פרק ב', הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה טְמֵאָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה – אֵינָהּ מְטַמְּאָה מִשּׁוּם נְבֵלָה כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת, עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ, וַהֲרֵי הִיא כָּאֳכָלִים טְמֵאִים.
נְחָרָהּ וַעֲדַיִן הִיא מְפַרְכֶּסֶת – אֵין בָּהּ אֲפִלּוּ טֻמְאַת אֳכָלִים כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת. וְאֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַמְפַרְכֶּסֶת אָסוּר לִבְנֵי נֹחַ כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַי, וּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַי.
וְכֵן טְהוֹרָה שֶׁנִּפְסְלָה בִּשְׁחִיטָתָהּ וַעֲדַיִן הִיא מְפַרְכֶּסֶת, שָׁחַט בָּהּ אֶחָד אוֹ רֹב אֶחָד – אֵין בָּהּ טֻמְאָה כְּלָל עַד שֶׁתָּמוּת.
חָלַק הַבְּהֵמָה לִשְׁנַיִם, אוֹ שֶׁנִּטְּלָה יָרֵךְ וְחָלָל שֶׁלָּהּ – הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה וּמְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא בַּחַיִּים. וְכֵן אִם קְרָעָהּ מִגַּבָּהּ, אוֹ שֶׁנִּשְׁבְּרָה מַפְרֶקֶת וְרֹב בָּשָׂר עִמָּהּ – הֲרֵי זוֹ כִּנְבֵלָה לְכָל דָּבָר.
א. בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה טְמֵאָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה. ושחיטתה אינה מוציאה אותה מידי נבלה (לעיל א,ג). כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת. כל עוד מזיזה את איבריה לאחר השחיטה, שעדיין לא מתה לגמרי.
נְחָרָהּ. הרג אותה שלא על ידי שחיטה. אֵין בָּהּ אֲפִלּוּ טֻמְאַת אֳכָלִים כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת. מכיוון שלא נשחטה אינה נחשבת כאוכל אלא כבעל חיים שאינו מקבל טומאה כלל עד שימות (הלכות טומאת אוכלין ב,ו). אָסוּר לִבְנֵי נֹחַ כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַי וכו'. שבני נח מצווים על איסור אכילת איבר ובשר מן החי, ובכלל זה איבר ובשר הפורשים מן המפרכסת (הלכות מלכים ט,יב).
וְכֵן טְהוֹרָה שֶׁנִּפְסְלָה בִּשְׁחִיטָתָהּ. בהמה טהורה ששחיטתה נפסלה משום אחד הדברים הפוסלים את השחיטה (כמפורט בהלכות שחיטה פרק ג), והיא אסורה באכילה כנבלה. שָׁחַט בָּהּ אֶחָד אוֹ רֹב אֶחָד. הבהמה ניתרת באכילה על ידי שחיטת שני הסימנים (הקנה והוושט) או רובם (הלכות שחיטה א,ט). וכאשר שחט בה סימן אחד או רובו השחיטה פסולה. אֵין בָּהּ טֻמְאָה כְּלָל עַד שֶׁתָּמוּת. אין בבהמה טומאת אוכלים כיוון שלא נשחטה כהלכתה, וטומאת נבלות אין בה כיוון שעדיין לא מתה.
חָלַק הַבְּהֵמָה לִשְׁנַיִם וכו'. ראה גם הלכות שחיטה ג,יט לעניין איסור אכילה. אוֹ שֶׁנִּטְּלָה יָרֵךְ וְחָלָל שֶׁלָּהּ. שנחסר מן הבהמה הירך וחללו, שהוא הבשר המכסה את האגן. הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה וּמְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא בַּחַיִּים. שבמצבים אלו הבהמה נחשבת כאילו יצאה נפשה ומתה אף על פי שהיא נראית כחיה (ראה גם הלכות טומאת מת א,טו). אוֹ שֶׁנִּשְׁבְּרָה מַפְרֶקֶת וְרֹב בָּשָׂר עִמָּהּ. נשברו חוליות הצוואר, ונכרת גם הבשר שעליהן.
ב. בְּהֵמָה שֶׁמֵּת עֻבָּרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, וְהוֹשִׁיט הָרוֹעֶה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בּוֹ, בֵּין בִּבְהֵמָה טְמֵאָה בֵּין בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה – הֲרֵי זֶה הַנּוֹגֵעַ טָהוֹר, עַד שֶׁיֵּצֵא הַנֵּפֶל לַאֲוִיר הָעוֹלָם.

ב. הֲרֵי זֶה הַנּוֹגֵעַ טָהוֹר עַד שֶׁיֵּצֵא הַנֵּפֶל לַאֲוִיר הָעוֹלָם. שאין הנפל מטמא כל עוד הוא בתוך מעי הבהמה עד שיצא אל מחוץ לגופה (ראה הלכות טומאת מת כה,יב דין זה לגבי נפל אדם).

ג. בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִבְּהֵמָה וְחַיָּה כְּשֶׁהֵן חַיִּים, בֵּין טְמֵאִים בֵּין טְהוֹרִים – הֲרֵי הוּא טָהוֹר, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא כִּנְבֵלָה. אֲבָל אֵבֶר מִן הַחַי הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן – מְטַמֵּא כִּנְבֵלָה.
אֶחָד אֵבֶר מִן הַחַי הַפּוֹרֵשׁ מִן הַבְּהֵמָה עַצְמָהּ אוֹ אֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַשְּׁלִיל שֶׁבְּבִטְנָהּ. וְהָאֵבָרִים אֵין לָהֶן שִׁעוּר, אֲפִלּוּ הָיָה כַּשְּׂעוֹרָה אוֹ פָּחוֹת – מְטַמֵּא, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאֵבֶר כִּבְרִיָּתוֹ, בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת, וְיִהְיֶה עָלָיו בָּשָׂר כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה. הָיָה הַבָּשָׂר פָּחוּת מִלְּהַעֲלוֹת אֲרוּכָה בְּחַי, אוֹ שֶׁחָסַר עַצְמוֹ – הֲרֵי זֶה טָהוֹר.
ג. הַשְּׁלִיל. העובר. וְהָאֵבָרִים אֵין לָהֶן שִׁעוּר וכו'. כל איבר כברייתו בין אם פרש מן החי ובין מן המת מטמא בנבלה ואף על פי שאין בו כזית בשר. כַּשְּׂעוֹרָה. בנפח של גרגר שעורה. כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה. בשר בכמות כזו שאילו היה האיבר מחובר לבהמה או לחיה היה בשרה מתרפא ומשלים את החלק שחסר (ראה הלכות טומאת מת ב,ג). אוֹ שֶׁחָסַר עַצְמוֹ. חסר מן העצם שלו.
ד. הַכִּלְיָה וְהַלָּשׁוֹן וְהַשָּׂפָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אֵבָרִים וְאֵין עוֹשִׂין חֲלִיפִין, הוֹאִיל וְאֵין בָּהֶן עֶצֶם – הֲרֵי הֵן כַּבָּשָׂר.
ד. וְאֵין עוֹשִׂין חֲלִיפִין. אין הגוף יכול להחליפם אם נחסרו (שלא כבשר שמשלים את עצמו). הֲרֵי הֵן כַּבָּשָׂר. שאינם מטמאים כאשר הם פורשים מן החי.
ה. הַבָּשָׂר אוֹ הָאֵבֶר הַמְדֻלְדָּלִין בִּבְהֵמָה אוֹ חַיָּה, שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לִחְיוֹת וּלְהִדַּבֵּק בִּשְׁאָר הַגּוּף – אֵינָן מְטַמְּאִין כַּנְּבֵלָה כָּל זְמַן שֶׁהַבְּהֵמָה בַּחַיִּים, וַהֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר אֳכָלִים: אִם הֻכְשְׁרוּ – מְקַבְּלִין טֻמְאָה בִּמְקוֹמָן. נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה – הֻכְשְׁרוּ בַּשְּׁחִיטָה, וְאֵין מְטַמְּאִין כַּנְּבֵלָה, שֶׁאֵין הַשְּׁחִיטָה עוֹשָׂה אוֹתָן כְּמִי שֶׁפֵּרְשׁוּ מֵחַיִּים.
אֲבָל אִם מֵתָה הַבְּהֵמָה – הַבָּשָׂר שֶׁהָיָה מְדֻלְדָּל בָּהּ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, וְהָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַנְּבֵלָה. וּמַה בֵּין אֵבֶר מִן הַחַי לְאֵבֶר מִן הַנְּבֵלָה? שֶׁהַבָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי טָהוֹר, וְהַבָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַנְּבֵלָה מְטַמֵּא בְּכַזַּיִת בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. וְזֶה וָזֶה אֵין לוֹ שִׁעוּר.
ה. הַבָּשָׂר אוֹ הָאֵבֶר הַמְדֻלְדָּלִין. שעומדים להיתלש אך עדיין מחוברים לגוף. אִם הֻכְשְׁרוּ. על ידי אחד המשקים המכשירים את האוכלים לקבל טומאה (ראה הלכות טומאת אוכלין א,א-ב). מְקַבְּלִין טֻמְאָה בִּמְקוֹמָן. אף על פי שהם מחוברים לבעל החיים, הם נחשבים כאוכל ומקבלים טומאה. נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה הֻכְשְׁרוּ בַּשְּׁחִיטָה. שדם השחיטה מכשיר את הבהמה לקבל טומאת אוכלים (שם ב,ז), והכשר הבהמה מכשיר גם את האיבר המדולדל (ראה הטעם שם ה"ו). שֶׁאֵין הַשְּׁחִיטָה עוֹשָׂה אוֹתָן כְּמִי שֶׁפֵּרְשׁוּ מֵחַיִּים. כאשר מתה הבהמה על ידי שחיטה רואים את האיבר והבשר המדולדלים כמחוברים בשעת השחיטה ולכן דינם כשאר הבהמה שנשחטה שיצאה מידי נבלה.
אֲבָל אִם מֵתָה הַבְּהֵמָה וכו'. שכיוון שמתה הבהמה שלא על ידי שחיטה נחשבים הבשר והאיבר הללו כאילו נתלשו בחייה (ראה גם הלכות מאכלות אסורות ה,ו, הלכות טומאת מת ב,ו). צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. כדין בשר הפורש מן החי (הלכות טומאת אוכלין ג,ג). שֶׁהַבָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי טָהוֹר. כדין בשר הפורש מן החי (לעיל ה"ג). וְזֶה וָזֶה אֵין לוֹ שִׁעוּר. בין איבר מן החי ובין איבר מן הנבלה מטמאים אפילו כשהם קטנים ביותר (ובלבד שהאיבר כברייתו, שם).
ו. טְרֵפָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה – הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה. וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ עֻבָּר מֵת – שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ מִידֵי נְבֵלָה. מָצָא בָּהּ בֶּן שְׁמוֹנָה חַי וְנִטְרַף, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁחַט אַחַר שֶׁנִּטְרַף – אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ מִידֵי נְבֵלָה, לְפִי שֶׁאֵין לְמִינוֹ שְׁחִיטָה.
לְפִיכָךְ, וְלַד בְּהֵמָה שֶׁלֹּא שָׁהָה שִׁבְעָה יָמִים גְּמוּרִים, אִם שְׁחָטוֹ בְּתוֹךְ שִׁבְעָה – אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנֵפֶל.

ו. טְרֵפָה. בהמה הנוטה למות (להגדרת מושג זה ראה הלכות מאכלות אסורות ד,ו-ט). שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ מִידֵי נְבֵלָה. ואם לא הייתה האם טרפה והשחיטה התירה אותה באכילה, הרי היא מתירה אף את העובר באכילה (הלכות מאכלות אסורות ה,יג). מָצָא בָּהּ בֶּן שְׁמוֹנָה חַי וְנִטְרַף וכו'. המפרשים הסבירו שמדובר כאן בכגון שאמו לא נשחטה כראוי (שהרי אם הייתה נשחטת כראוי היה העובר מותר באכילה – ראה הלכות מאכלות אסורות ה,יג; כס"מ ועוד). וכאשר נפל פסול בשחיטה ובשל כך העובר לא ניתר בשחיטה ('ונטרף'), הרי שגם אם יישחט לאחר מכן אין שחיטתו מטהרת אותו מידי נבלה מאחר שאין במינו שחיטה (ראה משנה חולין ד,ד ובפה"מ שם).

שֶׁלֹּא שָׁהָה שִׁבְעָה יָמִים גְּמוּרִים. מעת שנולד. מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנֵפֶל. ודווקא כשלא נודע אם כלו לו חודשיו (ראה הלכות מאכלות אסורות ד,ד).

ז. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי קֹדֶם שֶׁיְּהַלֵּךְ עַל הַקַּרְקַע, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁחִיטָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, שֶׁהֲרֵי שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ, אִם נִטְמֵאת אִמּוֹ – לֹא נִטְמָא הוּא; וְאִם נִתְנַבְּלָה אִמּוֹ – הֲרֵי הוּא טָהוֹר, שֶׁאֵין הַחַי מִתְטַמֵּא לֹא טֻמְאַת אֳכָלִים וְלֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא כְּאֵבֶר מֵאֵבָרֶיהָ. וְאִם מֵת קֹדֶם שֶׁיַּפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע – הֲרֵי הוּא טָהוֹר, שֶׁשְּׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ.
ז. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות מאכלות אסורות ה,יד. אִם נִטְמֵאת אִמּוֹ. טומאת אוכלים אחרי שנשחטה. וְאִם נִתְנַבְּלָה אִמּוֹ. שאמו לא נשחטה כראוי והוא נמצא חי בתוכה, והרי הוא טעון שחיטה. וְאִם מֵת קֹדֶם שֶׁיַּפְרִיס וכו'. כאן מדובר במקרה שנשחטה אמו כראוי (ריק"ו, מובא בכס"מ). הֲרֵי הוּא טָהוֹר. אבל אם הפריס על גבי הקרקע, טעון שחיטה ואין שחיטת אמו מטהרתו (הלכות מאכלות אסורות שם).
ח. טְרֵפָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְהוֹרָה מִן הַתּוֹרָה, אִם נָגַע בָּהּ הַקֹּדֶשׁ – נִטְמָא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְזוֹ מַעֲלָה יְתֵרָה שֶׁעָשׂוּ בַּקֹּדֶשׁ.
ט. בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ, וַחֲתָכָהּ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ – הָאֵבֶר שֶׁנֶּחְתַּךְ נְבֵלָה, וּשְׁאָר בְּשַׂר הָעֻבָּר טָהוֹר. שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ – הָאֵבֶר כִּטְרֵפָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה, וּשְׁאָר בְּשַׂר הָעֻבָּר מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה, שֶׁהוּא מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ אֲבָל לֹא אֶת הַתְּרוּמָה.
הוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ בֵּין שְׁחִיטַת סִימָן לִשְׁחִיטַת סִימָן, וַחֲתָכוֹ – מִצְטָרֵף שְׁחִיטַת סִימָן לְסִימָן לְטַהֵר הָאֵבֶר מִידֵי נְבֵלָה.
ט. הָאֵבֶר שֶׁנֶּחְתַּךְ נְבֵלָה. מטמא טומאת נבלה כדין איבר הפורש מן החי (לעיל ה"ג, וראה גם הלכות מאכלות אסורות ה,יא). וּשְׁאָר בְּשַׂר הָעֻבָּר טָהוֹר. ואינו נטמא מן האיבר שנחתך. הָאֵבֶר כִּטְרֵפָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה. שהוא טהור מטומאת נבלה, שכן שחיטת האם מועילה גם לאיבר שבחוץ להוציאו מידי נבלה (אך אסור לאכלו ודינו כטרפה – שם ה"ט). וּשְׁאָר בְּשַׂר הָעֻבָּר מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה וכו'. אם העובר היה קודש, בשרו נטמא ממגע האיבר שנחתך שמטמא את הקודש מדברי סופרים כדלעיל ה"ח.
הוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ בֵּין שְׁחִיטַת סִימָן לִשְׁחִיטַת סִימָן. הוציא העובר את ידו בדיוק ברגע שבין שחיטת הסימן הראשון של אמו לשחיטת הסימן השני. מִצְטָרֵף שְׁחִיטַת סִימָן לְסִימָן וכו'. אף על פי שהסימן השני נשחט לאחר יציאת האיבר וחיתוכו, הוא מצטרף לסימן הראשון שנשחט קודם לכן ומטהרו מידי נבלה.
י. שְׁחִיטַת הַנָּכְרִי – נְבֵלָה, וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְשָׁחַט בְּסַכִּין יָפָה שְׁחִיטָה כָּרָאוּי. אֶחָד הַנָּכְרִי וְאֶחָד הַכּוּתִי אוֹ גֵּר תּוֹשָׁב – שְׁחִיטָתָם נְבֵלָה. וְקָרוֹב בְּעֵינַי שֶׁאָב זֶה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁהֲרֵי טֻמְאַת עֲבוֹדָה זָרָה וְטֻמְאַת תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה מִדִּבְרֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, וּבִגְלַל עֲבוֹדָה זָרָה נִתְרַחֲקוּ הַגּוֹיִם וְנֶאֶסְרָה שְׁחִיטָתָן.
וְאִם תֹּאמַר: וַהֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה דִּין תּוֹרָה? לֹא כָּל הָאָסוּר בַּאֲכִילָה מְטַמֵּא, שֶׁהֲרֵי הַטְּרֵפָה אֲסוּרָה וּטְהוֹרָה. וְאִי אֶפְשָׁר לְחַיֵּב כָּרֵת עַל טֻמְאָה זוֹ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ וַאֲכִילַת קָדָשָׁיו אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה.
י. עוֹמֵד עַל גַּבָּיו. ומשגיח שהוא שוחט כראוי. בְּסַכִּין יָפָה. שאין בה פגימות. וְאֶחָד הַכּוּתִי אוֹ גֵּר תּוֹשָׁב שְׁחִיטָתָם נְבֵלָה. שלעניין זה הם נחשבים כגויים (ראה גם הלכות עבדים ו,ו לגבי כותי, הלכות עירובין ב,ט לגבי גר תושב). וְקָרוֹב בְּעֵינַי שֶׁאָב זֶה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וכו'. אף שטומאת נבלה בכל מקום היא אב טומאה מן התורה, נראה שכאן היא מדברי סופרים בלבד, שהרי מעשה השחיטה עצמו נעשה כראוי והבהמה לא נתנבלה, אלא ששחיטת הגוי נחשבת כזביחה לעבודה זרה שטומאתה מדברי סופרים. תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה. מה שהוקרב לעבודה זרה. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן ו,א. וּבִגְלַל עֲבוֹדָה זָרָה נִתְרַחֲקוּ הַגּוֹיִם וְנֶאֶסְרָה שְׁחִיטָתָן. שסתם מחשבת הגוי היא לעבודה זרה (פה"מ חולין א,א, וראה הלכות שחיטה ב,כב, ד,יא-יב).
וַהֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה דִּין תּוֹרָה. מאחר שהיא נחשבת כנבלה מן התורה לעניין איסור אכילה, מדוע אינה גם מטמאת כנבלה מן התורה. עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ וַאֲכִילַת קָדָשָׁיו. על כניסה למקדש או אכילת קדשים בטומאה שחייבים עליה כרת.
יא. קֻלְיַת הַנְּבֵלָה – הַנּוֹגֵעַ בָּהּ אוֹ נוֹשְׂאָהּ טָהוֹר, שֶׁכָּל דָּבָר מִן הַנְּבֵלָה שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא. נִקְּבָה כָּל שֶׁהוּא – הַנּוֹגֵעַ בָּהּ אוֹ נוֹשְׂאָהּ טָמֵא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה הַמֹּחַ שֶׁבָּהּ מִתְקַשְׁקֵשׁ, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַעֲלֶה אֲרוּכָה. אֲבָל אִם הָיָה עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ, אִם יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה לָעֶצֶם מִבַּחוּץ – הֲרֵי זוֹ מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא כְּכָל הָאֵבָרִים. וּכְבָר פֵּרַשְׁנוּ שֶׁהַקֻּלְיָה הִיא הָעֶצֶם הַסָּתוּם מִשְּׁנֵי צְדָדָיו.

יא. קֻלְיַת הַנְּבֵלָה. עצם סתומה שיש בתוכה מוח, והעצם אינה מטמאת בנבלה אלא רק המוח שבתוכה (לעיל א,ד, א,ז). שֶׁכָּל דָּבָר מִן הַנְּבֵלָה שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וכו'. שמאחר שלא ניתן לגעת במוח שבקולית, נמצא שגם במשא אינו מטמא. כָּל שֶׁהוּא. אפילו נקב קטן מאוד. הַנּוֹגֵעַ בָּהּ אוֹ נוֹשְׂאָהּ טָמֵא. מכיוון שיכול לגעת במוח על ידי דבר דק הנכנס בנקב, הרי שהמוח נחשב כדבר המטמא במגע, וכעת גם הקולית עצמה מטמאת כמוח מאחר שהיא נחשבת כשומר עליו (רש"י חולין קכה,א, וראה הלכות טומאת אוכלין ה,טו; להגדרת השומר ראה לעיל א,יא בביאור). בְּשֶׁהָיָה הַמֹּחַ שֶׁבָּהּ מִתְקַשְׁקֵשׁ וכו'. שהתייבש ונעקר ממקומו בתוך החלל כך שאין הקולית יכולה לחזור ולהתרפא על ידו. מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא כְּכָל הָאֵבָרִים. כדין איבר כברייתו שיש בו בשר כדי להעלות ארוכה, שהוא מטמא בנבלה (לעיל ה"ג). וּכְבָר פֵּרַשְׁנוּ. הלכות קרבן פסח י,י, הלכות טומאת מת ב,ה.

יב. קֻלְיָה שֶׁחָשַׁב עָלֶיהָ לְנָקְבָהּ וַעֲדַיִן לֹא נְקָבָהּ – הֲרֵי הַנּוֹגֵעַ בָּהּ סְפֵק טָמֵא, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם מְחֻסַּר נְקִיבָה כִּמְחֻסַּר מַעֲשֶׂה אוֹ אֵינוֹ כִּמְחֻסַּר מַעֲשֶׂה.

תקציר הפרק 

פרק ב הלכות שְׁאָר אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת

פרק זה הינו למעשה המשך של הפרק הקודם

זמן הטומאה:
כל עוד הבהמה בחיים, היא טהורה. ואפילו מפרכסת, או עובר שמת שאימו בחיים. מלבד אבר מן החי (שנחתך האיבר והאיבר שלם והבהמה עדיין בחיים)

שחיטה:
מטהרת את הבהמה, ואפילו בטריפה או שעוברה מת. ובלבד שנשחטה באמצעות יהודי.
שחיטת גוי היא בגדר נבלה ומטמאת במשא

💬מעניין…

הרמב"ם אומר "וקרוב בעיני" (הלכה י)
הצהרה זו אומרת למעשה שהרמב"ם סובר מדעתו הלכה זו ואין לה מקור. רוצה להעמיק? עיין באגרת ששלח הרמב"ם לרבי פנחס הדיין. עמוד תמג בשו"ת הרמב"ם בהוצאת הרב שילת.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ב' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.ניטל ירך וחללה-מטמאת כנבילה בחייה?

2.אבר מן החי מטמא כנבילה?

3.בשר הפורש מאבר מן החי חמור מנבילה?

תשובות

1-כן 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן