה בספרי עבודה זרה ואיסורים נוספים ראה הרחבות: 'הרחקות מעבודה זרה', עמ' 774).
ב. לְהִפָּנוֹת אַחֲרֶיהָ. להיגרר אחריה.
ג. וְכָל הַלָּאוִין הָאֵלּוּ בְּעִנְיָן אֶחָד הֵן. האזהרות שנזכרו כאן (פן תשא, פן יפתה, אל תפנו, פן תדרש) — מתייחסות לאותו עניין, ומשום כך הן נמנות בתור לאו אחד.
נַסִּיחַ דַּעְתֵּנוּ לְכָךְ. נפנה את מחשבתנו לדבר. קְצָרָה. מוגבלת. עַל בֻּרְיוֹ. באופן ברור.
מַה לְּמַעְלָה. מן הרקיע. מַה לְּמַטָּה. מן הארץ. מַה לְּפָנִים. מה היה קודם הבריאה. מַה לְּאָחוֹר. מה יהיה בעתיד. וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַמִּדּוֹת שֶׁיָּדוּן בָּהֶן עַד שֶׁיֵּדַע הָאֱמֶת עַל בֻּרְיוֹ. אינו מכיר את דרכי העיון והראיות הנחוצות כדי להגיע לחקר האמת בשאלות אלו. מִינוּת. כפירה.
לְטָרְדוֹ מִן הָעוֹלָם הַבָּא. לאבד את חלקו בעולם הבא. אֵין בּוֹ מַלְקוּת. שאין לוקים על עברה אלא אם יש בה מעשה ממשי (הלכות סנהדרין יח,א-ב).
ד. מִצְוַת עֲבוֹדָה זָרָה – כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְווֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יי אֶל מֹשֶׁה, אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יי אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם" וכו' (במדבר טו,כב-כג), וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבַּעֲבוֹדָה זָרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁכָּל הַמּוֹדֶה בָּעֲבוֹדָה זָרָה – כָּפַר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וּבְכָל הַנְּבִיאִים וּבְכָל מַה שֶּׁנִּצְטַוּוּ הַנְּבִיאִים מֵאָדָם עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יי וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם" (שם טו,כג). וְכָל הַכּוֹפֵר בָּעֲבוֹדָה זָרָה – מוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְהִיא עִקַּר כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן.
ד. מִצְוַת עֲבוֹדָה זָרָה. איסור עבודה זרה. כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן. שקולה בחשיבותה ככל המצוות כולן. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה. על פי המסורת. מֵאָדָם. הראשון.
ה. יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה – הֲרֵי הוּא כְּגוֹי לְכָל דְּבָרָיו, וְאֵינוֹ כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַר עַל עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סְקִילָה. וּמְשֻׁמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה – הֲרֵי הוּא מְשֻׁמָּד לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.
וְכֵן הַמִּינִים מִיִּשְׂרָאֵל אֵינָן כְּיִשְׂרָאֵל לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים. וְאֵין מְקַבְּלִין אוֹתָם בִּתְשׁוּבָה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים" (משלי ב,יט). וְהַמִּינִים הֵם הַתָּרִים אַחַר מַחְשְׁבוֹת לִבָּם בְּסִכְלוּת בַּדְּבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ, עַד שֶׁנִּמְצְאוּ עוֹבְרִים עַל גּוּפֵי תּוֹרָה לְהַכְעִיס, בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ, בְּיָד רָמָה, וְאוֹמְרִין שֶׁאֵין בָּזֶה עָוֹן. וְאָסוּר לְסַפֵּר עִמָּהֶן וּלְהָשִׁיב עֲלֵיהֶן תְּשׁוּבָה כְּלָל, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ" (שם ה,ח, ושם: וְאַל), וּמַחֲשֶׁבֶת מִין – לַעֲבוֹדָה זָרָה.
ה. וְאֵינוֹ כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַר עַל עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סְקִילָה. כגון גילוי עריות או חילול שבת, שבעברות אלו אינו נעשה כגוי לכל דבריו. וּמְשֻׁמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה. שהמיר את דתו (ראה הלכות תשובה ג,ט).
וְאֵין מְקַבְּלִין אוֹתָם בִּתְשׁוּבָה לְעוֹלָם. לא מתייחסים אליהם בתור בעלי תשובה, אלא הם נשארים בחזקתם, משום שלא ניתן להבחין אם כוונתם טהורה. אך אם שבו בתשובה באופן אמתי, תשובתם מתקבלת ויש להם חלק לעולם הבא (שו"ת הרמב"ם רסד, וראה הלכות תשובה ג,יד). גּוּפֵי תּוֹרָה. דברים עיקריים בתורה. בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ. בזלזול. בְּיָד רָמָה. בגלוי. לְסַפֵּר עִמָּהֶן. לדבר אתם. וּלְהָשִׁיב עֲלֵיהֶן תְּשׁוּבָה כְּלָל. להתווכח אתם. וּמַחֲשֶׁבֶת מִין לַעֲבוֹדָה זָרָה. שסופה של מחשבת מינות להוביל לעבודה זרה.
ה. ישראל שעבד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבריו. אמר אברהם: אף על פי כן אסור לאבד ממונו בידים, מידי דהוה אמסור. אבל אם נשא גויה ואין לו זרע כשר ודאי מותר לאבדו או ליטלו מעצמו.
ו. כָּל הַמּוֹדֶה בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִיא אֱמֶת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֲבָדָהּ – הֲרֵי זֶה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא. וְאֶחָד הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה וְאֶחָד הַמְגַדֵּף אֶת הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יי הוּא מְגַדֵּף" (במדבר טו,ל). לְפִיכָךְ תּוֹלִין עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כְּמוֹ שֶׁתּוֹלִין אֶת הַמְגַדֵּף, וּשְׁנֵיהֶן נִסְקָלִין.
וּמִפְּנֵי זֶה כָּלַלְתִּי דִּין הַמְגַדֵּף בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁשְּׁנֵיהֶם כּוֹפְרִים בָּעִקָּר הֵן. ז וְאֵלּוּ הֵן דִּינֵי הַמְגַדֵּף:
אֵין הַמְגַדֵּף חַיָּב סְקִילָה עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁם הַמְיֻחָד שֶׁל אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת, שֶׁהוּא אַלֶ"ף דָּלֶ"ת נוּ"ן יוֹ"ד, וִיבָרֵךְ אוֹתוֹ בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנֹקֵב שֵׁם יי" (ויקרא כד,טז) – עַל הַשֵּׁם הַמְיֻחָד חַיָּב סְקִילָה, וְעַל שְׁאָר הַכִּנּוּיִין בְּאַזְהָרָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁמְּפָרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל שֵׁם יוֹ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א, וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁעַל שְׁנֵיהֶם הוּא נִסְקָל.

ו. מְחָרֵף וּמְגַדֵּף. מבזה ומקלל. וְאֶחָד… וְאֶחָד. שווים בחומרתם ובעונשם.

לְפִיכָךְ תּוֹלִין עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה וכו'. לאחר סקילתו תולים אותו על קורת עץ עד סמוך לשקיעת החמה (ראה הלכות סנהדרין טו,ו-ז).
דִּין הַמְגַדֵּף. דינו של המקלל את השם.

ז. עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ. שיבטא בשפתיו. אַלֶ"ף דָּלֶ"ת נוּ"ן יוֹ"ד. 'שם אדנות' שהוא אופן ההגייה של שם המפורש שנכתב יו"ד ה"י וא"ו ה"י ('שם הויה') (ראה הלכות תפילה יד,י). וִיבָרֵךְ אוֹתוֹ. יקלל אותו (בלשון נקייה). הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין. אחד משבעה שמות השם (ראה הלכות יסודי התורה ו,ב). עַל הַשֵּׁם הַמְיֻחָד חַיָּב סְקִילָה. אם קילל באחד משמות השם שאינם נמחקים. וְעַל שְׁאָר הַכִּנּוּיִין בְּאַזְהָרָה. אם קילל באחד מכינויי השם כגון 'רחום' ו'חנון' (ראה הלכות יסודי התורה ו,ה), עובר בלאו ואינו נסקל (ראה גם הלכות ממרים ה,ב; וראה עוד הלכות סנהדרין כו,ג. וגוי שקילל בכינוי חייב מיתה — הלכות מלכים ט,ג). וְיֵשׁ מִי שֶׁמְּפָרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל שֵׁם יוֹ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א. אלא אם קילל את שם הויה. שְׁנֵיהֶם. הן שם הויה והן שם אדנות.
ז. וִיבָרֵךְ אוֹתוֹ בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין. ויש חולקים וסוברים שאינו נסקל עד שיקלל בשם המפורש (ראה כס"מ).
ח. אַזְהָרָה שֶׁל מְגַדֵּף מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל" (שמות כב,כז). בְּכָל יוֹם וָיוֹם דָּנִין אֶת הָעֵדִים בְּכִנּוּי: 'יַכֶּה יוֹסֵי אֶת יוֹסֵי'. נִגְמַר הַדִּין – מוֹצִיאִין אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ, וְשׁוֹאֲלִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּעֵדִים וְאוֹמְרִין לוֹ: 'אֱמוֹר מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ בְּפֵרוּשׁ', וְהוּא אוֹמֵר. וְהַדַּיָּנִין עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן וְקוֹרְעִין, וְלֹא מְאַחִין. וְהָעֵד הַשֵּׁנִי אוֹמֵר: 'אַף אֲנִי כְּמוֹתוֹ שָׁמַעְתִּי'. וְאִם הָיוּ עֵדִים רַבִּים, צָרִיךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם לוֹמַר: 'כָּזֶה שָׁמַעְתִּי'.
ח. דָּנִין אֶת הָעֵדִים. בודקים את עדותם.
בְּכִנּוּי. כדי להימנע מלהזכיר את קללת השם בפירוש. יַכֶּה יוֹסֵי אֶת יוֹסֵי. 'יוסי' הוא כינוי לשם השם, שבשניהם יש ארבע אותיות. מוֹצִיאִין אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ. מלבד הדיינים והעדים. בְּפֵרוּשׁ. בלא כינוי. עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן. מפאת כבוד שם המפורש. וְלֹא מְאַחִין. לא מחברים את הקרע בחיבור מעולה שייראה כאילו לא נקרע (ראה הלכות אבל ט,ג). אַף אֲנִי כְּמוֹתוֹ שָׁמַעְתִּי. ואינו רשאי לחזור על קללת השם במפורש.
ח. וְהַדַּיָּנִין עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן וְקוֹרְעִין. שו"ע יו"ד שמ,לז. וְהַדַּיָּנִין עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן וְקוֹרְעִין. אבל העדים (שכבר קרעו בשעת הקללה) אינם צריכים לקרוע פעם נוספת (שו"ע). וְלֹא מְאַחִין. ומותר לחבר את מקום הקרע בצורות תפירה אחרות (שו"ע).
ט. מְגַדֵּף שֶׁחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר – אֵינוֹ כְּלוּם, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁגִּדֵּף בְּעֵדִים – נִסְקָל. מִי שֶׁגִּדֵּף אֶת הַשֵּׁם בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה – קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ וְהוֹרְגִין אוֹתוֹ. וְאִם לֹא הֲרָגוּהוּ קַנָּאִין, וּבָא לְבֵית דִּין – אֵינוֹ נִסְקָל, עַד שֶׁיְּבָרֵךְ בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִין.
ט. בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. שיעור אמירת 'שלום עליך רבי' (הלכות שבועות ב,יז). בדרך כלל, חזרה תוך כדי דיבור מבטלת את האמירה הקודמת, אך כאן אין כלל זה תקף (ראה גם לקמן ג,ד). אֵינוֹ כְּלוּם. אין חזרתו מועילה. קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. המקנאים לכבוד ה' רשאים להורגו בשעת מעשה (ראה גם הלכות סנהדרין יח,ו). בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִין. ראה לעיל ה"ז.
י. כָּל הַשּׁוֹמֵעַ בִּרְכַּת הַשֵּׁם – חַיָּב לִקְרֹעַ, וַאֲפִלּוּ עַל בִּרְכַּת הַכִּנּוּי חַיָּב לִקְרֹעַ. וְהוּא שֶׁיִּשְׁמָעֶנָּה מִיִּשְׂרָאֵל. וְאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ אוֹ הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַשּׁוֹמֵעַ. אֲבָל הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַגּוֹי – אֵינוֹ חַיָּב לִקְרֹעַ. וְלֹא קָרְעוּ אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁרַבְשָׁקֵה מְשֻׁמָּד הָיָה.
כָּל הָעֵדִים וְהַדַּיָּנִין סוֹמְכִין יְדֵיהֶן אֶחָד אֶחָד עַל רֹאשׁ הַמְגַדֵּף, וְאוֹמְרִין לוֹ: 'דָּמְךָ בְּרֹאשְׁךָ, שֶׁאַתָּה גָּרַמְתָּ לְךָ'. וְאֵין בְּכָל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין מִי שֶׁסּוֹמְכִין עָלָיו אֶלָּא מְגַדֵּף בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ" (ויקרא כד,יד).
י. וַאֲפִלּוּ עַל בִּרְכַּת הַכִּנּוּי. שקילל בכינוי (ראה לעיל ה"ז). הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַשּׁוֹמֵעַ. כגון ששומע מהעדים ששמעו (ראה לעיל ה"ח). אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא. פקידי המלך חזקיהו ששמעו את קללת השם מפי רבשקה שר צבא מלך אשור (ראה ישעיהו לז,ד).

י. שו"ע יו"ד שמ,לז. וַאֲפִלּוּ עַל בִּרְכַּת הַכִּנּוּי. וכתב הרמ"א שאם הזכיר את השם בלשון לעז נחשב כברכת הכינוי. וְהוּא שֶׁיִּשְׁמָעֶנָּה מִיִּשְׂרָאֵל. נחלקו הפוסקים בדין שומע קללת השם מישראל מומר, יש אומרים שקורע (רמ"א) ויש אומרים שאינו קורע (ב"ח). אֲבָל הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַגּוֹי אֵינוֹ חַיָּב לִקְרֹעַ. יש ראשונים הסוברים שאינו קורע כאשר הגוי מקלל בכינוי, אך אם שמע את הגוי מקלל בשם השם חייב לקרוע (רמב"ן וטור).

תקציר הפרק 

פרק ב בהלכות עבודה זרה

האיסור לפנות אחר עבודה זרה

🔹 אסור לעבוד עבודה זרה גם אם העובד מבין שה' הוא הבורא, והוא עובד את הכוכב רק כמתווך בינו ובין ה'. אסור אפילו לקרוא בספרי עבודת כוכבים, או בכלל לחשוב מחשבות הגורמות לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה, משום שלא בכל אדם יש דעת להשיג את האמת על בוריה.
🔹 המגדף (מקלל את ה') דומה לעובד עבודה זרה, משום ששניהם כופרים בעיקר, ולפיכך שניהם נתלים לאחר מיתתם. מגדף חייב רק כאשר הזכיר שם אדנות או הויה, וקילל אותו באחד מן השמות שאינם נמחקים. כל השומע אדם שמקלל את ה', אפילו בכינוי, חייב לקרוע את בגדיו.

🗯🗯🗯
הרמב"ם אומר שאף פנייה לישות מסוימת כתיווך בין האדם לבין ה' היא ע"ז. דין זה הוא הבסיס לוויכוח גדול בין חכמי ישראל האם מותר לומר פיוטים שיש בהם פנייה בבקשה למלאכים (כגון "מכניסי רחמים" או "ברכוני לשלום").

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר המדע ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. מהו עיקר הציווי בעבודה זרה?

א. שלא לעבוד אחד מכל הברואים.
ב. שלא להשתחוות לאחד מכל הברואים.
ג. שלא לחשוב שאחד מהברואים הוא אלוה.
ד. שלא לחשוב שאחד מהברואים הוא הבורא.

[פרק ב', הלכה א']

2. איזו מחשבה אסור להעלות על לבנו?

א. מחשבת עבודה זרה.
ב. מחשבת עריות.
ג. מחשבה על מהות מציאות ה'.
ד. מחשבה הגורמת לעקור עיקר מעיקרי התורה.

[פרק ב', הלכה ג']

3. מהו דין המינים מישראל?

א. אינן כישראל לדבר מן הדברים.
ב. אין מקבלים אותם בתשובה לעולם.
ג. אסור לספר עמהן.
ד. כל התשובות נכונות.

[פרק ב', הלכה ה']

4. מדוע כלל הרמב"ם את דין המגדף בהלכות עבודה זרה?

א. משום ששניהם כופרים בעיקר.
ב. משום ששניהם חייבים סקילה.
ג. משום ששניהם נידונים בתלייה.
ד. משום ששניהם הוזכרו באותו פסוק.

[פרק ב', הלכה ו']

5. על איזה שם חייב המגדף סקילה?

א. על שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א.
ב. על שם אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד.
ג. על שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ועל שם אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד.
ד. על כל אחד מן השמות שאינן נמחקין.

[פרק ב', הלכה ז']

6. מהו דין המגדף את השם בשם עבודה זרה?

א. אינו חייב מיתה.
ב. קנאין פוגעין בו והורגין אותו.
ג. חייב סקילה בבית דין.
ד. חייב שריפה בבית דין.

[פרק ב', הלכה ט']

תשובות
1-א 2-ד 3-ד 4-א 5-ג 6-ב

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן