[א] מִצְוַת עֲשֵׂה לְשַׁלֵּחַ כָּל הַטְּמֵאִים מִן הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" (במדבר ה,ב) – [ב] זֶה הַמַּחֲנֶה הָאָמוּר כָּאן הוּא מַחֲנֵה שְׁכִינָה, שֶׁהוּא מִפֶּתַח עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וְלִפְנִים.
שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁהַמְּצֹרָע וְהַזָּב וּטְמֵא מֵת, שְׁלָשְׁתָּם בְּמָקוֹם אֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר בַּמְּצֹרָע: "בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג,מו) – זֶה מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא מִפֶּתַח יְרוּשָׁלַיִם וְלִפְנִים; מַה מְּצֹרָע שֶׁטֻּמְאָתוֹ חֲמוּרָה, חָמוּר שִׁלּוּחוֹ מִשִּׁלּוּחַ חֲבֵרוֹ, אַף כָּל שֶׁטֻּמְאָתוֹ חֲמוּרָה, חָמוּר שִׁלּוּחוֹ מִשִּׁלּוּחַ חֲבֵרוֹ.
לְפִיכָךְ מְשַׁלְּחִין אֶת הַמְּצֹרָע חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, שֶׁהוּא חוּץ לִירוּשָׁלַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּבִיאָה, מַה שֶּׁאֵין הַזָּב מְטַמֵּא. [ג] וּמְשַׁלְּחִין זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת חוּץ לִשְׁתֵּי מַחֲנוֹת, שֶׁהוּא חוּץ לְהַר הַבַּיִת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְטַמְּאִין הַמִּשְׁכָּב וְהַמּוֹשָׁב אֲפִלּוּ מִתַּחַת הָאֶבֶן, מַה שֶּׁאֵין הַמֵּת מְטַמֵּא.

ב. מַחֲנֵה שְׁכִינָה שֶׁהוּא מִפֶּתַח עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וְלִפְנִים. שבמדבר היו שלושה מחנות זה לפנים מזה: מחנה ישראל, לווייה ושכינה. והשטחים המקבילים אליהם לדורות הם: ירושלים, הר הבית והמקדש מפתח העזרה ולפנים (הלכות בית הבחירה ז,יא).
בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. המצורע צריך להיות לבדו מובדל מחברת אנשים ולכן יוצא מחוץ למחנה ישראל. מְצֹרָע שֶׁטֻּמְאָתוֹ חֲמוּרָה. כמבואר בסמוך. אַף כָּל שֶׁטֻּמְאָתוֹ חֲמוּרָה חָמוּר שִׁלּוּחוֹ מִשִּׁלּוּחַ חֲבֵרוֹ. ומכאן למדו חכמים שמידת ההרחקה מן המקדש נקבעת לפי חומרת הטומאה. ובנוסף התקינו חכמים הרחקות נוספות מאזורים נוספים במקדש בהתאם למעלת קדושתם כמפורט לקמן (וראה גם הלכות בית הבחירה ז,יג–כב).
מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּבִיאָה. כל מה שבבית נטמא אם הוא נכנס אליו (הלכות טומאת צרעת י,יב).
ג. זָבִים. אדם שיוצאת ממנו הפרשה מוגלתית (הדומה במראה לשכבת זרע) כתוצאה מחולי (הלכות מחוסרי כפרה ב,א). וְזָבוֹת. אישה הרואה דם שלא בזמן הראוי לנידתה (הלכות איסורי ביאה ו,ב-ג). שֶׁהֵן מְטַמְּאִין הַמִּשְׁכָּב וְהַמּוֹשָׁב אֲפִלּוּ מִתַּחַת הָאֶבֶן. אם אחד מהטמאים הללו היה על גבי כלי שעשוי לישיבה או לשכיבה, אפילו כשלא נגע בכלי ואפילו הייתה אבן (שאינה נטמאת) חוצצת בינו לכלי, נטמא הכלי (הלכות מטמאי משכב ומושב ו,ה). וזאת בניגוד לטומאת מת (הלכות טומאת מת ה,יד). מַה שֶּׁאֵין הַמֵּת מְטַמֵּא. ולכן הוא משולח רק ממחנה שכינה.

[ד] טְמֵא מֵת, אֲפִלּוּ הַמֵּת עַצְמוֹ – מֻתָּר לְהִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ" (שמות יג,יט) – עִמּוֹ בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה.

ד. עִמּוֹ בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה. מקום מושבו של משה במדבר.

