פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל אֹכֶל אָדָם הַנִּשְׁמָר שֶׁגִּדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ – חַיָּב בַּתְּרוּמָה, וּמִצְוַת עֲשֵׂה לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ רֵאשִׁית לַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וכו' תִּתֶּן לוֹ" (דברים יח,ד) – מַה דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר מַאֲכַל אָדָם וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ וְיֵשׁ לוֹ בְּעָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "דְּגָנְךָ", אַף כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן חַיָּב בַּתְּרוּמָה, וְכֵן בַּמַּעַשְׂרוֹת.
א. כָּל אֹכֶל אָדָם. שבני אדם רגילים לאכלם, וראה לקמן הל' ב-ה. הַנִּשְׁמָר. שאינו הפקר, וראה לקמן הל' ט-יב. שֶׁגִּדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ. למעט כמהין ופטריות שאינם יונקים מן הקרקע כשאר הצמחים (ראה הלכות מתנות עניים ב,ב). רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וכו' תִּתֶּן לוֹ. זוהי המצווה על התרומה, שייתן אדם לכהן את המתנה הראשונה מאותם היבולים. דָּגָן. חמשת מיני דגן. תִּירוֹשׁ. יין ענבים. וְיִצְהָר. שמן זית. וְיֵשׁ לוֹ בְּעָלִים שֶׁנֶּאֱמַר דְּגָנְךָ. הדגן השייך לך.
ב. הַכַּרְשִׁינִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מַאֲכַל אָדָם, הוֹאִיל וְאוֹכְלִין אוֹתָן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן – חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. הַסֵּאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית שֶׁזְּרָעָן מִתְּחִלָּה לָאָדָם – חַיָּבִין בַּמַּעֲשֵׂר, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. זְרָעָן לַבְּהֵמָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְלַךְ וְחָשַׁב עֲלֵיהֶן לָאָדָם כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין – פְּטוּרִין, שֶׁמַּחֲשֶׁבֶת חִבּוּר אֵינָהּ כְּלוּם. עָלוּ מֵאֵלֵיהֶן בֶּחָצֵר: אִם הִיא חָצֵר הַמְשַׁמֶּרֶת פֵּרוֹתֶיהָ – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין, שֶׁסְּתָמָן לָאָדָם; וְאִם אֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת – פְּטוּרִין.
ב. הַכַּרְשִׁינִין. מין קטנית (מכונה בימינו בקיית הכרשינה) שמשמשת בעיקר למאכל בהמה. הַסֵּאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית. צמחי בר המשמשים בין היתר לתיבול ולמאכל בהמה. וְחָשַׁב עֲלֵיהֶן לָאָדָם כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין. שינה את הייעוד שלהם, לפני שנלקטו. שֶׁמַּחֲשֶׁבֶת חִבּוּר אֵינָהּ כְּלוּם. אלא המחשבה בשעת הזריעה. עָלוּ מֵאֵלֵיהֶן בֶּחָצֵר. סאה אזוב או קורנית שצמחו בר. חָצֵר הַמְשַׁמֶּרֶת פֵּרוֹתֶיהָ. שהפירות שבה שמורים. שֶׁסְּתָמָן לָאָדָם. שמן הסתם הם מיועדים לשימוש אדם.
ג. זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין, כְּגוֹן זֶרַע לֶפֶת וְזֶרַע צְנוֹן וְזֶרַע בְּצָלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמוֹת וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן מַאֲכַל אָדָם. אֲבָל הַקֶּצַח חַיָּב בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת.
ג. זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין. זרעים שאינם נאכלים בעצמם, אלא נזרעים לגידול ירקות מאכל.
ד. תְּמָרוֹת שֶׁל תִּלְתָּן וְשֶׁל חַרְדָּל וְשֶׁל פּוֹל הַלָּבָן וְשֶׁל צָלָף, וְהַקַּפְרֵסִין שֶׁל צָלָף – פְּטוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן פְּרִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁזְּרָעָן לְזֶרַע. אֲבָל זְרָעָן לְיָרָק – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. וְכֵן הָאֲבִיּוֹנוֹת שֶׁל צָלָף חַיָּבִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן פְּרִי.
