פרק ב', הלכות קריאת שמע, ספר אהבה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, שֶׁהוּא: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יי אֱלֹהֵינוּ יי אֶחָד" (דברים ו,ד) – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְהַשְּׁאָר, אִם לֹא כִּוֵּן – יָצָא. אֲפִלּוּ הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה כְּדַרְכּוֹ אוֹ מַגִּיהַּ אֶת הַפָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ בְּעוֹנַת קְרִיאָה – יָצָא, וְהוּא שֶׁכִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן.
א. וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן. שקראו מבלי תשומת לב למשמעותו כהצהרה על קבלת עול מלכות שמים (ראה לעיל א,ב). אֲפִלּוּ הָיָה קוֹרֵא וכו'. שקרא את הפרשיות ללא קשר למצוות קריאת שמע. קוֹרֵא בַּתּוֹרָה כְּדַרְכּוֹ. שהגיע בתוך לימודו לאותן הפרשיות. אוֹ מַגִּיהַּ אֶת הַפָּרָשִׁיּוֹת. קורא אותן מתוך הכתב בכדי לתקנן מטעויות. בְּעוֹנַת קְרִיאָה. בזמן הראוי לקריאת שמע.
א. שו"ע או"ח ס,ה. לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וחוזר וקורא, אבל יקרא בלחש, כדי שלא יראה כאילו מקבל על עצמו שתי רשויות (ט"ז; וראה לקמן הי"א).
ב. כָּל אָדָם קוֹרְאִין כְּדַרְכָּן, בֵּין עוֹמְדִין בֵּין מְהַלְּכִין בֵּין שׁוֹכְבִין בֵּין רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה. וְאָסוּר לִקְרוֹת קְרִיַּת שְׁמַע וְהוּא מֻטָּל וּפָנָיו טוּחוֹת בַּקַּרְקַע אוֹ מֻשְׁלָךְ עַל גַּבּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה, אֲבָל קוֹרֵא הוּא וְהוּא שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ. וְאִם הָיָה בַּעַל בָּשָׂר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ עַל צִדּוֹ אוֹ שֶׁהָיָה חוֹלֶה – נוֹטֶה מְעַט לְצִדּוֹ וְקוֹרֵא.
ב. קוֹרְאִין כְּדַרְכָּן. באופן שבו הם מצויים בשעת הקריאה, ואין צורך להיות בתנוחה מסוימת (השווה הלכות תפילה ה,א-ב). מֻטָּל וּפָנָיו טוּחוֹת בַּקַּרְקַע. שוכב כשפניו מופנות כלפי מטה, משום ששכיבה באופנים אלו אינה מכובדת (ראה גם הלכות איסורי ביאה כא,יט, הלכות דעות ד,ה).
ב. כל אדם קורין כדרכן בין עומדין בין מהלכין וכו' אבל קורא והוא שוכב על צדו. אמר אברהם: יותר טוב אם הוא יושב, וצריך לעשות כן אם יוכל.
ב. שו"ע או"ח סג,א. כָּל אָדָם קוֹרְאִין כְּדַרְכָּן. ומי שרוצה להחמיר על עצמו כשהוא יושב ולעמוד לקריאת שמע, נקרא עבריין (שו"ע סעיף ב). קוֹרֵא הוּא וְהוּא שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ. כתב הרמ"א שמותר לקרוא בשכיבה רק אם כבר שכב קודם לכן, וטורח עליו לעמוד (וראה ראב"ד).
ג. מִי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל רַגְלָיו – עוֹמֵד בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, וְהַשְּׁאָר קוֹרֵא וְהוּא מְהַלֵּךְ. הָיָה יָשֵׁן – מְצַעֲרִין אוֹתוֹ וּמְעִירִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן. מִכָּאן וָאֵילָךְ, אִם אֲנָסַתְהוּ שֵׁנָה – אֵין מְצַעֲרִין אוֹתוֹ.
ג. עוֹמֵד בְּפָסוּק רִאשׁוֹן. עוצר, כדי שיכוון לבו בפסוק זה (כאמור לעיל ה"א). הָיָה יָשֵׁן מְצַעֲרִין אוֹתוֹ… עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן. שהוא עיקרה של המצווה (לעיל ה"א). מִכָּאן וָאֵילָךְ. לאחר שקרא פסוק ראשון (לדין דומה ראה הלכות תפילה ז,ב).
ג. מִי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל רַגְלָיו וכו'. שו"ע או"ח סג,ג. הָיָה יָשֵׁן מְצַעֲרִין אוֹתוֹ וכו'. שו"ע או"ח סג,ה. וּמְעִירִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן וכו'. והשו"ע כתב שלפסוק ראשון מצערים אותו עד שיקרא אותו ער. ומכאן ואילך די שיקראם אפילו אם הוא מתנמנם (ראה לקמן הי"ב). אך אם לא קרא כלל את שאר הפרשיות, לא יצא ידי חובתו (אחרונים).
ד. מִי שֶׁהָיָה עוֹסֵק בִּמְלָאכָה – מַפְסִיק עַד שֶׁיִּקְרָא פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה כֻּלָּהּ. וְכֵן הָאֻמָּנִין בּוֹטְלִין מִמְּלַאכְתָּן בְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קְרִיאַת עֲרַאי, וְהַשְּׁאָר – קוֹרֵא וְהוּא עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה עוֹמֵד בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְּרֹאשׁ הַכֹּתֶל – קוֹרֵא בִּמְקוֹמוֹ, וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ.
ד. מַפְסִיק עַד שֶׁיִּקְרָא פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה כֻּלָּהּ. פוסק ממלאכתו בפרשה הראשונה. הָאֻמָּנִין. בעלי מקצוע המועסקים על ידי אחר. שֶׁלֹּא תְּהֵא קְרִיאַת עֲרַאי. כדבר שאיננו עיקרי וחשוב (ראה עוד לקמן ה"ח). קוֹרֵא בִּמְקוֹמוֹ. ואינו צריך לרדת, אף שהעמידה שם מפריעה לכוונה (השווה הלכות תפילה ה,ח). וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. שהברכות קשורות בקריאה (לעיל א,ה; וראה לקמן הי"ג), אף שפטרו את האומנים מברכות מסוימות בשעת עבודתם (ראה הלכות תפילה ה,ח, הלכות ברכות ב,ב).
ד. שו"ע או"ח סג,ז-ח. מַפְסִיק עַד שֶׁיִּקְרָא פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה כֻּלָּהּ. סבל הנושא משא על כתפו יכול לקרוא ואין צריך להפסיק, אך לא יתחיל בזמן שטוען או פורק, שאז לבו אינו מיושב (שו"ע סעיף ט).
ה. הָיָה עוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְהִגִּיעַ זְמַן קְרִיַּת שְׁמַע – פּוֹסֵק וְקוֹרֵא, וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. הָיָה עוֹסֵק בְּצָרְכֵי רַבִּים – לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יִגְמֹר עִסְקֵיהֶן וְיִקְרָא אִם נִשְׁאַר עֵת לִקְרוֹת.
ה. פּוֹסֵק וְקוֹרֵא. מפסיק מלימודו (השווה הלכות תפילה ו,ח). וְיִקְרָא אִם נִשְׁאַר עֵת לִקְרוֹת. שיקרא אחר כך, אם עדיין לא עבר הזמן.
ה. הָיָה עוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְהִגִּיעַ זְמַן קְרִיַּת שְׁמַע. שו"ע או"ח קו,ב. הָיָה עוֹסֵק בְּצָרְכֵי רַבִּים וכו'. שו"ע או"ח ע,ד. הָיָה עוֹסֵק בְּצָרְכֵי רַבִּים לֹא יַפְסִיק. ובדורות אלו צריך להפסיק אלא אם אין מישהו אחר שיעסוק בכך. ובכל מקרה ישתדל לקרוא פסוק ראשון ו'ברוך שם כבוד…' (מג"א). וכן אם מלמד תורה לא יפסיק, אלא לאמירת הפסוק הראשון בלבד. ואם לא יעבור זמן הקריאה עד שיסיים את הלימוד, לא יפסיק כלל (רמ"א). וְיִקְרָא אִם נִשְׁאַר עֵת לִקְרוֹת. ובכל מקרה יאמר פרשה שיש בה יציאת מצרים, שזו מצווה בפני עצמה, וזמנה כל היום (מג"א).
ו. הָיָה עוֹסֵק בַּאֲכִילָה, אוֹ שֶׁהָיָה בַּמֶּרְחָץ, אוֹ שֶׁהָיָה עוֹסֵק בְּתִסְפֹּרֶת, אוֹ שֶׁהָיָה מְהַפֵּךְ בְּעוֹרוֹת, אוֹ שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּדִּין – גּוֹמֵר, וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא קְרִיַּת שְׁמַע. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יַעֲבֹר זְמַן קְרִיאָה וּפָסַק וְקָרָא – הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
ו. הָיָה עוֹסֵק בַּאֲכִילָה… גּוֹמֵר. שאינו צריך להפסיק ממעשיו, אלא יקרא אחרי שיגמרם. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא… הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. שהזדרז במצווה. אך אין חובה לעשות כך.
ו. שו"ע או"ח ע,ה. גּוֹמֵר וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא קְרִיַּת שְׁמַע. השו"ע הביא את דעת הרמב"ם, והביא גם את דעת הראב"ד שצריך להפסיק ולקרוא אפילו אם יש שהות לקרוא לאחר מכן. והאחרונים חילקו שאם החל את עיסוקו לפני שהגיע זמן הקריאה לא יפסיק, ואם החל לאחר שהגיע זמן הקריאה יפסיק (משנ"ב; וראה הלכות תפילה ו,ה).
ו. היה עוסק באכילה או במרחץ… או היו עסוקין בדין גומר ואחר כך יקרא קריאת שמע. אמר אברהם: לא כי, אלא מפסיק וקורא, ואף על פי שיש שהות בלילה לקרוא, מפני שהיא מן התורה. ואם אין שהות, אפילו לתפלה דרבנן מפסיק. ואיתא להא מילתא בסוכה בפרק לולב הגזול (לח,א) ורמיזא נמי במסכת ברכות (טז,א).
ז. מִי שֶׁיָּרַד לִטְבֹּל: אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְהִתְכַּסּוֹת וְלִקְרוֹת קֹדֶם שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה – יַעֲלֶה וְיִתְכַּסֶּה וְיִקְרָא; וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא שֶׁמָּא תָּנֵץ קֹדֶם שֶׁיִּקְרָא – יִתְכַּסֶּה בַּמַּיִם שֶׁהוּא עוֹמֵד בָּהֶן וְיִקְרָא. וְלֹא יִתְכַּסֶּה לֹא בְּמַיִם שֶׁרֵיחָן רַע, וְלֹא בְּמֵי הַמִּשְׁרָה, וְלֹא בְּמַיִם צְלוּלִין מִפְּנֵי שֶׁעֶרְוָתוֹ נִרְאֵית מֵהֶן. אֲבָל מִתְכַּסֶּה הוּא בְּמַיִם עֲכוּרִים שֶׁאֵין רֵיחָן רַע, וְקוֹרֵא בִּמְקוֹמוֹ.
ז. מִי שֶׁיָּרַד לִטְבֹּל. אחר עלות השחר, והגיע 'זמן מצוותה' של קריאת שמע של שחרית, שמסתיים עם הזריחה (לעיל א,יא). וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא שֶׁמָּא תָּנֵץ קֹדֶם שֶׁיִּקְרָא. שלא יספיק לעלות מן המים ולהתכסות לפני הזריחה. יִתְכַּסֶּה בַּמַּיִם. שהמים עשויים להיחשב ככיסוי, בתנאים שיתבארו. וְלֹא יִתְכַּסֶּה לֹא בְּמַיִם שֶׁרֵיחָן רַע. שאסור לקרוא במקום שיש בו ריח רע (לקמן ג,יב). וְלֹא בְּמֵי הַמִּשְׁרָה. מי שריית פשתן, שאף הם מסריחים. מִפְּנֵי שֶׁעֶרְוָתוֹ נִרְאֵית מֵהֶן. ואסור לקרוא כנגד הערווה (לקמן ג,יז). בְּמַיִם עֲכוּרִים. שאינם שקופים, והערווה אינה נראית דרכם.
ז. יִתְכַּסֶּה בַּמַּיִם שֶׁהוּא עוֹמֵד בָּהֶן וְיִקְרָא. שו"ע או"ח עד,ב. וְלֹא בְּמַיִם צְלוּלִין. אך יכול להתכסות בבגד למטה מלבו, כדי שלא יהיה לבו רואה את הערווה, וכך לקרוא (שו"ע).
ח. הַקּוֹרֵא קְרִיַּת שְׁמַע – לֹא יִרְמֹז בְּעֵינָיו וְלֹא יִקְרֹץ בִּשְׂפָתָיו וְלֹא יַרְאֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קְרִיאַת עֲרַאי. וְאִם עָשָׂה כֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ – הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְצָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא, וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ – יָצָא. וְצָרִיךְ לְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, וְאִם לֹא דִּקְדֵּק – יָצָא.
ח. לֹא יִרְמֹז בְּעֵינָיו וְלֹא יִקְרֹץ בִּשְׂפָתָיו וְלֹא יַרְאֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו. שלא יסמן דבר מה לאחרים, אף בלא הפסקה בדיבור. קְרִיאַת עֲרַאי. כדבר שאיננו עיקרי וחשוב. הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. שמזלזל במצווה. וְצָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ. שיקרא בקול עד שישמע את דבריו. וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ יָצָא. בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו (הלכות ברכות א,ז). לְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ. לדייק בקריאתן, כפי שיתבאר בהלכה הבאה.
ח. הַקּוֹרֵא קְרִיַּת שְׁמַע וכו'. שו"ע או"ח סג,ו. הַקּוֹרֵא קְרִיַּת שְׁמַע לֹא יִרְמֹז בְּעֵינָיו וכו'. כתב השו"ע שדין זה הוא דווקא בפרשה ראשונה שהיא עיקר קבלת עול מלכות שמים. וְצָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא. שו"ע או"ח סב,ג. וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ יָצָא. כתב השו"ע שזה בתנאי שיוציא את המלים בשפתיו. ואם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בלבו, יצא (סעיף ד). וכן אם נמצא במקום שאיננו נקי לגמרי (ראה לקמן ג,ד) יקרא בהרהור (רמ"א). וכתבו האחרונים שאם עבר החולי או האונס בתוך זמן קריאת שמע, צריך לחזור ולקרוא (משנ"ב וערוה"ש). וְצָרִיךְ לְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ. שו"ע או"ח סב,א.
ח-ט. הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו… לא יחזק הרפה ולא יניד הנח. אמר אברהם: לא ידעתי נוד הנח מה הפסד יש בו, אם יאמר "לבבך" בנוד הבי"ת השנית כדי להטעימה שלא תראה וי"ו, וכן אם יטעים יו"ד "והיו" שלא תראה אל"ף, וכן יו"ד "ישראל" שלא תראה אל"ף, וכן כל כיוצא באלה — יניד הנחים ותבא עליו ברכה. וכן "נשבע יי" צריך להפרידם כדי שלא תבלע האל"ף בעי"ן (ירושלמי ברכות ב,ד).
ט. כֵּיצַד מְדַקְדֵּק? יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְרַפֶּה הֶחָזָק וְלֹא יְחַזֵּק הָרָפֶה, וְלֹא יָנִיד הַנָּח וְלֹא יָנִיחַ
הַנָּד. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִתֵּן רֶוַח בֵּין כָּל שְׁתֵּי אוֹתוֹת הַדּוֹמוֹת שֶׁאַחַת מֵהֶן סוֹף תֵּבָה וְהָאַחַת תְּחִלַּת תֵּבָה סְמוּכָה לָהּ, כְּגוֹן: "בְּכָל לְבָבְךָ" – קוֹרֵא "בְּכָל" וְשׁוֹהֶה, וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא "לְבָבְךָ". וְכֵן: "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה", "הַכָּנָף פְּתִיל". וְצָרִיךְ לְבָאֵר זַיִ"ן שֶׁל "תִּזְכְּרוּ". וְצָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בַּדַּא"ל שֶׁל "אֶחָד" כְּדֵי שֶׁיַּמְלִיכֵהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וְעַל הָאָרֶץ וְעַל אַרְבַּע רוּחוֹת. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יַחֲטֹף בַּחֵי"ת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא כְּאוֹמֵר: 'אֵי חַד'.
ט. שֶׁלֹּא יְרַפֶּה הֶחָזָק וְלֹא יְחַזֵּק הָרָפֶה. יקרא אותיות דגושות כרפויות, או להפך. וְלֹא יָנִיד הַנָּח וְלֹא יָנִיחַ הַנָּד. יקרא שווא נח כשווא נע, או להפך.
לְפִיכָךְ. מכיוון שצריך לדקדק בקריאה. לִתֵּן רֶוַח בֵּין כָּל שְׁתֵּי אוֹתוֹת הַדּוֹמוֹת וכו'. להפסיק מעט ביניהן, כדי שלא ייתמזגו לאחת. וְצָרִיךְ לְבָאֵר זַיִ"ן שֶׁל תִּזְכְּרוּ. להגותה בבירור, שלא תישמע כסמ"ך. וְצָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בַּדַּא"ל שֶׁל אֶחָד וכו'. להגותה במשך זמן, כדי שיוכל אז לכוון להמליכו בכל העולם. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יַחֲטֹף בַּחֵי"ת. שלא יקצר בהגייתה, וכתוצאה מכך יאריך באופן יחסי את הגיית האל"ף. אֵי חַד. שמשמעו אין אחד.
ט. כֵּיצַד מְדַקְדֵּק וכו'. שו"ע או"ח סא,כג. כֵּיצַד מְדַקְדֵּק. צריך לקרוא קריאת שמע בטעמי המקרא (שו"ע סא,כד). אבל לא נהגו כן, אלא המדקדקים (רמ"א), ואין זה המנהג הרווח (ראה ערוה"ש סעיף י). כשאומר: 'וקשרתם לאות על ידך' ימשמש בתפילין של יד, וכשאומר: 'והיו לטוטפות בין עיניך' ימשמש בשל ראש, וכשאומר: 'וראיתם אותו' ימשמש בשתי הציציות שלפניו (שו"ע סעיף כה). לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִתֵּן רֶוַח בֵּין כָּל שְׁתֵּי אוֹתוֹת הַדּוֹמוֹת. שו"ע או"ח סא,כ. כְּגוֹן בְּכָל לְבָבְךָ וכו'. וצריך לשים רווח בין 'וחרה' ל'אף', שלא יישמע כקורא 'וחרף' (שו"ע סעיף יט). וצריך להפסיק מעט בין 'לעולם ועד' לתחילת פרשה ראשונה, כדי להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר המצוות (שו"ע סעיף יד). ויש להפסיק בכל אל"ף שאחר מ"ם, כגון: 'ולמדתם אותם' וכדומה, שלא יישמע כקורא: 'מותם' (שו"ע סעיף כא). וְצָרִיךְ לְבָאֵר זַיִ"ן שֶׁל תִּזְכְּרוּ. שו"ע או"ח סא,יז. וְצָרִיךְ לְבָאֵר זַיִ"ן שֶׁל תִּזְכְּרוּ. כדי שלא יישמע כאומר 'תשׁקרו' או 'תשׂכרו' ויהיה כעובד על מנת לקבל פרס. וכן יש להתיז זי"ן של 'וזכרתם' (שו"ע). וכן ידגיש את היו"ד של 'שמע ישראל', שלא תבלע ושלא תשמע כאל"ף. וכן יו"ד של 'והיו', שלא תשמע 'והאו' (שו"ע סעיף יח). וְצָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בַּדַּא"ל שֶׁל אֶחָד. שו"ע או"ח סא,ו. וְצָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בַּדַּא"ל שֶׁל אֶחָד. ויאריך בדל"ת של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות העולם. ולא יאריך יותר משיעור זה. ויש נוהגים להטות את הראש לכל הצדדים כפי המחשבה (שו"ע). אך לא יעשה כן אם הדבר מבלבל אותו (ערוה"ש סעיף ג), וכן יזהר שלא יעשה באופן הדומה למנהג הגויים (ראה משנ"ב). וידגיש את הדל"ת שלא תשמע כרי"ש (שו"ע סעיף ז). וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יַחֲטֹף בַּחֵי"ת. שו"ע או"ח סא,ח. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יַחֲטֹף בַּחֵי"ת. והשו"ע (סעיף ז) כתב שיש להאריך בחי"ת מספיק כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ. ויש אומרים שלא יאריך בחי"ת כלל, ויכוון הכל בדל"ת, וכן הוא על פי הקבלה (גר"א). שֶׁלֹּא יְהֵא כְּאוֹמֵר אֵי חַד. ומשום כך גם לא יאריך באל"ף (שו"ע; וראה ראב"ד).
ט. וצריך שלא יחטוף בחי"ת כדי שלא תהא כאומר אהד. אמר אברהם: ויש שמוסיפין שלא יאריך באל"ף שלא יראה 'אי חד' כלומר 'אין חד'.
י. קוֹרֵא אָדָם אֶת שְׁמַע בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיִּהְיֶה מַכִּירָהּ. וְהַקּוֹרֵא בְּכָל לָשׁוֹן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מִדִּבְרֵי שִׁבּוּשׁ שֶׁבְּאוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן, וּמְדַקְדֵּק בְּאוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁמְּדַקְדֵּק בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אִם קְרָאָהּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
י. בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיִּהְיֶה מַכִּירָהּ. בכל שפה שהוא מבין. צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מִדִּבְרֵי שִׁבּוּשׁ. שיתרגם את הקריאה כהוגן לאותה השפה, וייזהר שלא יטעה בתרגום באופן שישבש את המשמעות. וּמְדַקְדֵּק בְּאוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן וכו'. שצריך לדייק בהגייתה כשם שמדקדקים בלשון הקודש.
י. שו"ע או"ח סב,ב. קוֹרֵא אָדָם אֶת שְׁמַע בְּכָל לָשׁוֹן. והאחרונים כתבו שבימינו יש להימנע מלקרוא בשפות אחרות, כי יש מילים שאיננו יודעים לתרגם היטב (משנ"ב; וראה הרחבות: 'תפילה וקריאת שמע בלועזית', עמ' 779).
י. קורא אדם את שמע בכל לשון… ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקדש. אמר אברהם: אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הם לעברית ומי ידקדק עוד אחר פירושו.
יא. הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ – לֹא יָצָא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּסֵדֶר הַפְּסוּקִים. אֲבָל אִם הִקְדִּים פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי – אֲנִי אוֹמֵר שֶׁיָּצָא, לְפִי שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לָהּ בַּתּוֹרָה. קָרָא פָּסוּק וְחָזַר וּקְרָאוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה – הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. קָרָא מִלָּה אַחַת וּכְפָלָהּ, כְּגוֹן שֶׁקָּרָא 'שְׁמַע שְׁמַע' – מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ.
יא. הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ לֹא יָצָא וכו'. שו"ע או"ח סד,א. קָרָא פָּסוּק וְחָזַר וּקְרָאוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה וכו'. שו"ע או"ח סא,ט. קָרָא פָּסוּק וְחָזַר וּקְרָאוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה וכו'. השו"ע כתב שאסור לכפול פסוק או מילה, אך איסור זה נוגע רק לפסוק הראשון.
יא. לְמַפְרֵעַ. שלא לפי הסדר. לְפִי שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לָהּ בַּתּוֹרָה. שאין פרשיות קריאת שמע כתובות בתורה ברצף, ואף אינן נאמרות לפי סדרן בתורה (ראה לעיל א,ב). קָרָא פָּסוּק וְחָזַר… הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. שזו התנהגות שאינה מכובדת, שנראה כמזלזל בכבוד הברכה. קָרָא מִלָּה אַחַת וּכְפָלָהּ… מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. שנראה כאילו פונה לשתי רשויות (ראה גם הלכות תפילה ט,ד).
יב. קְרָאָהּ סֵרוּגִין – יָצָא. אֲפִלּוּ שָׁהָה בֵּין סֵרוּג לְסֵרוּג כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ – יָצָא, וְהוּא שֶׁיִּקְרָא עַל הַסֵּדֶר. קְרָאָהּ מִתְנַמְנֵם, וְהוּא מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא עֵר וְלֹא נִרְדָּם בְּשֵׁנָה – יָצָא, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא עֵר בְּפָסוּק רִאשׁוֹן.
יב. סֵרוּגִין. בהפסקות. אֲפִלּוּ שָׁהָה בֵּין סֵרוּג לְסֵרוּג כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ. אף שיעור זמן שמספיק לקריאה כולה, אינו מצריך שיחזור לראש הקריאה (השווה הלכות תפילה ד,יג). עַל הַסֵּדֶר. לפי הסדר, ולא למפרע. וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא עֵר בְּפָסוּק רִאשׁוֹן. שצריך לכוון בו (לעיל ה"א).
יב. קְרָאָהּ סֵרוּגִין וכו'. שו"ע או"ח סה,א. קְרָאָהּ סֵרוּגִין וכו'. בין אם הפסיק בשתיקה ובין אם הפסיק בדיבור (שו"ע). אֲפִלּוּ שָׁהָה בֵּין סֵרוּג לְסֵרוּג כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ יָצָא. ויש אומרים שאם ההפסק היה מחמת אונס (שהיה צריך להטיל מימיו או שהיה במקום הטינופת, ראה לקמן ג,ו, ג,יד), נחשב להפסק, וחוזר וקורא מההתחלה, וכך נהוג (רמ"א; וראה מג"א שחילק בין סוגים שונים של אונס). קְרָאָהּ מִתְנַמְנֵם וכו'. שו"ע או"ח סג,ה.
יג. סָפֵק קָרָא קְרִיַּת שְׁמַע סָפֵק לֹא קָרָא – חוֹזֵר וְקוֹרֵא, וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. אֲבָל אִם יָדַע שֶׁקָּרָא וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם בֵּרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ אוֹ לֹא בֵּרֵךְ – אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. קָרָא וְטָעָה – יַחֲזֹר לַמָּקוֹם שֶׁטָּעָה. נֶעְלַם מִמֶּנּוּ בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זוֹ הִיא פָּרָשָׁה הִשְׁלִים וְאֵי זוֹ צָרִיךְ לְהַתְחִיל – חוֹזֵר לְפֶרֶק רִאשׁוֹן שֶׁהוּא "וְאָהַבְתָּ אֵת יי אֱלֹהֶיךָ" וכו' (דברים ו,ה).
יג. סָפֵק קָרָא קְרִיַּת שְׁמַע… חוֹזֵר וְקוֹרֵא וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. שהקריאה היא מן התורה, וספקה להחמיר. וקורא אותה יחד עם ברכותיה כתקנה. וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם בֵּרֵךְ… אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. שאין הברכות מן התורה, וספקן להקל (ראה הלכות ברכות ח,יב). נֶעְלַם מִמֶּנּוּ בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה. שיודע שסיים קטע כלשהו ואינו יודע איזה. חוֹזֵר לְפֶרֶק רִאשׁוֹן שֶׁהוּא וְאָהַבְתָּ. שייתכן שהוא מצוי בהפסקה שלפני 'ואהבת'.
יג. סָפֵק קָרָא קְרִיַּת שְׁמַע סָפֵק לֹא קָרָא וכו'. שו"ע או"ח סז,א. קָרָא וְטָעָה וכו'. שו"ע או"ח סד,ב-ג. נֶעְלַם מִמֶּנּוּ בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה. והשו"ע כתב שאם יודע שסיים פרשה אך לא יודע אם סיים את הראשונה או את השנייה, חוזר ומתחיל מ'והיה אם שמוע'.
יד. טָעָה בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק וְלֹא יָדַע הֵיכָן פָּסַק – חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַפֶּרֶק. הָיָה קוֹרֵא "וּכְתַבְתָּם", וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם הוּא בְּ"וּכְתַבְתָּם" שֶׁבִּ'שְׁמַע' אוֹ בְּ"וּכְתַבְתָּם" שֶׁבִּ'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' – חוֹזֵר לְ"וּכְתַבְתָּם" שֶׁבִּ'שְׁמַע'. וְאִם נִסְתַּפֵּק לוֹ אַחַר שֶׁקָּרָא "לְמַעַן יִרְבּוּ" – אֵינוֹ חוֹזֵר, שֶׁעַל הֶרְגֵּל לְשׁוֹנוֹ הוּא הוֹלֵךְ.
יד. חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַפֶּרֶק. כך שבוודאי יקרא את כולו. חוֹזֵר לְוּכְתַבְתָּם שֶׁבִּשְׁמַע. שמא מקומו שם. אַחַר שֶׁקָּרָא לְמַעַן יִרְבּוּ. שהמשיך לקרוא את הפסוק שבא אחרי "וכתבתם" שב'והיה אם שמע'. שֶׁעַל הֶרְגֵּל לְשׁוֹנוֹ הוּא הוֹלֵךְ. הואיל והגיע לשם, יש להניח שאמר לפי הרגל לשונו את הפרשיות כתיקונן.
יד. טָעָה בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק וְלֹא יָדַע הֵיכָן פָּסַק. שו"ע או"ח סד,ב. הָיָה קוֹרֵא וּכְתַבְתָּם וכו'. שו"ע או"ח סד,ד.
טו. הָיָה קוֹרֵא וּפָגַע בַּאֲחֵרִים אוֹ פָּגְעוּ בּוֹ: אִם הָיָה בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק – פּוֹסֵק וּמַתְחִיל וְשׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם מִי שֶׁהוּא חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ, כְּגוֹן שֶׁפָּגַע בְּאָבִיו אוֹ רַבּוֹ אוֹ מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם שֶׁנָּתַן לוֹ שָׁלוֹם.
טו. וּפָגַע בַּאֲחֵרִים אוֹ פָּגְעוּ בּוֹ. נפגש עם אחרים, ורוצה או צריך לשאול בשלומם. בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק. בין הפרשיות, כפי שיתבאר לקמן הי"ז. פּוֹסֵק וּמַתְחִיל וְשׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם וכו'. שמפסיק את הקריאה, ומותר לו לפתוח ולשאול בשלומם, אף אם הם לא פנו אליו. שֶׁפָּגַע בְּאָבִיו אוֹ רַבּוֹ אוֹ מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה. שחייב לכבדם (הלכות ממרים ו,א, הלכות תלמוד תורה ה,א).
וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם וכו'. שבין הפרקים יכול להשיב שלום אף למי שאינו חייב בכבודו, הואיל והשני פתח.
טז. הָיָה קוֹרֵא בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק – אֵינוֹ פּוֹסֵק וּמַתְחִיל לִשְׁאֹל אֶלָּא בִּשְׁלוֹם מִי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ, כְּגוֹן מֶלֶךְ אוֹ אַנָּס וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל מִי שֶׁהוּא חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ, כְּגוֹן אָבִיו אוֹ רַבּוֹ, אִם נָתַן לוֹ שָׁלוֹם תְּחִלָּה – פּוֹסֵק וּמֵשִׁיב לוֹ שָׁלוֹם.
טז. מִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ כְּגוֹן מֶלֶךְ אוֹ אַנָּס. שההימנעות משאילת שלום עלולה להביא לידי סכנה. מִי שֶׁהוּא חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ… פּוֹסֵק וּמֵשִׁיב לוֹ שָׁלוֹם. שמקלים בהשבת שלום, הואיל והשני פתח.
טו-טז. שו"ע או"ח סו,א. בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק. ואם שכח להתעטף בציצית או להניח תפילין, יכול להניחם ולברך עליהם בין הפרקים (שו"ע סעיף ב). ויש אומרים שאין לברך עליהם עד לאחר התפילה, וכך נהוג לעניין טלית (רמ"א). והאחרונים כתבו שאם לא הזדמנו לו תפילין אלא באמצע קריאת שמע, מפסיק ומניח ומברך אפילו בין המילים (משנ"ב; וראה רמב"ם הלכות תפילין ד,כו). מִי שֶׁהוּא חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ וכו'. השו"ע פסק כשיטה שאביו ורבו ומי שגדול ממנו בחכמה הם בכלל מי שהוא ירא ממנו (כמבואר בהלכה הבאה), ולכן שואל בשלומם אפילו באמצע פרק (וכל שכן ששואל בשלום מלך או אנס). ובין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד (אדם שראוי להקדים לו שלום, כגון זקן או תלמיד חכם או עשיר שראוי לכבדו מחמת עשרו – משנ"ב). והאחרונים פסקו שמי שגדול ממנו בחכמה הוא בכלל מי שהוא חייב בכבודו, אלא אם כן הוא הגדול שבדור (מג"א).
טז. בִּשְׁלוֹם מִי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ. ופוסק אפילו באמצע פסוק. ובפסוק הראשון וב'ברוך שם כבוד' וכו' לא יפסיק כלל, אלא אם כן ירא שיהרגנו (שו"ע). והאחרונים כתבו שבאמצע פסוק יעצור רק אם אינו באמצע עניין, כגון 'ושמתם את דברי אלה על לבבכם' (מג"א; לדיני הפסקה בקריאת שמע וברכותיה לעניית דברים שבקדושה ראה פסקים ושיטות רמב"ם הלכות תפילה י,טז).
יז. וְאֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים: בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה, בֵּין שְׁנִיָּה לִ'שְׁמַע', בֵּין 'שְׁמַע' לִ'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ', בֵּין 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' לְ'וַיֹּאמֶר'. אֲבָל בֵּין 'וַיֹּאמֶר' לֶ'אֱמֶת וְיַצִּיב' – הֲרֵי הוּא כְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק, וְלֹא יַפְסִיק אֶלָּא לִשְׁאֹל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּלְהָשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד.
יז. אֲבָל בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב הֲרֵי הוּא כְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק. שצריך להצמיד את המילים "ה' אלהיכם" למילה "אמת", כדי שקריאת שמע אף תיחתם בקבלת עול מלכות שמים (ראה הלכות יסודי התורה א,ג-ד). וְלֹא יַפְסִיק אֶלָּא לִשְׁאֹל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וכו'. כדין אמצע הפרק (לעיל הט"ז).
יז. שו"ע או"ח סו,ה. בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב הֲרֵי הוּא כְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק. כתב השו"ע שבין 'ויאמר' ל'אמת ויציב' לא יפסיק כלל שלא להפסיק בין הזכרת השם ל'אמת', אלא מסיים ואומר: 'אני ה' אלהיכם אמת' ולאחר שאמר 'אמת' דינו כאמצע הפרק (והמג"א כתב שלא להפסיק גם בין 'אמת' ל'ויציב'). והגר"א פסק שבין 'ויאמר' ל'אמת' דינו כאמצע פרק, כרמב"ם. וכתב עוד השו"ע ששליח הציבור, לאחר שמסיים 'ה' אלהיכם אמת', חוזר ואומר בקול רם: 'ה' אלהיכם אמת', כדי להשלים את מניין התיבות שבקריאת שמע לרמ"ח, כנגד איבריו של אדם (שו"ע סא,ג; והמג"א כתב ששליח הציבור לא יסיים בתחילה 'אמת', אלא רק כשחוזר על המילים בקול רם, וראה משנ"ב). ובקהילות הספרדים נוהגים שהציבור ממתינים לאמירת 'אמת' עד ששליח הציבור מסיים 'ה' אלהיכם' בקול רם והם עונים אחריו 'אמת', ואז הוא חוזר ואומר 'ה' אלהיכם אמת' בקול רם, והם ממשיכים 'ויציב' וכו', וכך אף אחד לא אומר פעמיים 'אמת' (כה"ח). ויחיד הקורא קריאת שמע שלא בציבור ישלים את מניין התיבות בכך שיכוון בחמישה עשר ה'ו"וין' שב'אמת ויציב', שיחד עולים תשעים, והם כנגד שלושת שמות הוויה, שכל שם יחד עם ארבע אותיות אותיותיו, עולה לשלושים (שו"ע שם). ויש שכתבו שהקורא ביחיד ישלים בכך שיאמר לפני הפסוק הראשון: 'אל מלך נאמן' (רמ"א) והפוסקים לפי הקבלה כתבו שעדיף לחזור ולומר 'ה' אלהיכם אמת' גם ביחיד (כה"ח).

תקציר הפרק 

פרק ב הלכות קרית שמע🤦🏻‍♂

אופן הקריאה

🔹 יש לדקדק בקריאת שמע. בפסוק הראשון גם הכוונה מעכבת ואין לומר אותו בהליכה או בנמנום, ובפרשה הראשונה מפסיק ממלאכתו.
🔹 אסור לקרוא כשהוא שוכב על הגב.
🔹 אסור לקרוא שלא לפי סדר הפסוקים, ויש לדקדק באותיות ולהשמיע לאזניו.
🔹 מותר לקרוא בכל לשון ובלבד שידקדק בלשון.
🔹 מצוות קריאת שמע קודמת לתלמוד תורה אך נדחית מפני צרכי רבים. אם היה עסוק באכילה וכדומה אינו חייב להפסיק אלא גומר וקורא. המסופק אם קרא חוזר וקורא בברכות.
🔹 בין הפרקים מפסיק לשאול בשלום אדם שחייב בכבודו, ומשיב שלום לכל אדם.
🔹 באמצע הפרק שואל בשלום מי שמפחד ממנו ומשיב בשלום מי שחייב בכבודו.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות קריאת שמע ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. מתי הכוונה מעכבת בקריאת שמע?

א- בפסוק ראשון.
ב- בפרשה ראשונה.
ג- בפרשה ראשונה ושניה.

[פרק ב', הלכה א']

2. הרומז בעיניו וקורץ בשפתיו באמצע קריאת שמע –

א. לא יצא ידי חובתו.
ב. הרי זה מגונה.
ג. הרי זה מחרף ומגדף.

[פרק ב', הלכה ח']

3. באיזו לשון מותר לקרוא קריאת שמע?

א- רק בלשון הקודש.
ב- בכל לשון שהוא מכיר.
ג- בכל לשון, חוץ מלשון יוונית.

[פרק ב', הלכה י']

תשובות
1-א 2-ב 3-ב

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן