א. אֶחָד הַנִּשְׁבָּע אַחַת מֵאַרְבַּע מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ מִפִּי עַצְמוֹ, וְאֶחָד הַמֻּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים וְעָנָה אָמֵן, אֲפִלּוּ הִשְׁבִּיעוֹ גּוֹי אוֹ קָטָן וְעָנָה אָמֵן – חַיָּב, שֶׁכָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר הַשְּׁבוּעָה, כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו. וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן אוֹ הָאוֹמֵר דָּבָר שֶׁעִנְיָנוֹ כְּעִנְיַן אָמֵן, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: 'הִין' אוֹ 'מְחֻיָּב אֲנִי בִּשְׁבוּעָה זוֹ' אוֹ 'קִבַּלְתִּי עָלַי שְׁבוּעָה זוֹ', וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל לָשׁוֹן – הֲרֵי זֶה כַּנִּשְׁבָּע לְכָל דָּבָר, בֵּין לְחַיְּבוֹ מַלְקוּת בֵּין לְחַיְּבוֹ קָרְבָּן.
א. וְעָנָה אָמֵן. אבל אם שתק ולא אמר כלום, אינו כנשבע (כס"מ). הִין. כן. בֵּין לְחַיְּבוֹ מַלְקוּת. כגון שהזיד בשבועת ביטוי או בשבועת שווא. בֵּין לְחַיְּבוֹ קָרְבָּן. כששגג בשבועת ביטוי, וכששגג או הזיד בשבועת הפקדון ובשבועת העדות.
ב. אֶחָד הַנִּשְׁבָּע אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ אַחֵר בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד אוֹ בְּאֶחָד מִן הַכִּנּוּיִין, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע 'בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן' וּ'בְמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם' וּ'בְמִי שֶׁשְּׁמוֹ אֶרֶךְ אַפַּיִם' וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּכָל לָשׁוֹן – הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעָה גְּמוּרָה.
וְכֵן 'אָלָה' וְ'אָרוּר' – הֲרֵי הֵן שְׁבוּעָה, וְהוּא שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת אוֹ כִּנּוּי מִן הַכִּנּוּיִין. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁאָמַר: 'בְּאָלָה' אוֹ 'אָרוּר' 'לַיי' אוֹ 'לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן' 'מִי שֶׁיֹּאכַל דָּבָר פְּלוֹנִי', וַאֲכָלוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע עַל שֶׁקֶר. וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי שְׁבוּעוֹת.
וְכֵן 'אָלָה' וְ'אָרוּר' – הֲרֵי הֵן שְׁבוּעָה, וְהוּא שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת אוֹ כִּנּוּי מִן הַכִּנּוּיִין. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁאָמַר: 'בְּאָלָה' אוֹ 'אָרוּר' 'לַיי' אוֹ 'לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן' 'מִי שֶׁיֹּאכַל דָּבָר פְּלוֹנִי', וַאֲכָלוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע עַל שֶׁקֶר. וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי שְׁבוּעוֹת.
ב. בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד. שמות ה' שאינם נמחקים (לפירוטם ראה הלכות יסודי התורה ו,ב; למשמעות הביטוי ראה גם הלכות עבודה זרה ב,ז, הלכות קריאת שמע ג,ה). אוֹ בְּאֶחָד מִן הַכִּנּוּיִין. שמשבחים בהם את הקדוש ברוך הוא (הלכות יסודי התורה ו,ה). וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּכָל לָשׁוֹן. שהשמות שקוראים בהם הגויים להקב"ה הרי הם ככל הכינויים (הלכות סנהדרין כו,ג).
בְּאָלָה… מִי שֶׁיֹּאכַל דָּבָר פְּלוֹנִי וַאֲכָלוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע עַל שֶׁקֶר. וכוונת הנשבע היא לתלות קללה בעצמו אם יאכל, אלא שדיבר בלשון נקייה. הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע עַל שֶׁקֶר. וחייב משום שבועת ביטוי.
בְּאָלָה… מִי שֶׁיֹּאכַל דָּבָר פְּלוֹנִי וַאֲכָלוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע עַל שֶׁקֶר. וכוונת הנשבע היא לתלות קללה בעצמו אם יאכל, אלא שדיבר בלשון נקייה. הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע עַל שֶׁקֶר. וחייב משום שבועת ביטוי.
ג. וְכֵן הָאוֹמֵר: 'שְׁבוּעָה בַּיי' אוֹ 'בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן' 'שֶׁלֹּא אֹכַל', וְאָכַל; 'שֶׁזּוֹ אִשָּׁה', וְהוּא אִישׁ; 'שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם', וְיֵשׁ לוֹ; 'שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת', וְהוּא יוֹדֵעַ – הֲרֵי זֶה חַיָּב.
ג. שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל. שבועת ביטוי. שֶׁזּוֹ אִשָּׁה וְהוּא אִישׁ. שבועת שווא. שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם וְיֵשׁ לוֹ. שבועת הפקדון. שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת וְהוּא יוֹדֵעַ. שבועת העדות. הֲרֵי זֶה חַיָּב. שזוהי שבועה גמורה, וחייב על כל שבועה כדיניה.
ד. אָמַר 'אָלָה' אוֹ 'אָרוּר' אוֹ 'שְׁבוּעָה', וְלֹא הִזְכִּיר שֵׁם וְלֹא כִּנּוּי – הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּדָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו, אֲבָל אֵינוֹ לוֹקֶה וְלֹא מֵבִיא קָרְבָּן אִם עָבַר עַל שְׁבוּעָתוֹ, עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִין אוֹ כִּנּוּי מִן הַכִּנּוּיִין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ד. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ב.
ה. וְלֹא הַשְּׁבוּעָה בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל כִּנּוּי שְׁבוּעָה כִּשְׁבוּעָה, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ אַנְשֵׁי אוֹתוֹ הַמָּקוֹם עִלְּגִים וְהָיוּ קוֹרְאִין לַשְּׁבוּעָה 'שְׁבוּתָה' אוֹ 'שְׁקוּקָה', אוֹ שֶׁהָיוּ אֲרַמִּים, שֶׁלְּשׁוֹן שְׁבוּעָה בִּלְשׁוֹנָם 'מוֹמָתָא', וְהָיוּ הָעִלְּגִים מְכַנִּין אוֹתָהּ וְאוֹמְרִין 'מִיהָא' – כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָשׁוֹן שֶׁמַּשְׁמָעוֹ וְעִנְיָנוֹ שְׁבוּעָה, הֲרֵי זֶה חַיָּב כְּמִי שֶׁהוֹצִיא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה.
ה. עִלְּגִים. שלשונם מעורבבת ומבולבלת. מִיהָא. כ"ה בכמה כת"י. ובנוסח הדפוסים: "מוהא", וכ"ה במשנה נדרים א,ב בכ"י הרמב"ם (ובנוסחאות אחרות במשנה: "מותא").
ו. וְכֵן הָאוֹמֵר 'לָאו לָאו' שְׁנֵי פְּעָמִים אוֹ 'הִין הִין', וְהִזְכִּיר שֵׁם אוֹ כִּנּוּי – הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע. וְכֵן 'יָמִין' – שְׁבוּעָה וּ'שְׂמֹאל' – שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "נִשְׁבַּע יי בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ" (ישעיהו סב,ח). וְכֵן הָאוֹמֵר: 'מִבְטָא שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה כָּךְ וְכָךְ', וְהִזְכִּיר שֵׁם אוֹ כִּנּוּי – הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעָה.
ו. לָאו לָאו שְׁנֵי פְּעָמִים. כגון שאמר 'לא אוכל לא אוכל'. הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע. לשון זו נחשבת כשבועה, שהרי מצאנו שהקב"ה אמר: "ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול" (בראשית ט,יא), ונאמר בנביא: "אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ" (ישעיהו נד,ט), ומכאן שאמירה פעמיים 'לא' היא לשון שבועה. וְכֵן יָמִין שְׁבוּעָה וּשְׂמֹאל שְׁבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר נִשְׁבַּע יי בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ. ומכאן שזוהי לשון שבועה. וְכֵן הָאוֹמֵר מִבְטָא שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה כָּךְ וְכָךְ. כלשון הכתוב: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים…" (ויקרא ה,ד).
ז. אָמַר: 'אִסָּר לַיי' אוֹ 'לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן' 'שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה' אוֹ 'שֶׁאֶעֱשֶׂה', הוֹאִיל וְהוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן שְׁבוּעָה – הֲרֵי הוּא כִּשְׁבוּעָה.
ז. הוֹאִיל וְהוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן שְׁבוּעָה. על אף שאיסר הוא לשון נדר (הלכות נדרים א,א), משום שהוציאו בלשון שבועה המתייחסת לפעולתו של האדם (בניגוד לנדר המתייחס לחפץ הנאסר על האדם – ראה הלכות נדרים ג,ז) אנו מתייחסים לכך כשבועה ולא כנדר.
ח. שָׁמַע חֲבֵרוֹ נִשְׁבָּע, וְאָמַר: 'וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ', הוֹאִיל וְלֹא הוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו וְלֹא הִשְׁבִּיעוֹ חֲבֵרוֹ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְזֶה הוּא מַתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה, שֶׁהוּא פָּטוּר.
ח. הֲרֵי זֶה פָּטוּר. מקרבן או מלקות, אך חייב לקיים שבועת חברו כדלקמן. וְזֶה הוּא מַתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה שֶׁהוּא פָּטוּר. המתפיס בנדרים הוא המחיל נדר שנדר לגבי חפץ מסוים על חפץ נוסף, והדבר מתאפשר משום שהנדר חל על החפץ ולכן אפשר להתפיס בו חפץ אחר (הלכות נדרים ג,ג-ד), אבל השבועה חלה על האדם ואין האדם נאסר ולכן לא ניתן להתפיס בו.
ט. וְכֵן אִם נִשְׁבַּע 'שֶׁלֹּא אֹכַל בָּשָׂר זֶה', וְחָזַר וְאָמַר: 'וַהֲרֵי הַפַּת הַזֶּה כַּבָּשָֹר הַזֶּה' – הֲרֵי זֶה פָּטוּר עַל הַפַּת, שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיא שְׁבוּעָה עָלֶיהָ, אֶלָּא הִתְפִּיסָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַמַּלְקוּת וּמִן הַקָּרְבָּן, אָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל אוֹתָהּ הַפַּת שֶׁהִתְפִּיסָהּ בִּשְׁבוּעָה.
י. מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִשְׁבוּעָה, וְגָמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה, וְשֶׁדָּבָר הַזֶּה אָסוּר עָלָיו בִּשְׁבוּעָה, וְלֹא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם" (ויקרא ה,ד) – אֵין הַנִּשְׁבָּע חַיָּב עַד שֶׁיּוֹצִיא עִנְיַן שְׁבוּעָה בִּשְׂפָתָיו.
י. וְגָמַר בְּלִבּוֹ. החליט.
יא. וְכֵן אִם גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהִשָּׁבַע, וְטָעָה וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ – הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
כֵּיצַד? הַמִּתְכַּוֵּן לְהִשָּׁבַע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל רְאוּבֵן, וּכְשֶׁבָּא לְהוֹצִיא שְׁבוּעָה, נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל שִׁמְעוֹן – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל עִם רְאוּבֵן, שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, וְעִם שִׁמְעוֹן, שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה בְּלִבּוֹ.
כֵּיצַד? הַמִּתְכַּוֵּן לְהִשָּׁבַע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל רְאוּבֵן, וּכְשֶׁבָּא לְהוֹצִיא שְׁבוּעָה, נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל שִׁמְעוֹן – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל עִם רְאוּבֵן, שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, וְעִם שִׁמְעוֹן, שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה בְּלִבּוֹ.
יב. וְכֵן שְׁאָר מִינֵי שְׁבוּעוֹת – אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּהְיֶה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין.
לְפִיכָךְ, אִם נִשְׁבַּע אֶחָד בְּפָנֵינוּ שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם, וְאָכַל, וְהִתְרוּ בּוֹ, וְאָמַר: 'אֲנִי לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא שֶׁלֹּא אֵצֵא הַיּוֹם, וְטָעָה לְשׁוֹנִי וְהוֹצִיא אֲכִילָה שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּלִבִּי' – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ לוֹקֶה, עַד שֶׁיּוֹדֶה בִּפְנֵי עֵדִים קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל שֶׁעַל אֲכִילָה נִשְׁבַּע, אוֹ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הַתְרָאָה וְלֹא טָעַן שֶׁטָּעָה בְּעֵת הַתְרָאָה, אַף עַל פִּי שֶׁטָּעַן אַחַר כָּךְ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
וְכֵן אִם הִתְרוּ בּוֹ, וְאָמַר: 'מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁבַּעְתִּי' אוֹ 'לֹא נָדַרְתִּי' 'עַל דָּבָר זֶה', וְאַחַר שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר, אָמַר: 'כֵּן הָיָה, אֲבָל לֹא הָיָה פִּי וְלִבִּי שָׁוִין' אוֹ 'תְּנַאי הָיָה בְּלִבִּי עַל הַנֶּדֶר' – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, וְלוֹקֶה.
לְפִיכָךְ, אִם נִשְׁבַּע אֶחָד בְּפָנֵינוּ שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם, וְאָכַל, וְהִתְרוּ בּוֹ, וְאָמַר: 'אֲנִי לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא שֶׁלֹּא אֵצֵא הַיּוֹם, וְטָעָה לְשׁוֹנִי וְהוֹצִיא אֲכִילָה שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּלִבִּי' – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ לוֹקֶה, עַד שֶׁיּוֹדֶה בִּפְנֵי עֵדִים קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל שֶׁעַל אֲכִילָה נִשְׁבַּע, אוֹ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הַתְרָאָה וְלֹא טָעַן שֶׁטָּעָה בְּעֵת הַתְרָאָה, אַף עַל פִּי שֶׁטָּעַן אַחַר כָּךְ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
וְכֵן אִם הִתְרוּ בּוֹ, וְאָמַר: 'מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁבַּעְתִּי' אוֹ 'לֹא נָדַרְתִּי' 'עַל דָּבָר זֶה', וְאַחַר שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר, אָמַר: 'כֵּן הָיָה, אֲבָל לֹא הָיָה פִּי וְלִבִּי שָׁוִין' אוֹ 'תְּנַאי הָיָה בְּלִבִּי עַל הַנֶּדֶר' – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, וְלוֹקֶה.
יב. וְהִתְרוּ בּוֹ. הזהירוהו קודם האכילה שאסור לאכול משום שבועתו ושייענש אם יאכל. אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. משום שלאחר ההתראה הודה שהתכוון לאכילה, או שלא טען בשעת ההתראה שכוונתו הייתה אחרת, אינו יכול לטעון זאת כעת, ולוקה.
יג. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, אָמְרוּ לוֹ: 'אִשְׁתְּךָ נָדְרָה', וְאָמַר: 'בְּלִבִּי הָיָה לְהָפֵר לָהּ, וְהֵפַרְתִּי' – שׁוֹמְעִין לוֹ. אָמְרוּ לוֹ: 'נָדְרָה', וְהוּא אוֹמֵר: 'לֹא נָדְרָה', וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הֵעִידוּ עָלָיו, אָמַר: 'בְּלִבִּי הָיָה לְהָפֵר' – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
יג. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הֵעִידוּ עָלָיו. לאחר שראה שהעידו עליו.
יד. גָּמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת חִטִּים, וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל פַּת סְתָם – אָסוּר בְּפַת חִטִּים, שֶׁפַּת חִטִּים – פַּת שְׁמָהּ.
יד. אָסוּר בְּפַת חִטִּים. בלבד, על אף שלא אמר זאת בפירוש.
טו. מִי שֶׁנִּשְׁבַּע וְאָמַר: 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם, וְעַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי נִשְׁבָּע' – אֵין זֶה יָכוֹל לוֹמַר: 'כָּךְ וְכָךְ הָיָה בְּלִבִּי', שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע זֶה עַל דַּעְתּוֹ אֶלָּא עַל דַּעַת אֲחֵרִים, וְכֵיוָן שֶׁהָיָה פִּיו וְלִבָּם שֶׁל אֲחֵרִים שָׁוִין, שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דַּעְתָּן – חַיָּב; לִבָּם שֶׁל אֵלּוּ בִּמְקוֹם לִבּוֹ קָם. וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי שְׁבוּעוֹת.
טז. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁמַּשְׁבִּיעִין הַדַּיָּנִין אֶת הַנִּשְׁבָּע, אוֹמֵר לוֹ: 'לֹא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ, אֶלָּא עַל דַּעְתֵּנוּ'.
טז. כְּשֶׁמַּשְׁבִּיעִין הַדַּיָּנִין אֶת הַנִּשְׁבָּע. במקרים בהם עליו להישבע בבית דין (כדלקמן יא,יח).
יז. מִי שֶׁנִּשְׁבַּע וְהָיָה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין בַּשְּׁבוּעָה, וְאַחַר שֶׁנֶּאֱסַר חָזַר בּוֹ מִיָּד בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, וְהוּא כְּדֵי שֶׁיֹּאמַר תַּלְמִיד לָרַב: 'שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי', וְאָמַר: 'אֵין זוֹ שְׁבוּעָה' אוֹ 'נִחַמְתִּי' אוֹ 'חָזַרְתִּי' וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁעִנְיָנָם שֶׁהִתִּיר מַה שֶּׁאָסַר – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, וְנֶעֶקְרָה הַשְּׁבוּעָה, שֶׁזֶּה דּוֹמֶה לְטוֹעֶה.
יז. וְהוּא כְּדֵי שֶׁיֹּאמַר תַּלְמִיד לָרַב שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי. שיעור זמן אמירת שלוש מילים אלו. נִחַמְתִּי. התחרטתי. חָזַרְתִּי. חזרתי בי. שֶׁזֶּה דּוֹמֶה לְטוֹעֶה. למי שהוציא בשפתיו מה שלא היה בלבו כדלעיל הי"א.
יח. וְכֵן אִם אָמְרוּ לוֹ אֲחֵרִים: 'חֲזֹר בְּךָ' אוֹ 'מֻתָּר לְךָ' וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, וְקִבֵּל מֵהֶן בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְאָמַר: 'הִין' אוֹ 'חָזַרְתִּי בִּי' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה – הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם אַחַר כְּדֵי דִּבּוּר – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
יט. נִשְׁבַּע, וְחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר בְּלִבּוֹ – אֵין זֶה כְּלוּם. וְכֵן אִם אָמְרוּ לוֹ אֲחֵרִים: 'חֲזֹר בְּךָ' אוֹ 'מֻתָּר לְךָ' אוֹ 'מָחוּל לְךָ', וְקִבֵּל דִּבְרֵיהֶם בְּלִבּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר – אֵין זֶה כְּלוּם, עַד שֶׁיּוֹצִיא הַחֲזָרָה בְּפִיו כְּמוֹ הַשְּׁבוּעָה.
יט. עַד שֶׁיּוֹצִיא הַחֲזָרָה בְּפִיו כְּמוֹ הַשְּׁבוּעָה. שכשם שבשבועה צריך שיהיו פיו ולבו שווים כך גם בחרטה.