כֵּיצַד? חֵלֶב וְנוֹתָר לְפָנָיו, וְאָכַל אֶת אֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה אָכַל; אִשְׁתּוֹ נִדָּה וַאֲחוֹתוֹ בַּבַּיִת, וְשָׁגַג וּבָא עַל אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ מֵהֶן בָּעַל; שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים לְפָנָיו, וְעָשָׂה מְלָאכָה בְּאֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה מֵהֶן עָשָׂה – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת.
חֵלֶב וְנוֹתָר לְפָנָיו. ושניהם מצוות לא תעשה שיש בה כרת (וכן אשתו נידה ואחותו, ושבת ויום הכיפורים). שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים לְפָנָיו וכו'. כגון שיום הכיפורים חל בסמוך לשבת ועשה מלאכה באחד מהם ואינו יודע מתי (ראה גם לקמן ח,ה).
כֵּיצַד? הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, וַהֲרֵי הִיא נִדָּה וְהוּא לֹא יָדַע – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵחַטָּאת. אֲבָל אִם בָּא עַל אִשְׁתּוֹ וַהֲרֵי הִיא נִדָּה – חַיָּב חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שְׁאָלָהּ וְאַחַר כָּךְ יִבְעֹל; אֲבָל יְבִמְתּוֹ אֵינוֹ רָגִיל בָּהּ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁאַל לָהּ.
וְכֵן מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי תִּינוֹקוֹת, אֶחָד לָמוּל בְּשַׁבָּת וְאֶחָד לָמוּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת אוֹ אַחַר הַשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וּמָל שְׁנֵיהֶם בְּשַׁבָּת – פָּטוּר מֵחַטָּאת, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לְזֶה רְשׁוּת לָמוּל אֶחָד מֵהֶן בְּשַׁבָּת וְשַׁבָּת דְּחוּיָה הִיא אֶצְלוֹ וּמִצְוָה עָשָׂה; אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שְׁנֵי גּוּפִין, הוֹאִיל וּזְמַנּוֹ בָּהוּל, אֵינוֹ מְדַקְדֵּק. אֲבָל אִם לֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶן רָאוּי לָמוּל בְּשַׁבָּת, וְשָׁכַח וּמָל בְּשַׁבָּת מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְמוּלוֹ – חַיָּב חַטָּאת.
אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שְׁנֵי גּוּפִין הוֹאִיל וּזְמַנּוֹ בָּהוּל אֵינוֹ מְדַקְדֵּק. אף שהשבת דחויה רק לגבי תינוק אחד ולא לגבי השני, הואיל והמוהל בהול לקיים את המצווה, אין אומרים שהיה צריך לעיין ולבדוק מי התינוק החייב. אֲבָל אִם לֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶן רָאוּי לָמוּל בְּשַׁבָּת. כגון שמל את התינוק שזמנו בשבת בערב שבת, ולמחרת בשבת מל את שזמנו למול בערב שבת (פה"מ שבת יט,ד), ונמצא שבשבת לא הייתה כלל מצווה למול, ואינו נחשב שעשה ברשות.
וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְנוֹדַע לוֹ אַחַר כֵּן שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יְדֵיהֶן אוֹ מֵתוּ אוֹ נִטְמְאוּ קֹדֶם שְׁחִיטָה, אוֹ שֶׁנִּמְצָא טְרֵפָה בַּסֵּתֶר, כְּגוֹן נְקוּב מֵעַיִם אוֹ רֵאָה – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת. אֲבָל אִם נִמְצָא בַּעַל מוּם, אוֹ שֶׁהָיְתָה טְרֵפָה גְּלוּיָה – הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחֹט. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. ששחיטת הפסח דוחה את השבת (הלכות קרבן פסח א,יח). שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יְדֵיהֶן. מקרבן זה ונמנו על קרבן אחר. אוֹ מֵתוּ אוֹ נִטְמְאוּ קֹדֶם שְׁחִיטָה. ובכל מקרים אלו נמצא ששחט את הפסח בשבת שלא לצורך מצווה שהרי אין לו בעלים. טְרֵפָה בַּסֵּתֶר. במקום שאין הטרפה נודעת אלא לאחר השחיטה. מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת. שבשעת השחיטה לא היה באפשרותו לברר דברים אלו וממילא לא הייתה מוטלת עליו חובת הבדיקה, והרי הוא עושה ברשות. אוֹ שֶׁהָיְתָה טְרֵפָה גְּלוּיָה. במקום גלוי, כגון נקובת הגולגולת וחתוכת הרגליים וכיוצא בהם.
וְכֵן אִם שָׁגַג וּשְׁחָטוֹ בְּשַׁבָּת שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו אוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו אוֹ לַעֲרֵלִים אוֹ לִטְמֵאִים – חַיָּב חַטָּאת. שְׁחָטוֹ לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לְמוּלִים וְלַעֲרֵלִים, לִטְמֵאִים וְלִטְהוֹרִין – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי הַפֶּסַח כָּשֵׁר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו אוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו אוֹ לַעֲרֵלִים אוֹ לִטְמֵאִים. בכל המקרים הללו הפסח פסול (הלכות קרבן פסח ב,ה), ונמצא שלא עשה מצווה כלל בשחיטתו ולא נחשב עושה ברשות. פָּטוּר שֶׁהֲרֵי הַפֶּסַח כָּשֵׁר. כמבואר שם, ונמצא שקיים מצווה בשחיטת הפסח.
נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה הַשְּׁמֵנָה טְרֵפָה בִּבְנֵי מֵעַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה בְּעֵת שֶׁשָּׁחַט הַכְּחוּשָׁה, וְלֹא לָזֶה נִתְכַּוֵּן, הוֹאִיל וְנִשְׁחֲטָה הָאַחֲרוֹנָה כְּמִצְוָתָהּ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵחַטָּאת.
וְכֵן הַפּוֹרֵס מְצוּדָה לְהַעֲלוֹת דָּגִים מִן הַיָּם בִּשְׁגָגָה, וְעָלָה תִּינוֹק עִם הַדָּגִים, בֵּין שֶׁשָּׁמַע שֶׁטָּבַע תִּינוֹק בֵּין שֶׁלֹּא שָׁמַע, הוֹאִיל וְהֶעֱלָה תִּינוֹק – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵחַטָּאת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לָצוּד, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
טו. כְּחוּשָׁה. רזה. בֵּין חַטָּאת. כגון שחל ראש חודש בשבת וצריך להקריב שעיר חטאת של ראשי חדשים. בֵּין עוֹלָה. עולת תמיד או עולה של המוספים. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאוֹמְרִין לוֹ הָבֵא הַשְּׁמֵנָה וּשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה. משום שיש להדר בקרבנות ולהקריב מן המובחר ביותר (ראה הלכות איסורי מזבח ז,א). ואף שבשחיטת השמנה הוא גורם שהכחושה הולכת לשרפה ומייתר למפרע את שחיטתה בשבת, משום מצווה מן המובחר אין לחשוש לכך (ראה קרן אורה מנחות סד,א). אֲבָל אִם שָׁחַט הַשְּׁמֵנָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ כְּחוּשָׁה חַיָּב חַטָּאת עַל הַתּוֹסֶפֶת. כדלעיל הי"ג.
הוֹאִיל וְהֶעֱלָה תִּינוֹק הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵחַטָּאת. מכיוון שעשה מעשה מותר, אף אם נעשה עמו מעשה אסור, פטור מחטאת (ראה גם הלכות שבת ב,טז). אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לָצוּד מִפְּנֵי שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג. דווקא כשכוונתו לצוד הייתה בשוגג, מכיוון שבפועל עשה מצווה, פטור מחטאת, אבל אם התכוון לצוד במזיד, אף אם העלה תינוק חייב כרת (מגדל עוז וצפנת פענח שבת שם).