[ה] הַחֵיל – מְשַׁלְּחִין מִמֶּנּוּ גּוֹיִם וּטְמֵאֵי מֵת וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת, אֲבָל טְבוּל יוֹם נִכְנָס לְשָׁם, שֶׁכְּבָר טָבַל. [ו] עֶזְרַת הַנָּשִׁים – מְשַׁלְּחִין מִמֶּנָּה טְבוּל יוֹם, אֲבָל לֹא מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁמְּחֻסַּר כִּפּוּרִים הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ. וְאִסּוּר טְבוּל יוֹם בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

ה. הַחֵיל. חומה בגובה עשר אמות מחוץ לחומת העזרה (הלכות בית הבחירה ה,ג). וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת. טמאים שבעה ימים כנידה אך טומאתם קלה יותר (ראה הלכות מטמאי משכב ומושב ג,א-ב). טְבוּל יוֹם. טמא שטבל, וכל עוד לא שקעה עליו השמש הוא טמא בטומאה קלה ואסור באכילת תרומה וקדשים (הלכות שאר אבות הטומאות י,א-ב).
ו. עֶזְרַת הַנָּשִׁים. שטח שהיה מזרחית לעזרה (הלכות בית הבחירה ה,ז). מְחֻסַּר כִּפּוּרִים. זב, זבה, יולדת ומצורע שטהרו מטומאתם ועדיין לא הביאו קרבן להשלמת תהליך טהרתם, ואסורים לאכול קדשים (הלכות מחוסרי כפרה א,א). הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ. שקעה עליו השמש, ולכן טומאתו קלה יותר. וְאִסּוּר טְבוּל יוֹם בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה. כלומר, בעזרת הנשים הנמצאת במחנה לווייה. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וכן האסורים בכניסה לחיל דינם מדברי סופרים (פה"מ כלים א,ח), שהחיל ועזרת הנשים הם מעלות יתרות שהיו במקדש (הלכות בית הבחירה ז,יא).

[ז] מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וְלִפְנִים – אֲפִלּוּ מְחֻסַּר כִּפּוּרִים לֹא יִכָּנֵס לְשָׁם, שֶׁעֲדַיִן לֹא טָהַר טָהֳרָה גְּמוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה" (ויקרא יב,ח) – מִכְּלָל שֶׁעֲדַיִן לֹא גָּמְרָה טָהֳרָתָהּ.

ז. וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה. כך נאמר על יולדת, שרק לאחר שהביאה את קרבנותיה היא טהורה באופן מלא, וכן הדין בשאר מחוסרי כיפורים (לקמן ד,ד).

[ח] הַטָּמֵא הַמְשֻׁלָּח מֵהַר הַבַּיִת, אִם נִכְנַס – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה וְלוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (דברים כג,יא) – זֶה מַחֲנֵה שְׁכִינָה; "לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה" (שם) – זֶה מַחֲנֵה לְוִיָּה.
וְכֵן מְצֹרָע שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם – לוֹקֶה. אֲבָל אִם נִכְנַס לִשְׁאָר הֶעָרִים הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "בָּדָד יֵשֵׁב" (ויקרא יג,מו) – אֵינוֹ לוֹקֶה. [ט] נִכְנַס הַמְּצֹרָע לְהַר הַבַּיִת – לוֹקֶה שְׁמוֹנִים. אֲבָל טְמֵא מֵת אוֹ טְבוּל יוֹם שֶׁנִּכְנַס לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים, אוֹ מְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁנִּכְנַס לְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.

ח. לִשְׁאָר הֶעָרִים הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה. להגדרתן ראה הלכות שמיטה ויובל יב,טו.
ט. נִכְנַס הַמְּצֹרָע לְהַר הַבַּיִת לוֹקֶה שְׁמוֹנִים. לוקה פעמיים: על כניסה לירושלים, ועל כניסה להר הבית. מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים.

[י] וּכְשֵׁם שֶׁשִּׁלּוּחַ טְמֵאִים מִן הַמִּקְדָּשׁ בַּעֲשֵׂה, כָּךְ אִם נִכְנְסוּ – עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם" (במדבר ה,ג) – זֶה מַחֲנֵה שְׁכִינָה. [יא] וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא אִם נִכְנַס, אֲבָל אִם נָגַע בָּעֲזָרָה מֵאֲחוֹרֶיהָ פָּטוּר? תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיּוֹלֶדֶת: "וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא" (ויקרא יב,ד).

[יב] טָמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ: בְּמֵזִיד – עָנוּשׁ כָּרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא יז,טז); בְּשׁוֹגֵג – מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: "אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא" (שם ה,ב). וְאֵין חַיָּבִין כָּרֵת אוֹ קָרְבָּן אֶלָּא מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וְלִפְנִים, אוֹ עַל תּוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה קִדּוּשׁ גָּמוּר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

יב. קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. קרבן חטאת שסוגו משתנה לפי מצבו הכלכלי של האדם (הלכות שגגות א,ד). אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא. פסוק זה הינו חלק מרשימת החטאים שהעובר עליהם בשוגג מביא קרבן עולה ויורד (ראה ויקרא ה,א-יג). תּוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה קִדּוּשׁ גָּמוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שיש אפשרות להוסיף על שטח העזרה. וכדי שהתוספת תתקדש באופן גמור, יש לעשות זאת בסדר מסוים כמפורט בהלכות בית הבחירה ו,י-יד.

[יג] וְאֵי זֶה הוּא הַטָּמֵא שֶׁחַיָּב כָּרֵת עַל הַמִּקְדָּשׁ? כָּל שֶׁנִּטְמָא בְּטֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן, שֶׁכְּבָר נִתְפָּרֵשׁ בִּנְזִירוּת, אוֹ שֶׁיִּגַּע בְּאָדָם אוֹ בְּכֵלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּאוֹתָן הַטֻּמְאוֹת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן, שֶׁהֲרֵי הוּא שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן שֶׁנָּגַע בְּמֵת, אוֹ שֶׁנִּטְמָא בִּשְׁאָר אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁיִּתְפָּרְשׁוּ בִּמְקוֹמָן. [יד] כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִן הַתּוֹרָה – חַיָּב כָּרֵת עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ, וַאֲפִלּוּ אַחַר שֶׁטָּבַל, עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ. אֲבָל הַמִּתְטַמֵּא בְּטֻמְאוֹת מִן הַמֵּתִים שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה – הֲרֵי זֶה פָּטוּר עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ.

יג. בְּטֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן. נזיר שנטמא בטומאת מת, מתבטלים ימי נזירותו שנהג בהם והוא חייב לגלח שערו ולהביא קרבנות (הלכות נזירות ו,ג). אך זהו רק אם נטמא למת באופנים מסוימים, שכן בחלק מן המקרים, אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה, אין נזירותו מתבטלת (ראה שם ז,א–ח). שֶׁכְּבָר נִתְפָּרֵשׁ בִּנְזִירוּת. שם ז,ב. שֶׁהֲרֵי הוּא שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן שֶׁנָּגַע בְּמֵת. האדם או הכלי שנטמאו למת הם 'הראשון שנגע במת' (והם טמאים טומאת שבעה), ואילו הנוגע בהם הוא השני (וטמא טומאת ערב). אוֹ שֶׁנִּטְמָא בִּשְׁאָר אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת שֶׁל תּוֹרָה. כגון שנטמא בנבלה או בשרץ וכיוצא בזה (לרשימת אבות הטומאות מן התורה ראה הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות).
יד. כָּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִן הַתּוֹרָה. מי שעליו לטבול מדין תורה (טמא מת וראשון לטומאה, פה"מ פרה יא,ד). שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ. שתשקע עליו השמש בסוף יום טבילתו.

[טו] וְכֵן הַנּוֹגֵעַ בְּכֵלִים שֶׁנָּגְעוּ בְּאָדָם שֶׁנָּגַע בְּמֵת, אוֹ שֶׁנָּגַע בְּאָדָם שֶׁנָּגַע בְּכֵלִים הַנּוֹגְעִים בְּמֵת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא רִאשׁוֹן לְעִנְיַן תְּרוּמָה וּלְטַמֵּא בְּשַׂר הַקֳּדָשִׁים – הֲרֵי זֶה פָּטוּר עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.

טו. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא רִאשׁוֹן לְעִנְיַן תְּרוּמָה וכו'. אף שהאדם או הכלי הללו נחשבים 'ראשון לטומאה' (כך נקרא מי שנוגע באב הטומאה – הלכות טומאת מת ה,ח), והם מטמאים תרומה ובשר קרבנות, מכל מקום פטורים על ביאת מקדש (ראה גם שם ה,ה). שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. התקבלו במסורת ההלכה ואינם מן התורה (ראה שם).

[טז] הַמַּכְנִיס שֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ לַמִּקְדָּשׁ, אוֹ שֶׁהִכְנִיס אָדָם טָמֵא לַמִּקְדָּשׁ – הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת, שֶׁהֲרֵי טִמֵּא מִקְדַּשׁ יי. אֲבָל הַזּוֹרֵק כֵּלִים טְמֵאִים לַמִּקְדָּשׁ, אֲפִלּוּ הָיוּ כֵּלִים שֶׁנָּגְעוּ בְּמֵת – פָּטוּר מִן הַכָּרֵת, אֲבָל חַיָּב מַלְקוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם לֹא יְכַבֵּס" וכו' (ויקרא יז,טז), מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: עַל רְחִיצַת גּוּפוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת, עַל כִּבּוּס בְּגָדָיו לוֹקֶה אַרְבָּעִים.

טז. וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אחד מאבות הטומאה. אֲפִלּוּ הָיוּ כֵּלִים שֶׁנָּגְעוּ בְּמֵת. שטומאתם חמורה כטומאת המת עצמו. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים. עַל רְחִיצַת גּוּפוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת. כפי שנאמר בהמשך הפסוק: "ובשרו לא ירחץ ונשא עונו" (לעיל הי"ב). עַל כִּבּוּס בְּגָדָיו לוֹקֶה אַרְבָּעִים. על כניסה עם בגדים טמאים שלא נטהרו אינו חייב כרת אלא מלקות.

[יז] יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא עַל בְּגָדִים שֶׁהֵן אַב טֻמְאָה, כְּגוֹן בְּגָדִים שֶׁנָּגַע בָּהֶן זֶה הַטָּמֵא לְמֵת, שֶׁהֵן אַב טֻמְאָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אֲבָל בֶּגֶד שֶׁהוּא רִאשׁוֹן, אִם הִכְנִיסוֹ לַמִּקְדָּשׁ – אֵינוֹ לוֹקֶה עָלָיו, אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.

יז. אֲבָל בֶּגֶד שֶׁהוּא רִאשׁוֹן. שנגע בו אחד מאבות הטומאה.

[יח] וְכֵן טָמֵא שֶׁהִכְנִיס יָדָיו לַמִּקְדָּשׁ – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכֵן כָּל הַטָּמֵא בְּאָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, אוֹ שֶׁאָכַל אֳכָלִין טְמֵאִין וְשָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ בְּמֵזִיד קוֹדֶם שֶׁיִּטְבֹּל – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.

יח. שֶׁהִכְנִיס יָדָיו. ולא הכניס את כל גופו. מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. כגון הנטמא מן הגויים (ראה הלכות מטמאי משכב ומושב ב,י; לרשימת אבות הטומאות מדברי חכמים ראה הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות). אוֹ שֶׁאָכַל אֳכָלִין טְמֵאִין וכו'. שמדברי חכמים נעשה טמא מחמתם (ראה הלכות שאר אבות הטומאות ח,י).

[יט] טָמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ דֶּרֶךְ גַּגּוֹת – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא" (ויקרא יב,ד) – דֶּרֶךְ בִּיאָה חִיְּבָה תּוֹרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר מִכָּרֵת, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. אֲפִלּוּ נִכְנַס בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, בֵּין שֶׁנִּכְנַס בַּמִּגְדָּל דֶּרֶךְ גַּגּוֹת בֵּין שֶׁנִּכְנַס בּוֹ דֶּרֶךְ פְּתָחִים.

יט. פָּטוּר. בתנאי שלא שהה בפנים כמבואר לקמן הכ"ב (ריק"ו, מל"מ). דֶּרֶךְ בִּיאָה חִיְּבָה תּוֹרָה. באופן הרגיל שבני אדם נכנסים. אֲפִלּוּ נִכְנַס בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר. ארון התלוי באוויר, שלא דרך כלל בקרקע המקדש.

[כ] כָּל מָקוֹם שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ קָרְבָּן, אִם נִמְצֵאת שָׁם טֻמְאָה בְּשַׁבָּת – מוֹצִיאִין אוֹתָהּ, וּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת – כּוֹפִין עָלָיו כְּלִי עַד אַחַר הַשַּׁבָּת. וּכְשֶׁהֵן מוֹצִיאִין, אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ אֶלָּא בִּפְשׁוּטֵי כְּלֵי עֵץ שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה, שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטֻּמְאָה.

כ. כָּל מָקוֹם שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וכו'. לפנים מעזרת ישראל (לעיל הי"ב). כּוֹפִין עָלָיו כְּלִי. את הפסכתר (כלי גדול המכיל לתך, הלכות תמידין ומוספין ב,יג, ראה גם שם ג,ו). עַד אַחַר הַשַּׁבָּת. מכיוון שאסור לטלטלו בשבת (ראה הלכות שבת כה,ו). בִּפְשׁוּטֵי כְּלֵי עֵץ. כלי עץ שאין להם בית קיבול, שאינם יכולים להיטמא (הלכות כלים א,י). שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטֻּמְאָה. שאם ייטמא הכלי תהיה טומאה נוספת במקדש.

[כא] אֶחָד טָמֵא שֶׁנִּכְנַס לְמִקְדָּשׁ טָהוֹר, אוֹ טָהוֹר שֶׁנִּכְנַס לְמִקְדָּשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֻמְאָה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה מֵת תַּחַת אֹהֶל בַּמִּקְדָּשׁ וְנִכְנַס הוּא תַּחַת הָאֹהֶל – הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת, שֶׁהֲרֵי בִּיאָתוֹ וְטֻמְאָתוֹ בָּאִין כְּאַחַת.
נִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְנִטְמָא שָׁם אַחַר שֶׁנִּכְנַס, אֲפִלּוּ טִמֵּא עַצְמוֹ שָׁם בְּמֵזִיד – יְמַהֵר וְיִבָּהֵל וְיֵצֵא בְּדֶרֶךְ קְצָרָה. [כב] וְאָסוּר לִשְׁהוֹת אוֹ לְהִשְׁתַּחֲווֹת אוֹ לָצֵאת בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה. וְאִם שָׁהָה, אוֹ שֶׁיָּצָא בָּאֲרֻכָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהָה, אוֹ שֶׁהֶחֱזִיר פָּנָיו לַהֵיכָל וְהִשְׁתַּחֲוָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהָה – חַיָּב כָּרֵת, וְאִם הָיָה שׁוֹגֵג – מֵבִיא קָרְבָּן.

כא. לְמִקְדָּשׁ טָהוֹר. שלא הייתה בו טומאה. שֶׁהָיָה מֵת תַּחַת אֹהֶל בַּמִּקְדָּשׁ. ולכן כל מי שנכנס מתחת לאותו אוהל נטמא בטומאת מת. שֶׁהֲרֵי בִּיאָתוֹ וְטֻמְאָתוֹ בָּאִין כְּאַחַת. למרות שלפני שנכנס למקדש היה טהור, מכיוון שמיד בכניסתו נטמא, נחשב כנכנס בטומאה ולא כטהור שנטמא במקדש שדינו מבואר בסמוך.

[כג] לֹא הֶחֱזִיר פָּנָיו, אֶלָּא הִשְׁתַּחֲוָה דֶּרֶךְ יְצִיאָתוֹ כְּלַפֵּי חוּץ – פָּטוּר, אֶלָּא אִם כֵּן שָׁהָה כַּשִּׁעוּר. וְכַמָּה שִׁעוּר שְׁהִיָּתוֹ? כְּדֵי לִקְרוֹת: "וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהֹדוֹת לַיי כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (דברי הימים ב ז,ג), וְזֶה הוּא שִׁעוּר הִשְׁתַּחֲוָיָה. [כד] וְאֵיזוֹ הִיא דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה? כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לָצֵאת מִן הַמִּקְדָּשׁ בְּדֶרֶךְ קְצָרָה מִמֶּנָּה.
יָצָא בַּקְּצָרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָץ אֶלָּא הָלַךְ עָקֵב בְּצַד גּוּדָל, אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ – פָּטוּר. יָצָא בָּאֲרֻכָּה, אַף עַל פִּי שֶׁרָץ וְדָחַק עַצְמוֹ בְּכָל כֹּחוֹ, וְנִמְצָא שִׁעוּר זְמַן שֶׁהָלַךְ בּוֹ הָאֲרֻכָּה פָּחוֹת מִשִּׁעוּר הַזְּמַן שֶׁמְּהַלֵּךְ כָּל אָדָם בַּקְּצָרָה – הוֹאִיל וְיָצָא בָּאֲרֻכָּה, חַיָּב.
יָצָא בַּקְּצָרָה, וְהָלַךְ מְעַט וְעָמַד וְשָׁהָה מְעַט, וְחָזַר וְהָלַךְ וְשָׁהָה מְעַט, עַד שֶׁנִּצְטָרֵף מִכָּל הַשְּׁהִיּוֹת כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָיָה – בְּמֵזִיד אֵינוֹ לוֹקֶה, בְּשׁוֹגֵג אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן, מִפְּנֵי שֶׁהַדָּבָר סָפֵק, אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.

כג. הִשְׁתַּחֲוָה דֶּרֶךְ יְצִיאָתוֹ כְּלַפֵּי חוּץ פָּטוּר. שאינה דינה כהשתחוויה אלא כשהייה רגילה. כְּדֵי לִקְרוֹת וכו'. הזמן שאורכת אמירת הפסוק באופן ממוצע (פה"מ שבועות ב,ג). וְזֶה הוּא שִׁעוּר הִשְׁתַּחֲוָיָה. זה הזמן שבדרך כלל אורכת ההשתחוויה.