נְחָרָהּ וַעֲדַיִן הִיא מְפַרְכֶּסֶת – אֵין בָּהּ אֲפִלּוּ טֻמְאַת אֳכָלִים כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת. וְאֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַמְפַרְכֶּסֶת אָסוּר לִבְנֵי נֹחַ כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַי, וּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַי.
וְכֵן טְהוֹרָה שֶׁנִּפְסְלָה בִּשְׁחִיטָתָהּ וַעֲדַיִן הִיא מְפַרְכֶּסֶת, שָׁחַט בָּהּ אֶחָד אוֹ רֹב אֶחָד – אֵין בָּהּ טֻמְאָה כְּלָל עַד שֶׁתָּמוּת.
חָלַק הַבְּהֵמָה לִשְׁנַיִם, אוֹ שֶׁנִּטְּלָה יָרֵךְ וְחָלָל שֶׁלָּהּ – הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה וּמְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא בַּחַיִּים. וְכֵן אִם קְרָעָהּ מִגַּבָּהּ, אוֹ שֶׁנִּשְׁבְּרָה מַפְרֶקֶת וְרֹב בָּשָׂר עִמָּהּ – הֲרֵי זוֹ כִּנְבֵלָה לְכָל דָּבָר.
ב. הֲרֵי זֶה הַנּוֹגֵעַ טָהוֹר עַד שֶׁיֵּצֵא הַנֵּפֶל לַאֲוִיר הָעוֹלָם. שאין הנפל מטמא כל עוד הוא בתוך מעי הבהמה עד שיצא אל מחוץ לגופה (ראה הלכות טומאת מת כה,יב דין זה לגבי נפל אדם).
אֶחָד אֵבֶר מִן הַחַי הַפּוֹרֵשׁ מִן הַבְּהֵמָה עַצְמָהּ אוֹ אֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַשְּׁלִיל שֶׁבְּבִטְנָהּ. וְהָאֵבָרִים אֵין לָהֶן שִׁעוּר, אֲפִלּוּ הָיָה כַּשְּׂעוֹרָה אוֹ פָּחוֹת – מְטַמֵּא, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאֵבֶר כִּבְרִיָּתוֹ, בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת, וְיִהְיֶה עָלָיו בָּשָׂר כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה. הָיָה הַבָּשָׂר פָּחוּת מִלְּהַעֲלוֹת אֲרוּכָה בְּחַי, אוֹ שֶׁחָסַר עַצְמוֹ – הֲרֵי זֶה טָהוֹר.
אֲבָל אִם מֵתָה הַבְּהֵמָה – הַבָּשָׂר שֶׁהָיָה מְדֻלְדָּל בָּהּ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, וְהָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַנְּבֵלָה. וּמַה בֵּין אֵבֶר מִן הַחַי לְאֵבֶר מִן הַנְּבֵלָה? שֶׁהַבָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי טָהוֹר, וְהַבָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַנְּבֵלָה מְטַמֵּא בְּכַזַּיִת בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. וְזֶה וָזֶה אֵין לוֹ שִׁעוּר.
אֲבָל אִם מֵתָה הַבְּהֵמָה וכו'. שכיוון שמתה הבהמה שלא על ידי שחיטה נחשבים הבשר והאיבר הללו כאילו נתלשו בחייה (ראה גם הלכות מאכלות אסורות ה,ו, הלכות טומאת מת ב,ו). צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. כדין בשר הפורש מן החי (הלכות טומאת אוכלין ג,ג). שֶׁהַבָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי טָהוֹר. כדין בשר הפורש מן החי (לעיל ה"ג). וְזֶה וָזֶה אֵין לוֹ שִׁעוּר. בין איבר מן החי ובין איבר מן הנבלה מטמאים אפילו כשהם קטנים ביותר (ובלבד שהאיבר כברייתו, שם).
לְפִיכָךְ, וְלַד בְּהֵמָה שֶׁלֹּא שָׁהָה שִׁבְעָה יָמִים גְּמוּרִים, אִם שְׁחָטוֹ בְּתוֹךְ שִׁבְעָה – אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנֵפֶל.
ו. טְרֵפָה. בהמה הנוטה למות (להגדרת מושג זה ראה הלכות מאכלות אסורות ד,ו-ט). שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ מִידֵי נְבֵלָה. ואם לא הייתה האם טרפה והשחיטה התירה אותה באכילה, הרי היא מתירה אף את העובר באכילה (הלכות מאכלות אסורות ה,יג). מָצָא בָּהּ בֶּן שְׁמוֹנָה חַי וְנִטְרַף וכו'. המפרשים הסבירו שמדובר כאן בכגון שאמו לא נשחטה כראוי (שהרי אם הייתה נשחטת כראוי היה העובר מותר באכילה – ראה הלכות מאכלות אסורות ה,יג; כס"מ ועוד). וכאשר נפל פסול בשחיטה ובשל כך העובר לא ניתר בשחיטה ('ונטרף'), הרי שגם אם יישחט לאחר מכן אין שחיטתו מטהרת אותו מידי נבלה מאחר שאין במינו שחיטה (ראה משנה חולין ד,ד ובפה"מ שם).
שֶׁלֹּא שָׁהָה שִׁבְעָה יָמִים גְּמוּרִים. מעת שנולד. מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנֵפֶל. ודווקא כשלא נודע אם כלו לו חודשיו (ראה הלכות מאכלות אסורות ד,ד).
הוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ בֵּין שְׁחִיטַת סִימָן לִשְׁחִיטַת סִימָן, וַחֲתָכוֹ – מִצְטָרֵף שְׁחִיטַת סִימָן לְסִימָן לְטַהֵר הָאֵבֶר מִידֵי נְבֵלָה.
הוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ בֵּין שְׁחִיטַת סִימָן לִשְׁחִיטַת סִימָן. הוציא העובר את ידו בדיוק ברגע שבין שחיטת הסימן הראשון של אמו לשחיטת הסימן השני. מִצְטָרֵף שְׁחִיטַת סִימָן לְסִימָן וכו'. אף על פי שהסימן השני נשחט לאחר יציאת האיבר וחיתוכו, הוא מצטרף לסימן הראשון שנשחט קודם לכן ומטהרו מידי נבלה.
וְאִם תֹּאמַר: וַהֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה דִּין תּוֹרָה? לֹא כָּל הָאָסוּר בַּאֲכִילָה מְטַמֵּא, שֶׁהֲרֵי הַטְּרֵפָה אֲסוּרָה וּטְהוֹרָה. וְאִי אֶפְשָׁר לְחַיֵּב כָּרֵת עַל טֻמְאָה זוֹ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ וַאֲכִילַת קָדָשָׁיו אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה.
וַהֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה דִּין תּוֹרָה. מאחר שהיא נחשבת כנבלה מן התורה לעניין איסור אכילה, מדוע אינה גם מטמאת כנבלה מן התורה. עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ וַאֲכִילַת קָדָשָׁיו. על כניסה למקדש או אכילת קדשים בטומאה שחייבים עליה כרת.
יא. קֻלְיַת הַנְּבֵלָה. עצם סתומה שיש בתוכה מוח, והעצם אינה מטמאת בנבלה אלא רק המוח שבתוכה (לעיל א,ד, א,ז). שֶׁכָּל דָּבָר מִן הַנְּבֵלָה שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וכו'. שמאחר שלא ניתן לגעת במוח שבקולית, נמצא שגם במשא אינו מטמא. כָּל שֶׁהוּא. אפילו נקב קטן מאוד. הַנּוֹגֵעַ בָּהּ אוֹ נוֹשְׂאָהּ טָמֵא. מכיוון שיכול לגעת במוח על ידי דבר דק הנכנס בנקב, הרי שהמוח נחשב כדבר המטמא במגע, וכעת גם הקולית עצמה מטמאת כמוח מאחר שהיא נחשבת כשומר עליו (רש"י חולין קכה,א, וראה הלכות טומאת אוכלין ה,טו; להגדרת השומר ראה לעיל א,יא בביאור). בְּשֶׁהָיָה הַמֹּחַ שֶׁבָּהּ מִתְקַשְׁקֵשׁ וכו'. שהתייבש ונעקר ממקומו בתוך החלל כך שאין הקולית יכולה לחזור ולהתרפא על ידו. מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא כְּכָל הָאֵבָרִים. כדין איבר כברייתו שיש בו בשר כדי להעלות ארוכה, שהוא מטמא בנבלה (לעיל ה"ג). וּכְבָר פֵּרַשְׁנוּ. הלכות קרבן פסח י,י, הלכות טומאת מת ב,ה.
נְחָרָהּ. הרג אותה שלא על ידי שחיטה. אֵין בָּהּ אֲפִלּוּ טֻמְאַת אֳכָלִים כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת. מכיוון שלא נשחטה אינה נחשבת כאוכל אלא כבעל חיים שאינו מקבל טומאה כלל עד שימות (הלכות טומאת אוכלין ב,ו). אָסוּר לִבְנֵי נֹחַ כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַי וכו'. שבני נח מצווים על איסור אכילת איבר ובשר מן החי, ובכלל זה איבר ובשר הפורשים מן המפרכסת (הלכות מלכים ט,יב).
וְכֵן טְהוֹרָה שֶׁנִּפְסְלָה בִּשְׁחִיטָתָהּ. בהמה טהורה ששחיטתה נפסלה משום אחד הדברים הפוסלים את השחיטה (כמפורט בהלכות שחיטה פרק ג), והיא אסורה באכילה כנבלה. שָׁחַט בָּהּ אֶחָד אוֹ רֹב אֶחָד. הבהמה ניתרת באכילה על ידי שחיטת שני הסימנים (הקנה והוושט) או רובם (הלכות שחיטה א,ט). וכאשר שחט בה סימן אחד או רובו השחיטה פסולה. אֵין בָּהּ טֻמְאָה כְּלָל עַד שֶׁתָּמוּת. אין בבהמה טומאת אוכלים כיוון שלא נשחטה כהלכתה, וטומאת נבלות אין בה כיוון שעדיין לא מתה.
חָלַק הַבְּהֵמָה לִשְׁנַיִם וכו'. ראה גם הלכות שחיטה ג,יט לעניין איסור אכילה. אוֹ שֶׁנִּטְּלָה יָרֵךְ וְחָלָל שֶׁלָּהּ. שנחסר מן הבהמה הירך וחללו, שהוא הבשר המכסה את האגן. הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה וּמְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא בַּחַיִּים. שבמצבים אלו הבהמה נחשבת כאילו יצאה נפשה ומתה אף על פי שהיא נראית כחיה (ראה גם הלכות טומאת מת א,טו). אוֹ שֶׁנִּשְׁבְּרָה מַפְרֶקֶת וְרֹב בָּשָׂר עִמָּהּ. נשברו חוליות הצוואר, ונכרת גם הבשר שעליהן.