פרק ג', הלכות אישות, ספר נשים
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כֵּיצַד הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת? אִם בְּכֶסֶף הוּא מְקַדֵּשׁ – אֵין פָּחוֹת מִפְּרוּטָה כֶּסֶף, אוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה. אוֹמֵר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי', אוֹ: 'הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי', אוֹ: 'הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִשָּׁה בָּזֶה', וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים. וְהָאִישׁ הוּא שֶׁאוֹמֵר דְּבָרִים שֶׁמַּשְׁמָעָן שֶׁקָּנָה אוֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה, וְהוּא שֶׁיִּתֵּן לָהּ הַכֶּסֶף.
א. אֵין פָּחוֹת מִפְּרוּטָה כֶּסֶף. ערך הפרוטה הוא כסף מזוקק במשקל חצי גרעין שעורה (הלכות שקלים א,ג), ופחות מזה אינו נחשב כסף לשום עניין שבתורה (ראה למשל הלכות גנבה א,א).
ב. נָתְנָה הִיא, וְאָמְרָה לוֹ: 'הֲרֵינִי מְקֻדֶּשֶׁת לְךָ', 'הֲרֵינִי לְךָ לְאִשָּׁה', וְכָל לְשׁוֹן הַקְנָאָה – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם נָתְנָה הִיא לוֹ, וְאָמַר הוּא – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק.
ב. לְשׁוֹן הַקְנָאָה. מילים שמשמען קניין. מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. לדין קידושין בספק ראה לקמן ד,ו.
ג. וְאִם קִדֵּשׁ בִּשְׁטָר – כּוֹתֵב עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס אוֹ עַל הֶעָלֶה וְעַל כָּל דָּבָר שֶׁיִּרְצֶה: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי' אוֹ 'מְאֹרֶסֶת לִי', וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים.
ג. כּוֹתֵב עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס וכו'. שעל כל אלה ניתן לכתוב את הגט (הלכות גירושין ד,ג), שממנו נלמד דין שטר קידושין.
ד. וְצָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב אוֹתוֹ לְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְקַדֶּשֶׁת, כַּגֵּט. וְאֵינוֹ כּוֹתְבוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּהּ. כְּתָבוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ מִדַּעְתָּהּ בִּפְנֵי עֵדִים – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
ד. כַּגֵּט. כשם שהגט צריך להיכתב לשם האישה המתגרשת (ראה הלכות גירושין ג,א-ז). מִדַּעְתָּהּ. על דעתה, בהסכמתה.
ה. וְאִם קִדֵּשׁ בְּבִיאָה, אוֹמֵר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי' אוֹ 'הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי' וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אוֹ: 'הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִשָּׁה בִּבְעִילָה זוֹ', וּמִתְיַחֵד עִמָּהּ בִּפְנֵי עֵדִים, וּבוֹעֲלָהּ. וְהַמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה – דַּעְתּוֹ עַל גְּמַר בִּיאָה, וּכְשֶׁיִּגְמֹר בִּיאָתוֹ תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת. וּבֵין שֶׁבָּא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁבָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת.
ה. וּמִתְיַחֵד עִמָּהּ בִּפְנֵי עֵדִים וּבוֹעֲלָהּ. האיש נמצא עם האישה ביחידות ובועלה, והעדים מצויים מחוץ לאותו המקום ומעידים על כך שראו שהסתגרו בו במשך זמן המאפשר יחסי אישות. גְּמַר בִּיאָה. הכנסת כל האיבר (הלכות איסורי ביאה א,י). שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. ביאה בפי הטבעת, מאחור.
ו. הַדְּבָרִים שֶׁיֹּאמַר הָאִישׁ כְּשֶׁיְּקַדֵּשׁ – צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה עִנְיָנָם שֶׁהוּא קָנָה אִשָּׁה, לֹא שֶׁיִּהְיֶה עִנְיָנָם שֶׁהִקְנָה עַצְמוֹ לָהּ. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁאָמַר לָהּ אוֹ כָּתַב בַּשְּׁטָר שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ: 'הֲרֵינִי בַּעְלִיךְ', 'הֲרֵינִי אֲרוּסִיךְ', 'הֲרֵינִי אִישִׁיךְ', וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה – אֵין כָּאן קִדּוּשִׁין כְּלָל.
אָמַר לָהּ אוֹ כָּתַב לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ אִשְׁתִּי' אוֹ 'אֲרוּסָתִי', אוֹ: 'הֲרֵי אַתְּ קְנוּיָה לִי', 'הֲרֵי אַתְּ שֶׁלִּי', 'הֲרֵי אַתְּ בִּרְשׁוּתִי', 'הֲרֵי אַתְּ זְקוּקָה לִי', 'הֲרֵי אַתְּ לְקוּחָתִי', 'הֲרֵי אַתְּ חֲרוּפָתִי', וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת.
ו. זְקוּקָה. קשורה, מלשון זיקה וקשר. לְקוּחָתִי. קנויה, כלשון הפסוק: "כי יקח איש אשה" (דברים כב,יג). חֲרוּפָתִי. מיועדת ומיוחדת, כלשון הפסוק: "והיא שפחה נחרפת לאיש" (ויקרא יט,כ).
ז. אָמַר לָהּ אוֹ כָּתַב לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְיֻחֶדֶת לִי', 'הֲרֵי אַתְּ מְיֻעֶדֶת לִי', 'הֲרֵי אַתְּ עֶזְרָתִי', 'הֲרֵי אַתְּ נֶגְדִּי', 'הֲרֵי אַתְּ צַלְעָתִי', 'הֲרֵי אַתְּ סְגוּרָתִי', 'הֲרֵי אַתְּ תַּחְתַּי', 'הֲרֵי אַתְּ אֲסוּרָתִי', 'הֲרֵי אַתְּ תְּפוּשָׂתִי' – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין. אֲבָל אִם אֵינוֹ מְדַבֵּר עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְמִלּוֹת אֵלּוּ.
ז. הֲרֵי אַתְּ עֶזְרָתִי הֲרֵי אַתְּ נֶגְדִּי הֲרֵי אַתְּ צַלְעָתִי הֲרֵי אַתְּ סְגוּרָתִי הֲרֵי אַתְּ תַּחְתַּי. המילים הללו לקוחות מן הפסוקים המתארים את ייעודה של האישה כעזר לאדם, ואת יצירתה מאחת מצלעותיו: "אעשה לו עזר כנגדו… ויקח אחת מצלעתיו ויסגור בשר תחתנה" (בראשית ב,יח-כא). הֲרֵי אַתְּ אֲסוּרָתִי הֲרֵי אַתְּ תְּפוּשָׂתִי. מילים שמשמעותן קשירה ואחיזה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין. דיברו ביניהם על ענייני חתונתם, ויש לחשוש שאכן התכוון באותן המילים לשם קידושין (כלקמן ה"ח). אֵין חוֹשְׁשִׁין לְמִלּוֹת אֵלּוּ. שאין להן משמעות מובהקת של קידושין.
ח. וְיֵשׁ לָאִישׁ לְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁהִיא מַכֶּרֶת בּוֹ, וְיִהְיֶה מַשְׁמַע הַדְּבָרִים בְּאוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן שֶׁקְּנָיָהּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיָה מְדַבֵּר עִם הָאִשָּׁה עַל עִסְקֵי הַקִּדּוּשִׁין, וְרָצָת, וְעָמַד וְקִדֵּשׁ וְלֹא פֵּרֵשׁ וְלֹא אָמַר לָהּ כְּלוּם, אֶלָּא נָתַן בְּיָדָהּ אוֹ בָּעַל – הוֹאִיל וְהֵן עֲסוּקִין בָּעִנְיָן, דַּיּוֹ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ. וְכֵן עֵדֵי הַקִּדּוּשִׁין וְהַגֵּרוּשִׁין, אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר לָהֶם: 'אַתֶּם עֵדַי', אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁקִּדֵּשׁ בִּפְנֵיהֶם אוֹ גֵּרֵשׁ – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וּמְגֹרֶשֶׁת.
ח. וְיֵשׁ לָאִישׁ לְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁהִיא מַכֶּרֶת בּוֹ. רשאי לקדש בכל שפה שהאישה מבינה אותה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ו. וְרָצָת. רצתה להתקדש. הוֹאִיל וְהֵן עֲסוּקִין בָּעִנְיָן דַּיּוֹ. שאין צריך לומר בפירוש שנותן לשם קידושין, שמן ההקשר ניתן להבין שנותן לשם קידושין (לדין דומה בגט ראה הלכות גירושין א,יא). אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר לָהֶם אַתֶּם עֵדַי. שלא כדינים בדיני ממונות שצריך לנקוט בהם לשון זו להגדרת העדות (ראה למשל הלכות טוען ונטען ו,ו).
ט. הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: 'הִתְקַדְּשִׁי לְחֶצְיִי' – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה? לְאוֹמֵר לָהּ: 'הֲרֵי אִשְׁתִּי אַתְּ וְאַחֶרֶת', שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵין לִיךְ אֶלָּא חֲצִי אִישׁ. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: 'חֶצְיֵךְ מְקֻדָּשׁ לִי' – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁאֵין אִשָּׁה אַחַת רְאוּיָה לִשְׁנַיִם. וְכֵן הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְלָזֶה' – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
ט. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה… הֲרֵי אִשְׁתִּי אַתְּ וְאַחֶרֶת. כאילו אמר שכוונתו להוסיף ולקדש אישה אחרת, ויש כאן לשון קידושין.
י. אָמַר לָהּ: 'הֲרֵי חֶצְיֵךְ מְקֻדָּשׁ לִי בִּפְרוּטָה, וְחֶצְיֵךְ בִּפְרוּטָה', אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי חֶצְיֵךְ מְקֻדָּשׁ לִי בַּחֲצִי פְּרוּטָה, וְחֶצְיֵךְ הָאַחֵר בַּחֲצִי פְּרוּטָה' – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת.
אָמַר לָהּ: 'חֶצְיֵךְ מְקֻדָּשׁ לִי בִּפְרוּטָה הַיּוֹם, וְחֶצְיֵךְ בִּפְרוּטָה לְמָחָר', 'שְׁנֵי חֲצָיַיִךְ בִּפְרוּטָה'; 'שְׁתֵּי בְּנוֹתֶיךָ לִשְׁנֵי בָּנַי בִּפְרוּטָה', 'בִּתְּךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וּפָרָתְךָ מְכוּרָה לִי בִּפְרוּטָה', אוֹ: 'בִּתְּךָ וְקַרְקָעֲךָ לִי בִּפְרוּטָה' – בְּכָל אֵלּוּ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק.
י. אָמַר לָהּ הֲרֵי חֶצְיֵךְ מְקֻדָּשׁ לִי בִּפְרוּטָה וְחֶצְיֵךְ בִּפְרוּטָה… חֶצְיֵךְ מְקֻדָּשׁ לִי בַּחֲצִי פְּרוּטָה וְחֶצְיֵךְ הָאַחֵר בַּחֲצִי פְּרוּטָה וכו'. בשני מקרים אלו רואים את המחציוֹת שבהן השתמש בדיבורו כחלוקה שאינה משמעותית, שהרי לבסוף הן מצטרפות זו לזו, ולפיכך מקודשת.
חֶצְיֵךְ מְקֻדָּשׁ לִי בִּפְרוּטָה הַיּוֹם וכו'. כאן קיים ספק, שמא הפיצול שבימים מונע מן המחציות להצטרף (ראה בבלי קידושין ז,ב). שְׁנֵי חֲצָיַיִךְ בִּפְרוּטָה. כאן קיים ספק שמא אין צירוף של החצאים, מכיוון שלא נקנו כמתווספים זה עם זה, אלא יחדיו בצורה מחולקת. שְׁתֵּי בְּנוֹתֶיךָ… בְּכָל אֵלּוּ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. שספק אם היו אלה קידושין בפרוטה שלמה.
יא. הָאָב מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה, וּכְשֶׁהִיא נַעֲרָה רְשׁוּתָהּ בְּיָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה" (דברים כב,טז), וְקִדּוּשֶׁיהָ לְאָבִיהָ. וְכֵן הוּא זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּבִכְתֻבָּתָהּ אִם נִתְגָרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה מִן הָאֵרוּסִין – הוּא זַכַּאי בַּכֹּל עַד שֶׁתִּבְגֹּר.
לְפִיכָךְ מְקַבֵּל הָאָב קִדּוּשֵׁי בִּתּוֹ מִיּוֹם שֶׁתִּוָּלֵד עַד שֶׁתִּבְגֹּר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה חֵרֶשֶׁת אוֹ שׁוֹטָה, וְקִדְּשָׁהּ הָאָב – הֲרֵי הִיא אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה. וְאִם הָיְתָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד – מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה מִדַּעַת אָבִיהָ; פָּחוֹת מִכָּאן – אִם קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ בְּבִיאָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
יא. שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ. אף שלא בהסכמתה. וְקִדּוּשֶׁיהָ לְאָבִיהָ. האב מקבל את כסף הקידושין לעצמו. וְקִדּוּשֶׁיהָ לְאָבִיהָ. האב מקבל את כסף הקידושין לעצמו. וְכֵן הוּא זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ. אם מצאה אבדה, המציאה שייכת לאב (הלכות גזלה ואבדה יז,יג). וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ. הרווח מעבודתה שייך לאב. וּבִכְתֻבָּתָהּ אִם נִתְגָרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה מִן הָאֵרוּסִין. הכתובה היא כסף שמתחייב הבעל לתת לה אם יגרשנה או ימות (ראה לקמן י,ז). ואם כתב לה הארוס כתובה ומת או גירשה (שם י,יא), הכסף שייך לאב משום שעדיין לא יצאה מרשותו בנישואין (לקמן הי"ב).
עַד שֶׁתִּבְגֹּר. עד שתהיה בוגרת (להגדרתה ראה לעיל ב,ב). חֵרֶשֶׁת. להגדרתה ראה לעיל ב,כו. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה חֵרֶשֶׁת אוֹ שׁוֹטָה וכו'. מפני שאינן יכולות לקדש עצמן בקידושי תורה (לקמן ד,ט). בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. שפחות מגיל זה אינה ראויה לביאה (הלכות איסורי ביאה א,יג). קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ בְּבִיאָה. מסרהּ לשֵם ביאה.
יב. בָּגְרָה הַבַּת – אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ רְשׁוּת, וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים, שֶׁאֵין מִתְקַדֶּשֶׁת אֶלָּא לְדַעְתָּהּ. וְכֵן אִם הִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָרְשָׁה בְּחַיֵּי אָבִיהָ – הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת עַצְמָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא קְטַנָּה; כֵּיוָן שֶׁנִּשֵּׂאת – אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ רְשׁוּת.
יג. נִתְקַדְּשָׁה קֹדֶם שֶׁתִּבְגֹּר שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, אֲפִלּוּ נִתְרַצָּה הָאָב אַחַר שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה. וַאֲפִלּוּ נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָרְשָׁה מֵאוֹתָם הַקִּדּוּשִׁין – אֵינָהּ אֲסוּרָה עַל הַכֹּהֵן, וּבֵין הִיא וּבֵין אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב. בֵּין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה בְּפָנָיו בֵּין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
יג. נִתְרַצָּה. הסכים. אֵינָהּ אֲסוּרָה עַל הַכֹּהֵן. אינה כגרושה האסורה לכהן הדיוט, או כאלמנה האסורה לכהן גדול (לעיל א,ז), שכן אין כאן קידושין מלכתחילה. וּבֵין הִיא וּבֵין אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב. לבטל את הקידושין, ואף שהיא רצתה בהתחלה, רשאית להתחרט. בֵּין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה בְּפָנָיו וכו'. שגם אם התקדשה בנוכחותו אין הוכחה בזה שהסכים לכך, אלא אם כן אמר בפירוש (ראה הלכות תרומות ח,טז).
יד. הָיְתָה הַבַּת סָפֵק בּוֹגֶרֶת, בֵּין שֶׁקִּדְּשָׁהּ אָבִיהָ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ בֵּין שֶׁקִּדְּשָׁה הִיא עַצְמָהּ שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק, לְפִיכָךְ צְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק.
יֵשׁ לָאִישׁ לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה, בֵּין אִשָּׁה פְּלוֹנִית בֵּין אִשָּׁה מִשְּׁאָר הַנָּשִׁים. וְכֵן הָאִשָּׁה הַגְּדוֹלָה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ, בֵּין מֵאִישׁ פְּלוֹנִי בֵּין מֵאִישׁ מִשְּׁאָר הָאֲנָשִׁים. וְכֵן הָאָב עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשֵׁי בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא בִּרְשׁוּתוֹ. וְאוֹמֵר הָאָב לְבִתּוֹ הַקְּטַנָּה: 'צְאִי וְקַבְּלִי קִדּוּשַׁיִךְ'.
יד. סָפֵק בּוֹגֶרֶת. שלא ידוע אם עברו שישה חודשים משעה שהגיעה לגיל שתים עשרה ויום.
יֵשׁ לָאִישׁ לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ וכו'. רשאי אדם למנות אחר שיקדש בשבילו. בֵּין אִשָּׁה פְּלוֹנִית בֵּין אִשָּׁה מִשְּׁאָר הַנָּשִׁים. יכול למנותו לקדש אישה מסוימת, וכן יכול למנותו לקדש מישהי על פי החלטת השליח.
טו. כָּל הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין – צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים. אֲבָל הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה – אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ בְּעֵדִים, שֶׁאֵין מָקוֹם לְעֵדִים בִּשְׁלִיחוּת הָאִישׁ אֶלָּא לְהוֹדִיעַ אֲמִתַּת הַדָּבָר. לְפִיכָךְ אִם הוֹדוּ הַשָּׁלִיחַ וְהַמְשַׁלֵּחַ – אֵינָן צְרִיכִין עֵדִים, כְּמוֹ שְׁלִיחַ הַגֵּט וּכְמוֹ שָׁלִיחַ שֶׁהִרְשָׁהוּ לְהַפְרִישׁ לוֹ תְּרוּמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. בַּכֹּל – שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ עֵדִים.
טו. כָּל הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין. האב לקידושי בתו והאישה לקידושי עצמה. צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים. כשם שקידושין צריכים להיעשות בפני עדים (לעיל ה"א), כך גם שליחות זו, מפני שבקבלת השליח את הקידושין מצבה של האישה משתנה (ראה יד"פ, וראה גם הלכות גירושין ו,א). שֶׁאֵין מָקוֹם לְעֵדִים בִּשְׁלִיחוּת הָאִישׁ אֶלָּא לְהוֹדִיעַ אֲמִתַּת הַדָּבָר. הצורך בעדים על שליח לקדש הוא רק לראיה על המינוי, ואין בהם צורך לתקפות המינוי. שְׁלִיחַ הַגֵּט. שמינוהו הבעל או האישה להעביר את הגט מן הבעל אל האישה (שם ו,ג-ד). שָׁלִיחַ שֶׁהִרְשָׁהו לְהַפְרִישׁ לוֹ תְּרוּמָה. אדם שמינה שליח להפריש בעבורו תרומה מן הפירות שלו (הלכות תרומות ד,א, וראה לקמן הי"ז).
טז. הַשָּׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד. לְפִיכָךְ אִם עָשָׂה שְׁנַיִם שְׁלוּחָיו לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה, וְהָלְכוּ וְקִדְּשׁוּ אוֹתָהּ – הֵן הֵן שְׁלוּחָיו וְהֵן עֵדֵי הַקִּדּוּשִׁין, וְאֵינָן צְרִיכִין לְקַדְּשָׁהּ לוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים.
טז. הַשָּׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד. ואין אומרים שמכיוון שהשליח כגופו של המשלח, וכמו שהוא עצמו אינו נאמן להעיד בדבר הנוגע לגופו כך שלוחו אינו מעיד.
יז. הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִשְׁלִיחוּת, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי דַּעַת, וְהַגּוֹי לְפִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן בְּרִית, וְנֶאֱמַר: "כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם" (במדבר יח,כח) – לְרַבּוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ, וּמָה אַתֶּם בְּנֵי בְּרִית, אַף שְׁלוּחֲכֶם בֶּן בְּרִית, לְהוֹצִיא אֶת הַגּוֹי. אֲבָל הָעֶבֶד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן – הֲרֵי הוּא פָּסוּל לִשְׁלִיחוּת הַקִּדּוּשִׁין וְהַגִּטִּין, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּטִּין וְקִדּוּשִׁין.
יז. בֶּן בְּרִית. יהודי. וְנֶאֱמַר כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם וכו'. בעניין הפרשת תרומות ומעשרות. ומן המילה "גם" למדו כי גם שליחו של אדם רשאי להפריש תרומה מן התבואה בעבורו. ומדין השליחות להפרשת תרומה, נלמד דין שליחות בכל התורה כולה (הלכות שלוחין ושותפין ב,א). הָעֶבֶד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ וכו'. עבד כנעני שמל וטבל לשם עבדות, חייב במצוות כאישה (הלכות איסורי ביאה יב,יא, הלכות חגיגה ב,א), ומצד זה הוא כבן ברית, ויכול להיות שליח בדבר שבממון. אבל הלכות קידושין וגיטין אינן שייכות לגביו, ולפיכך אינו יכול להיות שליח בהם (לקמן ד,טו, הלכות גירושין ג,טז).
יח. שְׁלִיחַ הָאִישׁ שֶׁקִּדֵּשׁ, אוֹמֵר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי בְּכֶסֶף זֶה' אוֹ: 'בִּשְׁטָר זֶה'. וְאִם שְׁלִיחַ הָאִשָּׁה הוּא שֶׁמְּקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין, אוֹמֵר לוֹ: 'הֲרֵי פְּלוֹנִית שֶׁשָּׁלְחָה אוֹתְךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי', וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: 'קִדַּשְׁתִּיהָ לְךָ' אוֹ: 'אֵרַסְתִּיהָ לְךָ' אוֹ: 'נְתַתִּיהָ לְךָ לְאִשָּׁה', וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי הָאָב, אוֹמֵר לוֹ: 'הֲרֵי בִּתְּךָ פְּלוֹנִית מְקֻדֶּשֶׁת לִי', וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: 'קִדַּשְׁתִּיהָ לְךָ'. וְאִם אָמַר הָאָב אוֹ הַשָּׁלִיחַ: 'הִין' – דַּיּוֹ, אֲפִלּוּ שָׁתַק. וְאִם הָיוּ עֲסוּקִין בָּעִנְיָן וְנָתַן לָאָב אוֹ לַשָּׁלִיחַ, וְלֹא פֵּרֵשׁ וְלֹא אָמַר דָּבָר – דַּיּוֹ. וְאִם קִדֵּשׁ בִּשְׁטָר – אֵינוֹ כּוֹתְבוֹ אֶלָּא מִדַּעַת הָאָב אוֹ מִדַּעַת הַשָּׁלִיחַ. וְכֵן בְּכָל הַדְּבָרִים כֻּלָּן שֶׁל קִדּוּשִׁין – דִּין הָאִישׁ עִם הָאִשָּׁה כְּדִין שָׁלִיחַ עִם שָׁלִיחַ אוֹ עִם הָאָב.
יח. הִין. כן. הָיוּ עֲסוּקִין בָּעִנְיָן. מדברים על ענייני הקידושין (כדלעיל ה"ח). וְנָתַן לָאָב אוֹ לַשָּׁלִיחַ. את כסף הקידושין. דַּיּוֹ. כדין הנותן לאישה, לעיל ה"ח. מִדַּעַת הָאָב אוֹ מִדַּעַת הַשָּׁלִיחַ. כדין הנותן שטר לאישה, לעיל ה"ד.
יט. מִצְוָה שֶׁיְּקַדֵּשׁ אָדָם אִשְׁתּוֹ בְּעַצְמוֹ יָתֵר מֵעַל יְדֵי שְׁלוּחוֹ, וְכֵן מִצְוָה עַל הָאִשָּׁה שֶׁתְּקַדֵּשׁ עַצְמָהּ בְּיָדָהּ יָתֵר מֵעַל יְדֵי שָׁלִיחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לָאָב לְקַדֵּשׁ בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וּכְשֶׁהִיא נַעֲרָה לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה – אֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן, אֶלָּא מִצְוַת חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְקַדֵּשׁ אָדָם אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֹאמַר: 'בִּפְלוֹנִי אֲנִי רוֹצָה'. וְכֵן הָאִישׁ – אֵין רָאוּי לוֹ שֶׁיְּקַדֵּשׁ קְטַנָּה. וְלֹא יְקַדֵּשׁ אִשָּׁה עַד שֶׁיִּרְאֶנָּה וְתִהְיֶה כְּשֵׁרָה בְּעֵינָיו, שֶׁמָּא לֹא תִּמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וְנִמְצָא מְגָרְשָׁהּ, אוֹ שׁוֹכֵב עִמָּהּ וְהוּא שׂוֹנְאָהּ.
יט. מִצְוָה שֶׁיְּקַדֵּשׁ אָדָם אִשְׁתּוֹ בְּעַצְמוֹ וכו'. אף שהקידושין חלים בכל מקרה, ראוי שהמצווה תיעשה על ידו ולא על ידי שליח (לדין דומה ראה הלכות שבת ל,ו). עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֹאמַר בִּפְלוֹנִי אֲנִי רוֹצָה. שיהיו הנישואין ברצונה (וראה עוד הלכות איסורי ביאה כא,כה). וְלֹא יְקַדֵּשׁ אִשָּׁה עַד שֶׁיִּרְאֶנָּה וְתִהְיֶה כְּשֵׁרָה בְּעֵינָיו. שראוי להסתכל בפניה לראות אם היא נאה בעיניו (שם כא,ג). אוֹ שׁוֹכֵב עִמָּהּ וְהוּא שׂוֹנְאָהּ. והדבר אסור (שם כא,יב).
כ. הַמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה – הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי תּוֹרָה. וְכֵן בִּשְׁטָר – מִתְקַדֶּשֶׁת בּוֹ מִן הַתּוֹרָה. כְּשֵׁם שֶׁגּוֹמֵר וּמְגָרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר" וכו' (דברים כד,א; כד,ג), כָּךְ גּוֹמֵר וּמַכְנִיס. וְכֵן הַכֶּסֶף דִּין תּוֹרָה, וּפֵרוּשׁוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" (שם כב,יג; כד,א), וְאָמְרוּ חֲכָמִים: לִקּוּחִין יִהְיוּ בְּכֶסֶף, שֶׁנֶּאֱמַר: "נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי" (בראשית כג,יג).
כ. כְּשֵׁם שֶׁגּוֹמֵר וּמְגָרֵשׁ… כָּךְ גּוֹמֵר וּמַכְנִיס. כמו ששטר הגט יוצר גירושין גמורים, כך שטר הקידושין יוצר קניין שלם. הַכֶּסֶף דִּין תּוֹרָה וּפֵרוּשׁוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. הקידושין בכסף תקפים מדין תורה כדין קידושין בשטר או בביאה, אלא שאינם נזכרים בתורה במפורש, ונלמדו על ידי חכמים (יד"פ). וזהו נוסח המהדורה האחרונה שכתב הרמב"ם, ובתחילה היה כתוב: "אבל הכסף מדברי סופרים", וראה לעיל א,ב. שֶׁנֶּאֱמַר נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי. כך אמר אברהם לעפרון החיתי, במשא ומתן שניהלו על מכירת מערת המכפלה. ומגזרה שווה של המושג 'קיחה' למדו חכמים שאף קניין האישה נעשה בכסף.
כא. אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הַדְּבָרִים כֵּן הוּא, נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְקַדֵּשׁ בְּכֶסֶף אוֹ בְּשָׁוֶה כֶּסֶף, וְכֵן אִם רָצָה לְקַדֵּשׁ בִּשְׁטָר – מְקַדֵּשׁ. אֲבָל אֵין מְקַדְּשִׁין בְּבִיאָה לְכַתְּחִלָּה. וְהַמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל פְּרוּצִין בְּדָבָר זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁקִּדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין.
כא. מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מתקנת חכמים.
כב. וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ בְּלֹא שִׁדּוּךְ אוֹ הַמְקַדֵּשׁ בַּשּׁוּק, אַף עַל פִּי שֶׁקִּדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָּבָר זֶה הֶרְגֵּל לִזְנוּת, וְיִדְמֶה לִקְדֵשָׁה שֶׁהָיְתָה קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה.
כב. בְּלֹא שִׁדּוּךְ. בלא הסכמה מוקדמת בין האיש לאישה או בין המשפחות, לגבי הנישואין. הַמְקַדֵּשׁ בַּשּׁוּק. במקום ציבורי. וְיִדְמֶה לִקְדֵשָׁה. לזנות (כדלעיל א,ד).
כג. כָּל הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה, בֵּין עַל יְדֵי עַצְמוֹ בֵּין עַל יְדֵי שָׁלִיחַ – צָרִיךְ לְבָרֵךְ קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין הוּא אוֹ שְׁלוּחוֹ, וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין קֹדֶם כָּל הַמִּצְווֹת. וְאִם קִדֵּשׁ וְלֹא בֵּרֵךְ – לֹא יְבָרֵךְ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין, שֶׁזּוֹ בְּרָכָה לְבַטָּלָה; מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה, כְּבָר נַעֲשָׂה.
כג. כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין קֹדֶם כָּל הַמִּצְווֹת. לפני עשייתן (הלכות ברכות יא,ב). וְאִם קִדֵּשׁ וְלֹא בֵּרֵךְ לֹא יְבָרֵךְ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין… מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה כְּבָר נַעֲשָׂה. שהקידושין הן פעולה שעשייתה נסתיימה כבר, ואין לברך אחריה (ראה שם יא,ה).
כד. כֵּיצַד מְבָרֵךְ? 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו, וְהִבְדִּילָנוּ מִן הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת, וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין, בָּרוּךְ אַתָּה יי מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל'.
זוֹ הִיא בִּרְכַּת אֵרוּסִין. וְנָהֲגוּ הָעָם לְהַסְדִּיר בְּרָכָה זוֹ עַל כּוֹס שֶׁל יַיִן אוֹ שֶׁל שֵׁכָר. אִם יֵשׁ שָׁם יַיִן – מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת אֵרוּסִין, וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ. וְאִם אֵין שָׁם יַיִן וְלֹא שֵׁכָר – מְבָרֵךְ אוֹתָהּ בִּפְנֵי עַצְמָהּ.
כד. וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת. שהארוסה אסורה על בעלה מדברי חכמים, עד שתיכנס לחופה (לקמן י,א). חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין. נישואין שקדמו להם קידושין (לעיל א,א).

תקציר הפרק 

פרק ג הלכות אישות

*אופני הקידושין*

האשה מתקדשת ב3⃣ דרכים:
א) כסף – שיתן הגבר בפני 2 עדים לפחות פרוטה ויאמר שבכך מקדשה.
ב) שטר – שיכתוב לשמה ומדעתה שמקדשה, ויתן לה בעדים.
ג) ביאה – יאמר שמקדשה ויתייחד עמה בעדים, ויקיימו יחסי אישות.

ונהגו לקדש בכסף או שווה כסף והמקדש אשה בביאה מכין אותו מכת מרדות.(קידושי ביאה מדומים לזנות)

לשון הקידושין: משמעו שהאיש מקדש אותה, באופן שהאשה תבין.
אב יכול לקדש את ביתו, עד שתבגר או שתנשא מדעתו.

שליח: אפשר לקדש ע"י שליח שהוא ישראל בן דעת, ושליח לקבלה צריך עדים. והשליח נעשה עד. מכל מקום מצוה בו יותר מבשלוחו.

ברכת האירוסין (הבעל מברך לפי הרמב"ם):
*אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו, וְהִבְדִּילָנוּ מִן הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת, וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין; בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל* (הנוסח המוכר לנו שונה במקצת)
ויש להוסיף יין ולברך עליו לפני ברכת האירוסין אך לא מעכב.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות אישות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.קידש בשטר ולא אמר הרי את וכו' – האם מקודשת?

2.האם מותר לקדש אישה קודם שיראנה?

3.כלה שאמרה לחתן "והרי אתה מקודש לי" האם חלו קידושין?

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן