פרק ג', הלכות בכורות, ספר קרבנות
כ״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ט באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ח באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ו באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ד באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ח׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ז׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ו׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ה׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ד׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ג׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ב׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
א׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ל׳ בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ט בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ח בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ז בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ו בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ה בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ד בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה שֶׁנָּתַן לוֹ הַנָּשִׂיא שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל רְשׁוּת וְאָמַר לוֹ: 'הַתֵּר בְּכוֹרוֹת בְּמוּמָן'. אֲפִלּוּ הָיָה מוּם גָּדוֹל וְגָלוּי לַכֹּל – לֹא יַתִּירוֹ אֶלָּא מֻמְחֶה שֶׁנָּטַל רְשׁוּת. וְכָל הַבְּכוֹרוֹת אָדָם רוֹאֶה חוּץ מִבְּכוֹרֵי עַצְמוֹ.
א. אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה. אדם שהוסמך לראות בכורות ולקבוע אם יש להם מום קבוע שמתירם בשחיטה. הַנָּשִׂיא שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. ראש הסנהדרין. וְאָמַר לוֹ הַתֵּר בְּכוֹרוֹת בְּמוּמָן. אף על פי שהוסמך לדברים אחרים, כגון לדון דיני ממונות ולהורות באיסור והיתר, אם לא הוסמך בפירוש להתרת בכורות – אין מתירים בכור על פיו (פה"מ בכורות ד,ג).
ב. אִם אֵין שָׁם מֻמְחֶה, וְהָיָה הַמּוּם מִן הַמּוּמִין הַגְּלוּיִין הַמֻּבְהָקִין, כְּגוֹן שֶׁנִּסְמָת עֵינוֹ אוֹ נִקְטְעָה יָדוֹ אוֹ נִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ – הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת. וְכֵן בְּכוֹר שֶׁיָּצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ וְנָפַל בּוֹ מוּם מֻבְהָק – הֲרֵי זֶה נִתָּר עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת.
ב. אִם אֵין שָׁם מֻמְחֶה. באותה עיר (פה"מ בכורות ה,ה). הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת. שלושה הדיוטות הרגילים לבוא תדיר לבית הכנסת. וְכֵן בְּכוֹר שֶׁיָּצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ. אף שהיה בתחילה בארץ והיה ראוי להקרבה, אם יצא לחוץ לארץ אין צריך מומחה להתירו במום מובהק. וכל שכן שבכור שנולד בחוץ לארץ ואינו ראוי להקרבה (לעיל א,ה), אינו צריך מומחה (ראה כס"מ). הֲרֵי זֶה נִתָּר עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת. אפילו כשיש שם מומחה (ריק"ו).
ג. אֵין רוֹאִין אֶת הַבְּכוֹר לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּהְיֶה כֹּהֵן עִמּוֹ, שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ הַמֻּמְחֶה: 'מוּם הוּא וּמֻתָּר לִשְׁחֹט עָלָיו', וְיֵלֵךְ וְיִשְׁחֲטֶנּוּ לְעַצְמוֹ וְלֹא יִתְּנֶנּוּ לַכֹּהֵן, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּד לֶאֱכֹל קָדָשִׁים בַּחוּץ, חָשׁוּד הוּא לִגְזֹל מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה. לְפִיכָךְ אִם הָיָה חָכָם, וְיָדוּעַ שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ – רוֹאִין לוֹ.
הָיָה הַמּוּם גָּלוּי לַכֹּל, כְּגוֹן שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, הוֹאִיל וֶהֱבִיאוֹ לְחָכָם הַמֻּמְחֶה – הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ, לְפִיכָךְ רוֹאִין לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ כֹּהֵן.
ג. אֵין רוֹאִין אֶת הַבְּכוֹר לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּהְיֶה כֹּהֵן עִמּוֹ. לא מתירים בכור שנמצא ברשות ישראל קודם שהעבירו לכהן, אלא אם כן כהן נמצא אתו. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּד לֶאֱכֹל קָדָשִׁים בַּחוּץ. שהרי בא להראותו למומחה כדי שיתיר אותו. חָשׁוּד הוּא לִגְזֹל מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה. שבשחיטת קדשים בחוץ יש חיוב כרת, ולכך לא כל הנאמן עליה נאמן על הגזל (ראה גם לעיל ב,יח). לְפִיכָךְ אִם הָיָה חָכָם וְיָדוּעַ שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ. ואין לחשוד בו שיגזול.
הוֹאִיל וֶהֱבִיאוֹ לְחָכָם הַמֻּמְחֶה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ. שהרי ראה בעצמו שבכור זה בעל מום, ובכל אופן הביאו למומחה כפי שצריך לעשות, ואם כן אין לחשוש שיגזול.
ד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וְאַחַר כָּךְ הֶרְאָה אֶת מוּמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוּם גָּלוּי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה בִּשְׁחִיטָה, כְּגוֹן שֶׁנֶּחְתְּכָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, הוֹאִיל וְנִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מֻמְחֶה – הֲרֵי זֶה אָסוּר, וְיִקָּבֵר כִּבְכוֹר שֶׁמֵּת.
ד. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוּם גָּלוּי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה בִּשְׁחִיטָה. ואם כן ודאי נשחט הבכור בהיתר, ובכל זאת אסור מפני שלא הראהו למומחה. וכל שכן שאסור כאשר מדובר במום שעלול להשתנות לאחר שחיטה. וְיִקָּבֵר כִּבְכוֹר שֶׁמֵּת. שנקבר כשאר קדשים שמתו ואסור ליהנות בבשרו (הלכות פסולי המוקדשין יט,יא).
ה. בְּכוֹר שֶׁהָיְתָה לוֹ בֵּיצָה אַחַת וּשְׁנֵי כִּיסִין, וּבְדָקוֹ הַמֻּמְחֶה, וְהוֹשִׁיבוּהוּ עַל חַרְגּוּזוֹ וּמִעֲכוֹ וְלֹא יָצָאת בֵּיצָה שְׁנִיָּה, וְהִתִּירוֹ הַמֻּמְחֶה, וְנִשְׁחַט, וְנִמְצֵאת הַשְּׁנִיָּה דְּבוּקָה בַּכְּסָלִים – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, הוֹאִיל וּמִעֲכוֹ. אִם לֹא נִמְעַךְ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁחַט עַל פִּי מֻמְחֶה – הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר.
ה. שֶׁהָיְתָה לוֹ בֵּיצָה אַחַת וּשְׁנֵי כִּיסִין. שהיו לו שני שקי אשכים ובתוכם רק אשך אחד. ומי שיש לו ביצה אחת, אף על פי שיש לו שני כיסים הדבר נחשב למום. וְהוֹשִׁיבוּהוּ עַל חַרְגּוּזוֹ וּמִעֲכוֹ. הושיבוהו על עכוזו ודחק באותו המקום כדי לבדוק אם יש לו ביצה נוספת שדבוקה בתוך הגוף. בַּכְּסָלִים. בחלק הפנימי של הירך. הֲרֵי זֶה מֻתָּר הוֹאִיל וּמִעֲכוֹ. כיוון שמיעכו ולא יצאה הביצה, הרי זה איבר שבאופן קבוע אינו נמצא במקומו, ונחשב בעל מום אף שהתברר שהביצה דבוקה בפנים (ריק"ו). אִם לֹא נִמְעַךְ אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁחַט עַל פִּי מֻמְחֶה הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר. שיש לחשוש שהביצה הייתה יוצאת במיעוך והוא אינו בעל מום.
ו. מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר וְנִשְׁחַט עַל פִּיו – הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. וְכַמָּה מְשַׁלֵּם? רְבִיעַ לְדַקָּה, וּמֶחֱצָה לְגַסָּה. וּמִפְּנֵי מָה לֹא יְשַׁלֵּם כָּל דָּמָיו? מִפְּנֵי שֶׁקָּנְסוּ אֶת בַּעַל הַבְּהֵמָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַשְׁהֶה אוֹתָהּ, וְלֹא יְגַדֵּל בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
ו. וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. האדם שהתיר את הבכור צריך לשלם על הבכור שנשחט בגללו ללא היתר. רְבִיעַ לְדַקָּה וּמֶחֱצָה לְגַסָּה. רבע מהמחיר של הבהמה שהורה לשחוט אם היא בהמה דקה (צאן). ומחצית ממחירה אם היא בהמה גסה (בקר). שֶׁקָּנְסוּ אֶת בַּעַל הַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַשְׁהֶה אוֹתָהּ. קנסו את הכהן שברשותו הבכור על כך שהשהה אותו ולא הקריבו מיד, ועל ידי זה הגיע למצב שייפול בו מום, ולכן משלם מחצה לגסה. וְלֹא יְגַדֵּל בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מכיוון שאסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל (הלכות נזקי ממון ה,ב), החמירו בדין המשהה בכור בהמה דקה וקנסו אותו יותר, ולכן משלם הרואה רק רביע לדקה (רי"ט אלגזי בכורות ד,ל).
ז. הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לִהְיוֹת רוֹאֶה בְּכוֹרוֹת – אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מֻמְחֶה גָּדוֹל וְיָדְעוּ בּוֹ חֲכָמִים שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ, וּפָסְקוּ לוֹ שָׂכָר עַל הָרְאִיָּה וְהַבִּקּוּר בֵּין שֶׁנִּמְצָא מוּם בֵּין שֶׁנִּמְצָא תָּמִים. וְלֹא יִטֹּל שָׂכָר עַל בְּהֵמָה זוֹ חוּץ מִפַּעַם אַחַת, וְרוֹאֶה אוֹתָהּ לְעוֹלָם כָּל זְמַן שֶׁמְּבִיאִין אוֹתָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי חֲשָׁד.
ז. הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לִהְיוֹת רוֹאֶה בְּכוֹרוֹת אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו. שלא יתיר או יאסור בכורות כדי לקבל ממון. בֵּין שֶׁנִּמְצָא מוּם בֵּין שֶׁנִּמְצָא תָּמִים. שבכל מקרה יקבל שכר זהה על הראייה. וְלֹא יִטֹּל שָׂכָר עַל בְּהֵמָה זוֹ חוּץ מִפַּעַם אַחַת… כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי חֲשָׁד. שאם ייטול שכר בכל פעם שרואה בה מום יחשדו שפוסק על בעלת מום שהיא תמימה כדי שיביאו לו אותה שוב ויקבל עליה שכר נוסף (פה"מ בכורות ד,ה).
ח. הֶחָשׁוּד עַל הַבְּכוֹרוֹת לִמְכֹּר אוֹתָן לְשֵׁם חֻלִּין – אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ בְּשַׂר צְבָאִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹמֶה לִבְשַׂר עֵגֶל. וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת שֶׁאֵינָן עֲבוּדִין, אֲפִלּוּ שֶׁל נְקֵבָה, שֶׁמָּא יַחְתֹּךְ זַכְרוּתוֹ וְיֹאמַר: 'עוֹר נְקֵבָה הוּא'. וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ צֶמֶר, אֲפִלּוּ מְלֻבָּן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר צֹאִי.
אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָווּי, וּלְבָדִים, וְעוֹרוֹת עֲבוּדִים, שֶׁאֵינוֹ מְעַבֵּד עוֹר בְּכוֹר תָּמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְפַחֵד לְשַׁהוֹתוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ בּוֹ הַדַּיָּנִין וְיִקְנְסוּ אוֹתוֹ כְּפִי רִשְׁעוֹ.
ח. הֶחָשׁוּד עַל הַבְּכוֹרוֹת לִמְכֹּר אוֹתָן לְשֵׁם חֻלִּין. חשוד למכור בשר בכור תם שנשחט באיסור. אֲפִלּוּ בְּשַׂר צְבָאִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹמֶה לִבְשַׂר עֵגֶל. לא רק בשר בהמה טהורה אין לקנות ממנו מחשש שמדובר בבשר בכור, אלא גם בשר צבי שהוא חיה ואין בו דין בכור אסור, שכן הוא דומה לבשר עגל ויש חשש שיחליף ביניהם. אֲפִלּוּ שֶׁל נְקֵבָה שֶׁמָּא יַחְתֹּךְ זַכְרוּתוֹ וכו'. אף שעור שלם של זכר ניכר באמצעות העור החופה את איבר הזכר, אין לקנות ממנו עור שנראה שהוא של נקבה, שמא זה עור זכר שמקום זכרותו נחתך. מְלֻבָּן. רחוץ מלכלוך. צֹאִי. מלוכלך שלא עבר תהליך ניקוי.
טָווּי. צמר שעשו ממנו חוטים. וּלְבָדִים. בד העשוי מצמר דחוס ולא על ידי אריגה. שֶׁהוּא מְפַחֵד לְשַׁהוֹתוֹ אֶצְלוֹ שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ בּוֹ הַדַּיָּנִין. ולכן לא מעכב אותם אצלו כדי להתקינם, אלא מזדרז למכרם לפני שייוודע לדיינים (לח"מ).
ט. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמְכָרוֹ, וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ לְמֻמְחֶה – מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ, וְיַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים, וּמַה שֶּׁלֹּא נֶאֱכַל יִקָּבֵר, וְיַחֲזִיר אֶת הַדָּמִים. וְכֵן הַדִּין בְּמַאֲכִיל אֶת הַטְּרֵפָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מֶקַח וּמִמְכָּר.
ט. מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ וְיַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. כיוון שמכר איסור, קנסוהו להחזיר לקונה את כספו, אפילו את הכסף של מה שהקונה כבר אכל. וְכֵן הַדִּין בְּמַאֲכִיל אֶת הַטְּרֵפָה. שהטעה את הקונה על בשר טרפה שהוא כשר. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מֶקַח וּמִמְכָּר. הלכות מכירה טז,יב. וראה שם הי"ד שהוא הדין בכל מכירת דבר האסור מן התורה.
י. בְּכוֹר שֶׁנִּמְצָא טְרֵפָה: אִם תָּמִים הוּא, וְנִמְצָא טְרֵפָה אַחַר שֶׁהֻפְשַׁט – הָעוֹר יִשָּׂרֵף, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין, וְהַבָּשָׂר יִקָּבֵר; וְאִם בְּמוּמוֹ נִשְׁחַט – הַבָּשָׂר יִקָּבֵר, וְיֵאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ; וְהוּא שֶׁנִּשְׁחַט עַל פִּי מֻמְחֶה.
י. אִם תָּמִים הוּא. ונשחט לקרבן. וְנִמְצָא טְרֵפָה אַחַר שֶׁהֻפְשַׁט הָעוֹר יִשָּׂרֵף כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. כיוון שהפסול היה בו קודם הפשט, ההפשט אינו מתיר את ההנאה מהעור ודינו שרפה (הלכות פסולי המוקדשין יט,ט). וְהַבָּשָׂר יִקָּבֵר. המפרשים התקשו מדוע הבשר אינו נשרף כדין שאר קרבנות שנמצאו טרפה (הלכות איסורי מזבח ב,יא), וכן מדוע יש כאן חילוק בין העור לבין הבשר (ראה תוי"ט זבחים יב,ד, מרכה"מ וחזו"א). וְאִם בְּמוּמוֹ נִשְׁחַט הַבָּשָׂר יִקָּבֵר וכו'. אסור ליהנות מהבשר כיוון שבכור בעל מום הותר לאכילה בלבד, וכשנאסר באכילה נאסר בהנאה אחרת. והעור כיוון שהופשט קודם שנודע שהוא טרפה מותר (ריק"ו).
יא. הַבְּכוֹר שֶׁנֶּאֱכַל בְּשָׂרוֹ כַּהֲלָכָה, בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם – כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לֵהָנוֹת בְּעוֹרוֹ, כָּךְ נֶהֱנִין בְּגִזָּתוֹ. אֲבָל כָּל צֶמֶר שֶׁנִּגְזַז מִמֶּנּוּ כְּשֶׁהוּא חַי, אֲפִלּוּ נָשַׁר – הֲרֵי הוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה, אֲפִלּוּ נָשַׁר מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם. וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁחִיטָתוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אַחַר מִיתָתוֹ – הֲרֵי אוֹתוֹ הַצֶּמֶר שֶׁנָּשַׁר מִמֶּנּוּ מֵחַיִּים בְּאִסּוּרוֹ עוֹמֵד. וְכֵן בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה.
וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְעִילָה שֶׁלֹּא גָּזְרוּ גְּזֵרָה זוֹ אֶלָּא עַל הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר בִּלְבַד, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בָּאִין לְכַפָּרָה, שֶׁמָּא יַשְׁהֶה אוֹתָן אֶצְלוֹ כְּדֵי לִקַּח כָּל הַצֶּמֶר שֶׁיִּנְשֹׁר מֵהֶן, וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁמִּצְוָה לְאָכְלוֹ בִּשְׁנָתוֹ, בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם.
יא. בֵּין תָּמִים. שנשחט לקרבן. בֵּין בַּעַל מוּם. שנשחט על פי מומחה. כָּךְ נֶהֱנִין בְּגִזָּתוֹ. בצמר שמחובר בו. אֲבָל כָּל צֶמֶר שֶׁנִּגְזַז מִמֶּנּוּ כְּשֶׁהוּא חַי. שעבר על איסור גיזה. אֲפִלּוּ נָשַׁר מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם. אף שהותר בשחיטה עדיין נשאר עליו איסור גיזה (הלכות מעילה א,ט). וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁחִיטָתוֹ. שאז מותר בשרו באכילה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אַחַר מִיתָתוֹ. שאז אין היתר לאכול את הבשר.
וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְעִילָה. א,י. שֶׁלֹּא גָּזְרוּ גְּזֵרָה זוֹ אֶלָּא עַל הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר בִּלְבַד. אבל בחטאת ואשם הבאים לכפרה ואין חשש שישהה אותם, אף הצמר שנשר מהם בעודם תמימים, מותר לאחר שחיטתם. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁמִּצְוָה לְאָכְלוֹ בִּשְׁנָתוֹ. לעיל א,ח.
יב. בְּכוֹר שֶׁהָיָה בּוֹ צֶמֶר מְדֻבְלָל וּשְׁחָטוֹ: אֶת שֶׁהוּא נִרְאֶה עִמּוֹ מִן הַגִּזָּה – מֻתָּר בַּהֲנָיָה; וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה עִמּוֹ, וְהוּא הַצֶּמֶר שֶׁעִקָּרוֹ הָפוּךְ כְּלַפֵּי רֹאשׁוֹ – אָסוּר, שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁנָּשַׁר מֵחַיִּים.
יב. צֶמֶר מְדֻבְלָל. שער תלוש שנשאר מסובך בצמר המחובר. אֶת שֶׁהוּא נִרְאֶה עִמּוֹ מִן הַגִּזָּה. שנראה שהוא חלק מהצמר המחובר. וְהוּא הַצֶּמֶר שֶׁעִקָּרוֹ הָפוּךְ כְּלַפֵּי רֹאשׁוֹ. ראשי השער הפוכים לצד הגוף ושורשי השער נראים בחוץ. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁנָּשַׁר מֵחַיִּים. ניכר שהוא תלוש ואינו חלק מהצמר המחובר.
יג. גִּזַּת בְּכוֹר, אֲפִלּוּ בַּעַל מוּם, שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּגִזֵּי חֻלִּין, אֲפִלּוּ אַחַת בְּכַמָּה אֲלָפִים – הַכֹּל אֲסוּרִין; הֲרֵי הִיא דָּבָר חָשׁוּב, וּמְקַדֵּשׁ בְּכָל שֶׁהוּא.
הָאוֹרֵג מְלֹא הַסִּיט מִצֶּמֶר הַבְּכוֹר בְּבֶגֶד – יִדָּלֵק. מִצֶּמֶר הַמֻּקְדָּשִׁין – מְקַדֵּשׁ בְּכָל שֶׁהוּא.
יג. גִּזַּת בְּכוֹר. שנגזזה מחיים ואסורה בהנאה. הֲרֵי הִיא דָּבָר חָשׁוּב וּמְקַדֵּשׁ בְּכָל שֶׁהוּא. בדרך כלל איסור שהתערב בהיתר מתבטל ברוב. אמנם איסור שהוא דבר חשוב, אינו מתבטל אפילו ברוב גדול (הלכות מאכלות אסורות טז,א; ומדובר בגיזה של בהמה שלמה או בכל הכמות שגוזזים בפעם אחת שהיא דבר חשוב – ריק"ו, וראה ערוה"ש יו"ד שח,י שחילק באופן אחר).
מְלֹא הַסִּיט. רוחב שתי אצבעות, חצי טפח (ראה פה"מ ערלה ג,ב ובהערת הר"י קאפח שם, פה"מ שבת יג,ד ובהערות הר"י שילת שם; שיעור זה שונה מ'רוחב הסיט' ששיעורו כשני טפחים – ראה הלכות שבת ט,ז). אבל בפחות משיעור זה מתבטל הצמר האסור בבגד (לדין דומה בשער נזיר ובשער פטר חמור ראה הלכות פסולי המוקדשין יט,יב). מִצֶּמֶר הַמֻּקְדָּשִׁין מְקַדֵּשׁ בְּכָל שֶׁהוּא. נהפך כל הבגד להקדש ונאסר אפילו בפחות ממלוא הסיט עד שיפדה את צמר ההקדש המעורב (פה"מ ערלה ג,ג).

תקציר הפרק 

פרק ג' הלכות בכורות

היתר בכור בגלל מום

למדנו שכאשר בכור בהמה הוא בעל מום -הוא אינו קרב בבית המקדש, והכהן רשאי לאוכלו כבשר חולין (בשר שאין בו קדושת קורבן). השאלה איך ומי בודקים את המום..

🔹בדיקה -ניתן לשחוט בכור בעל מום רק אחר שמומחה בדקו, בנוכחות כהן.
🔹תשלום הבדיקה -רק במומחה גדול הנוטל שכר פעם אחת, לא לפי התוצאות.
🔹נאמנות -לא קונים מהחשוד על הבכורות.
🔹צמר -מותר בהנאה, מלבד כשנחתך ונשר בחייו. ואוסר בכל שהוא.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות בכורות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם ניתן להסמיך היום מומחה?

2.נשחט הבכור על פי מי שאינו מומחה-אותו אדם חייב בתשלום מלא?

3.האם מותר לשלם למומחה גדול שיבדוק בכורות בקבלנות?

תשובות
1-לא 2-לא 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן