פרק ב', הלכות שלוחין ושותפין, ספר קניין
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵין הַגּוֹי נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם, וְכֵן אֵין יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְגוֹי לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם" (במדבר יח,כח) – מָה אַתֶּם בְּנֵי בְּרִית, אַף שְׁלוּחֵיכֶם בְּנֵי בְּרִית, וְהוּא הַדִּין לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ; וּמַה מְּשַׁלֵּחֲכֶם בֶּן בְּרִית, אַף בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הַמְשַׁלֵּחַ בֶּן בְּרִית.
א. שֶׁנֶּאֱמַר. לגבי הפרשת תרומת מעשר מן המעשר. כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם. ומתוספת המילה 'גם' למדו חכמים שלא רק שיוכלו להפריש בעצמם אלא שגם שלוחם יוכל לתרום עבורם (פה"מ תרומות א,א). בֶּן בְּרִית. כינוי לישראל. וְהוּא הַדִּין לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. ראה גם הלכות אישות ג,יז, הלכות תרומות ד,א.
ב. עוֹשֶׂה אָדָם שָׁלִיחַ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, וַאֲפִלּוּ אֵשֶׁת אִישׁ, אֲפִלּוּ עֶבֶד וְשִׁפְחָה; הוֹאִיל וְהֵן בְּנֵי דַּעַת וְיֶשְׁנָן בְּמִקְצָת מִצְווֹת – נַעֲשִׂין שְׁלוּחִים לְמַשָּׂא וּלְמַתָּן. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן דַּעַת, וְהֵם חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – אֵינָן נַעֲשִׂין שְׁלוּחִין וְלֹא עוֹשִׂין שָׁלִיחַ, אֶחָד הַקָּטָן וְאֶחָד הַקְּטַנָּה.
לְפִיכָךְ, הַשּׁוֹלֵחַ בְּנוֹ קָטָן אֵצֶל הַחֶנְוָנִי, וּמָדַד לוֹ בְּאִסָּר שֶׁמֶן, וְנָתַן לוֹ אֶת הָאִסָּר, וְאִבֵּד אֶת הַשֶּׁמֶן וְאֶת הָאִסָּר – הַחֶנְוָנִי חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁלֹּא שְׁלָחוֹ לוֹ אֶלָּא לְהוֹדִיעוֹ, וְלֹא הָיָה לוֹ לְשַׁלֵּחַ אֶלָּא עִם בֶּן דַּעַת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר לוֹ: 'שְׁלַח לִי עִם הַקָּטָן' – הֲרֵי זֶה פָּטוּר.
ב. וַאֲפִלּוּ אֵשֶׁת אִישׁ. אף על פי שהאישה היא תחת רשות בעלה יכול איש אחר למנותה שליחה. אֲפִלּוּ עֶבֶד וְשִׁפְחָה. אף על פי שהם תחת רשות האדון. וְיֶשְׁנָן בְּמִקְצָת מִצְווֹת. עבד כנעני חייב במצוות שהאישה חייבת בהן ואדונו חייב למולו ולכן הוא בכלל 'בן ברית'. לְמַשָּׂא וּלְמַתָּן. עסקי ממון, אך לא לגבי דברים שאינם שייכים בהם כגון שליחות לגיטין וקידושין (ראה הלכות אישות ג,יז, הלכות גירושין ו,ו).
בְּאִסָּר. מטבע קטן ששוויו רבע מעה. וּמָדַד לוֹ בְּאִסָּר שֶׁמֶן וְנָתַן לוֹ אֶת הָאִסָּר. החנווני נתן לקטן כמות שמן שעולה איסר, או במקרה שלא היה לו שמן, נתן לו איסר משלו כדי שיקנה בו שמן מאחר (פה"מ בבא בתרא ה,ט). וְאִבֵּד אֶת הַשֶּׁמֶן וְאֶת הָאִסָּר. הבן הקטן איבד את השמן או את האיסר. הַחֶנְוָנִי חַיָּב לְשַׁלֵּם. הפסד השמן או האיסר מוטל על החנווני ואין האב צריך לשלם לו הפסדו (ר"י קאפח, ב"ח). שֶׁלֹּא שְׁלָחוֹ לוֹ אֶלָּא לְהוֹדִיעוֹ. האב שלח את הקטן כדי לבקש מהחנווני לשלוח לו שמן עם אדם שראוי לשלוח עמו, ולא התכוון שישלח החנווני ביד הקטן.
ג. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ', בֵּין מִלְוָה בֵּין פִּקָּדוֹן, 'שָׁלְחֵהוּ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי', אֲפִלּוּ הָיָה קָטָן, אִם רָצָה לְשָׁלְחוֹ בְּיָדוֹ – נִפְטָר, וְאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ.
וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁהִתְנוּ בֵּינֵיהֶן שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה לְשַׁלֵּחַ לַחֲבֵרוֹ מְשַׁלֵּחַ בְּיַד מִי שֶׁיִּרְצֶה הַמְשַׁלֵּחַ – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּחַ בְּיַד מִי שֶׁיֵּרָאֶה לוֹ שֶׁהוּא רָאוּי לְהוֹלִיךְ דָּבָר זֶה, וְאִם אָבַד אוֹ נִגְנַב בַּדֶּרֶךְ אוֹ שֶׁכָּפַר בּוֹ הַשָּׁלִיחַ – הֲרֵי הַמְשַׁלֵּחַ פָּטוּר, שֶׁכָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם.
ג. נִפְטָר וְאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. שמעת מסירתו לשליח שמינה בעל החוב, אינו חייב באחריותו (כדלעיל א,ה).
בְּיַד מִי שֶׁיֵּרָאֶה לוֹ שֶׁהוּא רָאוּי לְהוֹלִיךְ דָּבָר זֶה. שהתנאי כולל כל שליח שהגון לשליחות, אבל אין בכלל תנאי זה שישלח על ידי חרש או שוטה או קטן (מל"מ). אוֹ שֶׁכָּפַר בּוֹ הַשָּׁלִיחַ. שהשליח טוען שלא קיבל מהמשלח דבר. הֲרֵי הַמְשַׁלֵּחַ פָּטוּר. אמנם במקרה שהשליח כפר, על המשלח להישבע שבועת היסת כדלעיל א,ז (כס"מ, וראה שם שאפשר שגם במקרה של גנבה ואבדה צריך המשלח להישבע).
ד. הַשָּׁלִיחַ שֶׁקָּנָה אוֹ שֶׁמָּכַר וְהוֹדִיעַ שֶׁהוּא שָׁלִיחַ בְּדָבָר זֶה לִפְלוֹנִי, אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ אוֹ הִמְשִׁיךְ, וְנִמְצָא שֶׁעָבַר עַל דַּעַת מְשַׁלְּחוֹ – בָּטַל הַמֶּקַח, וּמַחֲזִיר. וְאִם לֹא הוֹדִיעַ שֶׁהוּא שָׁלִיחַ – נִקְנָה הַמֶּקַח, וְיִהְיֶה הַדִּין בֵּינוֹ וּבֵין זֶה שֶׁשְּׁלָחוֹ.
ד. אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ. משך חפץ כדי לקנותו עבור המשלח. אוֹ הִמְשִׁיךְ. אִפשר לקונה למשוך חפץ של המשלח כדי לקנותו. וְנִמְצָא שֶׁעָבַר עַל דַּעַת מְשַׁלְּחוֹ בָּטַל הַמֶּקַח וּמַחֲזִיר. כדלעיל א,ב. וְאִם לֹא הוֹדִיעַ שֶׁהוּא שָׁלִיחַ נִקְנָה הַמֶּקַח וְיִהְיֶה הַדִּין בֵּינוֹ וּבֵין זֶה שֶׁשְּׁלָחוֹ. אף על פי שהשליח שינה מדברי המשלח, השליחות קיימת אלא שעל השליח לתקן את מה שעיוות בשליחותו (כדלעיל א,ג; ובביאור החילוק בין המקרים נאמרו הסברים שונים, ראה נתה"מ קפה ס"ק ה, מחנה אפרים הלכות שלוחין סי' ב).
ה. רְאוּבֵן שֶׁקָּנָה שָׂדֶה מִשִּׁמְעוֹן, וְאָמַר לוֹ: 'לְלֵוִי קָנִיתִי אוֹתָהּ', וְכָתַב שְׁטַר מֶכֶר בְּשֵׁם לֵוִי, וְחָזַר רְאוּבֵן וְאָמַר לְשִׁמְעוֹן: 'לְעַצְמִי קְנִיתִיהָ, חֲזֹר וּכְתֹב לִי שְׁטַר מֶכֶר בִּשְׁמִי' – אֵין כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לִכְתֹּב לוֹ שְׁטָר אַחֵר בְּשֵׁם רְאוּבֵן. וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ בַּתְּחִלָּה וְאָמַר לוֹ: 'לְעַצְמִי אֶקְנֶה, וְזֶה שֶׁאֶכְתֹּב שְׁטָר בְּשֵׁם לֵוִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵדְעוּ בִּי שֶׁאֲנִי הוּא הַקּוֹנֶה' – הֲרֵי זֶה כּוֹפֵהוּ לַחֲזֹר וְלִכְתֹּב שְׁטָר אַחֵר בִּשְׁמוֹ.
ה. לְלֵוִי קָנִיתִי אוֹתָהּ. עבור לוי, והסיבה שאמר שקונה עבור לוי היא כדי להעלים את הקנייה כדי שלא יחזיקוהו כעשיר, או שהוא חושש שיקומו מערערים על הקנייה, ועל לוי שהוא אדם תקיף לא ייצאו מערערים (מאירי בבא קמא קב,ב).
ו. הַסַּרְסוּר – שָׁלִיחַ הוּא, אֶלָּא שֶׁהוּא נוֹטֵל שָׂכָר עַל שְׁלִיחוּתוֹ. לְפִיכָךְ, אִם שִׁנָּה עַל דַּעַת הַבְּעָלִים – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִפְסִיד. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁנָּתַן רְאוּבֵן חֵפֶץ לְשִׁמְעוֹן הַסַּרְסוּר, וְאָמַר לוֹ: 'מְכֹר לִי זֶה, וְאַל תִּמְכֹּר בְּפָחוֹת מִמֵּאָה', וְהָלַךְ וּמְכָרוֹ בַּחֲמִשִּׁים – מְשַׁלֵּם חֲמִשִּׁים מִבֵּיתוֹ. מְכָרוֹ בְּמָאתַיִם – הַכֹּל לִרְאוּבֵן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
רְאוּבֵן אוֹמֵר: 'בְּמֵאָה אָמַרְתִּי לְךָ לִמְכֹּר', וְהַסַּרְסוּר אוֹמֵר: 'בַּחֲמִשִּׁים אָמַרְתָּ לִי, וְכֵן מָכַרְתִּי בַּחֲמִשִּׁים' – נִשְׁבָּע הַסַּרְסוּר שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת. וְאִם כְּבָר נָתַן לוֹ הַחֲמִשִּׁים – נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וְזוֹכֶה הַלּוֹקֵחַ.
וְאִם יָדַע הַלּוֹקֵחַ שֶׁחֵפֶץ זֶה שֶׁל רְאוּבֵן הוּא, וְזֶה הַמּוֹכֵר לוֹ סַרְסוּר בּוֹ – יַחֲזִיר הַחֵפֶץ לִבְעָלָיו, וְיַחֲרִים 'עַל מִי שֶׁנָּתַן לוֹ רְשׁוּת לִמְכֹּר בַּחֲמִשִּׁים' אוֹ 'שֶׁרָצָה בַּחֲמִשִּׁים' 'וְחָזַר בּוֹ אַחַר שֶׁקָּנִיתִי'.
ו. הַסַּרְסוּר. מתווך שמוכר נכסים עבור הבעלים תמורת תשלום. שָׁלִיחַ הוּא. דינו כשליח של הבעלים משום שאינו סוחר שקונה מאחד ומוכר לשני, אלא המקח נשאר של הבעלים ואינו שלו בשום שלב. אִם שִׁנָּה עַל דַּעַת הַבְּעָלִים. שינה ממה שהבעלים הורו לו. מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִפְסִיד. כדין שליח ששינה מדברי המשלח (כדלעיל א,ה).
נִשְׁבָּע הַסַּרְסוּר שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת. שהרי המוכר תובע ממנו מאה והוא מודה בחמישים, והמודה במקצת התביעה חייב מדין תורה להישבע (הלכות טוען ונטען א,א, וראה כס"מ וש"ך קפה ס"ק ו שדנו באיזה מקרה בדיוק מדובר). וְאִם כְּבָר נָתַן לוֹ הַחֲמִשִּׁים נִשְׁבָּע הֶסֵּת. שלאחר שנתן את המעות כבר אינו מודה במקצת אלא הרי הוא כופר בכל תביעת החמישים. ולכן אינו חייב בשבועת מודה במקצת אלא נשבע היסת שהיא שבועה מדברי חכמים למי שנדרש להיפטר מתביעה ממונית של חברו וכופר בכול (הלכות טוען ונטען א,ג).
וְאִם יָדַע הַלּוֹקֵחַ… יַחֲזִיר הַחֵפֶץ לִבְעָלָיו. כדין שליח שהודיע בשעת מעשה שהוא שליח, שאם עבר על דעת משלחו המקח בטל (לעיל ה"ד). וְיַחֲרִים וכו'. אם הקונה חושד שהמשלח אכן נתן לסרסור רשות למכור בחמישים, אלא שהוא התחרט וכעת הוא משקר ועושה קנוניה עם הסרסור על מנת לקבל את החפץ בחזרה, יכול להטיל חרם כדי לאיים על המוכר (לעניין הטלת חרם ראה לעיל א,ח בביאור). עַל מִי שֶׁנָּתַן לוֹ רְשׁוּת לִמְכֹּר בַּחֲמִשִּׁים אוֹ שֶׁרָצָה בַּחֲמִשִּׁים וְחָזַר בּוֹ אַחַר שֶׁקָּנִיתִי. החרם כולל את האפשרות שהמוכר נתן רשות לסרסור למכור בחמישים וחזר בו, וכן את האפשרות שלא אמר לסרסור באיזה סכום למכור ולאחר שמכר בחמישים הסכים על המכירה, אך לאחר מכן חזר בו (סמ"ע קפה ס"ק י).
ז. כָּל סַרְסוּר שֶׁהוֹדִיעַ לַלּוֹקֵחַ שֶׁחֵפֶץ זֶה אוֹ קַרְקַע זוֹ שֶׁל רְאוּבֵן הֵם, וְאַחַר שֶׁקָּנָה הַלּוֹקֵחַ אָמַר רְאוּבֵן: 'אֵינִי רוֹצֶה לִמְכֹּר בְּדָמִים אֵלּוּ' – מַחֲזִיר הַלּוֹקֵחַ, שֶׁהֲרֵי לֹא פָּסַק לוֹ דָּמִים וְאָמַר לוֹ: 'מְכֹר בְּכָךְ וְכָךְ'. וְכָל סַרְסוּר שֶׁאָבַד הַחֵפֶץ מִיָּדוֹ אוֹ נִגְנַב אוֹ נִשְׁבַּר – חַיָּב לְשַׁלֵּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׂא שָׂכָר.
ז. בְּדָמִים אֵלּוּ. בסכום זה. מַחֲזִיר הַלּוֹקֵחַ. על הקונה להחזיר את החפץ, משום שהמקח בטל עקב אי הסכמת המוכר למקח. שֶׁהֲרֵי לֹא פָּסַק לוֹ דָּמִים וְאָמַר לוֹ מְכֹר בְּכָךְ וְכָךְ. מכיוון שראובן (המשלח) לא קבע לסרסור סכום מוגדר, והסרסור הודיע שהוא שליח של ראובן, כל שינוי מרצונו של ראובן, יכול להיות עילה לביטול המקח. חַיָּב לְשַׁלֵּם מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׂא שָׂכָר. מכיוון שמקבל שכר עבור התיווך, דינו כשומר שכר שחייב בגנבה ואבדה (ראה הלכות שכירות א,ב).
ח. הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן לְשַׁגְּרָן לְבֵית חָמִיו, וְאָמַר לוֹ: 'אִם מְקַבְּלִין אוֹתָן מִמֶּנִּי אֲנִי נוֹתֵן אֶת דְּמֵיהֶם, וְאִם לָאו אֶתֵּן לְךָ שָׂכָר מְעַט', וְנֶאֶנְסוּ בַּהֲלִיכָה – הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם; וְאִם נֶאֶנְסוּ בַּחֲזִירָה – פָּטוּר.
נְטָלָן עַל מְנָת לְמָכְרָן לַאֲחֵרִים, וְאָמַר לוֹ: 'אִם יִמָּכְרוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי' אוֹ 'עַד זְמַן פְּלוֹנִי', 'אֶתֵּן לְךָ דָּמִים כָּךְ וְכָךְ, וְאִם לֹא יִמָּכְרוּ, אַחֲזִירֵם לְךָ', וְנֶאֶנְסוּ בֵּין בַּהֲלִיכָה בֵּין בַּחֲזִירָה – חַיָּב לְשַׁלֵּם.
ח. לְשַׁגְּרָן לְבֵית חָמִיו. לשלוח כמתנה עבור ארוסתו הנמצאת בבית חמיו. וְאָמַר לוֹ אִם מְקַבְּלִין אוֹתָן מִמֶּנִּי אֲנִי נוֹתֵן אֶת דְּמֵיהֶם. התנה את הקנייה בכך שירצו לקבלם ממנו בבית חמיו. וְאִם לָאו אֶתֵּן לְךָ שָׂכָר מְעַט. התנה שאם לא ירצו לקבל את הכלים ישלם לאומן עבור טובת ההנאה שהייתה במציאת החן על שליחת המתנה (בבלי בבא מציעא פא,א). וְנֶאֶנְסוּ בַּהֲלִיכָה הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. מכיוון שיש לו מעמד של קונה כל זמן שלא התברר שלא מקבלים ממנו, והקונה נושא באחריות מלאה למה שקנה שהרי הוא שלו. וְאִם נֶאֶנְסוּ בַּחֲזִירָה פָּטוּר. שהרי כבר התברר שאין ברצונו להשלים את המקח, ומשום שנהנה מהאפשרות לקחת את הכלים לבית חמיו ללא התחייבות לקנותם, דינו כשומר שכר שחייב בגנבה ואבדה ופטור באונס (תוספות רי"ד נדרים לא,ב, וראה מאירי ורא"ש שם שפירשו באופן דומה).
נְטָלָן עַל מְנָת לְמָכְרָן לַאֲחֵרִים וְאָמַר לוֹ וכו'. התנה את הקנייה בכך שיצליח למכרם במקום מסוים או עד זמן מסוים. וְנֶאֶנְסוּ בֵּין בַּהֲלִיכָה בֵּין בַּחֲזִירָה חַיָּב לְשַׁלֵּם. אף על פי שקנאם רק בתנאי שימכרם במקום מסוים או עד זמן מסוים, מכל מקום כוונתו למכרם אם ימצא להם קונה מתאים אף בדרך חזור, ולכן דינו כקונה עד שיחזיר את הכלים (בבלי בבא מציעא פא,א).
ט. כָּל שָׁלִיחַ שֶׁטָּעַן שֶׁאֵרְעוֹ אֹנֶס פְּלוֹנִי וְהִפְסִיד כָּךְ וְכָךְ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין עַל טַעֲנָתוֹ, וְיִפָּטֵר. וְאִם הָיָה הָאֹנֶס בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לְהָבִיא עָלָיו עֵדִים, אוֹ דָּבָר שֶׁהוּא יָדוּעַ וְגָלוּי לַכֹּל, שֶׁהֲרֵי יִמְצָא עֵדִים – הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל טַעֲנָתוֹ; וְאִם לֹא הֵבִיא עֵדִים – אֵינוֹ נֶאֱמָן, וּמְשַׁלֵּם.
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: 'קְנֵה לִי אַרְבַּע מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן' מִמָּעוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ בְּיָדוֹ, וְקָנָה לוֹ וְנִמְצְאוּ חֹמֶץ, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: מִנְיָן גָּדוֹל כָּזֶה שֶׁהֶחֱמִיץ – קוֹל יֵשׁ לוֹ; הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְהָבִיא רְאָיָה – יָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה יַיִן בְּעֵת שֶׁלָּקַח, וְיִפָּטֵר, וְאִם לֹא יָבִיא רְאָיָה, יְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדְּבָרִים שֶׁהָרְאָיָה מְצוּיָה בָּהֶן.
אֲבָל דָּבָר הַנֶּעֱלָם, שֶׁאֵין רְאָיָתוֹ מְצוּיָה – יִשָּׁבַע עָלָיו הַשָּׁלִיחַ. וְכֵן הַדִּין בְּכָל טַעֲנָה שֶׁיִּטְעֹן הַשֻּׁתָּף כַּיּוֹצֵא בָּזוֹ. וְכֵן הַדִּין בְּטַעֲנַת הַשּׁוֹמְרִין: אִם הָרְאָיָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת – אוֹ יָבִיא רְאָיָה עַל טַעֲנָתוֹ אוֹ יְשַׁלֵּם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
ט. נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין. שדינו של השליח כדין אדם שהפקידו אצלו בחינם שחייב להישבע שהדבר נגנב או אבד, ושלא שלח יד במה שנתן המשלח בידו (ראה הלכות שאלה ופיקדון ד,א). וְאִם הָיָה הָאֹנֶס בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לְהָבִיא עָלָיו עֵדִים וכו'. שאם העדים מצויים אינו נפטר בשבועה עד שיביא עדים.
גַּרְבֵי יַיִן. כדי יין. מִמָּעוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ בְּיָדוֹ. מעות של המשלח שהיו ביד השליח. וְקָנָה לוֹ וְנִמְצְאוּ חֹמֶץ. היין שבחביות החמיץ, והשליח טוען שהחמיץ לאחר הקנייה ולא פשע בקנייתו. מִנְיָן גָּדוֹל כָּזֶה שֶׁהֶחֱמִיץ קוֹל יֵשׁ לוֹ. כמות גדולה כזו ניתן לברר על ידי עדים אם החמיצה לפני הקנייה או לאחריה. וְאִם לֹא יָבִיא רְאָיָה יְשַׁלֵּם. שמכיוון שיכול להביא ראיה אינו יכול להיפטר בשבועה שלא פשע.
דָּבָר הַנֶּעֱלָם. שאינו גלוי. שֶׁאֵין רְאָיָתוֹ מְצוּיָה. שהנזק אירע במקום שלא מצוי שיהיו עדים שיכולים להעיד על כך. וְכֵן הַדִּין בְּכָל טַעֲנָה שֶׁיִּטְעֹן הַשֻּׁתָּף כַּיּוֹצֵא בָּזוֹ. גם בשותפים שהייתה השותפות ברשות אחד מהם ולטענתו אירע בה הפסד שאינו באחריותו, חייב להביא ראיה אם זה דבר גלוי לכול. אִם הָרְאָיָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת. שמצוי שיהיו עדים שיכולים להעיד על טענה כזו. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות שכירות ג,א.

תקציר הפרק 

🤔 בדרך חזור הבן איבד את הקניות, בעל המכולת אשם?
"לך למכולת עם המטבע הזה", אמרתם לבנכם בן ה-7, "ותחזור עם פיתות ועודף". כשהילד חזר אחרי רבע שעה, לא היה זכר לפיתות ולעודף… מי אשם בנזק? – ההלכה מבדילה בין שני מקרים: במקרה שנאמר למוכר במפורש לשלוח את המוצרים והעודף עם הילד – המוכר פטור מאחריות; במקרה שלא – הוא חייב לשלם, "שלא שלחו לו אלא להודיעו, ולא היה לו לשלח אלא עם בן דעת" (הלכה ב). אכן, מאחר שבימינו מקובל לשלוח ילדים כדי לקנות ולחזור עם הקניות הביתה, נראה שבכל מקרה אין לבעל המכולת אחריות על פיזור הנפש של בנכם… 🤓

🤷‍ הסרסור שמכר בחמישים
בעברית של ימינו המילה "סרסור" טעונה במשמעות שלילית, אך בעבר הייתה לה משמעות תמימה לגמרי של "מתווך": "הסרסור – שליח הוא, אלא שהוא נוטל שכר על שליחותו". אם הסרסור שינה מדברי המשלח, "משלם מה שהפסיד", ואם מכר את הנכס במחיר הנמוך מהמחיר שקבע בעליו, למשל בחמישים ש"ח במקום במאה, עליו לשלם את ההפרש מכספו שלו, כדין כל שליח ששינה מדברי המשלח (הלכה ו) 💸

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ב' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.שלח את בנו לקנות יין ושבר את הבקבוק בדרך- האם בעל המכולת חייב?

2.הזמין סט כלים לאימו ולא רצתה בהם ובדרך חזור נשברו- המזמין חייב לשלם?

3.שליח שטען שאיבד את הסחורה בשל נסיון פיגוע – חייב להביא עדים על כך?

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן