[א] אֵין הַמּוּמִין פּוֹסְלִין בָּעוֹף, וְכֵן אֶחָד הַזָּכָר וְאֶחָד הַנְּקֵבָה בָּעוֹף, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר: "תָּמִים זָכָר" (ויקרא כב,יט) אֶלָּא בַּבְּהֵמָה בִּלְבַד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמוּמִין קְטַנִּים. אֲבָל עוֹף שֶׁיָּבַשׁ גַּפּוֹ אוֹ נִסְמָת עֵינוֹ אוֹ נִקְטְעָה רַגְלוֹ – אָסוּר לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר כְּלָל. וְכֵן אִם נוֹלַד בּוֹ אַחַת מִן הַטְּרֵפוֹת שֶׁאוֹסְרִין אוֹתוֹ בַּאֲכִילָה – הֲרֵי זֶה נִפְסַל לְקָרְבָּן.

א. אֶחָד הַזָּכָר וְאֶחָד הַנְּקֵבָה בָּעוֹף. הנקבה שווה לזכר ושניהם כשרים בכל קרבנות העוף. גַּפּוֹ. הכנף שלו. אַחַת מִן הַטְּרֵפוֹת שֶׁאוֹסְרִין אוֹתוֹ בַּאֲכִילָה. ראה לעיל ב,י.

[ב] תּוֹרִים קְטַנִּים פְּסוּלִים, וּבְנֵי יוֹנָה גְּדוֹלִים פְּסוּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה" (ויקרא א,יד). תְּחִלַּת הַצִּהוּב בָּזֶה וּבָזֶה – פָּסוּל. וְעַד מָתַי יִהְיוּ בְּנֵי יוֹנָה כְּשֵׁרִים? כָּל זְמַן שֶׁעוֹקֵר כָּנָף וּמִתְמַלֵּא מְקוֹם עִקָּרוֹ דָּם. וְהַתּוֹרִים כְּשֵׁרִים מִשֶּׁיַּזְהִיבוּ.

ב. תּוֹרִים קְטַנִּים פְּסוּלִים וּבְנֵי יוֹנָה גְּדוֹלִים פְּסוּלִים. קרבנות העוף באים משני מינים: תורים ויונים. התורים כשרים דווקא כשהם גדולים, והיונים כשרים דווקא כשהם קטנים ('בני יונה'). תְּחִלַּת הַצִּהוּב בָּזֶה וּבָזֶה פָּסוּל. כשהתורים ובני היונה נולדים גופם מכוסה בפלומת נוצות חיוורת ודלילה, לאחר כמה ימים מתחיל גופם להתכסות בפלומה צהובה (ביונים) או זהובה (בתורים). בזמן שבו מתחילה הפלומה לכסות את גופם לפני שגופם מתכסה לגמרי, נחשבים התורים לקטנים מדי והיונים גדולים מדי. בזמן זה פסולים מספק (הלכות מעשה הקרבנות טז,ב). מְקוֹם עִקָּרוֹ. שורש הכנף. וְהַתּוֹרִים כְּשֵׁרִים מִשֶּׁיַּזְהִיבוּ. לגמרי.

[ג] הַטֻּמְטוּם וְהָאַנְדְּרָגִינָס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְךָ מוּם גָּדוֹל מֵהֶם – הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין לַמִּזְבֵּחַ מִדֶּרֶךְ אַחֶרֶת: לְפִי שֶׁהֵן סָפֵק זָכָר סָפֵק נְקֵבָה הֲרֵי הֵן כְּמִין אַחֵר, וּבַקָּרְבָּנוֹת נֶאֱמַר: "זָכָר תָּמִים" (ויקרא א,ג; א,י; ד,כג), "נְקֵבָה תְמִימָה" (שם ד,לב) – עַד שֶׁיִּהְיֶה זָכָר וַדַּאי אוֹ נְקֵבָה וַדָּאִית. לְפִיכָךְ, אַף הָעוֹף שֶׁהוּא טֻמְטוּם אוֹ אַנְדְּרָגִינָס פָּסוּל לַמִּזְבֵּחַ.

ג. הַטֻּמְטוּם. בהמה או עוף שאיברי מינו מכוסים ולא ניכר האם הוא זכר או נקבה. וְהָאַנְדְּרָגִינָס. שיש לו איברי מין זכריים ונקביים. הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין לַמִּזְבֵּחַ מִדֶּרֶךְ אַחֶרֶת. הפסול שלהם כקרבנות הוא מטעם אחר. אַף הָעוֹף שֶׁהוּא טֻמְטוּם אוֹ אַנְדְּרָגִינָס פָּסוּל לַמִּזְבֵּחַ. אף שאינו נפסל בגלל מום.

[ד] וְכֵן הַכִּלְאַיִם וְיוֹצֵא דֹּפֶן וּמְחֻסַּר זְמַן פְּסוּלִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן מוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז" (ויקרא כב,כז) – עַד שֶׁיִּהְיֶה כָּל מִין וָמִין בִּפְנֵי עַצְמוֹ, לֹא שֶׁיִּהְיֶה מְעֹרָב מִכֶּבֶשׂ וְעֵז; "כִּי יִוָּלֵד" (שם) – פְּרָט לְיוֹצֵא דֹּפֶן; "וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים" (שם) – פְּרָט לִמְחֻסַּר זְמַן; "תַּחַת אִמּוֹ" (שם) – פְּרָט לְיָתוֹם שֶׁנּוֹלַד אַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטָה אִמּוֹ.

ד. הַכִּלְאַיִם. שאביו ממין אחד ואמו ממין אחר. וְיוֹצֵא דֹּפֶן. הנולד בניתוח קיסרי. וּמְחֻסַּר זְמַן. בהמה בשבוע הראשון ללידתה (לקמן ה"ח). לְיָתוֹם שֶׁנּוֹלַד אַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטָה אִמּוֹ. או שמתה באופן אחר (משנה בכורות ט,ד).

[ה] הַנִּדְמֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כִּלְאַיִם – הֲרֵי הוּא פָּסוּל לַמִּזְבֵּחַ. כֵּיצַד? רָחֵל שֶׁיָּלְדָה כְּמִין עֵז וְעֵז שֶׁיָּלְדָה כְּמִין כֶּבֶשׂ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין, הוֹאִיל וְהוּא דּוֹמֶה לְמִין אַחֵר – פָּסוּל כְּבַעַל מוּם קָבוּעַ, שֶׁאֵין לְךָ מוּם גָּדוֹל מִן הַשִּׁנּוּי.

ה. הַנִּדְמֶה. בהמה הדומה לבהמה ממין אחר. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין. בכמה מהדברים דומה לצורת אמו. פָּסוּל כְּבַעַל מוּם קָבוּעַ. יש בבהמה זו פגם וחיסרון כבהמה בעלת מום. ומכל מקום אינו לוקה על פסול זה (ריק"ו).

[ו] וְכֵן הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע וְהַמֻּקְצֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה וְהַנֶּעֱבָד, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה – הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם" (ויקרא כב,כה) – כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה, פָּסוּל. וּבַעֲבֵרָה הוּא אוֹמֵר: "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר" (בראשית ו,יב), וּבַעֲבוֹדָה זָרָה כָּתוּב: "כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות לב,ז; דברים ט,יב).
וְכֵן בְּהֵמָה אוֹ עוֹף שֶׁהָרְגוּ אֶת הָאָדָם – הֲרֵי הֵן כְּרוֹבֵעַ אוֹ נִרְבָּע, וּפְסוּלִין לַמִּזְבֵּחַ.

ו. הָרוֹבֵעַ. זכר בהמה שבעל אדם. וְהַנִּרְבָּע. בהמה שנבעלה לאדם. וְהַמֻּקְצֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה. בהמה שהפרישו אותה לעבודה זרה. וְהַנֶּעֱבָד. בהמה שעבדו אותה לשם עבודה זרה (לפרטי דיני כל הפסולים כאן ראה לקמן ד,א-ח). אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה. המוקצה והנעבד (הלכות עבודה זרה ח,א; ורובע ונרבע אסורים באכילה, אך כאן מדובר ברובע ונרבע על פי עד אחד המותרים באכילה ופסולים למזבח – לקמן ד,ב). כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם וכו'. הפסוק אוסר להקריב בהמות בעלות מום בנימוק "כי משחתם בהם", ומכאן נלמד שכל שיש בו השחתה פסול למזבח. וּבַעֲבֵרָה. של עריות.
וְכֵן בְּהֵמָה אוֹ עוֹף שֶׁהָרְגוּ אֶת הָאָדָם. ראה לקמן ד,א-ג.

[ז] וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּל הַפְּסוּלִין הָאֵלּוּ רְאוּיִין לְקָרְבָּן, אִם עָבַר וְהִקְרִיבָן – אֵינוֹ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִתְפָּרְשָׁה אַזְהָרָתָן.
אֲבָל אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב אֲסוּרִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְהַמַּקְרִיב אֶחָד מֵהֶן אוֹ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד – לוֹקֶה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב" (דברים כג,יט). וּמִפְּנֵי מָה לוֹקֶה אַחַת עַל שְׁנֵיהֶן? מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּלָאו אֶחָד.

ז. שֶׁלֹּא נִתְפָּרְשָׁה אַזְהָרָתָן. לא נכתב בפירוש שיש איסור בהקרבתם.
אֶתְנַן זוֹנָה. התמורה שקיבלה הזונה על מעשה הזנות. וּמְחִיר כֶּלֶב. התשלום עבור מכירת כלב (לפרטי איסורים אלו ראה לקמן ד,ח-יח). וּמִפְּנֵי מָה לוֹקֶה אַחַת עַל שְׁנֵיהֶן מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּלָאו אֶחָד. למרות שאיסור אתנן ואיסור מחיר הם שני איסורים שונים, הם נכתבו כשני פרטים של אזהרה אחת (וראה גם לקמן ה,א).

[ח] מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה" (ויקרא כב,כז). וְכָל שִׁבְעַת הַיָּמִים הוּא נִקְרָא מְחֻסַּר זְמַן. וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּחֻסַּר זְמַן פָּסוּל, אִם עָבַר וְהִקְרִיבוֹ – אֵינוֹ לוֹקֶה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא לָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה; וְלֹא נִרְצָה הַקָּרְבָּן.

ח. מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה. מלידתו (ולכתחילה אין מקריבים את רוב הקרבנות אלא מיום שלושים והלאה – הלכות מעשה הקרבנות א,יב). מִפְּנֵי שֶׁהוּא לָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה. איסור שלא נתפרש בתורה בלשון שלילה אלא נלמד ממשמעות לשון עשה, אינו נחשב כלאו אלא כמצוות עשה (ראה גם הלכות מאכלות אסורות ב,א). וְלֹא נִרְצָה הַקָּרְבָּן. הקרבן פסול.

[ט] תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּם, שֶׁהֵן כִּמְחֻסַּר זְמַן בַּבְּהֵמָה, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן – הַכֹּל כְּבַעַל מוּם, וְהַמַּקְרִיבָן אֵינוֹ לוֹקֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּרְבָּן פָּסוּל וְלֹא נִרְצָה.

ט. תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּם… וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן. לעיל ה"ב.

[י] הַמַּקְדִּישׁ טֻמְטוּם וְאַנְדְּרָגִינָס וּטְרֵפָה וְכִלְאַיִם וְיוֹצֵא דֹּפֶן לַמִּזְבֵּחַ – הֲרֵי זֶה כְּמַקְדִּישׁ עֵצִים וַאֲבָנִים, לְפִי שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עַל גּוּפָן, וַהֲרֵי הֵן חֻלִּין לְכָל דָּבָר, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן כָּל קָרְבָּן שֶׁיִּרְצֶה. וְאֵינוֹ כְּבַעַל מוּם, שֶׁבַּעַל מוּם יֵשׁ בְּמִינוֹ קָרְבָּן.
אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע וּמֻקְצֶה וְנֶעֱבָד וְאֶתְנָן וּמְחִיר – הֲרֵי זֶה כְּמַקְדִּישׁ בַּעַל מוּם עוֹבֵר, וְיִרְעוּ עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהֶן מוּם קָבוּעַ וְיִפָּדוּ עָלָיו. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ מְחֻסַּר זְמַן – הֲרֵי זֶה כְּמַקְדִּישׁ בַּעַל מוּם עוֹבֵר, וְאֵינוֹ לוֹקֶה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

י. כְּמַקְדִּישׁ עֵצִים וַאֲבָנִים לְפִי שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עַל גּוּפָן. לא חלה קדושה על גופם, כיוון שאי אפשר להקריבם במזבח, אלא על דמיהם. וַהֲרֵי הֵן חֻלִּין לְכָל דָּבָר. גופם חולין. אך חלה עליהם קדושת דמים, כמבואר בסמוך. וְיִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן כָּל קָרְבָּן שֶׁיִּרְצֶה. מכיוון שהקדושה לא חלה על גופם, יכול לקנות בדמיהם כל קרבן שירצה, ולא דווקא את המין שלשמו הקדישם (ראה עוד הלכות מעשה הקרבנות טו,ו). שֶׁבַּעַל מוּם יֵשׁ בְּמִינוֹ קָרְבָּן. סוג זה של בעלי חיים קרב. ואילו הכלאיים והטומטום והאנדרוגינוס הריהם סוגים שאינם קרבים כלל (ואף על הטרפה לא חלה קדושה כלל כיוון שאסורה באכילה, בבלי תמורה יז,א).

הֲרֵי זֶה כְּמַקְדִּישׁ בַּעַל מוּם עוֹבֵר. הקדושה חלה על גופו ואין לפדות אותו עד שיפול בו מום קבוע (לעיל ב,ו). וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ מְחֻסַּר זְמַן הֲרֵי זֶה כְּמַקְדִּישׁ בַּעַל מוּם עוֹבֵר. שאי אפשר לפדות אותו ללא מום קבוע. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ח.

[יא] נִמְצְאוּ כָּל הָאֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ אַרְבָּעָה עָשָׂר, וְאֵלּוּ הֵן: א) בַּעַל מוּם. ב) וְשֶׁאֵינוֹ מִן הַמֻּבְחָר. ג) וּמְחֻסַּר אֵבֶר מִבִּפְנִים. ד) וּטְרֵפָה. ה) וְכִלְאַיִם. ו) וְיוֹצֵא דֹּפֶן. ז) וְרוֹבֵעַ. ח) וְנִרְבָּע. ט) וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם. י) הַנֶּעֱבָד. יא) הַמֻּקְצֶה. יב) הָאֶתְנָן. יג) הַמְּחִיר. יד) מְחֻסַּר זְמַן.

יא. בַּעַל מוּם. לעיל א-ז. וְשֶׁאֵינוֹ מִן הַמֻּבְחָר. לעיל ב,ח. וּמְחֻסַּר אֵבֶר מִבִּפְנִים. לעיל ב,יא. וּטְרֵפָה. לעיל ב,י. וְכִלְאַיִם וְיוֹצֵא דֹּפֶן. לעיל ה"ד. וְרוֹבֵעַ וְנִרְבָּע וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם הַנֶּעֱבָד הַמֻּקְצֶה. לעיל ה"ו. הָאֶתְנָן הַמְּחִיר. לעיל ה"ז. מְחֻסַּר זְמַן. לעיל ה"ח.

[יב] כָּל הָאֲסוּרִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן. אֲפִלּוּ נִתְעָרֵב אֶחָד בְּרִבּוֹא – נִפְסַד הַכֹּל וְנִפְסַל לַמִּזְבֵּחַ. וְכֻלָּן – וַלְדוֹתֵיהֶן מֻתָּרִין לַמִּזְבֵּחַ, חוּץ מִוְּלַד נִרְבַּעַת וְנֶעֱבֶדֶת וּמוּקְצֵית וְשֶׁהֵמִיתָה אֶת הָאָדָם, שֶׁוְּלָדָן אָסוּר לַמִּזְבֵּחַ כְּמוֹתָן.

יב. בְּרִבּוֹא. עשרת אלפים. חוּץ מִוְּלַד נִרְבַּעַת… שֶׁוְּלָדָן אָסוּר לַמִּזְבֵּחַ כְּמוֹתָן. באופן המבואר בהלכה הבאה.

[יג] בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁנֶּעֶבְרָה בָּהּ עֲבֵרָה אוֹ הֵמִיתָה כְּשֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת, שֶׁהֲרֵי הַוָּלָד הָיָה מָצוּי עִמָּהּ בְּעֵת שֶׁנִּפְסְלָה, וְהָיָה כְּאֵבֶר מֵאֵבָרֶיהָ. אֲבָל אִם נִתְעַבְּרָה אַחַר שֶׁנֶּעֶבְרָה בָּהּ עֲבֵרָה אוֹ אַחַר שֶׁהֵמִיתָה – הֲרֵי וְלָדָהּ כָּשֵׁר לַמִּזְבֵּחַ. אֲפִלּוּ נִרְבְּעָה כְּשֶׁהִיא מְקֻדָּשִׁין, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נִרְבְּעָה וְהִיא חֻלִּין וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ וְנִתְעַבְּרָה, שֶׁוְּלָדָהּ מֻתָּר. וְכֵן אֶפְרֹחַ בֵּיצַת טְרֵפָה מֻתָּר לַמִּזְבֵּחַ.

יג. שֶׁהֲרֵי הַוָּלָד הָיָה מָצוּי עִמָּהּ בְּעֵת שֶׁנִּפְסְלָה וְהָיָה כְּאֵבֶר מֵאֵבָרֶיהָ. וכביכול גם בוולד נעברה עברה (בבלי תמורה ל,ב). אֲפִלּוּ נִרְבְּעָה כְּשֶׁהִיא מְקֻדָּשִׁין. לאחר שהוקדשה, ויש בזה ביזוי לקדשים (שם). אִם נִרְבְּעָה וְהִיא חֻלִּין וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ. באיסור. אֶפְרֹחַ בֵּיצַת טְרֵפָה מֻתָּר לַמִּזְבֵּחַ. אפרוח שנולד מביצה שהטילה יונה או תור שהייתה טרפה.

[יד] הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַקָּמָה – חִטֶּיהָ מֻתָּרִין לִמְנָחוֹת, שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנּוּ וְנִדְמוּ לִוְלָדוֹת שֶׁל אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ, שֶׁהֵן מֻתָּרִין. וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁפִּטְּמָהּ בְּכַרְשִׁינֵי עֲבוֹדָה זָרָה – מֻתֶּרֶת לַמִּזְבֵּחַ, שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנּוּ.

יד. לַקָּמָה. תבואה מחוברת לאדמה. שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנּוּ. כשעשו מהקמה סולת. שֶׁפִּטְּמָהּ בְּכַרְשִׁינֵי עֲבוֹדָה זָרָה. הבהמה השמינה על ידי שהאכילו אותה כרשינים (מין ירק המשמש למאכל בהמה) של עבודה זרה. שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנּוּ. הכרשינים בתוך גופה.

[טו] לוֹקְחִין כָּל הַקָּרְבָּנוֹת מִן הַגּוֹיִם, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן לֹא מִשּׁוּם רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע, וְלֹא מִשּׁוּם מֻקְצֶה וְנֶעֱבָד, עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁזֶּה נִפְסַל. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַיי אֱלֹהֶיךָ" (שמואל א טו,טו).

טו. מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ וכו'. שאול מספר לשמואל שהעם רצו להקריב את הבהמות שלקחו מעמלק. מכך ששמואל אינו מתנגד באופן עקרוני להבאת קרבנות מהגויים אלא רק לכך שלא החרימו את כל הבהמות של עמלק, ניתן ללמוד שאין איסור בהבאה של בהמות מהגויים (ר"י קאפח; וראה עוד הלכות פרה א,ז).