פרק ב', הלכות קרבן פסח, ספר קרבנות
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח אֶלָּא לִמְנוּיָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה" (שמות יב,ד), מְלַמֵּד שֶׁהֵן מִתְמַנִּין עָלָיו כְּשֶׁהוּא חַי. וְאֵלּוּ הַמִּתְמַנִּין עַל הַפֶּסַח הֵן הַנִּקְרָאִין בְּנֵי חֲבוּרָה.
א. אֶלָּא לִמְנוּיָיו. רק למי שהצטרף מראש לאנשים האוכלים את אותו הקרבן. שֶׁנֶּאֱמַר תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה. המילה 'תכוסו' מתפרשת מלשון מניין, כמו בתחילת אותו הפסוק: "ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשֹת" (וראה תרגום אונקלוס). כְּשֶׁהוּא חַי. שצריך להימנות עליו לפני השחיטה (לקמן הי"ד), כשעדיין נקרא 'שה' ולא 'זבח'.
ב. וְיָחִיד שֶׁשָּׁחַט אֶת הַפֶּסַח לְעַצְמוֹ – כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לֶאֱכֹל אֶת כֻּלּוֹ. וּמִשְׁתַּדְּלִין שֶׁלֹּא יִשָּׁחֵט לְכַתְּחִלָּה עַל יָחִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" (שם יב,מז; במדבר ט,יא; ט,יב).
ב. וְיָחִיד שֶׁשָּׁחַט אֶת הַפֶּסַח לְעַצְמוֹ. כשהוא לבדו, בלא חבורה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לֶאֱכֹל אֶת כֻּלּוֹ. שיהיה מסוגל לאכלו לבדו. שֶׁנֶּאֱמַר יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. בלשון רבים, היינו בחבורת אנשים, שראוי יותר לשחוט על הרבים (ברכת אברהם סי' ה).
ג. אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח אֶלָּא עַל מִי שֶׁרָאוּי לֶאֱכֹל. הָיָה אֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה קָטָן אוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה: אִם יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת – שׁוֹחֲטִין עָלָיו; וְאִם לָאו – אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ" (שמות יב,ד) – עַד שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לֶאֱכֹל. אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה וְאֵין כָּל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת – אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶם.
ג. אִם יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת שׁוֹחֲטִין עָלָיו. מותר לשחוט עליו בכלל יתר בני החבורה, שאכילת כזית נחשבת כאכילה גמורה. אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה וְאֵין כָּל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת וכו'. אף שבצירופם יוכלו לאכול את כל השה, אין שוחטים עליהם, שאין אכילת פחות מכזית נחשבת.
ד. אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה נָשִׁים וַעֲבָדִים אוֹ קְטַנִּים וַעֲבָדִים, מִפְּנֵי קַלּוּת שֶׁתִּהְיֶה בֵּינֵיהֶן. אֲבָל עוֹשִׂין חֲבוּרָה כֻּלָּהּ נָשִׁים, אֲפִלּוּ בְּפֶסַח שֵׁנִי, אוֹ כֻּלָּהּ עֲבָדִים. וְשׁוֹחֲטִין עַל הַקְּטַנִּים שֶׁיִּהְיוּ מִכְּלַל בְּנֵי חֲבוּרָה; לֹא שֶׁתִּהְיֶה חֲבוּרָה כֻּלָּהּ קְטַנִּים, שֶׁאֵינָן בְּנֵי דַּעַת.
וְכֵן אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה כֻּלָּהּ חוֹלִין אוֹ זְקֵנִים אוֹ אוֹנְנִין, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכֹל, הוֹאִיל וַאֲכִילָתָן מְעוּטָה, שֶׁמָּא יַשְׁאִירוּ הַפֶּסַח וִיבִיאוּהוּ לִידֵי פְּסוּל. וְאִם עָבְרוּ וְשָׁחֲטוּ עַל חֲבוּרָה זוֹ – כָּשֵׁר. וְכֵן אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה כֻּלָּהּ גֵּרִים, שֶׁמָּא יְדַקְדְּקוּ בּוֹ וִיבִיאוּהוּ לִידֵי פְּסוּל. וְאִם שָׁחֲטוּ עֲלֵיהֶן – כָּשֵׁר.
ד. מִפְּנֵי קַלּוּת שֶׁתִּהְיֶה בֵּינֵיהֶן. שעלולים לבוא יחד לידי פריצות. עוֹשִׂין חֲבוּרָה כֻּלָּהּ נָשִׁים אֲפִלּוּ בְּפֶסַח שֵׁנִי. נשים רשאיות לעשות חבורה בפני עצמן להקריב פסח שני, אף שאינן חייבות בפסח שני אלא הוא רשות להן (כדלקמן ה,ח). וְשׁוֹחֲטִין עַל הַקְּטַנִּים שֶׁיִּהְיוּ מִכְּלַל בְּנֵי חֲבוּרָה. שיצטרפו לחבורה שיש בה גדולים. לֹא שֶׁתִּהְיֶה חֲבוּרָה כֻּלָּהּ קְטַנִּים שֶׁאֵינָן בְּנֵי דַּעַת. ומשום כך עלולים לפסול את הפסח (ערוה"ש קפד,טו, ובדומה לכך כתב בליקו"ה פסחים צא,ב). ויש שהסבירו שאין שוחטים עליהם בפני עצמם מפני שאינם בני חיוב (מאירי פסחים צא,א).
כֻּלָּהּ חוֹלִין אוֹ זְקֵנִים אוֹ אוֹנְנִין. אונן הוא מי שמת לו קרוב משפחה באותו היום, ומחמת הצער ייתכן שלא יאכל הרבה (לפירוט דין אכילת אונן בקרבן פסח ראה לקמן ו,ט). שֶׁמָּא יַשְׁאִירוּ הַפֶּסַח וִיבִיאוּהוּ לִידֵי פְּסוּל. שלא יצליחו לאכול את כולו, ויהיה הבשר נותר ופסול. שֶׁמָּא יְדַקְדְּקוּ בּוֹ וִיבִיאוּהוּ לִידֵי פְּסוּל. משום שאינם בקיאים בהלכות הפסח, עלולים להחמיר ולפסול אותו בלא הצדקה.
ה. שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, אוֹ לְמִי שֶׁאֵין כָּל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת, אוֹ שֶׁשְּׁחָטוֹ לַעֲרֵלִים אוֹ לִטְמֵאִים – פָּסוּל. שְׁחָטוֹ לְמִי שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכֹל וּלְמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לְמוּלִים וְלַעֲרֵלִים, לִטְהוֹרִין וְלִטְמֵאִין – כָּשֵׁר, שֶׁאֵלּוּ הָרְאוּיִין לוֹ אוֹכְלִין כַּהֲלָכָה, וְהָאֲחֵרִים כְּאִלּוּ לֹא חָשַׁב עֲלֵיהֶן.
ה. שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו. לשם אנשים שלא נמנו עליו. לְמִי שֶׁאֵין כָּל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת. שאין ולו אחד מכל החבורה שיכול לאכול כזית. לַעֲרֵלִים אוֹ לִטְמֵאִים. שאסורים לאכול בפסח (לקמן פרק ה). שְׁחָטוֹ לְמִי שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכֹל וּלְמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל וכו'. שחשב על הכשרים ועל הפסולים גם יחד.
ו. שְׁחָטוֹ לְמוּלִין, וְזָרַק דָּם לְשֵׁם מוּלִים וַעֲרֵלִים – פָּסוּל, שֶׁהַזְּרִיקָה חֲמוּרָה, שֶׁהִיא עִקַּר הַקָּרְבָּן. שְׁחָטוֹ לְמוּלִים שֶׁיִּתְכַּפְּרוּ בּוֹ עֲרֵלִים – פָּסוּל, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ מַחֲשֶׁבֶת עֲרֵלִים בַּזְּרִיקָה. שְׁחָטוֹ לָאוֹכְלִין לִזְרֹק דָּמוֹ שֶׁלֹּא לָאוֹכְלִין – הַפֶּסַח כָּשֵׁר, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מַחֲשֶׁבֶת אוֹכְלִין בַּזְּרִיקָה.
ו. וְזָרַק דָּם לְשֵׁם מוּלִים וַעֲרֵלִים פָּסוּל שֶׁהַזְּרִיקָה חֲמוּרָה שֶׁהִיא עִקַּר הַקָּרְבָּן. ולכן פוסלת גם במחשבת מולים וערלים (שלא כשחיטה שכשרה במחשבה כזו). שְׁחָטוֹ לְמוּלִים שֶׁיִּתְכַּפְּרוּ בּוֹ עֲרֵלִים. בזמן השחיטה התכוון שהדם ייזרק לשם הערלים. שֶׁהֲרֵי יֵשׁ מַחֲשֶׁבֶת עֲרֵלִים בַּזְּרִיקָה. שמחשבה הפוסלת בזריקה, פוסלת אף אם חשב על הזריקה בשעת השחיטה (ראה הלכות פסולי המוקדשין טו,י). שְׁחָטוֹ לָאוֹכְלִין לִזְרֹק דָּמוֹ שֶׁלֹּא לָאוֹכְלִין. שחט לשם מי שמסוגל לאכול ממנו כזית, ובשעת השחיטה חשב לזרוק את הדם לשם אלו שאינם מסוגלים לאכול כזית. הַפֶּסַח כָּשֵׁר וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ. הקרבן לא נפסל, ומותר לזרוק את דמו ולהקטיר את חלביו, אך אין יוצאים בו ידי חובת הפסח, וצריכים להקריב קרבן חדש או להידחות לפסח שני. לְפִי שֶׁאֵין מַחֲשֶׁבֶת אוֹכְלִין בַּזְּרִיקָה. שאילו היה חושב בשעת זריקת הדם עצמה שתהיה לשם אלו שאינם מסוגלים לאכול לא היה הקרבן נפסל, אך אי אפשר היה לאכול ממנו מכיוון שנזרק שלא לשם אוכליו. ומשום כך גם אם חשב מחשבה זו בשעת השחיטה הקרבן אינו נפסל ואין יוצאים בו ידי חובה.
ז. מִי שֶׁהוּא בָּרִיא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְחוֹלֶה בִּשְׁעַת זְרִיקָה, אוֹ חוֹלֶה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וּבָרִיא בִּשְׁעַת זְרִיקָה – אֵין שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עָלָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּרִיא מִשְּׁעַת שְׁחִיטָה עַד שְׁעַת זְרִיקָה.
ז. מִי שֶׁהוּא בָּרִיא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְחוֹלֶה בִּשְׁעַת זְרִיקָה. ובאותו הזמן אינו מסוגל לאכול כזית.
ח. שׁוֹחֵט אָדָם עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, בֵּין מִדַּעְתָּן בֵּין שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן. אֲבָל אֵינוֹ שׁוֹחֵט עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִין, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וְלֹא עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא מִדַּעְתָּן. וְאִם שָׁתְקוּ וְלֹא מִחוּ – הֲרֵי זֶה מִדַּעְתָּן.
ח. שׁוֹחֵט אָדָם עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וכו'. ממנה אותם על הפסח אף שלא ברצונם, שהם ברשותו (ראה לקמן ה"ט). אֲבָל אֵינוֹ שׁוֹחֵט עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִין… אֶלָּא מִדַּעְתָּן. מרצונם, שהם ברשות עצמם. וְאִם שָׁתְקוּ וְלֹא מִחוּ הֲרֵי זֶה מִדַּעְתָּן. שמן הסתם הם מעוניינים להימנות על פסחו.
ט. שָׁחַט עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִיִּים, וְהָלְכוּ וְשָׁחֲטוּ הֵן לְעַצְמָן – יוֹצְאִין בְּשֶׁל רַבָּן.
ט. וְהָלְכוּ וְשָׁחֲטוּ הֵן לְעַצְמָן. עם חבורה אחרת, ולא רצו להימנות עם אביהם או אדוניהם. יוֹצְאִין בְּשֶׁל רַבָּן. שהרי הוא שוחט עליהם שלא מדעתם.
י. שָׁחַט עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ וּבְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִין וְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וְשָׁחֲטוּ הֵן לְעַצְמָן – אֵין לְךָ מִחוּי גָּדוֹל מִזֶּה, וְאֵינָן יוֹצְאִין אֶלָּא בְּשֶׁל עַצְמָן.
יא. הָאִשָּׁה שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ, שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ – תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. הָיְתָה נֶחְפֶּזֶת לֵילֵךְ בֵּית אָבִיהָ בָּרֶגֶל הָרִאשׁוֹן הַסָּמוּךְ לְנִשּׂוּאֶיהָ כְּדֶרֶךְ כָּל הַבָּנוֹת, וְשָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ – תֹּאכַל מִשֶּׁל אָבִיהָ. מִכָּאן וָאֵילָךְ – תֹּאכַל מִמָּקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה, וְהוּא שֶׁתִּבְרֹר לָהּ מָקוֹם שֶׁתִּרְצֶה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה. וְכֵן יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפִּטְרוֹפִּין – יֹאכַל מִמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיָתוֹם קָטָן. אֲבָל גָּדוֹל נַעֲשֶׂה כִּמְמַנֶּה עַצְמוֹ עַל שְׁנֵי פְּסָחִים, וְהַמְמַנֶּה עַצְמוֹ עַל שְׁנֵי פְּסָחִים – אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא מִן הַנִּשְׁחָט רִאשׁוֹן.
יא. תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. שמן הסתם שם מקומה. הָיְתָה נֶחְפֶּזֶת לֵילֵךְ בֵּית אָבִיהָ. ממהרת ללכת לשם בחג. תֹּאכַל מִשֶּׁל אָבִיהָ. שמן הסתם שם מוצא חן בעיניה יותר. מִכָּאן וָאֵילָךְ. אם הולכת לבית אביה אחרי שעבר הרגל הראשון לנישואין. וְהוּא שֶׁתִּבְרֹר לָהּ מָקוֹם שֶׁתִּרְצֶה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה. שצריכה להחליט מראש אם נמנית על הפסח של בעלה או של אביה, שזהות המנויים נקבעת עד שעת השחיטה (לקמן הי"ד). יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפִּטְרוֹפִּין וכו'. המבוגרים האחראים עליו ועל נכסיו, וכגון ששני אפוטרופסין שחטו עליו את הפסח. יֹאכַל מִמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. ורשאי להחליט מהיכן אוכל אף אחר השחיטה, שכן הקטן נמנה על הפסח שלא מדעתו (ריק"ו).
בְּיָתוֹם קָטָן. ששוחטים על הקטן שלא מדעתו (לעיל ה"ח). נַעֲשֶׂה כִּמְמַנֶּה עַצְמוֹ עַל שְׁנֵי פְּסָחִים. בעוד שלמעשה אין אפשרות כזו. אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא מִן הַנִּשְׁחָט רִאשׁוֹן. שהוא נשחט למענו בכשרות.
יב. עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין: בִּזְמַן שֶׁמַּקְפִּידִין זֶה עַל זֶה – לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן; וְאִם אֵינָן מַקְפִּידִין – מִמָּקוֹם שֶׁיִּרְצֶה יֹאכַל.
יב. בִּזְמַן שֶׁמַּקְפִּידִין זֶה עַל זֶה. שאינם מוותרים, וכל אחד מהם אינו מעוניין שהשני ייהנה מנכסיו (ר"ח פסחים פח,א). לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן. אסור לו לאכול משל אף אחד מהם.
יג. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין – לֹא יֹאכַל לֹא מִשֶּׁל רַבּוֹ וְלֹא מִשֶּׁל עַצְמוֹ, עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה כֻּלּוֹ בֶּן חֹרִין.
יג. וְשָׁחֲטוּ הֵן לְעַצְמָן אֵין לְךָ מִחוּי גָּדוֹל מִזֶּה. שברור ממעשיהם שאינם מעוניינים בזה ששחט בשבילם, אף שלא אמרו דבר במפורש.
יג. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין. שהיה שייך לשני שותפים, והאחד שחררו. לֹא יֹאכַל וכו'. שמעמדו זה הוא זמני, ומחויב האדון לשחררו (ראה הלכות עבדים ז,ז).
יד. עַד כַּמָּה נִמְנִין עַל הַפֶּסַח? עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כַּזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְנִמְנִין עָלָיו וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט. כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁחַט – אֵינוֹ יָכוֹל לִמְשֹׁךְ אֶת יָדוֹ, שֶׁהֲרֵי נִשְׁחַט עָלָיו.
נִמְנוּ עָלָיו, וְחָזְרוּ אֲחֵרִים וְנִמְנוּ עָלָיו: רִאשׁוֹנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כַּזַּיִת – אוֹכְלִין וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי; וְאַחֲרוֹנִים שֶׁרַבּוּ עַד שֶׁלֹּא נִמְצָא בּוֹ כַּזַּיִת לְכָל אֶחָד – אֵינָן אוֹכְלִין, וְחַיָּבִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.
יד. עַד כַּמָּה נִמְנִין עַל הַפֶּסַח. מהו הסך הגדול ביותר של אנשים הראויים להימנות על פסח אחד. כַּזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. כזית בשר מן הפסח לכל אחד מן המנויים. וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ. מבטלים את השותפות בו. כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁחַט אֵינוֹ יָכוֹל לִמְשֹׁךְ אֶת יָדוֹ וכו'. מזמן השחיטה והלאה אין אפשרות לבטל את השותפות, והוא נחשב בכלל מנויי אותו הקרבן.
רִאשׁוֹנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כַּזַּיִת. שנמנו בזמן שעוד היה בשה כזית בשר לכל אחד. אֵינָן אוֹכְלִין וְחַיָּבִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. שלא נחשבים כמנויים כלל, ולא הוקרב פסח זה בשבילם.
טו. הַמְמַנֶּה אֲחֵרִים עִמּוֹ עַל חֶלְקוֹ וְלֹא יָדְעוּ בָּהֶם בְּנֵי חֲבוּרָה – הֲרֵי בְּנֵי הַחֲבוּרָה רַשָּׁאִין לִתֵּן לוֹ חֵלֶק אַחַר שֶׁיִּצָּלֶה בְּעֵת הָאֲכִילָה, וּבְנֵי הַחֲבוּרָה אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל חֶלְקוֹ עִם הָאֲחֵרִים שֶׁמִּנָּה עָלָיו.
וְכֵן בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם גַּרְגְּרָן – רַשָּׁאִין לְהוֹצִיאוֹ מֵהֶן, וְנוֹתְנִין לוֹ חֶלְקוֹ וְיֹאכְלֵהוּ בַּחֲבוּרָתוֹ. וְאִם אֵינוֹ זוֹלֵל – אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק.
טו. הַמְמַנֶּה אֲחֵרִים עִמּוֹ עַל חֶלְקוֹ וכו'. צירף אנשים נוספים להימנות על המנה המגיעה לו, בלא לקבל רשות משאר החבורה. הֲרֵי בְּנֵי הַחֲבוּרָה רַשָּׁאִין לִתֵּן לוֹ חֵלֶק וכו'. ששאר החבורה יכולים לומר שאין רצונם שיאכלו עוד אנשים אתם ויתמעט חלקם.
וְכֵן בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם גַּרְגְּרָן. זללן, ואינם רוצים שיפריז באכילתו על חשבון חלקיהם. לְהוֹצִיאוֹ מֵהֶן וְנוֹתְנִין לוֹ חֶלְקוֹ וְיֹאכְלֵהוּ בַּחֲבוּרָתוֹ. שיקבל את המנה המגיעה לו, ויאכל בנפרד מהם. וְאִם אֵינוֹ זוֹלֵל אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק. שלא בהסכמה (מאירי פסחים פט,ב).

תקציר הפרק 

פרק ב' הלכות קרבן פסח

חבורת הפסח

בליל הסדר נאכל בשר קרבן הפסח עם המצה והמרור על־ידי ה"מנויים", שהם אלה שהתאגדו מראש לאכול מקרבן זה.

הפסח נשחט עבור בני חבורה, שבכוחם לאכול את כולו, וכל אחד מסוגל לאכול כזית.
יש לדאוג שבני החבורה יהיו כשרים הן בשחיטה והן בזריקה (מולים או טמאים).
אדם שוחט עבור אשתו, ילדיו ועבדיו (הקטנים בלי אישורם והגדולים כפוף לאישורם)

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות קרבן פסח ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם יחיד שוחט פסח לעצמו?

2.אסור לחבורה למנות יותר מ26 איש?

3.מותר לנשים להמנות לחבורה בפני עצמן?

תשובות
1-כן 2-לא 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן