א. הַתְּמוּרָה הִיא שֶׁיֹּאמַר בַּעַל הַקָּרְבָּן עַל בֶּהֱמַת חֻלִּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ: 'הֲרֵי זוֹ תַּחַת זוֹ' אוֹ 'הֲרֵי זוֹ חֲלִיפַת זוֹ', וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָמַר: 'הֲרֵי זוֹ תַּחַת חַטָּאת זוֹ' אוֹ 'תַּחַת עוֹלָה זוֹ', שֶׁהִיא תְּמוּרָה. וְכֵן אִם אָמַר: 'הֲרֵי זוֹ תַּחַת חַטָּאת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּתוֹךְ הַבַּיִת' אוֹ 'תַּחַת עוֹלָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי' – הֲרֵי זוֹ תְּמוּרָה, וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ.
אֲבָל אִם אָמַר עַל בֶּהֱמַת חֻלִּין: 'הֲרֵי זוֹ תַּחַת עוֹלָה' אוֹ 'הֲרֵי זוֹ תַּחַת חַטָּאת' – לֹא אָמַר כְּלוּם. וְכֵן אִם אָמַר: 'הֲרֵי זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ' – אֵינָהּ תְּמוּרָה.
אֲבָל אִם אָמַר עַל בֶּהֱמַת חֻלִּין: 'הֲרֵי זוֹ תַּחַת עוֹלָה' אוֹ 'הֲרֵי זוֹ תַּחַת חַטָּאת' – לֹא אָמַר כְּלוּם. וְכֵן אִם אָמַר: 'הֲרֵי זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ' – אֵינָהּ תְּמוּרָה.
ב. הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת, אַחַת חֻלִּין וְאַחַת הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּפַל בָּהּ מוּם: הִנִּיחַ יָדוֹ עַל בֶּהֱמַת חֻלִּין וְאָמַר: 'הֲרֵי זוֹ תַּחַת זוֹ' – הֲרֵי זוֹ תְּמוּרָה, וְלוֹקֶה; הִנִּיחַ יָדוֹ עַל בֶּהֱמַת הֶקְדֵּשׁ וְאָמַר: 'הֲרֵי זוֹ תַּחַת זוֹ' – הֲרֵי זֶה חִלְּלָהּ עַל בֶּהֱמַת הַחֻלִּין, וְאֵין זוֹ תְּמוּרָה, אֶלָּא כְּפוֹדֶה בַּעֲלַת מוּם בְּזוֹ הַבְּהֵמָה.
ב. הִנִּיחַ יָדוֹ עַל בֶּהֱמַת חֻלִּין וְאָמַר הֲרֵי זוֹ תַּחַת זוֹ הֲרֵי זוֹ תְּמוּרָה וכו'. לשון 'תחת זו' משמשת גם לתמורה וגם לחילול (בבלי תמורה כז,א). ולכן כאשר הניח ידו על בהמת החולין ניכר הדבר שכוונתו שהיא תתקדש בקדושת בהמת ההקדש, ואילו כאשר מניח את ידו על בהמת ההקדש ניכר הדבר שכוונתו שתתחלל על בהמת החולין (שהרי הבהמה כבר קדושה).
ג. הָיוּ לְפָנָיו שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאַחַת מֵהֶן בַּעֲלַת מוּם, שֶׁהֲרֵי הִיא עוֹמֶדֶת לְפִדְיוֹן, וְשָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת תְּמִימוֹת חֻלִּין, וְאָמַר: 'הֲרֵי אֵלּוּ תַּחַת אֵלּוּ' – הֲרֵי שְׁתַּיִם מִן הַחֻלִּין תַּחַת שְׁתַּיִם הַתְּמִימוֹת תְּמוּרָתָן, וְלוֹקֶה עֲלֵיהֶן שְׁתַּיִם, וְהַבְּהֵמָה הַשְּׁלִישִׁית הִיא תַּחַת בַּעֲלַת מוּם שֶׁנִּתְחַלְּלָה עָלֶיהָ, וּלְחַלְּלָהּ נִתְכַּוֵּן וְלֹא לְהָמִיר בָּהּ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו דֶּרֶךְ אִסּוּר, וְהִיא הַתְּמוּרָה, וְדֶרֶךְ הֶתֵּר, וְהוּא הַחִלּוּל – חֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם מַנִּיחַ הַהֶתֵּר וְעוֹשֶׂה הָאִסּוּר, וּלְפִיכָךְ אֵינוֹ לוֹקֶה שָׁלֹשׁ מַלְקֻיּוֹת.
וְכֵן אִם אָמַר: 'עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת אֵלּוּ תַּחַת עֶשֶׂר אֵלּוּ', וְאַחַת מֵהֶן בַּעֲלַת מוּם – אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא תֵּשַׁע מַלְקֻיּוֹת, שֶׁהַבְּהֵמָה הָעֲשִׂירִית לְחַלְּלָהּ נִתְכַּוֵּן וְלֹא לְהָמִיר בָּהּ. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזַק זֶה בְּמַלְקֻיּוֹת הַרְבֵּה, הוֹאִיל וְיֵשׁ שָׁם דֶּרֶךְ הֶתֵּר – אֵינוֹ מַנִּיחַ דֶּרֶךְ הַהֶתֵּר וְעוֹשֶׂה הָאִסּוּר.
שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וְאַחַת מֵהֶן בַּעֲלַת מוּם, וּשְׁתֵּי בְּהֵמוֹת שֶׁל חֻלִּין וְאַחַת מֵהֶן בַּעֲלַת מוּם, וְאָמַר: 'הֲרֵי אֵלּוּ תַּחַת אֵלּוּ' – הֲרֵי הַתְּמִימָה תְּמוּרַת הַתְּמִימָה, וְלוֹקֶה אַחַת, וּבַעֲלַת מוּם מְחֻלֶּלֶת עַל בַּעֲלַת מוּם, שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ הַהֶתֵּר וְעוֹשֶׂה הָאִסּוּר.
וְכֵן אִם אָמַר: 'עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת אֵלּוּ תַּחַת עֶשֶׂר אֵלּוּ', וְאַחַת מֵהֶן בַּעֲלַת מוּם – אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא תֵּשַׁע מַלְקֻיּוֹת, שֶׁהַבְּהֵמָה הָעֲשִׂירִית לְחַלְּלָהּ נִתְכַּוֵּן וְלֹא לְהָמִיר בָּהּ. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזַק זֶה בְּמַלְקֻיּוֹת הַרְבֵּה, הוֹאִיל וְיֵשׁ שָׁם דֶּרֶךְ הֶתֵּר – אֵינוֹ מַנִּיחַ דֶּרֶךְ הַהֶתֵּר וְעוֹשֶׂה הָאִסּוּר.
שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וְאַחַת מֵהֶן בַּעֲלַת מוּם, וּשְׁתֵּי בְּהֵמוֹת שֶׁל חֻלִּין וְאַחַת מֵהֶן בַּעֲלַת מוּם, וְאָמַר: 'הֲרֵי אֵלּוּ תַּחַת אֵלּוּ' – הֲרֵי הַתְּמִימָה תְּמוּרַת הַתְּמִימָה, וְלוֹקֶה אַחַת, וּבַעֲלַת מוּם מְחֻלֶּלֶת עַל בַּעֲלַת מוּם, שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ הַהֶתֵּר וְעוֹשֶׂה הָאִסּוּר.
ג. הֲרֵי שְׁתַּיִם מִן הַחֻלִּין תַּחַת שְׁתַּיִם הַתְּמִימוֹת תְּמוּרָתָן וְלוֹקֶה עֲלֵיהֶן שְׁתַּיִם. את התמימות אי אפשר לחלל ולגביהן אין ספק שהתכוון לתמורה. וּלְחַלְּלָהּ נִתְכַּוֵּן וְלֹא לְהָמִיר בָּהּ שֶׁכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו דֶּרֶךְ אִסּוּר וכו'. כיוון שלגבי אחת מהבהמות יש אפשרות לומר שדיבורו נעשה באופן מותר, אנו מניחים שמעדיף אפשרות זו (וכל שכן במקרה שהייתה רק בהמה אחת הקדש בעלת מום, שייתכן שכלל לא עבר על איסור, אומרים שהתכוון לחילול ואינו לוקה– ראה בבלי תמורה כז,א). חֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם מַנִּיחַ הַהֶתֵּר וְעוֹשֶׂה הָאִסּוּר. לעיקרון זה ראה גם הלכות שחיטה ד,טו, הלכות שמיטה ט,כו.
שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזַק זֶה בְּמַלְקֻיּוֹת הַרְבֵּה. אף שאדם זה עבר בוודאי על תשעה איסורים שחייבים עליהם מלקות, אומרים לגביו שאינו מניח את ההיתר ועושה איסור.
וּבַעֲלַת מוּם מְחֻלֶּלֶת עַל בַּעֲלַת מוּם שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ הַהֶתֵּר וְעוֹשֶׂה הָאִסּוּר. ולכן לא אומרים שהתכוון להמיר את התמימה בבעלת המום ואת בעלת המום בתמימה.
שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזַק זֶה בְּמַלְקֻיּוֹת הַרְבֵּה. אף שאדם זה עבר בוודאי על תשעה איסורים שחייבים עליהם מלקות, אומרים לגביו שאינו מניח את ההיתר ועושה איסור.
וּבַעֲלַת מוּם מְחֻלֶּלֶת עַל בַּעֲלַת מוּם שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ הַהֶתֵּר וְעוֹשֶׂה הָאִסּוּר. ולכן לא אומרים שהתכוון להמיר את התמימה בבעלת המום ואת בעלת המום בתמימה.
ד. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה וּשְׁלָמִים' – דְּבָרָיו קַיָּמִין, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בַּחֲצִי דָּמֶיהָ תְּמוּרַת עוֹלָה וּבַחֲצִי דָּמֶיהָ תְּמוּרַת שְׁלָמִים. אָמַר: 'הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה וּתְמוּרַת שְׁלָמִים': אִם לְכָךְ נִתְכַּוֵּן מִתְּחִלָּה – דְּבָרָיו קַיָּמִין; וְאִם לֹא נִתְכַּוֵּן בַּתְּחִלָּה אֶלָּא לִתְמוּרַת עוֹלָה, וְחָזַר וְאָמַר: 'וּתְמוּרַת שְׁלָמִים', אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר – אֵין תּוֹפְסִין אֶלָּא לָשׁוֹן רִאשׁוֹן, וַהֲרֵי הִיא תְּמוּרַת עוֹלָה בִּלְבַד.
ד. דְּבָרָיו קַיָּמִין. חצייה נעשית תמורת עולה וחצייה תמורת שלמים. וְתִמָּכֵר. לאחר שייפול בה מום שהרי אי אפשר להקריב חצי עולה וחצי שלמים (ראה הלכות מעשה הקרבנות טו,ג). אִם לְכָךְ נִתְכַּוֵּן מִתְּחִלָּה דְּבָרָיו קַיָּמִין. אם מראש התכוון להמיר חצייה לעולה וחצייה לשלמים דינו כמקרה שאמר 'תמורת עולה ושלמים'. בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. שיעור אמירת 'שלום עליך רבי' (הלכות שבועות ב,יז). בדרך כלל, חזרה תוך כדי דיבור מבטלת את האמירה הקודמת, אך בהקדש אין כלל זה תקף (הלכות מעשה הקרבנות טו,א).
הֲרֵי זוֹ תַּחַת עוֹלָה… לֹא אָמַר כְּלוּם. כיוון שלא התייחס לבהמת הקדש מסוימת. הֲרֵי זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ אֵינָהּ תְּמוּרָה. לשון חילול אינה לשון של תמורה אלא לשון של הוצאת ההקדש לחולין, ובבהמת הקדש תמימה (שאינה יכולה לצאת לחולין) אינה משפיעה כלל.