א. כֵּיצַד כּוֹתְבִין אֶת הַתְּפִלִּין? שֶׁל רֹאשׁ — כּוֹתְבִין אַרְבַּע הַפָּרָשִׁיּוֹת עַל אַרְבָּעָה קְלָפִים, וְגוֹלְלִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְבַדּוֹ, וּמַנִּיחִין אוֹתָן בְּאַרְבָּעָה בָּתִּים שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין בְּעוֹר אֶחָד. וְשֶׁל יָד — כּוֹתְבִין אֶת אַרְבַּע הַפָּרָשִׁיּוֹת בְּאַרְבָּעָה דַּפִּין עַל קְלָף אֶחָד, וְגוֹלְלוֹ כְּמִין סֵפֶר תּוֹרָה מִסּוֹפוֹ לִתְחִלָּתוֹ, וּמַנִּיחוֹ בְּבַיִת אֶחָד.
א. בְּאַרְבָּעָה בָּתִּים שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין בְּעוֹר אֶחָד. בארבעה תאים שעשויים מחתיכה אחת של עור (לאופן העשייה ראה לקמן ג,ב-ג). בְּאַרְבָּעָה דַּפִּין. ארבע עמודות על אותו הקלף.
א. שו"ע או"ח לב,ב. כֵּיצַד כּוֹתְבִין אֶת הַתְּפִלִּין וכו'. ונהגו לכתוב את פרשיות התפילין של ראש בארבע שורות, ואת של יד בשבע (שו"ע או"ח לה,א).
ב. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בַּפָּרָשִׁיּוֹת, שֶׁאִם עָשָׂה הַסְּתוּמָה פְּתוּחָה אוֹ הַפְּתוּחָה סְתוּמָה — פְּסָלָן. וְשָׁלֹשׁ הַפָּרָשִׁיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת — כֻּלָּן פְּתוּחוֹת, וּפָרָשָׁה אַחֲרוֹנָה, שֶׁהִיא 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' — סְתוּמָה.
ב. הַסְּתוּמָה. פרשה המתחילה באמצע השורה. הַפְּתוּחָה. פרשה המתחילה בשורה חדשה (לפירוט דיני הפרשות הללו ראה לקמן ח,א-ב).
ב. שו"ע או"ח לב,לו. שֶׁאִם עָשָׂה הַסְּתוּמָה פְּתוּחָה אוֹ הַפְּתוּחָה סְתוּמָה פְּסָלָן. ויש מכשירים בכולן פתוחות (רמ"א). וּפָרָשָׁה אַחֲרוֹנָה שֶׁהִיא וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ סְתוּמָה. ויעשנה סתומה על ידי שיתחיל אותה באמצע שורה, ויניח לפניה רווח כדי תשע אותיות. ואף שבאופן זה היא סתומה רק לדעת הרמב"ם, ולא לדעת הרא"ש (ראה לקמן ח,א-ב בפסקים ושיטות), כיוון שחייב להתחיל את הפרשה בדף חדש ולא יכול לצאת ידי שניהם, יעשה כדעת הרמב"ם (שו"ע ומשנ"ב). וכתב הרמ"א שהמנהג במדינות אשכנז הוא להתחיל פרשה זו בתחילת שורה ולעשותה פתוחה כמו שאר הפרשיות, וסומכים על דעות המכשירים בכולן פתוחות. ונחלקו האחרונים אם לדבוק במנהג שהביא הרמ"א משום שאי אפשר לעשותה סתומה לכל הדעות וכדי שלא להוציא לעז על דורות הראשונים (מג"א), או שטוב יותר לעשות כדברי השו"ע (גר"א). ויש שכתבו להשאיר בסוף הפרשה הקודמת רווח פחות מתשע אותיות, ובתחילת הפרשה יניח גם כן רווח כזה, ובאופן כזה תיחשב הפרשה לסתומה לכל השיטות (ט"ז), וכתב ערוה"ש (סעיף סג) שכך נהגו לעשות.
ג. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּמָלֵא וְחָסֵר, עַד שֶׁיִּהְיוּ אַרְבַּעְתָּן כְּתוּבוֹת כְּמָה שֶׁהֵן כְּתוּבוֹת בְּסֵפֶר תּוֹרָה הַבָּדוּק, שֶׁאִם כָּתַב הֶחָסֵר מָלֵא — פָּסַל, עַד שֶׁיִּמְחֹק הַיָּתֵר, וְאִם כָּתַב הַמָּלֵא חָסֵר — פָּסַל, וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה. וְאֵלּוּ הֵן הַחֲסֵרוֹת וְהַמְּלֵאוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ:
ג. בְּמָלֵא וְחָסֵר. אין לשנות את הכתיב המלא או החסר של התיבות. הַבָּדוּק. שאין בו טעויות.
וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה. שבתפילין אי אפשר להוסיף אותיות אחרי הכתיבה (לעיל א,טז; לדין ספר תורה ראה לקמן ז,יג).
וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה. שבתפילין אי אפשר להוסיף אותיות אחרי הכתיבה (לעיל א,טז; לדין ספר תורה ראה לקמן ז,יג).
ג. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּמָלֵא וְחָסֵר וכו'. שו"ע או"ח לב,כ. שֶׁאִם כָּתַב הֶחָסֵר מָלֵא פָּסַל עַד שֶׁיִּמְחֹק וכו'. שו"ע או"ח לב,כג. עַד שֶׁיִּמְחֹק הַיָּתֵר. ויכול למחוק רק בתחילת מילה או בסופה, אבל לא ימחוק אות יתירה באמצע מילה, משום שהופך אותה לשתי מילים (שו"ע). כתב השו"ע שכל אות שנכתבה שלא כתקנה, אין לתקנה בעזרת גרירה או מחיקה של דיו, משום שנאמר 'וכתבתם' ולא 'וחקקתם'. ולכן אם נפלה טיפת דיו לתוך האות, כגון שנפלה לתוך דל"ת ונראית כה"א, פסולה, ואין לתקנה בעזרת גרירת או מחיקת טיפת הדיו (שו"ע סעיפים יז-יח).
ד. רִאשׁוֹנָה: "קַדֶּשׁ לִי", "בְּכוֹר" — מָלֵא, "זָכוֹר" —
מָלֵא, "בְּחֹזֶק" — חָסֵר, "הוֹצִיא" — מָלֵא, "יֹצְאִים" — חָסֵר וָא"ו, "יְבִיאֲךָ" — מָלֵא, "וְהָאֱמֹרִי" — חָסֵר, "וְהַיְבוּסִי" — מָלֵא, "לַאֲבֹתֶיךָ" — חָסֵר וָא"ו, "הָעֲבֹדָה" — חָסֵר, "מַצֹּת" — חָסֵר, "הַשְּׁבִיעִי" — מָלֵא, "מַצּוֹת" — מָלֵא, "שְׂאֹר" — חָסֵר, "גְּבֻלֶךָ" — חָסֵר, "בַּעֲבוּר" — מָלֵא, "לְאוֹת" — מָלֵא, "וּלְזִכָּרוֹן" — מָלֵא, "עֵינֶיךָ" — מָלֵא, "תּוֹרַת" — מָלֵא, "הוֹצִאֲךָ" — חָסֵר יוֹ"ד, "הַחֻקָּה" — חָסֵר, "לְמוֹעֲדָהּ" — מָלֵא.
מָלֵא, "בְּחֹזֶק" — חָסֵר, "הוֹצִיא" — מָלֵא, "יֹצְאִים" — חָסֵר וָא"ו, "יְבִיאֲךָ" — מָלֵא, "וְהָאֱמֹרִי" — חָסֵר, "וְהַיְבוּסִי" — מָלֵא, "לַאֲבֹתֶיךָ" — חָסֵר וָא"ו, "הָעֲבֹדָה" — חָסֵר, "מַצֹּת" — חָסֵר, "הַשְּׁבִיעִי" — מָלֵא, "מַצּוֹת" — מָלֵא, "שְׂאֹר" — חָסֵר, "גְּבֻלֶךָ" — חָסֵר, "בַּעֲבוּר" — מָלֵא, "לְאוֹת" — מָלֵא, "וּלְזִכָּרוֹן" — מָלֵא, "עֵינֶיךָ" — מָלֵא, "תּוֹרַת" — מָלֵא, "הוֹצִאֲךָ" — חָסֵר יוֹ"ד, "הַחֻקָּה" — חָסֵר, "לְמוֹעֲדָהּ" — מָלֵא.
ה. פָּרָשָׁה שְׁנִיָּה: "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ" — חָסֵר, "וְלַאֲבֹתֶיךָ" — חָסֵר וָא"ו, "חֲמֹר" — חָסֵר, "בְּכוֹר" — מָלֵא, "בְּחֹזֶק" — חָסֵר, "הוֹצִיאָנוּ" — מָלֵא, "וַיַּהֲרֹג" — חָסֵר, "בְּכוֹר" — מָלֵא, "מִבְּכֹר" — חָסֵר, "וְעַד בְּכוֹר" — מָלֵא, "זֹבֵחַ" — חָסֵר, "וְכָל בְּכוֹר" — מָלֵא, "לְאוֹת" — מָלֵא, "יָדְכָה" — כָּתוּב בְּהֵ"א, "וּלְטוֹטָפֹת" — חָסֵר וָא"ו אַחֲרוֹנָה, "עֵינֶיךָ" — מָלֵא, "בְּחֹזֶק" — חָסֵר, "הוֹצִיאָנוּ" — מָלֵא.
ו. פָּרָשָׁה שְׁלִישִׁית: "שְׁמַע וכו' מְאֹדֶךָ" — חָסֵר, "לְבָנֶיךָ" — מָלֵא, "בְּבֵיתֶךָ" — בְּלֹא יוֹ"ד שְׁנִיָּה, "וּבְקוּמֶךָ" — מָלֵא, "לְאוֹת" — מָלֵא, "יָדֶךָ" — בְּלֹא יוֹ"ד שְׁנִיָּה, "לְטֹטָפֹת" — חָסֵר שְׁנֵי וָא"וִין, "עֵינֶיךָ" — מָלֵא, "מְזֻזוֹת" — חָסֵר וָא"ו רִאשׁוֹנָה, "בֵּיתֶךָ" — בְּלֹא יוֹ"ד שְׁנִיָּה, "וּבִשְׁעָרֶיךָ" — מָלֵא.
ז. פָּרָשָׁה רְבִיעִית: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" — חָסֵר, "מִצְווֹתַי" — בְּוָא"ו אַחַת, "יוֹרֶה" — מָלֵא, "וּמַלְקוֹשׁ" — מָלֵא, "וְתִירֹשְׁךָ" — חָסֵר וָא"ו, "וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם" — מָלֵא, "יְבוּלָהּ" — מָלֵא, "הַטֹּבָה" — חָסֵר, "נֹתֵן" — חָסֵר, "אֹתָם" — חָסֵר, "לְאוֹת" — מָלֵא, "לְטוֹטָפֹת" — חָסֵר וָא"ו שְׁנִיָּה, "עֵינֵיכֶם" — מָלֵא, "אֹתָם" — חָסֵר, "בְּבֵיתֶךָ" — בְּלֹא יוֹ"ד שְׁנִיָּה, "וּבְקוּמֶךָ" — מָלֵא, "מְזוּזוֹת" — מָלֵא, "בֵּיתֶךָ" — בְּלֹא יוֹ"ד שְׁנִיָּה, "וּבִשְׁעָרֶיךָ" — מָלֵא, "לַאֲבֹתֵיכֶם" — חָסֵר וָא"ו.
ז. לְטוֹטָפֹת חָסֵר וָא"ו שְׁנִיָּה. ויש פוסקים הסבורים שגם כאן, בדומה לפרשה שלישית, כותבים 'לטטפת' חסר שני וא"וין (ב"י). ולמעשה כותבים כדעת הרמב"ם (קה"ס).
ח. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּתָגִין שֶׁל אוֹתִיּוֹת, וְהֵן כְּמוֹ זַיְ"נִין זְקוּפוֹת עַל הָאוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהּ תָּג, כְּמָה שֶׁהֵן כְּתוּבִין בְּסֵפֶר תּוֹרָה. וְאֵלּוּ הֵן הָאוֹתִיּוֹת הַמְתֻיָּגוֹת שֶׁבְּאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ:
ח. שו"ע או"ח לו,ג. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּתָגִין שֶׁל אוֹתִיּוֹת וכו'. כתב השו"ע שיש לתייג כל מקום שמופיעה אות מאותיות שעטנ"ז ג"ץ (וראה לקמן ה,ג, ז,ח). והביא שהסופרים נהגו לתייג גם אותיות אחרות (על יסוד שיטת הרמב"ם ופוסקים אחרים). והיום נוהגים על פי הקבלה לתייג בתג אחד גם את האותיות בד"ק חי"ה. וְהֵן כְּמוֹ זַיְ"נִין זְקוּפוֹת. באופן כתיבת התגים יש פרטים רבים המבוארים בספרי הפוסקים (ראה ב"י).
ח. כְּמוֹ זַיְ"נִין זְקוּפוֹת עַל הָאוֹת. התגים נראים כצורת אות זי"ן דקיקה שזקופה על ראש האות (לקמן ז,ח).
ט. פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה — יֵשׁ בָּהּ אוֹת אַחַת בִּלְבַד, וְהִיא מִי"ם סְתוּמָה שֶׁל "מִיָּמִים" — עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה זַיְ"נִין. פָּרָשָׁה שְׁנִיָּה — יֵשׁ בָּהּ חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, וְכָל אַחַת מֵהֶן הֵ"א, וְעַל כָּל הֵ"א מֵחֲמִשְׁתָּן אַרְבָּעָה זַיְ"נִין, וְהֵן: הֵ"א שֶׁל "וּנְתָנָהּ", וְהֵ"א רִאשׁוֹנָה וְאַחֲרוֹנָה שֶׁל "כִּי הִקְשָׁה", וְהֵ"א שֶׁל "וַיַּהֲרֹג", וְהֵ"א שֶׁל "יָדְכָה".
פָּרָשָׁה שְׁלִישִׁית — יֵשׁ בָּהּ חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: קוֹ"ף שֶׁל "וּבְקוּמֶךָ" יֵשׁ עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה זַיְ"נִין, וְקוֹ"ף שֶׁל "וּקְשַׁרְתָּם" יֵשׁ עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה זַיְ"נִין, וְטֵי"ת טֵי"ת פֵּ"א שֶׁל "לְטֹטָפֹת" — עַל כָּל אוֹת מִשְּׁלָשְׁתָּן אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה זַיְ"נִין.
פָּרָשָׁה רְבִיעִית — יֵשׁ בָּהּ חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: פֵּ"א שֶׁל "וְאָסַפְתָּ" יֵשׁ עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה זַיְ"נִין, וְתָא"ו שֶׁל "וְאָסַפְתָּ" יֵשׁ עָלֶיהָ זַיִ"ן אֶחָד, וְטֵי"ת טֵי"ת פֵּ"א שֶׁל "לְטוֹטָפֹת" — עַל כָּל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה זַיְ"נִין. כָּל הָאוֹתִיּוֹת הַמְתֻיָּגוֹת — שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. וְאִם לֹא עָשָׂה הַתָּגִין, אוֹ הוֹסִיף וְגָרַע בָּהֶן — לֹא פָּסַל.
פָּרָשָׁה שְׁלִישִׁית — יֵשׁ בָּהּ חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: קוֹ"ף שֶׁל "וּבְקוּמֶךָ" יֵשׁ עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה זַיְ"נִין, וְקוֹ"ף שֶׁל "וּקְשַׁרְתָּם" יֵשׁ עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה זַיְ"נִין, וְטֵי"ת טֵי"ת פֵּ"א שֶׁל "לְטֹטָפֹת" — עַל כָּל אוֹת מִשְּׁלָשְׁתָּן אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה זַיְ"נִין.
פָּרָשָׁה רְבִיעִית — יֵשׁ בָּהּ חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: פֵּ"א שֶׁל "וְאָסַפְתָּ" יֵשׁ עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה זַיְ"נִין, וְתָא"ו שֶׁל "וְאָסַפְתָּ" יֵשׁ עָלֶיהָ זַיִ"ן אֶחָד, וְטֵי"ת טֵי"ת פֵּ"א שֶׁל "לְטוֹטָפֹת" — עַל כָּל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה זַיְ"נִין. כָּל הָאוֹתִיּוֹת הַמְתֻיָּגוֹת — שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. וְאִם לֹא עָשָׂה הַתָּגִין, אוֹ הוֹסִיף וְגָרַע בָּהֶן — לֹא פָּסַל.
ט. מִי"ם סְתוּמָה. מ"ם סופית, הסגורה מכל הצדדים.
ט. וְאִם לֹא עָשָׂה הַתָּגִין אוֹ הוֹסִיף וְגָרַע בָּהֶן לֹא פָּסַל. וגם לשיטת השו"ע שיש לתייג את האותיות שעטנ"ז ג"ץ, אם לא תייג לא פסל. ויש הפוסלים אם לא תייג אותיות שעטנ"ז ג"ץ, ולכן יש להחמיר לתקנם (משנ"ב).
י. הַלּוֹקֵחַ תְּפִלִּין מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה — צָרִיךְ לְבָדְקָן. לָקַח מִמֶּנּוּ מֵאָה קְצִיצוֹת — בּוֹדֵק מֵהֶן שָׁלֹשׁ קְצִיצוֹת, אוֹ שְׁתַּיִם שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַת שֶׁל יָד אוֹ שְׁתַּיִם שֶׁל יָד וְאַחַת שֶׁל רֹאשׁ: אִם מְצָאָן כְּשֵׁרִים — הֻחְזַק זֶה הָאִישׁ, וַהֲרֵי כֻּלָּם כְּשֵׁרִים, וְאֵין הַשְּׁאָר צָרִיךְ בְּדִיקָה; וְאִם לְקָחָן צְבָתִים צְבָתִים — כֻּלָּן צְרִיכוֹת בְּדִיקָה, שֶׁחֶזְקַת הַצְּבָתִים מֵאֲנָשִׁים הַרְבֵּה לְקוּחִים.
י. מֻמְחֶה. בקי בעשיית התפילין. קְצִיצוֹת. בתי תפילין שבתוכם הפרשיות. הֻחְזַק זֶה הָאִישׁ. איש זה הוחזק כמוכר תפילין כשרות. צְבָתִים צְבָתִים. חבילות שונות של זוגות תפילין (ראה פה"מ עירובין י,א).
י. שו"ע או"ח לט,ט. הַלּוֹקֵחַ תְּפִלִּין מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה. ולכתחילה צריך לקנות תפילין דווקא מן המומחה שבקי בחסרות ויתרות (שו"ע סעיף ח), כי חוששים שישכח לבודקם (מג"א). צָרִיךְ לְבָדְקָן. בחסרות ויתרות, וכן לבדוק שצורות האותיות הן כתיקנן (ראה לעיל א,יט). אבל אין חוששים שעיבדו את העור שלא לשמה, שהכל בקיאים בזה (מג"א). ואם אמר המוכר שהתפילין היו של אדם גדול (או שאמר שלקחן מן המומחה — משנ"ב), נאמן ואינם צריכים בדיקה (שו"ע).
יא. הַכּוֹתֵב תְּפִלִּין בִּכְתָב יָדוֹ, אוֹ שֶׁלְּקָחָן מִן הַמֻּמְחֶה אוֹ מִשְּׁאָר אָדָם, וּבְדָקָם וְהֶחֱזִירָם לְעוֹרָן — אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָדְקָן פַּעַם אַחֵר, וַאֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים; כָּל זְמַן שֶׁחִפּוּיָן שָׁלֵם — הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן שֶׁמָּא נִמְחֲקָה אוֹת מִתּוֹכָן אוֹ נִקְּבָה. הִלֵּל הַזָּקֵן הָיָה אוֹמֵר: 'אֵלּוּ מִשֶּׁל אֲבִי אִמָּא'.
יא. אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָדְקָן פַּעַם אַחֵר. לבדיקת מזוזה ראה לקמן ה,ט.
אֵלּוּ מִשֶּׁל אֲבִי אִמָּא. תפילין אלו היו שייכים לאבי אמא.
אֵלּוּ מִשֶּׁל אֲבִי אִמָּא. תפילין אלו היו שייכים לאבי אמא.
יא. שו"ע או"ח לט,י. אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָדְקָן פַּעַם אַחֵר וכו'. ואם מניחם רק לפרקים, כך שאינם מאווררים כיאות, צריך לבודקם פעמיים בכל שבע שנים (שו"ע).
אך אם אין לו מי שיכול לבדקם ולחזור ולסגור את הבתים, יניחם בלא בדיקה (רמ"א). וכתבו אחרונים שבכל מקרה טוב לבדקם משום שעשויים להתקלקל מן הזיעה (מג"א). כָּל זְמַן שֶׁחִפּוּיָן שָׁלֵם הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן. ואם נקרע חיפוי העור, או שנפלו התפילין למים, חייב לבדקם מיד (אחרונים).
אך אם אין לו מי שיכול לבדקם ולחזור ולסגור את הבתים, יניחם בלא בדיקה (רמ"א). וכתבו אחרונים שבכל מקרה טוב לבדקם משום שעשויים להתקלקל מן הזיעה (מג"א). כָּל זְמַן שֶׁחִפּוּיָן שָׁלֵם הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן. ואם נקרע חיפוי העור, או שנפלו התפילין למים, חייב לבדקם מיד (אחרונים).