פרק ב', הלכות עירובין, ספר זמנים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁעֵרְבוּ כֻּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן שֶׁלֹּא עֵרֵב עִמָּהֶן, בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין שׁוֹכֵחַ – הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עֲלֵיהֶן, וְאָסוּר לְכֻלָּן לְהוֹצִיא מִבָּתֵּיהֶן לֶחָצֵר אוֹ מֵחָצֵר לְבָתֵּיהֶן. בִּטֵּל לָהֶן זֶה שֶׁלֹּא עֵרֵב רְשׁוּת חֲצֵרוֹ בִּלְבַד – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מִבָּתֵּיהֶם לֶחָצֵר וּמֵחָצֵר לְבָתֵּיהֶם, אֲבָל לְבֵיתוֹ אָסוּר. בִּטֵּל לָהֶן רְשׁוּת בֵּיתוֹ וּרְשׁוּת חֲצֵרוֹ – הֲרֵי כֻּלָּן מֻתָּרִין: הֵן מֻתָּרִין מִפְּנֵי שֶׁעֵרְבוּ, וַהֲרֵי בִּטֵּל לָהֶן רְשׁוּת בֵּיתוֹ וַחֲצֵרוֹ, וְגַם הוּא מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ רְשׁוּת, וַהֲרֵי הוּא כְּאוֹרֵחַ אֶצְלָם, וְהָאוֹרֵחַ אֵינוֹ אוֹסֵר.
א. בִּטֵּל לָהֶן זֶה שֶׁלֹּא עֵרֵב רְשׁוּת. ועל ידי כך העביר להם את רשותו ומותרים לטלטל, שאין מי שאוסר עליהם.
ב. הַמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ סְתָם – רְשׁוּת חֲצֵרוֹ בִּטֵּל, רְשׁוּת בֵּיתוֹ לֹא בִּטֵּל. וְהַמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לִבְנֵי חָצֵר – צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּפֵרוּשׁ, וְאוֹמֵר: 'רְשׁוּתִי מְבֻטֶּלֶת לְךָ וּלְךָ וּלְךָ'. וְהַיּוֹרֵשׁ מְבַטֵּל רְשׁוּת, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת מוֹרִישׁוֹ בְּשַׁבָּת, שֶׁהַיּוֹרֵשׁ תַּחַת מוֹרִישׁוֹ הוּקַם לְכָל דָּבָר. וּבִטּוּל רְשׁוּת בְּשַׁבָּת מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה.
ב. הַמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ סְתָם. ולא פירש איזו רשות. שֶׁהַיּוֹרֵשׁ תַּחַת מוֹרִישׁוֹ הוּקַם לְכָל דָּבָר. וכשם שהמוריש היה יכול לבטל רשותו בשבת כך גם היורש (ראה עוד לקמן ה"ז).
ג. בִּטְּלוּ אֵלּוּ הַמְעָרְבִין רְשׁוּתָם לָזֶה שֶׁלֹּא עֵרֵב – הוּא מֻתָּר, שֶׁהֲרֵי נִשְׁאַר לְבַדּוֹ, וְהֵן אֲסוּרִין, שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לָהֶן רְשׁוּת. וְאֵין אוֹמְרִין: יִהְיוּ כְּאוֹרְחִין אֶצְלוֹ, שֶׁאֵין רַבִּים אוֹרְחִים הוֹלְכִין אֵצֶל אֶחָד.
ג. וְאֵין אוֹמְרִין יִהְיוּ כְּאוֹרְחִין אֶצְלוֹ. ויהיו מותרים בטלטול כדין יחיד שביטל רשותו שנעשה כאורח לאלו שביטלו (לעיל ה"א).
ד. הָיוּ אֵלּוּ שֶׁלֹּא עֵרְבוּ שְׁנַיִם אוֹ יָתֵר, אִם בִּטְּלוּ רְשׁוּתָם לַמְעָרְבִין – הַמְעָרְבִין מֻתָּרִין, וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא עֵרְבוּ אֲסוּרִין. וְאֵין הַמְעָרְבִין יְכוֹלִין לְבַטֵּל רְשׁוּתָם לַשְּׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵרְבוּ, שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן אוֹסֵר עַל חֲבֵרוֹ. וַאֲפִלּוּ חָזַר הָאֶחָד שֶׁלֹּא עֵרֵב וּבִטֵּל רְשׁוּתוֹ לַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא עֵרֵב – הֲרֵי זֶה אָסוּר, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבִּטְּלוּ לוֹ הַמְעָרְבִין אָסוּר הָיָה. אֶחָד שֶׁעֵרֵב אֵינוֹ מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵרֵב, אֲבָל הָאֶחָד שֶׁלֹּא עֵרֵב מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לָאֶחָד שֶׁעֵרֵב.
ד. וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא עֵרְבוּ אֲסוּרִין. מכיוון שהם רבים אינם נחשבים כאורחים אצל המערבים. וְאֵין הַמְעָרְבִין יְכוֹלִין לְבַטֵּל רְשׁוּתָם לַשְּׁנַיִם… שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן אוֹסֵר עַל חֲבֵרוֹ. שני אלו שלא עירבו אוסרים זה על זה, שכן לא עירבו ולא ביטלו רשות. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבִּטְּלוּ לוֹ הַמְעָרְבִין אָסוּר הָיָה. לטלטל בחצר מחמת חברו שלא עירב. אֶחָד שֶׁעֵרֵב אֵינוֹ מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵרֵב. כגון שהיו שלושה דיירים ושניים מהם עירבו ביניהם והשלישי לא עירב, אין אחד מהשניים יכול לבטל רשותו לזה שלא עירב, שחברו אוסר עליהם. אֲבָל הָאֶחָד שֶׁלֹּא עֵרֵב מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לָאֶחָד שֶׁעֵרֵב. ובמקרה זה המערב שביטלו לו יהיה מותר, וחברו שעירב עמו אסור מכיוון שלא ביטלו לו את הרשות (מרכבת המשנה).
ה. כְּשֵׁם שֶׁבַּעַל בַּיִת זֶה מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לְבַעַל בַּיִת זֶה בְּחָצֵר אַחַת, כָּךְ מְבַטְּלִין מֵחָצֵר לְחָצֵר. וּמְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין. כֵּיצַד? שְׁנַיִם שֶׁשְּׁרוּיִין בֶּחָצֵר וְלֹא עֵרְבוּ – אֶחָד מֵהֶן מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לַשֵּׁנִי, וְנִמְצָא הַשֵּׁנִי מְטַלְטֵל בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁבִּטֵּל לוֹ חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה צְרָכָיו; וְחוֹזֵר הַשֵּׁנִי וּמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לָרִאשׁוֹן, וּמְטַלְטֵל הָרִאשׁוֹן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁבִּטֵּל לוֹ; וְכֵן כַּמָּה פְּעָמִים. וְיֵשׁ בִּטּוּל רְשׁוּת בְּחֻרְבָּה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִיא בְּחָצֵר.
ה. מְבַטְּלִין מֵחָצֵר לְחָצֵר. שתי חצרות הפתוחות זו לזו, יכולים בני אחת מהן לבטל רשותם לבני האחרת ויהיו בני האחרת מותרים בטלטול בשתי החצרות. כֵּיצַד. מבטלין וחוזרין ומבטלין. וְיֵשׁ בִּטּוּל רְשׁוּת בְּחֻרְבָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁהִיא בְּחָצֵר. שני בתים הפתוחים לחורבה ואוסרים זה על זה (לקמן ג,יז) יכולים לבטל רשותם ויהיו מותרים בטלטול, כשם שבעלי בתים שבחצר יכולים לבטל רשותם זה לזה.
ו. מִי שֶׁבִּטֵּל רְשׁוּתוֹ וְחָזַר וְטִלְטֵל בָּרְשׁוּת שֶׁבִּטֵּל: אִם בְּמֵזִיד הוֹצִיא – הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עֲלֵיהֶן, שֶׁהֲרֵי לֹא עָמַד בְּבִטּוּלוֹ; וְאִם בְּשׁוֹגֵג הוֹצִיא – אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶן, שֶׁהֲרֵי הוּא עוֹמֵד בְּבִטּוּלוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא קָדְמוּ וְהֶחֱזִיקוּ אֵלּוּ שֶׁבִּטֵּל לָהֶן. אֲבָל אִם קָדְמוּ וְהֶחֱזִיקוּ וְהוֹצִיאוּ, אִם חָזַר הוּא וְהוֹצִיא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶן.
ו. וְחָזַר וְטִלְטֵל בָּרְשׁוּת שֶׁבִּטֵּל. ועל ידי כך הראה שחוזר בו מביטולו. שֶׁהֲרֵי לֹא עָמַד בְּבִטּוּלוֹ. שפעולת ההוצאה מבטאת שחזר בו מביטולו. קָדְמוּ וְהֶחֱזִיקוּ וְהוֹצִיאוּ. עשו פעולת חזקה על ידי שהוציאו כלים לרשות שביטל להם.
ז. שְׁנֵי בָּתִּים בִּשְׁנֵי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים וְהִקִּיפוּם גּוֹיִם מְחִצָּה בְּשַׁבָּת – אֵין מְבַטְּלִין זֶה לָזֶה, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶן לְעָרֵב מֵאֶמֶשׁ.
אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד מִן הַשּׁוּק: אִם מֵת מִבְּעוֹד יוֹם – הֲרֵי הַיּוֹרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ מִבְּנֵי הֶחָצֵר אוֹסֵר עֲלֵיהֶן; וְאִם מֵת מִשֶּׁחָשֵׁכָה – אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶן. אֶחָד מִן הַשּׁוּק שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר: אִם מִבְּעוֹד יוֹם מֵת – אֵינוֹ אוֹסֵר, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּן מְעֹרָבִין; וְאִם מֵת מִשֶּׁחָשֵׁכָה – אוֹסֵר עֲלֵיהֶן, עַד שֶׁיְּבַטֵּל לָהֶן רְשׁוּת מוֹרִישׁוֹ.
ז. שְׁנֵי בָּתִּים בִּשְׁנֵי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים. ואינם יכולים לערב ביניהם לפי שרשות הרבים מפרידה ביניהם. וְהִקִּיפוּם גּוֹיִם מְחִצָּה בְּשַׁבָּת. ועל ידי כך נעשו הבתים כרשות אחת ואוסרים זה על זה לטלטל מהבית לרשות שביניהם ללא עירוב. הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶן לְעָרֵב מֵאֶמֶשׁ. ושעת בין השמשות היא הקובעת לעניין העירוב (לעיל א,כא), ומשלא הייתה אפשרות לערב בשעה זו, שוב אי אפשר.
אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר. שעירב עם שאר בני החצר. וְהִנִּיחַ רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד מִן הַשּׁוּק. שלא עירב עם בני החצר. אִם מֵת מִבְּעוֹד יוֹם… אוֹסֵר עֲלֵיהֶן וְאִם מֵת מִשֶּׁחָשֵׁכָה אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶן. שחלות העירוב היא בכניסת השבת, ואם בזמן זה היו בני החצר מעורבים ומותרים בטלטול, מותרים לכל השבת אף אם הצטרפו במהלך השבת אחרים שלא עירבו עמהם (ראה לקמן ג,כה). עַד שֶׁיְּבַטֵּל לָהֶן רְשׁוּת מוֹרִישׁוֹ. כדלעיל ה"ב.
ח. יִשְׂרָאֵל וְגֵר שֶׁשְּׁרוּיִין בִּמְעָרָה אַחַת, וּמֵת הַגֵּר מִבְּעוֹד יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר בִּנְכָסָיו עַד שֶׁחָשֵׁכָה – הֲרֵי זֶה הַמַּחֲזִיק אוֹסֵר עַד שֶׁיְּבַטֵּל, שֶׁהֲרֵי הוּא כְּיוֹרֵשׁ. וְאִם מֵת הַגֵּר מִשֶּׁחָשֵׁכָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר בִּנְכָסָיו – אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו, אֶלָּא בְּהֶתֵּרוֹ הָרִאשׁוֹן הוּא עוֹמֵד.
ח. יִשְׂרָאֵל וְגֵר שֶׁשְּׁרוּיִן בִּמְעָרָה אַחַת. ועירבו ביניהם. וּמֵת הַגֵּר מִבְּעוֹד יוֹם. ודינו של גר ללא יורשים הוא שכל הקודם להחזיק בנכסיו זכה בהם (הלכות זכייה ומתנה א,ו). אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר בִּנְכָסָיו עַד שֶׁחֲשֵׁכָה הֲרֵי זֶה הַמַּחֲזִיק אוֹסֵר. אף שבתחילת השבת לא היה אדם שאסר על הישראל, מכיוון שהייתה אפשרות להחזיק בהם כבר מבעוד יום הרי האחר אוסר אף אם החזיק משחשכה. שֶׁהֲרֵי הוּא כְּיוֹרֵשׁ. ראה לעיל ה"ב. וְאִם מֵת הַגֵּר מִשֶּׁחָשֵׁכָה… אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו. שבשעת החשכה לא היה הישראל מוחזק בנכסים, ומכיוון שבשעה זו לא אסר הגר על הישראל שעמו (שהרי עירבו יחד), נשארת רשותו מותרת לכל השבת.
ט. יִשְׂרָאֵל הַדָּר עִם הַנָּכְרִי אוֹ עִם גֵּר תּוֹשָׁב בֶּחָצֵר – אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו, שֶׁדִּירַת הַגּוֹי אֵינָהּ דִּירָה, אֶלָּא כִּבְהֵמָה הוּא חָשׁוּב. וְאִם הָיוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹ יָתֵר וְגוֹי שׁוֹכֵן עִמָּהֶן – הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עֲלֵיהֶן. וְדָבָר זֶה גְּזֵרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְשַׁכְּנוּ גּוֹי עִמָּהֶן, שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ מִמַּעֲשָׂיו. וְלָמָּה לֹא גָּזְרוּ בְּיִשְׂרָאֵל אֶחָד וְגוֹי אֶחָד? מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ דָּבָר מָצוּי, שֶׁהֲרֵי יִפְחַד שֶׁמָּא יִתְיַחֵד עִמּוֹ וְיַהַרְגֶנּוּ, וּכְבָר אָסְרוּ לְהִתְיַחֵד עִם הַגּוֹי.
ט. גֵּר תּוֹשָׁב. גוי המתגורר בארץ ישראל וקיבל עליו לקיים שבע מצוות בני נח (הלכות עבודה זרה י,ו). וּכְבָר אָסְרוּ לְהִתְיַחֵד עִם הַגּוֹי. הלכות רוצח ושמירת הנפש יב,ז.
י. שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים וְגוֹי הַשּׁוֹכְנִים בְּחָצֵר אַחַת, וְעֵרְבוּ הַיִּשְׂרְאֵלִים לְעַצְמָן – לֹא הוֹעִילוּ כְּלוּם. וְכֵן אִם בִּטְּלוּ לַגּוֹי אוֹ בִּטֵּל לָהֶם אוֹ בִּטְּלוּ הַיִּשְׂרְאֵלִים זֶה לָזֶה וְנַעֲשׂוּ כְּיָחִיד עִם הַגּוֹי – לֹא הוֹעִילוּ כְּלוּם, שֶׁאֵין עֵרוּב מוֹעִיל בִּמְקוֹם גּוֹי, וְאֵין בִּטּוּל רְשׁוּת מוֹעִיל בִּמְקוֹם גּוֹי. וְאֵין לָהֶם תַּקָּנָה אֶלָּא שֶׁיִּשְׂכְּרוּ מִמֶּנּוּ רְשׁוּתוֹ, וְיֵעָשֶׂה הַגּוֹי כְּאִלּוּ הוּא אוֹרֵחַ עִמָּהֶן. וְכֵן אִם הָיוּ גּוֹיִם רַבִּים – מַשְׂכִּירִים רְשׁוּתָם לַיִּשְׂרְאֵלִים, וְהַיִּשְׂרְאֵלִים מְעָרְבִין וּמֻתָּרִין. וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד שֶׁשָּׂכַר מִן הַגּוֹי – מְעָרֵב עִם שְׁאָר הַיִּשְׂרְאֵלִים וְיֻתְּרוּ כֻּלָּם, וְאֵין כָּל אֶחָד וְאֶחָד צָרִיךְ לִשְׂכֹּר מִן הַגּוֹי.
י. אוֹ בִּטְּלוּ הַיִּשְׂרְאֵלִים זֶה לָזֶה וְנַעֲשׂוּ כְּיָחִיד עִם הַגּוֹי לֹא הוֹעִילוּ כְּלוּם. ואינם מותרים כדין יחיד הדר עם הגוי (בהלכה הקודמת), לפי ששם ההיתר נובע מכך שאינו מצוי שהיחיד יגור עם הגוי, אך אצל רבים שביטלו זה לזה ונעשו כיחיד לא שייך טעם זה. כְּאִלּוּ הוּא אוֹרֵחַ עִמָּהֶן. ואינו אוסר עליהם כדלעיל ה"א.
יא. שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד וְגוֹי דָּרִין בַּפְּנִימִית וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד בַּחִיצוֹנָה, אוֹ שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל וְגוֹי בַּחִיצוֹנָה וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד בַּפְּנִימִית – הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עַל הַחִיצוֹנָה עַד שֶׁיִּשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ, שֶׁהֲרֵי רַגְלֵי שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים וְגוֹי מְצוּיִים שָׁם, וְהַפְּנִימִי מֻתָּר בַּפְּנִימִית.
יא. שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ. וכדי להגיע לחצר הפנימית יש לעבור דרך החצר החיצונה. הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עַל הַחִיצוֹנָה עַד שֶׁיִּשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ. הגוי אוסר עד שישכור ממנו הישראל שבחיצונה את רשותו. שֶׁהֲרֵי רַגְלֵי שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים וְגוֹי מְצוּיִים שָׁם. כולם דורכים ועוברים שם. וְהַפְּנִימִי מֻתָּר בַּפְּנִימִית. שמכיוון שאין עוד ישראלים שגרים שם אין מי שאוסר עליו (ראה לקמן ד,יט).
יב. שׂוֹכְרִין מִן הַגּוֹי אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁהַשְּׂכִירוּת כְּבִטּוּל רְשׁוּת הִיא, שֶׁאֵינָהּ שְׂכִירוּת וַדָּאִית אֶלָּא הֶכֵּר בִּלְבַד. לְפִיכָךְ שׂוֹכְרִין מִן הַגּוֹי אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, וְאִשְׁתּוֹ שֶׁל גּוֹי מַשְׂכֶּרֶת שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְכֵן שְׂכִירוֹ וְשַׁמָּשׁוֹ מַשְׂכִּירִין שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה שְׂכִירוֹ אוֹ שַׁמָּשׁוֹ יִשְׂרְאֵלִי – הֲרֵי זֶה מַשְׂכִּיר שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. שָׁאַל מִן הַגּוֹי מָקוֹם לְהַנִּיחַ בּוֹ חֲפָצָיו וְהִשְׁאִילוֹ – הֲרֵי נִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וּמַשְׂכִּיר שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. הָיוּ לְגוֹי זֶה שְׂכִירִים אוֹ שַׁמָּשִׁים אוֹ נָשִׁים רַבִּים – אִם הִשְׂכִּיר אֶחָד מֵהֶן, דַּיּוֹ.
יב. שׂוֹכְרִין מִן הַגּוֹי אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. אף ששכירות רגילה אסורה בשבת (הלכות שבת כג,יב). אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה. שהוא סכום חסר ערך. וְאִשְׁתּוֹ שֶׁל גּוֹי… וְכֵן שְׂכִירוֹ וְשַׁמָּשׁוֹ מַשְׂכִּירִין שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. אף שהבית אינו שלהם. נִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וּמַשְׂכִּיר שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. זכות השימוש שיש לישראל ברשותו של הגוי מחשיבה אותו כשותף בבית, ולכן יכול להשכיר את הבית שלא מדעתו.
יג. שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים וְגוֹי הַדָּרִים בְּחָצֵר אַחַת, וְשָׂכְרוּ מִן הַגּוֹי בְּשַׁבָּת – חוֹזֵר הָאֶחָד וּמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לַשֵּׁנִי, וּמֻתָּר. וְכֵן אִם מֵת הַגּוֹי בְּשַׁבָּת – מְבַטֵּל הַיִּשְׂרְאֵלִי לְיִשְׂרָאֵל הָאַחֵר, וְיִהְיֶה מֻתָּר לְטַלְטֵל.
יד. גּוֹי שֶׁהִשְׂכִּיר מִגּוֹי: אִם אֵין הָרִאשׁוֹן יָכוֹל לְהוֹצִיא הַגּוֹי הַשֵּׁנִי עַד שֶׁיַּשְׁלִים זְמַן שְׂכִירוּתוֹ – שׂוֹכְרִין מִזֶּה הַגּוֹי הַשֵּׁנִי, שֶׁהֲרֵי נִכְנַס תַּחַת הַבְּעָלִים; וְאִם יֵשׁ רְשׁוּת לָרִאשׁוֹן לְהוֹצִיא אֶת הַגּוֹי הַשּׂוֹכֵר מִמֶּנּוּ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה, אִם לֹא הָיָה הַשֵּׁנִי עוֹמֵד, וְשָׂכְרוּ הַיִּשְׂרְאֵלִים מִן הָרִאשׁוֹן – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין.
יד. הָרִאשׁוֹן. המשכיר. אִם לֹא הָיָה הַשֵּׁנִי עוֹמֵד. השוכר אינו נמצא שם.
טו. חָצֵר שֶׁיִּשְׂרְאֵלִים וְגוֹי שְׁרוּיִין בָּהּ, וְהָיוּ חַלּוֹנוֹת פְּתוּחוֹת מִבֵּית יִשְׂרְאֵלִי זֶה לְבֵית יִשְׂרְאֵלִי זֶה, וְעָשׂוּ עֵרוּב דֶּרֶךְ חַלּוֹנוֹת – אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻתָּרִין לְהוֹצִיא מִבַּיִת לְבַיִת דֶּרֶךְ חַלּוֹנוֹת, הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין לְהוֹצִיא מִבַּיִת לְבַיִת דֶּרֶךְ פְּתָחִים, מִפְּנֵי הַגּוֹי, עַד שֶׁיַּשְׂכִּיר, שֶׁאֵין רַבִּים נַעֲשִׂים בָּעֵרוּב כְּיָחִיד בִּמְקוֹם גּוֹי.
טו. מֻתָּרִין לְהוֹצִיא מִבַּיִת לְבַיִת דֶּרֶךְ חַלּוֹנוֹת. שאין רשות הגוי אוסרת עליהם אלא לטלטל דרך החצר אך לא דרך החלונות. שֶׁאֵין רַבִּים נַעֲשִׂים בָּעֵרוּב כְּיָחִיד בִּמְקוֹם גּוֹי. כדלעיל ה"י, ולכן אף על פי שעירבו ונעשו כיחיד, אין דינם כיחיד הגר עם הגוי ואסורים בטלטול (וראה גם לקמן ה,יח).
טז. יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא אוֹ שֶׁהוּא עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה – הֲרֵי הוּא כְּגוֹי לְכָל דְּבָרָיו, וְאֵין מְעָרְבִין עִמּוֹ, וְאֵינוֹ מְבַטֵּל רְשׁוּת, אֶלָּא שׂוֹכְרִין מִמֶּנּוּ כְּגוֹי. אֲבָל אִם הָיָה מִן הַמִּינִים שֶׁאֵינָן עוֹבְדִין עֲבוֹדָה זָרָה וְאֵין מְחַלְּלִין שַׁבָּת, כְּגוֹן צְדוֹקִים וּבַיְתּוֹסִין וְכָל הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּמִצְוַת עֵרוּב – אֵין מְעָרְבִין עִמּוֹ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֵרוּב, וְאֵין שׂוֹכְרִין מִמֶּנּוּ לְפִי שֶׁאֵינוֹ כְּגוֹי. אֲבָל מְבַטֵּל הוּא רְשׁוּתוֹ לְיִשְׂרָאֵל הַכָּשֵׁר, וְזוֹ הִיא תַּקָּנָתוֹ. וְכֵן אִם הָיָה יִשְׂרָאֵל אֶחָד כָּשֵׁר וְזֶה הַצְּדוֹקִי בֶּחָצֵר – הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו עַד שֶׁיְּבַטֵּל לוֹ.
טז. בְּפַרְהֶסְיָא. בפומבי. הַמִּינִים. כופרים (לפירוטם ראה הלכות תשובה ג,ז). צְדוֹקִים וּבַיְתּוֹסִין. אנשים המערערים על מסורת וסמכות חכמי התורה שבעל פה (ראה שם ג,ח, הלכות ממרים ג,ג).

תקציר הפרק 

פרק ב הלכות עירובין

ביטול רשות והשכרת רשות

כפי שלמדנו בפרק הקודם כאשר אחד מבני המבוי לא ערב, כולם אסורים לטלטל בכל המבוי. בפרק זה מתחדש שכאשר הוא מבטל לכל אחד מבני המבוי את רשותו (אפילו בשבת עצמה) כולם (מלבד מי שביטל) מותרים לטלטל במבוי.
גוי שגר עם ישראל במבוי אינו אוסר עליו. כאשר גוי גר עם שני ישראלים גזרו חכמים שיאסור עליהם לטלטל כדי להרחיק מהגויים שלא ילמדו ממעשיהם. כשמדובר בישראל אחד לא גזרו, שאינו מצוי שיגור ישראל אחד עם גוי. ביטול רשות ועירוב לא מועילים במקרה של גוי ויש צורך לשכור את רשותו. שכירות זו לא נחשבת ממש כשכירות ומותרת בשבת ונעשית אפילו בפחות משווה פרוטה.
ישראל מחלל שבת בפרהסיא או עובד ע"ז נחשב כגוי לעניין זה, אך אם כופר רק במצוות עירוב אינו כגוי ממש ויכול לבטל רשותו.

כיום, כפי שהוסבר כל העיר נחשבת לחצר אחת גדולה וכולם עושים עירוב אחד. אלא שבדרך כלל יש גויים בעיר (או מחללי שבתות) שלהם העירוב לא מועיל. להלכה סומכים על כך שלקצין העיר יש רשות להוציא כל תושב בעיר מביתו וממילא נחשב כאילו רשותו מושכרת.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות עירובין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.אין שיתוף לגוי משום שאינו בכלל כל ישראל ערבין זה בזה?

2.הדרך היחידה לערב כשמנצא גוי היא לשכור ממנו את רשותו?

3.אין הבדל בין יחיד הדר עם גוי לשניים שבטלו רשותם זה לזה?

 

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן