פרק ב', הלכות שכירות, ספר משפטים
כ״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ה בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. שְׁלֹשָׁה דִּינִין הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה בְּאַרְבָּעָה הַשּׁוֹמְרִין – אֵינָן אֶלָּא בְּמִטַּלְטְלִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְשֶׁל הֶדְיוֹט. שֶׁנֶּאֱמַר: "כֶּסֶף אוֹ כֵלִים… וְכָל בְּהֵמָה" (שמות כב,ו-ט) – יָצְאוּ הַקַּרְקָעוֹת, וְיָצְאוּ עֲבָדִים שֶׁהֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת, וְיָצְאוּ הַשְּׁטָרוֹת שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן; וְנֶאֱמַר: "כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שם) – יָצְאוּ הֶקְדֵּשׁוֹת וְנִכְסֵי גּוֹיִם.
מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: הָעֲבָדִים וְהַשְּׁטָרוֹת וְהַקַּרְקָעוֹת וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת – שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁלָּהֶן אֵינוֹ נִשְׁבָּע, וְנוֹשֵׂא שָׂכָר אוֹ שׂוֹכֵר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ – חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן.
א. וְשֶׁל הֶדְיוֹט. ממון חולין. יָצְאוּ הַקַּרְקָעוֹת. קרקעות אינן מיטלטלין ולכן אינן בכלל דין השומרים. וְיָצְאוּ עֲבָדִים שֶׁהֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת. הושוו להם מבחינה הלכתית (ראה הלכות גנבה ב,ב). וְיָצְאוּ הַשְּׁטָרוֹת שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן. ששווי השטר אינו נגזר משווי הנייר אלא ממה שכתוב בו. יָצְאוּ הֶקְדֵּשׁוֹת. נכסי הקדש, שהם ממון גבוה ואינם בכלל 'רעהו'.
אֵינוֹ נִשְׁבָּע. אם נגנב הפיקדון או אבד או נאנס, אינו צריך להישבע שלא פשע כדי להיפטר. וְנוֹשֵׂא שָׂכָר אוֹ שׂוֹכֵר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. אף אם נגנב הפיקדון או אבד שבמקרה רגיל חייב, בדברים אלו פטור. וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. אם הוסכם ביניהם שהשומר יהיה חייב בדיני השומרים אף בדברים אלו ועשו על כך קניין סודר (ראה הלכות מכירה ה,ה ובביאור שם).
ב. וְתִקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁנִּשְׁבָּעִין עַל הַהֶקְדֵּשׁוֹת שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְזַלְזְלוּ בַּהֶקְדֵּשׁוֹת.
ב. וְתִקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁנִּשְׁבָּעִין עַל הַהֶקְדֵּשׁוֹת שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין. שכל שומר חייב להישבע כדינו. כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה. בעודו מחזיק בספר תורה (שבועה בנקיטת חפץ) בדומה לשבועה חמורה מן התורה (ראה הלכות שבועות יא,ח).
ג. יֵרָאֶה לִי שֶׁאִם פָּשַׁע הַשּׁוֹמֵר בָּעֲבָדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – חַיָּב לְשַׁלֵּם; שֶׁאֵינוֹ פָּטוּר בַּעֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּשְׁטָרוֹת אֶלָּא מִדִּין הַגְּנֵבָה וְהָאֲבֵדָה וְהַמִּיתָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁאִם הָיָה שׁוֹמֵר חִנָּם עַל הַמִּטַּלְטְלִין וְנִגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ – יִשָּׁבַע, וּבַעֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּשְׁטָרוֹת פָּטוּר מִשְּׁבוּעָה.
וְכֵן אִם הָיָה שׁוֹמֵר שָׂכָר, שֶׁמְּשַׁלֵּם גְּנֵבָה וַאֲבֵדָה בְּמִטַּלְטְלִין – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם בָּאֵלּוּ. אֲבָל אִם פָּשַׁע – חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁכָּל הַפּוֹשֵׁעַ מַזִּיק הוּא, וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין דִּין הַמַּזִּיק קַרְקַע לְדִין הַמַּזִּיק מִטַּלְטְלִין. וְדִין אֱמֶת הוּא זֶה לַמְּבִינִים וּבוֹ רָאוּי לָדוּן.
וְכֵן הוֹרוּ רַבּוֹתַי, שֶׁהַמּוֹסֵר כַּרְמוֹ לְשׁוֹמֵר, בֵּין בַּאֲרִיסוּת בֵּין בִּשְׁמִירַת חִנָּם, וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיַּחְפֹּר אוֹ יִזְמֹר אוֹ יְאַבֵּק מִשֶּׁלּוֹ, וּפָשַׁע וְלֹא עָשָׂה – חַיָּב כְּמִי שֶׁהִפְסִיד בַּיָּדַיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁהֶפְסֵד בַּיָּדַיִם חַיָּב עַל כָּל פָּנִים.
ג. שֶׁכָּל הַפּוֹשֵׁעַ מַזִּיק הוּא וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין דִּין הַמַּזִּיק קַרְקַע לְדִין הַמַּזִּיק מִטַּלְטְלִין. שמה שפטרה תורה את השומרים בדברים אלו הוא מתשלומים הנובעים מדיני השמירה ולא מתשלומים הנובעים מגרימת נזק, ובגרימת נזק אין פטור בקרקעות וכדומה.
וְכֵן הוֹרוּ רַבּוֹתַי. לגבי מסירת כרם בתנאי שיעבוד בו, שאם פשע חייב משום שהוא מזיק בידיים (ראה ר"י מיגאש שבועות מב,ב – אבל לגבי שומר שפשע בקרקעות וכדומה לדעת הר"י מיגאש שם פטור, שלא כדעת הרמב"ם בפסקה הקודמת). בַּאֲרִיסוּת. האריס מעבד את השדה עבור הבעלים תמורת חלק מהפירות. יְאַבֵּק. יפזר אבק על שרשי האילנות שהתגלו.
ד. הַמּוֹסֵר לַחֲבֵרוֹ דָּבָר הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע לִשְׁמֹר, אֲפִלּוּ הָיוּ עֲנָבִים הָעוֹמְדוֹת לְהִבָּצֵר – הֲרֵי הֵן כַּקַּרְקַע בְּדִין הַשּׁוֹמְרִים.
ד. אֲפִלּוּ הָיוּ עֲנָבִים הָעוֹמְדוֹת לְהִבָּצֵר. אף שאינן זקוקות לקרקע, נחשבות כקרקע לעניין דיני שומרים משום שמוסר לו את הענבים לשמירה (אבל כשמוסרן לו על מנת לתלשן, אם אינן זקוקות לקרקע ועומדות להיבצר נחשבות כמיטלטלין – ר"י מיגאש שבועות מג,א, וראה הלכות מכירה א,יז, הלכות טוען ונטען ה,ד).
ה. הִפְקִיד הֶקְדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ פָּדָהוּ, וַהֲרֵי הוּא חֻלִּין בְּעֵת שֶׁנְּטָלוֹ מִיַּד הַשּׁוֹמֵר, אוֹ שֶׁהִשְׁאִילוֹ חֻלִּין וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ וְהוּא בְּיַד הַשּׁוֹאֵל, וְכֵן גּוֹי שֶׁהִפְקִיד וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר – כָּל אֵלּוּ אֵין בָּהֶן כָּל דִּינֵי הַשּׁוֹמְרִין, עַד שֶׁתִּהְיֶה תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן נִכְסֵי הֶדְיוֹט וְנִכְסֵי יִשְׂרָאֵל.
ה. וְאַחַר כָּךְ. בזמן שהיה אצל השומר. פָּדָהוּ. שילם את שוויו להקדש והוציאו לחולין. וַהֲרֵי הוּא חֻלִּין בְּעֵת שֶׁנְּטָלוֹ מִיַּד הַשּׁוֹמֵר. בזמן שבא לקחתו מהשומר, וקודם לכן אירע בו אונס מיתה וכדומה.
ו. אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה בְּדִין הַשּׁוֹמְרִין, בֵּין שֶׁהָיָה הַדָּבָר הַשָּׁמוּר שֶׁל אִשָּׁה אוֹ שֶׁהָיָה בְּיַד הָאִשָּׁה.
ו. אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה בְּדִין הַשּׁוֹמְרִין. דינם שווה.
ז. קָטָן שֶׁהִפְקִיד בְּיַד הַגָּדוֹל אוֹ הִשְׁאִילוֹ – הֲרֵי זֶה הַגָּדוֹל נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין לַקָּטָן. הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאֵין זֶה נִשְׁבָּע בְּטַעֲנַת הַקָּטָן כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר: אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת הַקָּטָן, שֶׁכָּל הַשּׁוֹמְרִין שְׁבוּעָתָן שְׁבוּעַת שֶׁמָּא הִיא.
ז. הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאֵין זֶה נִשְׁבָּע בְּטַעֲנַת הַקָּטָן וכו'. אף שאין נשבעים על טענת קטן מכיוון שאין תביעתו נחשבת לתביעה, אם קטן הפקיד ואבד הפיקדון חייב השומר להישבע לו, מאחר ושבועת השומרים אינה נובעת מחמת טענה ודאית של המפקיד, וקטן אינו שונה בה מגדול (ראה הלכות טוען ונטען ה,ט).
ח. כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּלָּקוֹחוֹת, כָּךְ תִּקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּשּׁוֹמְרִין. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'שְׁמֹר לִי זֶה', וְאָמַר לוֹ: 'הַנַּח לְפָנַי' – הֲרֵי זֶה שׁוֹמֵר חִנָּם. אָמַר לוֹ: 'הַנַּח לְפָנֶיךָ' אוֹ 'הַנַּח' סְתָם, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: 'הֲרֵי הַבַּיִת לְפָנֶיךָ' – אֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵר חִנָּם וְלֹא שׁוֹמֵר שָׂכָר, וְאֵינוֹ חַיָּב שְׁבוּעָה כְּלָל, אֲבָל מַחֲרִים עַל 'מִי שֶׁלָּקַח הַפִּקָּדוֹן שֶׁלִּי וְלֹא יַחֲזִירוֹ לִבְעָלָיו'. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
אֶחָד הַמַּפְקִיד אוֹ הַמַּשְׁאִיל אוֹ הַמַּשְׂכִּיר אֶת חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים אוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – דִּין אֶחָד יֵשׁ לָהֶן: כֵּיוָן שֶׁהוֹדָה זֶה מִפִּי עַצְמוֹ שֶׁשָּׁמַר לוֹ אוֹ שָׁאַל מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין, שֶׁאֵין אוֹמְרִין 'מִגּוֹ' לְפָטְרוֹ מִשְּׁבוּעָה אֶלָּא לְפָטְרוֹ מִלְּשַׁלֵּם.
אֲפִלּוּ הָיָה הַדָּבָר הַשָּׁאוּל אוֹ הַמֻּפְקָד אוֹ הַמֻּשְׂכָּר שָׁוֶה פְּרוּטָה – הֲרֵי זֶה הַשּׁוֹמֵר נִשְׁבָּע עָלָיו. וְאֵין אֶחָד מִן הַשּׁוֹמְרִין צָרִיךְ לְהוֹדָיָה בְּמִקְצָת.
ח. כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּלָּקוֹחוֹת. מדין תורה ניתן לקנות מיטלטלין בנתינת הכסף, וחכמים תיקנו שאינם נקנים בכסף אלא רק בהגבהה או במשיכה (ראה הלכות מכירה ג,א). כָּךְ תִּקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּשּׁוֹמְרִין. חכמים תיקנו שהשמירה תחול רק לאחר המשיכה, הן לעניין חובת השמירה והאחריות של השומר והן לעניין שלא יוכל המפקיד או המשאיל לחזור בו (מ"מ). וְאָמַר לוֹ הַנַּח לְפָנַי הֲרֵי זֶה שׁוֹמֵר חִנָּם. ואף שתיקנו שאין השמירה חלה אלא באמצעות משיכה, יש שפירשו שאכן הייתה משיכה אלא שבמקרים שאמר 'הנח לפניך' וכדומה, אף אם הייתה משיכה לא חל עליו חיוב שמירה, ויש שפירשו שמדובר בחצרו של השומר שקונה לו ללא משיכה (ראה מאירי בבא מציעא פ,ב וראשונים נוספים שם). אֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵר חִנָּם וְלֹא שׁוֹמֵר שָׂכָר. שאין באמירות אלו לשון התחייבות אלא כאומר 'הנח את שלך לפניך ושמרהו אתה' וכדומה. אֲבָל מַחֲרִים וכו'. מתקנת הגאונים במקרים מסוימים כאשר אדם חושד באדם אחר ואינו יכול לחייבו שבועה, הוא יכול להטיל חרם (קללה) באופן כללי על מי שמשקר כנגדו באותו העניין בלי להזכיר את שמו של החשוד (ראה הלכות גזלה ד,ז-ח, מ"מ הלכות טוען ונטען א,ד).
שֶׁאֵין אוֹמְרִין מִגּוֹ לְפָטְרוֹ מִשְּׁבוּעָה אֶלָּא לְפָטְרוֹ מִלְּשַׁלֵּם. טענת 'מיגו' היא כאשר נתבע יכול לטעון טענה טובה שהיה נפטר על ידה מתביעת הממון, והוא טוען טענה פחות טובה. והדין הוא שנפטר מתביעת הממון גם בטענה הפחות טובה מתוך שיכול לטעון את הטענה הטובה ('מיגו' היא מילה ארמית שפירושה 'מתוך'; לדוגמה לטענת מיגו ראה הלכות זכייה ומתנה ט,כב-כג). והכלל הוא שטענת מיגו מועילה לפטור את הנתבע מחיוב ממון, אך אינה פוטרת אותו משבועה שהתחייב בה (לדוגמאות נוספות ראה הלכות שלוחין ושותפין ט,ד, הלכות מלווה ולווה יג,ג). ולכן במקרה שהפקיד אצלו ללא עדים, אף שהיה יכול לטעון טענה טובה יותר ולהכחיש שהוא שומר ולהיפטר, וטען טענה פחות טובה שהודה שהוא שומר אלא שהפיקדון נאנס או נגנב או אבד, אינו נפטר משבועה.
אֲפִלּוּ הָיָה הַדָּבָר… שָׁוֶה פְּרוּטָה הֲרֵי זֶה הַשּׁוֹמֵר נִשְׁבָּע עָלָיו. ואין הדין כאן כבשבועת מודה במקצת שחייב בשבועה רק על כפירה בערך של שתי מעות כסף או יותר (ראה הלכות טוען ונטען ג,א). אמנם אם הפיקדון שווה פחות מפרוטה אין נשבעים עליו שבועת הפיקדון אלא אם כן הוא כלי (ראה שם ג,ה-ו, הלכות שבועות ז,טז). וְאֵין אֶחָד מִן הַשּׁוֹמְרִין צָרִיךְ לְהוֹדָיָה בְּמִקְצָת. חיוב השבועה בשומרים הוא גם כשטוען שכל הפיקדון נאנס או נגנב או אבד, שלא כדין המודה במקצת שחייב שבועה רק אם הודה במקצת וכפר במקצת (הלכות טוען ונטען ג,א).
ט. מַתְנֶה שׁוֹמֵר חִנָּם לִהְיוֹת פָּטוּר מִשְּׁבוּעָה, וְהַשּׁוֹאֵל לִהְיוֹת פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, וְכֵן מַתְנֶה בַּעַל הַפִּקָּדוֹן עַל שׁוֹמֵר חִנָּם אוֹ נוֹשֵׂא שָׂכָר וְשׂוֹכֵר לִהְיוֹת חַיָּבִין בַּכֹּל כַּשּׁוֹאֵל, שֶׁכָּל תְּנַאי בְּמָמוֹן אוֹ בִּשְׁבוּעוֹת שֶׁל מָמוֹן קַיָּם, וְאֵינוֹ צָרִיךְ קִנְיָן וְלֹא עֵדִים.
ט. מַתְנֶה שׁוֹמֵר חִנָּם וכו'. ניתן להתנות מראש על שינוי בחובת האחריות של השומר הן להקל והן להחמיר. וְאֵינוֹ צָרִיךְ קִנְיָן וְלֹא עֵדִים. אין צורך בקניין סודר או בעדים כדי לתת תוקף לתנאי.
י. טָעַן זֶה שֶׁהָיָה שָׁם תְּנַאי, וְהַשּׁוֹמֵר אוֹמֵר: 'לֹא הָיָה שָׁם תְּנַאי' – נִשְׁבָּע הַשּׁוֹמֵר שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין, וּמְגַלְגֵּל בָּהּ שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם תְּנַאי.
י. טָעַן זֶה שֶׁהָיָה שָׁם תְּנַאי. המפקיד טוען שהיה תנאי לטובתו, כגון שהתחייב השומר להתחייב אף במקרים שאמור להיות פטור. נִשְׁבָּע הַשּׁוֹמֵר שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין וּמְגַלְגֵּל בָּהּ שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם תְּנַאי. השומר חייב להישבע על מה שקרה לפיקדון כדין כל שומר, וכולל בשבועתו ('מגלגל בה') גם שבועה שלא היה תנאי ביניהם (לעיקרון של גלגול שבועה ראה הלכות טוען נוטען א,יב; וכן הדין במקרה ההפוך שהשומר טוען שהיה שם תנאי שמגלגל בשבועתו שהיה תנאי – הלכות שאלה ופיקדון ו,ב).
יא. טָעַן שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ, וְזֶה אוֹמֵר: 'לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא הַנַּח לְפָנֶיךָ, וְלֹא נַעֲשֵׂיתִי לוֹ שׁוֹמֵר' – נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ אֶלָּא בְּדֶרֶךְ זוֹ, וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁלֹּא שָׁלַח בּוֹ יָד וְלֹא אִבְּדוֹ בַּיָּדַיִם וְלֹא בִּגְרָם שֶׁגּוֹרֵם לוֹ שֶׁיִּהְיֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם.
יא. הַנַּח לְפָנֶיךָ וְלֹא נַעֲשֵׂיתִי לוֹ שׁוֹמֵר. שבאמירה זו אינו נעשה שומר (כדלעיל ה"ח). נִשְׁבָּע הֶסֵּת. שאין חובת שבועת השומרים חלה אלא כשמודה שהוא שומר, אבל כשכופר בכך, הרי הוא ככופר בכול שאינו חייב שבועה בנקיטת חפץ מן התורה אלא שבועת היסת שהיא שבועה קלה מדברי חכמים ללא נקיטת חפץ. שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ אֶלָּא בְּדֶרֶךְ זוֹ. באמירת 'הנח לפניך'. וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ. בדרך של גלגול שבועה. שֶׁלֹּא שָׁלַח בּוֹ יָד וְלֹא אִבְּדוֹ בַּיָּדַיִם וְלֹא בִּגְרָם שֶׁגּוֹרֵם לוֹ שֶׁיִּהְיֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. שאם שלח בו יד נחשב כגזלן וחייב באונסים (הלכות גזלה ג,יא), ואם איבדו בידיים או גרם לו נזק שחייבים על גרימתו, חייב מדין מזיק (ראה הלכות חובל ומזיק ז,ז).
יב. זֶה אוֹמֵר: 'הִשְׁאַלְתִּיךָ' אוֹ 'הִשְׂכַּרְתִּיךָ' אוֹ 'הִפְקַדְתִּי אֶצְלְךָ', וְהַלָּה אוֹמֵר: 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם', אוֹ שֶׁאָמַר: 'כֵּן הָיָה, אֲבָל הֶחֱזַרְתִּי לְךָ, וְנִסְתַּלְּקָה הַשְּׁמִירָה וְלֹא נִשְׁאֲרָה בֵּינֵינוּ תְּבִיעָה' – הֲרֵי הַנִּתְבָּע נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁלֹּא הָיָה שָׁם שְׁטָר. אֲבָל אִם הִפְקִיד אֶצְלוֹ אוֹ הִשְׂכִּיר אוֹ הִשְׁאִיל בִּשְׁטָר, וְאָמַר לוֹ: 'הֶחֱזַרְתִּי לְךָ' – הֲרֵי הַשּׁוֹמֵר נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר שׁוֹמֵר חִנָּם: 'נִגְנַב' וְ'אָבַד', וְהַשּׁוֹאֵל: 'מֵתָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה' – נֶאֱמָן לוֹמַר: 'הֶחֱזַרְתִּי', וּכְשֵׁם שֶׁאִם טָעַן שֶׁנֶּאֱנַס, נִשְׁבָּע מִן הַתּוֹרָה בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, כָּךְ אִם טָעַן: 'הֶחֱזַרְתִּי' – יִשָּׁבַע כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה, הוֹאִיל וְיֵשׁ שָׁם שְׁטָר בְּיַד הַתּוֹבֵעַ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה הַשּׁוֹמֵר יָכוֹל לִטְעֹן וְלוֹמַר: 'נֶאֶנְסוּ', וְלֹא נַצְרִיךְ אוֹתוֹ לְהָבִיא רְאָיָה. אֲבָל אִם הָיָה חַיָּב לְהָבִיא רְאָיָה עַל טַעֲנָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר – אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר: 'הֶחֱזַרְתִּי', אֶלָּא יִשָּׁבַע בַּעַל הַשְּׁטָר בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא הֶחֱזִיר לוֹ, וִישַׁלֵּם.
אֵין לְךָ מִי שֶׁנִּשְׁבָּע מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר כָּךְ וְכָךְ וְיִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, אֶלָּא זֶה הַשּׁוֹמֵר בִּלְבַד שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שְׁטָר. אֲבָל שְׁאָר כָּל הַנִּשְׁבָּעִין בְּדִין 'מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר' – אֵינָן נִשְׁבָּעִין אֶלָּא הֶסֵּת.
יב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שלטוען 'החזרתי לך' די בשבועת היסת. שְׁטָר. המעיד על התחייבותו לשמור. נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. נשבע בעודו מחזיק ספר תורה, בדומה למי שנשבע שבועת התורה (ראה הלכות שבועות יא,ח). שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר וכו'. הסיבה שאין מחייבים אותו לשלם אף על פי שיש שטר ביד המפקיד היא משום שיש לו טענת 'מיגו', שמתוך שהיה יכול לטעון שהפיקדון נגנב או נאבד הרי הוא נאמן על טענתו שהחזיר. וּכְשֵׁם שֶׁאִם טָעַן שֶׁנֶּאֱנַס נִשְׁבָּע מִן הַתּוֹרָה בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וכו'. משום שה'מיגו' מבוסס על טענה שהייתה מזקיקה אותו להישבע שבועת השומרים מן התורה בנקיטת חפץ, תיקנו חכמים שיישבע שבועה חמורה בנקיטת חפץ כעין שבועה של תורה.
בְּשֶׁהָיָה הַשּׁוֹמֵר יָכוֹל לִטְעֹן וְלוֹמַר נֶאֶנְסוּ וְלֹא נַצְרִיךְ אוֹתוֹ לְהָבִיא רְאָיָה. שאז טענת ה'מיגו' קיימת. אֲבָל אִם הָיָה חַיָּב לְהָבִיא רְאָיָה עַל טַעֲנָתוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. כגון שהאונס אירע במקום שמצויים בו רבים, ועליו להביא עדים ואינו יכול להישבע (לקמן ג,א). אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר הֶחֱזַרְתִּי. משום שאין לו טענת 'מיגו' במקרה זה, שהרי בכל מקרה היה עליו להביא עדים.
אֶלָּא זֶה הַשּׁוֹמֵר בִּלְבַד שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שְׁטָר. משום שה'מיגו' במקרה זה מבוסס על טענה שיש בה שבועה בנקיטת חפץ, כדלעיל.

תקציר הפרק 

🤔 אין לי מדים ונשק, האם אני שומר בכלל?
בלשון ימינו המילה "שומר" מתייחדת לאדם ששומר על בני אדם ורכוש, והטיפוס המצוי של שומר הוא אדם הניצב בפתח בתי עסק, שומר על ביטחון המבקרים ובודק בכליהם כדי לוודא שהם אינם נושאים נשק. בלשון חז"ל ל"שומר" יש משמעות רחבה יותר: כל אדם שבידיו הופקד חפץ לשמירה הוא "שומר". בהקשר לכך מידת האחריות של השומר תלויה בסוג החפצים שהופקדו אצלו ודיני השומרים חלים במלואם רק על מיטלטלין של יהודים שאינם שייכים להקדש, ולא על קרקעות, שטרות, חפצים שהם נכסי הקדש ועוד (הלכה א) 👮🏻‍♂

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שכירות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.דיני שומרים חלים נכסי רק על הדיוט השייכים לישראל?

2.שומר שפשע נחשב כמזיק ומשלם על כל סוגי הנזק?

3.שומר חינם שהסכים לשמור בתנאי שלא יצטרך להשבע – שומעים לו?

 

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן