783.
א. אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה? זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ, וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, וּפֵרֵשׁ וְלֹא עָשָׂה מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה, לֹא מִיִּרְאָה וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כֹּחַ. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁבָּא עַל אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה, וּלְאַחַר זְמַן נִתְיַחֵד עִמָּהּ, וְהוּא עוֹמֵד בְּאַהֲבָתוֹ בָּהּ וּבְכֹחַ גּוּפוֹ וּבַמְּדִינָה שֶׁעָבַר בָּהּ, וּפֵרֵשׁ וְלֹא עָבַר – זֶה הוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר: "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ" (קהלת יב,א).
וְאִם לֹא שָׁב אֶלָּא בִּימֵי זִקְנוּתוֹ וּבְעֵת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּשׁוּבָה מְעֻלָּה – מוֹעֶלֶת הִיא לוֹ, וּבַעַל תְּשׁוּבָה הוּא. אֲפִלּוּ עָבַר כָּל יָמָיו, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּיוֹם מִיתָתוֹ וּמֵת בִּתְשׁוּבָתוֹ – כָּל עֲוֹנוֹתָיו נִמְחָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם" (קהלת יב,ב), שֶׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה. מִכְּלָל שֶׁאִם זָכָר בּוֹרְאוֹ וְשָׁב קֹדֶם שֶׁיָּמוּת – נִסְלָח לוֹ.
וְאִם לֹא שָׁב אֶלָּא בִּימֵי זִקְנוּתוֹ וּבְעֵת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּשׁוּבָה מְעֻלָּה – מוֹעֶלֶת הִיא לוֹ, וּבַעַל תְּשׁוּבָה הוּא. אֲפִלּוּ עָבַר כָּל יָמָיו, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּיוֹם מִיתָתוֹ וּמֵת בִּתְשׁוּבָתוֹ – כָּל עֲוֹנוֹתָיו נִמְחָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם" (קהלת יב,ב), שֶׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה. מִכְּלָל שֶׁאִם זָכָר בּוֹרְאוֹ וְשָׁב קֹדֶם שֶׁיָּמוּת – נִסְלָח לוֹ.
א. זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ. שהזדמנה לפניו אפשרות לעבור עברה באותם התנאים שבהם עשאה בעבר. וּפֵרֵשׁ וְלֹא עָשָׂה מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה. שהתגבר על יצרו ולא עבר בפעם השנייה, מפני החלטתו לחזור בתשובה. וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ. זכור את הבורא בעודך צעיר, ותחזור בתשובה בטרם תגיע לימי הזקנה, שאז התשובה אינה מעולה כל כך, כדלקמן.
וּבְעֵת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה. דהיינו משום חולשת גופו. מוֹעֶלֶת הִיא לוֹ. התשובה מתקבלת ומועילה. בְּיוֹם מִיתָתוֹ. ביום האחרון של חייו. עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ. משל לסוף חייו של אדם.
וּבְעֵת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה. דהיינו משום חולשת גופו. מוֹעֶלֶת הִיא לוֹ. התשובה מתקבלת ומועילה. בְּיוֹם מִיתָתוֹ. ביום האחרון של חייו. עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ. משל לסוף חייו של אדם.
ב. וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה? הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירֶנּוּ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ, וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו" (ישעיהו נה,ז).
וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ" (ירמיהו לא,יח), וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם" (הושע יד,ד). וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ.
וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ" (ירמיהו לא,יח), וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם" (הושע יד,ד). וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ.
ב. שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ. יחדל מעשיית העברה.
יִתְנַחֵם. יתחרט. אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ. לאחר ששבתי מן החטא ונודעה לי חומרתו התחרטתי עליו והתנהגתי באופן המבטא צער. יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת. ה' עצמו, היודע מחשבות.
אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם. ניתן לסמוך רק על ה', המרחם על היתומים. וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ. לעיל א,א.
יִתְנַחֵם. יתחרט. אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ. לאחר ששבתי מן החטא ונודעה לי חומרתו התחרטתי עליו והתנהגתי באופן המבטא צער. יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת. ה' עצמו, היודע מחשבות.
אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם. ניתן לסמוך רק על ה', המרחם על היתומים. וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ. לעיל א,א.
ג. כָּל הַמִּתְוַדֶּה בִּדְבָרִים וְלֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ לַעֲזֹב – הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְטוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ, שֶׁאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת עַד שֶׁיַּשְׁלִיךְ הַשֶּׁרֶץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כח,יג). וְצָרִיךְ לִפְרֹט אֶת הַחֵטְא, שֶׁנֶּאֱמַר: "חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב" (שמות לב,לא).
ג. וְלֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ לַעֲזוֹב. שלא החליט באמת על עזיבת החטא להבא. לְטוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ. שאף שהוא טובל להיטהר השרץ עודנו מטמא אותו. וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחַם. שלא די בהודאה על החטא, אלא צריך לעזוב אותו. חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדוֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. נאמר אחרי חטא העגל, והתפרש בווידוי טיבו של החטא.
ג. וְצָרִיךְ לִפְרֹט אֶת הַחֵטְא. שו"ע או"ח תרז,ב. וְצָרִיךְ לִפְרֹט אֶת הַחֵטְא. ויש ראשונים שסוברים שאין צריך לפרט את החטא (טור; וראה לקמן ה"ח).
ד. מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי יי בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים, וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּחוֹ, וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ, וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁאֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים, וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּם לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עֲוֹן, מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ.
ד. מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה. דרכי התנהגות המאפיינות תשובה שלמה (ראה גם הלכות תעניות א,ב). צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי יי. מתפלל לסליחה. וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּחוֹ. כפי יכולתו (ראה הלכות מתנות עניים ז,ה), ככפרה על מעשיו. כְּלוֹמַר שֶׁאֲנִי אַחֵר וכו'. כביטוי לכך שאינו אותו אדם שחטא. שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עֲוֹן. ראה הלכות רוצח ז,יג.
ד. מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה. לאופנים נוספים של דרכי תשובה מעשיים ראה הרחבות: 'דרכי עשיית תשובה', עמ'
ה. וְשֶׁבַח גָּדוֹל לַשָּׁב שֶׁיִּתְוַדֶּה בָּרַבִּים וְיוֹדִיעַ פְּשָׁעָיו לָהֶם, וּמְגַלֶּה עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ לַאֲחֵרִים, וְאוֹמֵר לָהֶם: 'אָמְנָם חָטָאתִי לִפְלוֹנִי וְעָשִׂיתִי לוֹ כָּךְ וְכָךְ, וַהֲרֵינִי הַיּוֹם שָׁב וְנִחָם'. וְכָל הַמִּתְגָּאֶה וְאֵינוֹ מוֹדִיעַ אֶלָּא מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו – אֵין תְּשׁוּבָתוֹ גְּמוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ" (משלי כח,יג).
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. אֲבָל שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם – אֵינוֹ צָרִיךְ לְפַרְסֵם עַצְמוֹ, וְעַזּוּת פָּנִים הִיא לוֹ אִם גִּלָּם. אֶלָּא שָׁב לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא, וּפוֹרֵט חֲטָאָיו לְפָנָיו, וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי רַבִּים סְתָם, וְטוֹבָה הִיא לוֹ שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה עֲוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה" (תהלים לב,א).
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. אֲבָל שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם – אֵינוֹ צָרִיךְ לְפַרְסֵם עַצְמוֹ, וְעַזּוּת פָּנִים הִיא לוֹ אִם גִּלָּם. אֶלָּא שָׁב לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא, וּפוֹרֵט חֲטָאָיו לְפָנָיו, וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי רַבִּים סְתָם, וְטוֹבָה הִיא לוֹ שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה עֲוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה" (תהלים לב,א).
ה. שֶׁיִּתְוַדֶּה בָּרַבִּים. שבכך נותן תוקף נוסף להודאתו ולהתחייבותו. אָמְנָם. אכן. וְכָל הַמִּתְגָּאֶה וְאֵינוֹ מוֹדִיעַ. שנמנע מלהודות על כשלונו ברבים משום כבוד עצמו.
ה. וְעַזּוּת פָּנִים הִיא לוֹ אִם גִּלָּם. אך על עברות שעבר בפרהסיא יתוודה בקול רם (מג"א). וּפוֹרֵט חֲטָאָיו לְפָנָיו. ויכה באגרוף על החזה ויש אומרים על הלב (מג"א).
ה. במה דברים אמורים בעברות שבין אדם לחבירו. אמר אברהם: וכן עברות המפורסמות ומגולות אף על פי שאינן עם חבירו, שכמו שנתפרסם החטא כך צריך לפרסם התשובה ויתבייש ברבים.
בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. שמועיל הדבר בכדי לפייס את האחר. שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם. במצוות שבין אדם לקב"ה, ואינן נוגעות לאחרים. וְעַזּוּת פָּנִים הִיא לוֹ אִם גִּלָּם. שיש חילול השם בפרסום עברות מסוג זה. סְתָם. בלא לפרוט את החטא, אלא אומר 'חטאתי'.
בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. שמועיל הדבר בכדי לפייס את האחר. שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם. במצוות שבין אדם לקב"ה, ואינן נוגעות לאחרים. וְעַזּוּת פָּנִים הִיא לוֹ אִם גִּלָּם. שיש חילול השם בפרסום עברות מסוג זה. סְתָם. בלא לפרוט את החטא, אלא אומר 'חטאתי'.
ו. אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְהַצְּעָקָה יָפָה לְעוֹלָם, בַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר, וּמִיָּד הִיא מִתְקַבֶּלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "דִּרְשׁוּ יי בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נה,ו). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיָחִיד. אֲבָל בְּצִבּוּר – כָּל זְמַן שֶׁעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וְצוֹעֲקִין בְּלֵב שָׁלֵם, הֵן נַעֲנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "כַּיי אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד,ז).
ו. דִּרְשׁוּ יי בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. שבימים אלו ה' נמצא קרוב, והם אפוא ימי רצון המסוגלים לתשובה. כָּל זְמַן שֶׁעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה. שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילת הרבים (הלכות תפילה ח,א). כַּיי אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. בכל זמן שקוראים אליו.
ז. יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא זְמַן תְּשׁוּבָה לַכֹּל, לַיָּחִיד וְלָרַבִּים, וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ חַיָּבִין הַכֹּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמִצְוַת וִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיַּתְחִיל מֵעֶרֶב הַיּוֹם קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל, שֶׁמָּא יֵחָנֵק בַּסְּעוּדָה קֹדֶם שֶׁיִּתְוַדֶּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה קֹדֶם שֶׁאָכַל – חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים עַרְבִית, וְחוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּשַׁחֲרִית וּבְמוּסָף וּבְמִנְחָה וּבִנְעִילָה. וְהֵיכָן מִתְוַדֶּה? יָחִיד – אַחַר תְּפִלָּתוֹ, וּשְׁלִיחַ צִבּוּר – בְּאֶמְצַע תְּפִלָּתוֹ בִּבְרָכָה רְבִיעִית.
ז. וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל. זמן קבוע בשנה למחילה וסליחה (מעשה רוקח). מֵעֶרֶב הַיּוֹם. לפני כניסת יום הכיפורים. קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל. לפני הסעודה המפסקת. שֶׁמָּא יֵחָנֵק בַּסְּעוּדָה. תוך כדי הסעודה. אַחַר תְּפִלָּתוֹ. בסיום תפילת העמידה.
ז. שֶׁיַּתְחִיל מֵעֶרֶב הַיּוֹם קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל. שו"ע או"ח תרז,א. קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל. ויש אומרים שצריך להתוודות גם אחר שאכל לפני החשכה וראוי להחמיר כדעה זו (של"ה). ולכן נוהגים כיום האשכנזים לומר תפילה זכה לפני החשכה (משנ"ב, וראה ערוה"ש). ומנהג הספרדים לומר את הפיוט 'לך אלי תשוקתי' שיש בו ווידוי (כה"ח).
ח. הַוִּדּוּי שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל: 'אֲבָל חָטָאנוּ' וגו', וְהוּא עִקַּר הַוִּדּוּי. עֲבֵרוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה – חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים נא,ה).
ח. אֲבָל חָטָאנוּ וגו'. אכן חטאנו (לנוסח המלא ראה סדר התפילות, נט). וְהוּא עִקַּר הַוִּדּוּי. תמציתו של הווידוי (ראה לעיל א,א). כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. אני זוכר את חטאי תמיד, ואינם נותנים לי מנוחה.
ח. אֲבָל חָטָאנוּ וגו'. שו"ע או"ח תרז,ג-ד. אֲבָל חָטָאנוּ וגו'. כתב השו"ע (סעיף ב) שבשעת הווידוי אין צריך לפרט את החטא שעליו מתוודה, אך אם רצה לפרטו הרשות בידו, ואם מתוודה בלחש נכון שיפרש את החטא (ראה לעיל ה"ד). והרמ"א כתב שכשמתפלל בקול רם אין לפרט החטא אך מה שנהגו לומר 'על חטא' על פי סדר האלף־בית אינו נחשב כמפרט חטאיו. וכתבו האחרונים שבחטא המפורסם לרבים יכול לפרטו אף בקול רם (מג"א וראה שעה"צ ס"ק ג שהביא דעה החולקת על כך).
ט. אֵין הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין אֶלָּא עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, כְּגוֹן מִי שֶׁאָכַל דָּבָר אָסוּר אוֹ בָּעַל בְּעִילָה אֲסוּרָה, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן חוֹבֵל חֲבֵרוֹ אוֹ הַמְקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזֵל, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵּהוּ.
אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ – צָרִיךְ לְרַצּוֹתוֹ וְלִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּמְחֹל לוֹ. וַאֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים – צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלִפְגֹּעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחֹל לוֹ.
לֹא רָצָה חֲבֵרוֹ לִמְחֹל לוֹ – מֵבִיא לוֹ שׁוּרָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו, וּפוֹגְעִים בּוֹ וּמְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ. לֹא נִתְרַצָּה לָהֶם – מֵבִיא לוֹ שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. לֹא רָצָה – מַנִּיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ, וְזֶה שֶׁלֹּא מָחַל הוּא הַחוֹטֵא. וְאִם הָיָה רַבּוֹ – הוֹלֵךְ וּבָא אֲפִלּוּ אֶלֶף פְּעָמִים עַד שֶׁיִּמְחֹל לוֹ.
אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ – צָרִיךְ לְרַצּוֹתוֹ וְלִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּמְחֹל לוֹ. וַאֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים – צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלִפְגֹּעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחֹל לוֹ.
לֹא רָצָה חֲבֵרוֹ לִמְחֹל לוֹ – מֵבִיא לוֹ שׁוּרָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו, וּפוֹגְעִים בּוֹ וּמְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ. לֹא נִתְרַצָּה לָהֶם – מֵבִיא לוֹ שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. לֹא רָצָה – מַנִּיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ, וְזֶה שֶׁלֹּא מָחַל הוּא הַחוֹטֵא. וְאִם הָיָה רַבּוֹ – הוֹלֵךְ וּבָא אֲפִלּוּ אֶלֶף פְּעָמִים עַד שֶׁיִּמְחֹל לוֹ.
ט. וִירַצֵּהוּ. יפייס אותו (וראה לעיל א,א).
וְלִפְגֹּעַ. להפציר.
שׁוּרָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו. משלחת חברים לפיוס החבר.
וְלִפְגֹּעַ. להפציר.
שׁוּרָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו. משלחת חברים לפיוס החבר.
ט-י. שו"ע או"ח תרו,א, חו"מ תכב,א.
מֵבִיא לוֹ שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. יש מי שכתב שבכל פעם ירצנו באופן אחר (ב"ח). מַנִּיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. ויאמר אחר כך בפני עשרה שביקש ממנו סליחה
(רמ"א).
מֵבִיא לוֹ שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. יש מי שכתב שבכל פעם ירצנו באופן אחר (ב"ח). מַנִּיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. ויאמר אחר כך בפני עשרה שביקש ממנו סליחה
(רמ"א).
י. אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַכְזָרִי וְלֹא יִתְפַּיֵּס, אֶלָּא יִהְיֶה נֹחַ לִרְצוֹת וְקָשֶׁה לִכְעֹס. וּבְשָׁעָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַחוֹטֵא לִמְחֹל – מוֹחֵל בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה. וַאֲפִלּוּ הֵצֵר לוֹ הַרְבֵּה וְחָטָא לוֹ הַרְבֵּה, לֹא יִקֹּם וְלֹא יִטֹּר. וְזֶה הוּא דַּרְכָּם שֶׁל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וְלִבָּם הַנָּכוֹן. אֲבָל הַגּוֹיִם עַרְלֵי הַלֵּב אֵינָן כֵּן, אֶלָּא "וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (עמוס א,יא). וְכֵן הוּא אוֹמֵר עַל הַגִּבְעוֹנִים, לְפִי שֶׁלֹּא מָחֲלוּ וְלֹא נִתְפַּיְּסוּ: "וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (שמואל ב כא,ב).
י. אֶלָּא יִהְיֶה נֹחַ לִרְצוֹת וְקָשֶׁה לִכְעֹס. קל לפיוס, ואינו מתכעס בקלות. הֵצֵר לוֹ. הציק לו. לֹא יִקֹּם וְלֹא יִטֹּר. שלא יפגע באחר משום שפגע בו, וכן לא יזכור לו את דבר פגיעתו (ראה הלכות דעות ז,ז-ח). עַרְלֵי לֵב. אטומי לב. וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח. הכעס נזכר לעולם. וְהַגִּבְעוֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. העובדה שלא סלחו, מוכיחה שאינם מבני ישראל (וראה עוד הלכות איסורי ביאה יב,כד, יט,יז).
י. אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַכְזָרִי וְלאֹ יִתְפַּיֵּס. שו"ע או"ח תרנו,א. אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַכְזָרִי וְלאֹ יִתְפַּיֵּס. ואין אדם חייב למחול על מי שהוציא עליו שם רע או כשעושה כן לטובת מבקש המחילה (רמ"א). וכן אין צריך להתפייס כשעושה כן לטובת עצמו (ט"ז ומג"א).
יא. הַחוֹטֵא לַחֲבֵרוֹ, וּמֵת חֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה – מֵבִיא עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וּמַעֲמִידָן עַל קִבְרוֹ, וְאוֹמֵר בִּפְנֵיהֶם: 'חָטָאתִי לַיי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלִפְלוֹנִי זֶה, שֶׁעָשִׂיתִי לוֹ כָּךְ וְכָךְ'. וְאִם הָיָה חַיָּב לוֹ מָמוֹן – יַחֲזִירוֹ לְיוֹרְשָׁיו. לֹא הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ יוֹרֵשׁ – יַנִּיחֶנּוּ בְּבֵית דִּין, וְיִתְוַדֶּה.
יא. מֵבִיא עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וּמַעֲמִידָן עַל קִבְרוֹ. שיהא זה בכלל בקשת מחילה ווידוי ברבים (כדלעיל ה"ה). יַנִּיחֶנּוּ בְּבֵית דִּין. כפיקדון בידם עד שיימצאו היורשים, כדי לקיים השבת החוב (ראה הלכות גזלה ז,י).
יא. שו"ע או"ח תרו,ב. מֵבִיא עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וּמַעֲמִידָן עַל קִבְרוֹ. וצריך לילך לשם יחף. ואם הוא במרחק הגדול משלוש פרסאות (כשנים עשר ק"מ) יכול לשלוח אליו שליח. ואם חרפו לאחר מיתה אינו צריך לילך לקברו ויכול לבקש מחילה במקום שביישו (מג"א).