ד. צָלָף. בשיח הצלף יש שלושה חלקים הראויים לאכילה: תמרות שהם ניצני הצמחים (פה"מ מעשרות ד,ו; ויש מפרשים שהם הענפים הצעירים), קפריסין שהם חלקים יבשים שדומים לעצים ולעלים (שם; ויש מפרשים שהם ניצני הפרי), ואביונות שהם הפרי הסופי. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן פְּרִי. אלא הזרעים שלהם נחשבים לפרי של אותם המינים. בְּשֶׁזְּרָעָן לְזֶרַע. לשם אכילת הזרעים. אֲבָל זְרָעָן לְיָרָק. לאכול את חלקי הצמח הירוקים.
ה. כֻּסְבָּר שֶׁזְּרָעָהּ לְזֶרַע – יְרָקָהּ פָּטוּר מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת. זְרָעָהּ לְיָרָק – מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת מִן הַיָּרָק וּמִן הַזֶּרַע. וְכֵן הַשֶּׁבֶת שֶׁזְּרָעָהּ לְזֶרַע – יְרָקָהּ פָּטוּר. זְרָעָהּ לְיָרָק – מִתְעַשֶּׂרֶת זֶרַע וְיָרָק, וְאֵינָהּ מִתְעַשֶּׂרֶת זִירִים. זְרָעָהּ לְזִירִים – מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת מִן הַזֶּרַע וּמִן הַיָּרָק וּמִן הַזִּירִים. וְכֵן הַשַּׁחֲלַיִם וְהַגַּרְגִּיר שֶׁזְּרָעָן לְזֶרַע – מִתְעַשְּׂרִין זֶרַע וְיָרָק. כֵּיצַד מִתְעַשְּׂרִין לְזֶרַע וּלְיָרָק? שֶׁאִם לִקֵּט הַיָּרָק לְאָכְלוֹ – מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל, וּכְשֶׁיִּיבַשׁ וְיֶאֱסֹף הַזֶּרַע שֶׁלּוֹ, מַפְרִישׁ מִן הַזֶּרַע.
ה. כֻּסְבָּר. כוסברה. שֶׁזְּרָעָהּ לְזֶרַע. לצורך שימוש בזרעים שלה למאכל. יְרָקָהּ. העלים הירוקים שלה. זְרָעָהּ לְיָרָק מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת מִן הַיָּרָק וּמִן הַזֶּרַע. שבצמח זה הזרע הוא העיקר ולכן תמיד מפריש ממנו, אך אם התכוון להשתמש בעלים, נחשבים גם הם לפרי של הצמח. וְכֵן הַשֶּׁבֶת. צמח תבלין (המכונה בימינו שמיר). זִירִים. הגבעולים. הַשַּׁחֲלַיִם. שחליים תרבותיים, שניתן לאכלם כמות שהם או לטחנם ולהשתמש בהם כתבלין או תרופה. וְהַגַּרְגִּיר. צמח המזוהה כיום כבן חרדל ומוכר כיום כ'עלי רוקט'. שֶׁזְּרָעָן לְזֶרַע מִתְעַשְּׂרִין זֶרַע וְיָרָק. בשחליים וגרגיר מקובל לאכול גם את הירק ולכן מפריש משניהם. כֵּיצַד מִתְעַשְּׂרִין לְזֶרַע וּלְיָרָק וכו'. שהרי ליקוט לשם אכילת ירק או זרע אינם באותו הזמן.
ו. הַיְרָקוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מַאֲכַל אָדָם – אֵינָן חַיָּבִין בַּמַּעַשְׂרוֹת אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בַּמַּעֲשֵׂר: "תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" (דברים יד,כב) – תְּבוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אֲבָל הַיְרָקוֹת אֵינָן בִּכְלַל הַתְּבוּאָה. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא הַדִּין בַּתְּרוּמָה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהּ: "דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (שם יח,ד) – כָּל הַדּוֹמֶה לָאֵלּוּ, אֲבָל תְּרוּמַת הַיָּרָק מִדִּבְרֵיהֶם, כַּמַּעֲשֵׂר.
ו. תְּבוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. כגון קטניות. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא הַדִּין בַּתְּרוּמָה וכו'. אף שרק לגבי מעשר נזכרה הלשון 'תבואה' לפטור את הירק, גם בתרומה הירק פטור מן התורה, שהרי הדומים לדגן תירוש ויצהר אינם ירק.
ז. אֵין מַפְרִישִׁין תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת מִן הַיָּרָק בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁמַּפְרִישִׁין בָּהֶן מַעַשְׂרוֹת. וְכֵן יָרָק הַבָּא מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָפָר בְּעִקְּרֵיהֶן – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, וְלֹא גָּזְרוּ עָלָיו.
הַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִית שֶׁזְּרָעָן לְיָרָק – בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם, וְהַיָּרָק שֶׁלָּהֶן פָּטוּר, וְהַזֶּרַע חַיָּב בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת.
ז. מִן הַיָּרָק בְּחוּצָה לָאָרֶץ. מירק שגדל בחוץ לארץ. וַאֲפִלּוּ בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁמַּפְרִישִׁין בָּהֶן מַעַשְׂרוֹת. כדלעיל א,א-ו. וְכֵן יָרָק הַבָּא מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. בשונה מגידולים שעיקר חיובם מהתורה, שאם הובאו לארץ ישראל יש בהם חובת הפרשה באופנים מסוימים (ראה לעיל א,כב-כג). אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָפָר בְּעִקְּרֵיהֶן. אף שיש אדמה הדבוקה בשורשים, אין זה נחשב כאילו מחובר וממשיך לצמוח בקרקע של ארץ ישראל.
בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם וכו'. זוהי התנהגות חריגה, שהרי אין דרך בני אדם לאכול את העלים של התבואה והקטניות אלא את זרעיהם, ולפיכך אין כוונתו נחשבת כלל.
ח. הַתִּלְתָּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ אֹכֶל אָדָם כְּשֶׁיִּקְשׁוּ, הוֹאִיל וְרֹב הָאָדָם אוֹכְלִין אוֹתָן בִּתְחִלָּתָן – הֲרֵי הֵן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת.
ח. הַתִּלְתָּן. גרגרנית החילבה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ אֹכֶל אָדָם כְּשֶׁיִּקְשׁוּ. כשהזרע גדל ומתקשה, אינו ראוי למאכל אדם. הוֹאִיל וְרֹב הָאָדָם אוֹכְלִין אוֹתָן בִּתְחִלָּתָן הֲרֵי הֵן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. הרבה בני אדם נוהגים לאכול את הזרעים בתחילת צמיחתם, בעודם רכים, ולכן המין חייב בתרומות ומעשרות, אף שאחר כך אינו ראוי למאכל אדם.
ט. וְאֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמָה וְהַמַּעַשְׂרוֹת: הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה וְהַפֶּרֶט וְהָעוֹלֵלוֹת, אֲפִלּוּ הֶעֱמִיד מֵהֶן כְּרִי. וְאִם עָשָׂה מֵהֶן גֹּרֶן בַּשָּׂדֶה – הֻקְבְּעוּ לְמַעַשְׁרוֹת, וּמַפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. אֲבָל אִם עָשָׂה הַגֹּרֶן בָּעִיר – פְּטוּרִין, שֶׁהֲרֵי קוֹל יֵשׁ לָהֶן, וְהַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁהֵן לֶקֶט אוֹ שִׁכְחָה אוֹ פֵּאָה.
ט. הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה וכו'. כל אלו מתנות לעניים, שהעניים לוקטים מן השדה והכרם והאילן (ויקרא יט,ט-י דברים כד,יט-כא, הלכות מתנות עניים א,א-ז). אֲפִלּוּ הֶעֱמִיד מֵהֶן כְּרִי. גם אם אסף העני הרבה עד שהעמידם בערמה. וְאִם עָשָׂה מֵהֶן גֹּרֶן בַּשָּׂדֶה וכו'. אם העבירם למקום שבו דשים ובוררים את התבואה, כדרך שעושה בעל השדה ביבולו, חייב בהפרשה משום שסבורים הרואים שמפירות שדהו עשה גורן זו. אִם עָשָׂה הַגֹּרֶן בָּעִיר פְּטוּרִין שֶׁהֲרֵי קוֹל יֵשׁ לָהֶן וכו'. אם את אותן הפעולות עשה בעיר, יודעים הרואים שהביאם מעט מעט ממקומות שונים, ושהם ממתנות עניים (רש"י סוטה מג,ב).
י. הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל גּוֹי חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר.
וְכֵן הַתְּבוּאָה וְהַזֵּיתִים שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁלִישׁ – פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת. וּמִנַּיִן יוֹדֵעַ? כָּל שֶׁזּוֹרְעָהּ וּמְצַמַּחַת – בְּיָדוּעַ שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ. עָבַר וְהִפְרִישׁ מִתְּבוּאָה וְזֵיתִים שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ – אֵינָהּ תְּרוּמָה.
י. הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל גּוֹי חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. מכיוון שאין הגוי חייב לתת לקט שכחה ופאה, נשאר דינם כדין כל יבול של גוי בארץ ישראל, שחייב בתרומה ומעשרות (לעיל א,יא-יב). אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר. שכל הפקר פטור מתרומה ומעשרות, כדלקמן הי"א, ובזה גוי שווה לישראל.
הַתְּבוּאָה וְהַזֵּיתִים שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁלִישׁ. לא הגיעו לכדי שליש גידולם. שהגעת שליש היא 'עונת המעשרות' שלהם, ורק ממנה ואילך חייבים (ראה הלכות מעשר ב,ה, וראה שם הגדרת 'שליש' ביחס לזיתים). כָּל שֶׁזּוֹרְעָהּ וּמְצַמַּחַת. זורע את הגרעינים שבה, והם צומחים.
יא. וְכֵן הַהֶפְקֵר פָּטוּר מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת, וַאֲפִלּוּ הִפְקִירוֹ הַגּוֹי. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ שָׂדֶה הֶפְקֵר – חַיָּב בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת.
יא. הַהֶפְקֵר. יבול שאין לו בעלים, או שבעליו נותנים לכל אדם לקחתו ואינם מקפידים על כך (ד"א על פי הלכות מעשר א,יב). וַאֲפִלּוּ הִפְקִירוֹ הַגּוֹי. למרות שפירותיו שגדלו בארץ ישראל חייבים עקרונית בתרומה ומעשרות (ראה לעיל א,יא), אם הפקירם הרי זה ככל פירות הפקר. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ שָׂדֶה הֶפְקֵר חַיָּב בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. מכיוון שהתבואה אינה הפקר אלא רק השדה.
יב. הִפְקִיר קָמָה וְזָכָה בָּהּ, וְעָבַר וְהִפְרִישׁ מִמֶּנָּה תְּרוּמָה – הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה. אֲבָל אִם הִפְקִיר שִׁבֳּלִים וְזָכָה בָּהֶן, וְעָבַר וְהִפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה – אֵינָהּ תְּרוּמָה. וְכֵן כָּל הַמַּפְרִישׁ מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב – אֵינָהּ תְּרוּמָה. וְכֵן בַּמַּעַשְׂרוֹת.
דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל רֹב בְּנֵי אָדָם לִזְרֹעַ אוֹתָן בַּגַּנּוֹת וּבַשָּׂדוֹת, אֶלָּא חֶזְקָתָן מִן הַהֶפְקֵר – הֲרֵי הֵן פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת, כְּגוֹן שׁוּם בַּעַל בֶּכִי וּבָצָל שֶׁל רִכְפָּה וּגְרִיס הַקִּלְקִי וַעֲדָשִׁים הַמִּצְרִיּוֹת, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
יב. קָמָה. תבואה שלא נקצרה. וְעָבַר וְהִפְרִישׁ מִמֶּנָּה תְּרוּמָה הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה וכו'. יסוד ההבדל בין שני המקרים, הוא בכך שלא ניתן להפריש תרומה ומעשרות מן הקמה, ואילו מן השיבולים ניתן (אף שלא הגיעו לגמר מלאכה). הבדל זה משפיע על המשמעות שיש בהפקרה לעניין תרומה ומעשרות: להפקרת קמה אין משמעות של הפקעה מן המעשרות, ומשום כך אם חזר וזכה בה והפריש ממנה, התרומה חלה. אבל אם הפקיר שיבולים, היינו לאחר שנקצרה התבואה, יש לדבר משמעות של הפקעת דין תרומה ומעשרות, ולכן גם אם יפריש מן השיבולים לאחר שיחזור ויזכה בהן, אין התרומה חלה.
אֶלָּא חֶזְקָתָן מִן הַהֶפְקֵר. שבדרך כלל צומחים בר. שׁוּם בַּעַל בֶּכִי וּבָצָל שֶׁל רִכְפָּה. סוג של שום ובצל חריפים מאוד, ונקראים על שם מקום מוצאם. וּגְרִיס הַקִּלְקִי. גרעין החצוי לשניים של פול גדול ומרובע שמצוי בקיליקיה. וַעֲדָשִׁים הַמִּצְרִיּוֹת. עדשים בעלות קצה מחודד (פה"מ מעשרות ה,ז).
יג. נִתְעָרֵב דָּבָר שֶׁחַיָּב בִּתְרוּמָה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב, כְּגוֹן זֵיתֵי נִקּוּף שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּזֵיתֵי מָסִיק וְעִנְבֵי עוֹלֵלוֹת בְּעִנְבֵי בָּצִיר: אִם יֵשׁ לוֹ פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת – מוֹצִיא עַל הַחַיָּב לְפִי חֶשְׁבּוֹן; וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא אֵלּוּ – מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל הַכֹּל, וּכְאִלּוּ הַכֹּל חַיָּב בַּתְּרוּמָה, וּמַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְפִי חֶשְׁבּוֹן דָּבָר הַחַיָּב.
יג. זֵיתֵי נִקּוּף. זיתים שנשארו לאחר המסיק, שנלקטים על ידי העניים ופטורים מתרומות ומעשרות (ראה פה"מ פאה ח,ג, חלה ו,ט). בְּזֵיתֵי מָסִיק. שנמסקו על ידי בעל הזיתים וחייבים בתרומה ומעשרות. עוֹלֵלוֹת. אשכול ענבים קטן שיש להשאירו לעניים (ראה הלכות מתנות עניים ד,יז). בְּעִנְבֵי בָּצִיר. שנבצרו על ידי בעל הכרם. אִם יֵשׁ לוֹ פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת מוֹצִיא עַל הַחַיָּב לְפִי חֶשְׁבּוֹן. אם יש לו פירות טבל אחרים מאותו המין, יכול להפריש מהם גם עבור הטבל שהתערב, לפי כמות הטבל שבתערובת. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא אֵלּוּ וכו'. שאם אין לו פירות טבל אחרים מפריש מן התערובת עצמה, שכולה נחשבת כטבל להיאסר (ראה הלכות ביכורים ז,יא). אמנם את התרומות מוציא ביחס לכמות של כל הפירות שבתערובת, שהחמירו בתרומות משום עונש מיתה בידי שמים שיש בהם (פה"מ חלה ג,ט), אולם את המעשרות מפריש רק לפי שיעור הטבל המעורב.
יד. הַתְּרוּמָה לַכֹּהֵן, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה. אֲפִלּוּ נִטְמָא הַדָּגָן אוֹ הַתִּירוֹשׁ כֻּלּוֹ קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ – הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה בְּטֻמְאָה וְלִתְּנָהּ לַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי" (במדבר יח,ח) – אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה: הַטְּהוֹרָה נֶאֱכֶלֶת לַכֹּהֲנִים, וְהַטְּמֵאָה – יֵהָנוּ בִּשְׂרֵפָתָהּ: אִם הָיָה שֶׁמֶן – מַדְלִיקִין אוֹתוֹ; וְאִם הָיָה דָּגָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ – מַסִּיקִין בּוֹ אֶת הַתַּנּוּר.
יד. הַתְּרוּמָה לַכֹּהֵן בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה. תרומה ניתנת לכהן גם אם איננה טהורה ואינו יכול לאכלה (וראה לקמן ג,א שכיום מתייחסים לכל תרומה כטמאה). תְּרוּמֹתָי. לשון רבים, ולמדו מכאן חכמים שיש לתת לכהן גם תרומה טמאה. וְהַטְּמֵאָה יֵהָנוּ בִּשְׂרֵפָתָהּ. שההנאה משרפתה שייכת לכהנים.
טו. וְכֵן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר: אִם נִטְמֵאת אוֹ נִטְמָא הַמַּעֲשֵׂר – מַפְרִישִׁין אוֹתָהּ בְּטֻמְאָה, וְנִתֶּנֶת לַכֹּהֵן לֵהָנוֹת בִּשְׂרֵפָתָהּ.
טז. וְכָל הַמַּפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה אוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר – מְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין עַל כָּל הַמִּצְווֹת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּבְרָכוֹת.
טז. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּבְרָכוֹת. הלכות ברכות יא,ב-ג.
יז. אֵין מוֹצִיאִין תְּרוּמָה מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ, אֲפִלּוּ טְמֵאָה, וְאֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. וְאִם הֵבִיא – הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּאָכֵל, מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְמֵאָה בְּאֶרֶץ הָעַמִּים, וְלֹא תִּשָּׂרֵף, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: רָאִינוּ תְּרוּמָה שֶׁלֹּא נִטְמְאָה נִשְׂרֶפֶת, וְלֹא תַּחֲזֹר לְחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: מוֹצִיאִין תְּרוּמָה לְחוּצָה לָאָרֶץ. אֶלָּא מַנִּיחִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּטְמָא טֻמְאָה יְדוּעָה לַכֹּל אוֹ עַד שֶׁיָּבֹא עֶרֶב הַפֶּסַח אִם הָיְתָה חָמֵץ, וְתִשָּׂרֵף.

יז. וְאֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מִחוּצָה לָאָרֶץ. ממקומות שחייבו חכמים בתרומה (ראה לעיל א,א-ו), כדי שלא יצאו הכהנים לחוץ לארץ לאותם מקומות כדי להביא משם תרומה לארץ (ירושלמי שביעית ו,ד). מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְמֵאָה בְּאֶרֶץ הָעַמִּים. שחכמים גזרו טומאה על חוץ לארץ (הלכות טומאת מת פרק יא). וְלֹא תִּשָּׂרֵף. כדין תרומה טמאה (כדלעיל הי"ד). שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ רָאִינוּ תְּרוּמָה שֶׁלֹּא נִטְמְאָה נִשְׂרֶפֶת. שדין טומאת ארץ העמים אינו ידוע לכול ועלולים לחשוב שהתרומה נשרפה אף שלא נטמאה כלל. עַד שֶׁתִּטְמָא טֻמְאָה יְדוּעָה לַכֹּל. שתיטמא באופן ברור, ואז דינה ככל תרומה טמאה. עַד שֶׁיָּבֹא עֶרֶב הַפֶּסַח אִם הָיְתָה חָמֵץ וְתִשָּׂרֵף. משום איסור חמץ (ראה גם הלכות ביכורים ה,ז).

תקציר הפרק 

פרק ב' הלכות תרומות

החייב והפטור בתרומות ומעשרות

לאחר שבפרק הקודם ביאר הרמב"ם את החייב והפטור מצד מקום הגידול, בפרק זה מבאר את שאר הכללים המשפיעים על החיוב בתרומות ומעשרות. תחילה הרמב"ם מציג את הכלל: כל אוכל שבני אדם רגילים לאוכלו ושאינו הפקר ושגידולו מהארץ (שלא כמו פטריות) -חייב בתרומה.
הירקות (שם כולל לכל הצמחים החד שנתיים מלבד התבואה והקטניות) חייבים בתרומות ומעשרות מדרבנן.

הפטורים מן התרומה ומן המעשרות:הלקט והשכחה והפיאה והפרט והעוללות (מתנות עניים), וכן התבואה והזיתים שלא הביאו שליש גידולם.
וכן ההפקר פטור מן התרומה ומן המעשרות.
מפרישים תרומה לכהן אע"פ שנטמאה, אם התרומה טהורה -נאכלת לכהנים. אם התרומה טמאה הכהנים יכולים להנות בה על ידי שימוש בשריפתה (חימום/תאורה).
כדרך שמברכים על כל המצוות כך מברכים לפני הפרשת תרומה גדולה ותרומת מעשר.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ב' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם תבואה שלא בשלה והפקר-פטורים מתרומות ומעשרות?

2.ירק שגדל מעצמו בחצר פרטית – חייב בתרומה?

3.זרע תבואה להאכילה לבהמה האם הגרעינים בתרומה?

 

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן