פרק ב', הלכות רוצח ושמירת הנפש, ספר נזיקין
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל הַהוֹרֵג חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ, כְּגוֹן שֶׁהִכָּהוּ בְּסַיִף אוֹ בְּאֶבֶן הַמְּמִיתָה אוֹתוֹ אוֹ שֶׁחֲנָקוֹ עַד שֶׁמֵּת אוֹ שְׂרָפוֹ בָּאֵשׁ, הוֹאִיל וַהֲרָגוֹ מִכָּל מָקוֹם הוּא בְּעַצְמוֹ – הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג בְּבֵית דִּין.
א. בְּאֶבֶן הַמְּמִיתָה אוֹתוֹ. שיש בכוחה להרוג (לקמן ג,א-ב).
ב. אֲבָל הַשּׂוֹכֵר הוֹרֵג לַהֲרֹג אֶת חֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁשָּׁלַח עֲבָדָיו וַהֲרָגוּהוּ, אוֹ שֶׁכָּפַת חֲבֵרוֹ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי הָאֲרִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וַהֲרָגַתְהוּ הַחַיָּה, וְכֵן הַהוֹרֵג אֶת עַצְמוֹ – כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים הוּא, וַעֲוֹן הֲרִיגָה בְּיָדוֹ, וְחַיָּב מִיתָה לַשָּׁמַיִם, וְאֵין בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין.
ב. אוֹ שֶׁכָּפַת חֲבֵרוֹ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי הָאֲרִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. לדוגמאות נוספות ראה לקמן ג,י-יא.
ג. וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא הַדִּין? שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט,ו) – זֶה הַהוֹרֵג בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ; "אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ" (שם ט,ה) – זֶה הַהוֹרֵג עַצְמוֹ; "מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ" (שם) – זֶה הַמּוֹסֵר חֲבֵרוֹ לִפְנֵי חַיָּה לְטָרְפוֹ; "מִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם" (שם, ושם: וּמִיַּד) – זֶה הַשּׂוֹכֵר אֲחֵרִים לַהֲרֹג אֶת חֲבֵרוֹ. וּבְפֵרוּשׁ נֶאֱמַר בִּשְׁלָשְׁתָּן לְשׁוֹן דְּרִישָׁה, הֲרֵי דִּינָם מָסוּר לַשָּׁמַיִם.
ג. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ זֶה הַהוֹרֵג בְּעַצְמוֹ. שדינו שיהרגוהו על ידי אדם ("באדם דמו ישפך"), דהיינו בבית דין. זֶה הַהוֹרֵג עַצְמוֹ. את עצמו. נֶאֱמַר בִּשְׁלָשְׁתָּן לְשׁוֹן דְּרִישָׁה הֲרֵי דִּינָם מָסוּר לַשָּׁמַיִם. ה' דורש את נפשם.
ד. וּבְכָל אֵלּוּ הָרַצְחָנִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁאֵינָן מְחֻיָּבִין מִיתַת בֵּית דִּין, אִם רָצָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְהָרְגָן בְּדִין הַמַּלְכוּת וְתַקָּנַת הָעוֹלָם – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְכֵן אִם רָאוּ בֵּית דִּין לַהֲרֹג אוֹתָן בְּהוֹרָאַת שָׁעָה אִם הָיְתָה הַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ – הֲרֵי יֵשׁ לָהֶן רְשׁוּת כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ.
ד. אִם רָצָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְהָרְגָן בְּדִין הַמַּלְכוּת וְתַקָּנַת הָעוֹלָם. כדי למנוע מעשי הרג, ולא מדין עונש רוצח של התורה (ראה גם הלכות מלכים ג,י). וְכֵן אִם רָאוּ בֵּית דִּין לַהֲרֹג וכו'. ראה גם הלכות סנהדרין כד,ד. בְּהוֹרָאַת שָׁעָה. הוראה זמנית שלא תיקבע כהלכה לדורות. אִם הָיְתָה הַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ. כדי למנוע מעשי הרג אחרים. כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ. לפי שיקול דעתם.
ה. הֲרֵי שֶׁלֹּא הֲרָגָם הַמֶּלֶךְ וְלֹא הָיְתָה הַשָּׁעָה צְרִיכָה לְחַזֵּק הַדָּבָר, הֲרֵי בֵּית דִּין חַיָּבִין מִכָּל מָקוֹם לְהַכּוֹתָם מַכָּה רַבָּה הַקְּרוֹבָה לְמִיתָה וְלֶאֱסֹר אוֹתָם בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק שָׁנִים רַבּוֹת וּלְצַעֲרָם בְּכָל מִינֵי צַעַר, כְּדֵי לְהַפְחִיד וּלְאַיֵּם עַל שְׁאָר הָרְשָׁעִים, שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַדָּבָר לָהֶם לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵבָב וְיֹאמַר: הֲרֵי אֲנִי מְסַבֵּב לַהֲרֹג אוֹיְבַי כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה פְּלוֹנִי, וְאֶפָּטֵר.
ה. וְלֶאֱסֹר אוֹתָם בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק וכו'. בתנאים קשים ביותר (ראה עוד לקמן ד,ח). שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַדָּבָר לָהֶם לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵבָב וכו'. שלא יהיה מעשה ההרג שעשו מכשול המסית לב אחרים להרוג. שאם לא יענישו אותם הדבר יגרום להם להיכשל ולחשוב שיוכלו להרוג מבלי להיענש על כך (ראה שמואל א כה,לא).
ו. אֶחָד הַהוֹרֵג אֶת הַגָּדוֹל אוֹ אֶת הַקָּטָן בֶּן יוֹמוֹ, בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה – הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו אִם הָרַג בְּזָדוֹן, אוֹ גּוֹלֶה אִם הָרַג בִּשְׁגָגָה, וְהוּא שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו. אֲבָל אִם נוֹלַד לְפָחוֹת מִתִּשְׁעָה חֳדָשִׁים – הֲרֵי הוּא כְּנֵפֶל עַד שֶׁיִּשְׁהֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְהַהוֹרְגוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ נֶהֱרָג עָלָיו.
ו. גּוֹלֶה אִם הָרַג בִּשְׁגָגָה. לקמן פרק ה. וְהוּא שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו. שנולד לאחר תשעה חודשי היריון שלמים, וכבר ודאי אינו נפל. הֲרֵי הוּא כְּנֵפֶל עַד שֶׁיִּשְׁהֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם. ראה גם הלכות ייבום וחליצה א,ה.
ז. אֶחָד הַהוֹרֵג אֶת הַבָּרִיא אוֹ אֶת הַחוֹלֶה הַנּוֹטֶה לָמוּת, וַאֲפִלּוּ הָרַג אֶת הַגּוֹסֵס – נֶהֱרָג עָלָיו. וְאִם הָיָה גּוֹסֵס בִּידֵי אָדָם, כְּגוֹן שֶׁהִכּוּהוּ עַד שֶׁנָּטָה לָמוּת וַהֲרֵי הוּא גּוֹסֵס – הַהוֹרֵג אוֹתוֹ אֵין בֵּית דִּין מְמִיתִין אוֹתוֹ.
ז. וַאֲפִלּוּ הָרַג אֶת הַגּוֹסֵס נֶהֱרָג עָלָיו. אף שהוא עומד למות, הוא עדיין נחשב כחי לכל דבר (הלכות אבל ד,ה), והרוצחו נוטל ממנו את כל הנפש שעדיין קיימת בו. וְאִם הָיָה גּוֹסֵס בִּידֵי אָדָם… הַהוֹרֵג אוֹתוֹ אֵין בֵּית דִּין מְמִיתִין אוֹתוֹ. מפני שפעולת ההריגה לא נעשתה על ידו בלבד, ומטעם זה אף המכים הראשונים שעשוהו גוסס פטורים (לקמן ד,ו).
ח. הַהוֹרֵג אֶת הַטְּרֵפָה, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם. וְכָל אָדָם בְּחֶזְקַת שָׁלֵם הוּא, וְהַהוֹרְגוֹ נֶהֱרָג, עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁזֶּה טְרֵפָה וְאָמְרוּ הָרוֹפְאִים שֶׁמַּכָּה זוֹ אֵין לָהּ תְּעָלָה בְּאָדָם זֶה, וּבָהּ יָמוּת אִם לֹא יְמִיתֶנּוּ דָּבָר אַחֵר.
ח. הַטְּרֵפָה. אדם בעל מום חמור הממית תוך זמן קצר ואין לו רפואה, והוא נחשב כמת במידה מסוימת. לעומתו הגוסס אינו מת מחמת מום או פגם, אלא מחמת מחלה או מחמת מצבו הגופני. אַף עַל פִּי שֶׁאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק. יש בו כעת סימני חיים של אדם רגיל. תְּעָלָה. רפואה. וּבָהּ יָמוּת. ממנה ימות.
ט. אָדָם טְרֵפָה שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ – נֶהֱרָג, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים יג,ו ועוד). וְהוּא שֶׁיַּהֲרֹג בִּפְנֵי בֵּית דִּין, אֲבָל בִּפְנֵי עֵדִים – פָּטוּר, שֶׁמָּא יוּזְמוּ הָעֵדִים, וְאִם הוּזְמוּ אֵינָן נֶהֱרָגִין, שֶׁהֲרֵי לֹא זָמְמוּ לַהֲרֹג אֶלָּא טְרֵפָה, וְכָל עֵדוּת שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לַהֲזָמָה אֵינָהּ עֵדוּת בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת.
ט. וְהוּא שֶׁיַּהֲרֹג בִּפְנֵי בֵּית דִּין. והם יהרגו אותו על סמך מה שראו בלי להזדקק לעדים שיעידו בפניהם שהוא הרג. אֲבָל בִּפְנֵי עֵדִים פָּטוּר שֶׁמָּא יוּזְמוּ הָעֵדִים וכו'. עדי שקר שהוזמה עדותם נענשים בעונש שבו זממו לגרום בעדותם, ואם זממו להרוג הם בעצמם נהרגים. וכשמעידים על אדם טרפה שחייב מיתה, גם אם הוזמו אי אפשר להרוג אותם, שהרי לא זממו לחייב מיתה אדם בר קיום (הלכות עדות כ,ז). ומכיוון שאי אפשר להעניש אותם אם יוזמו, אין לקבל את עדותם ואי אפשר להרוג על פיהם.
י. אֶחָד הַהוֹרֵג אֶת יִשְׂרָאֵל אוֹ הַהוֹרֵג עֶבֶד כְּנַעֲנִי – הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו, וְאִם הָרַג בִּשְׁגָגָה – גּוֹלֶה.
י. הַהוֹרֵג עֶבֶד כְּנַעֲנִי הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו. כמבואר בהלכה הסמוכה. וְאִם הָרַג בִּשְׁגָגָה גּוֹלֶה. לקמן ה,ג.
יא. יִשְׂרָאֵל שֶׁהָרַג גֵּר תּוֹשָׁב – אֵינוֹ נֶהֱרָג עָלָיו בְּבֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ" (שמות כא,יד), וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ נֶהֱרָג עַל הַגּוֹי. וְאֶחָד הַהוֹרֵג אֶת עֶבֶד אֲחֵרִים אוֹ הַהוֹרֵג עַבְדּוֹ – הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו, שֶׁהָעֶבֶד כְּבָר קִבֵּל עָלָיו מִצְווֹת וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת יי.
יא. גֵּר תּוֹשָׁב. גוי שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה ולקיים את המצוות שנצטוו בני נח (הלכות עבודה זרה י,ו, הלכות איסורי ביאה יד,ז). אֵינוֹ נֶהֱרָג עָלָיו בְּבֵית דִּין. אבל אם הרגו בשגגה גולה (לקמן ה,ג). שֶׁהָעֶבֶד כְּבָר קִבֵּל עָלָיו מִצְווֹת וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת יי. שעבד חייב במצוות כאישה (הלכות חגיגה ב,א), ולכך אינו נחשב גוי (ראה הלכות איסורי ביאה יב,יא) וחייבים על הריגתו כבהריגת ישראל.
יב. מַה בֵּין עַבְדּוֹ לְעֶבֶד אֲחֵרִים? שֶׁעַבְדּוֹ יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהַכּוֹתוֹ, לְפִיכָךְ אִם הִכָּה עַבְדּוֹ הַכָּיָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית, וְנָטָה לָמוּת, וְעָמַד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת וְאַחַר כָּךְ מֵת – אֵינוֹ נֶהֱרָג עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת מֵחֲמַת הַמַּכָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא" (שמות כא,כא). וּמַה הוּא "יוֹם אוֹ יוֹמַיִם" (שם)? יוֹם שֶׁהוּא כְּיוֹמַיִם, שֶׁהוּא מֵעֵת לְעֵת.
יב. לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא. בפסוק שלפני כן נאמר: "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם" – דהיינו מיתת בית דין. ובפסוק שלנו נאמר "אך אם יום או יומים יעמד לא יקם כי כספו הוא", ומכאן שבמקרה ששהה יממה ולא מת מיד, לא נהרג על ידי בית דין. יוֹם שֶׁהוּא כְּיוֹמַיִם שֶׁהוּא מֵעֵת לְעֵת. שעשרים וארבע שעות מעת ההכאה יכולות לכלול מקצת משני ימים.
יג. אֲבָל הַמַּכֶּה עֶבֶד שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אֲפִלּוּ מֵת לְאַחַר כַּמָּה יָמִים מֵחֲמַת הַמַּכָּה, הוֹאִיל וְהִכָּהוּ כְּדֵי לְהָמִית – הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו, כִּשְׁאָר בְּנֵי חֹרִין.
יג. הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו כִּשְׁאָר בְּנֵי חֹרִין. ראה לקמן ד,ג.
יד. יֵרָאֶה לִי שֶׁהַמַּכֶּה אֶת עַבְדּוֹ בְּסַכִּין וְסַיִף אוֹ בְּאֶבֶן וְאֶגְרוֹף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וּמֵת – אֵינוֹ בְּדִין "יוֹם אוֹ יוֹמַיִם", וַאֲפִלּוּ מֵת לְאַחַר שָׁנָה, נֶהֱרָג עָלָיו. לְכָךְ נֶאֱמַר: "בַּשֵּׁבֶט" (שמות כא,כ), שֶׁלֹּא נָתְנָה לוֹ תּוֹרָה רְשׁוּת לְהַכּוֹתוֹ אֶלָּא בְּשֵׁבֶט וּמַקֵּל וּרְצוּעָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, לֹא הַכָּיָת רְצִיחָה.
יד. וְאֶגְרוֹף. כנראה שהכוונה כאן לרעף (כפי שהרמב"ם פירש מילה זו, ראה פה"מ כלים יז,יב). וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כלי משחית המיועדים להריגה ולא לייסר בהם עבדים, ואין לאדון רשות להכות בהם את עבדו. בְּשֵׁבֶט. ענף/מטה. וּרְצוּעָה. שוט.
טו. הַמּוֹכֵר אֶת עַבְדּוֹ, וּפָסַק עִמּוֹ שֶׁיְּשַׁמְּשֶׁנּוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְהִכָּהוּ אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם וֶהֱמִיתוֹ – הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו, וְאֵינוֹ בְּדִין "יוֹם אוֹ יוֹמַיִם", הָרִאשׁוֹן לְפִי שֶׁאֵינוֹ כַּסְפּוֹ הַמְיֻחָד לוֹ, וְהַשֵּׁנִי לְפִי שֶׁעֲדַיִן אֵינוֹ תַּחְתָּיו.
טו. וּפָסַק עִמּוֹ שֶׁיְּשַׁמְּשֶׁנּוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם. הבעלים התנה עם הקונה שלאחר המכירה ימשיך העבד לשמש אותו שלושים יום. לְפִי שֶׁאֵינוֹ כַּסְפּוֹ הַמְיֻחָד לוֹ. והתורה פטרה את האדון שהכה את עבדו רק במקרה ש"כספו הוא".
טז. וְכֵן מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין, וְעֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין – אֵינוֹ בְּדִין "יוֹם אוֹ יוֹמַיִם", שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ לְאֶחָד מֵהֶן כַּסְפּוֹ הַמְיֻחָד לוֹ, לְפִיכָךְ נֶהֱרָג עָלָיו כִּשְׁאָר הָעָם.
טז. שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין. עבד שהיה של שני שותפים ואחד מהם שחררו.

תקציר הפרק 

🤔 האם מותר להמית אדם גוסס? (הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב')
"המתת חסד", קרי: המתה של אדם החולה במחלה סופנית כדי למנוע ממנו סבל, היא סוגייה שנמצאת תמיד בכותרות. האם המתה של אדם כזה, הנמצא ברגעי חייו האחרונים, אכן נחשבת המתה? – ההלכה בנקודה זו חדה: הדבר אסור, ולכן "אפילו הרג את הגוסס – נהרג עליו" (הלכה ז). משום כך, גם "חוק החולה הנוטה למות", המבוסס על הסכמה הלכתית ואתית רחבה, לא מתיר המתה בידיים של חולה סופני, אלא רק הימנעות מטיפול מאריך חיים בחולה כזה. שנזכה לרפואה שלמה לכל חולי ישראל! 🙏🏽

🤷‍ הטריק המלוכלך של ארגוני הפשיעה
רצח יריבים היא אחת הטקטיקות של ארגוני הפשיעה, אך לעולם לא תמצאו את האצבע של ראש הארגון על ההדק. את העבודה המלוכלכת הוא משאיר ל'חיילים' הפשוטים. זה אולי עוזר לו להתחמק מדיני אדם, אך לא יעזור לו בדיני שמים, שכן גם "השוכר הורג להרוג את חברו… שופך דמים הוא, ועוון מיתה בידו" (הלכה ב). על אף שלא ניתן להענישו במיתה בדיני אדם, רשות ביד המלך להורגו לשם תיקון העולם, ואם המלך לא עשה זאת – בית הדין חייב לפגוע באדם זה קשות, "כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים" (הלכות ד-ה) 👻

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ב' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.אדם השוכר רוצח – לא נחשב כרוצח לידון בבית דין?

2.ההורג עובר-האם נחשב רוצח?

3.האם מותר למלך להרוג רוצח הפטור ממיתת בבית דין?

 

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן