פרק ג', הלכות גירושין, ספר נשים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל גֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ וּלְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת – אֵינוֹ גֵּט. כֵּיצַד? סוֹפֵר שֶׁכָּתַב גֵּט לְלַמֵּד אוֹ לְהִתְלַמֵּד, וּבָא הַבַּעַל וּמָצָא שֵׁם שֶׁנִּכְתַּב בַּגֵּט כִּשְׁמוֹ וְשֵׁם הָאִשָּׁה כְּשֵׁם אִשְׁתּוֹ וְשֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם עִירוֹ, וּנְטָלוֹ וְגֵרֵשׁ בּוֹ – אֵינוֹ גֵּט.
א. סוֹפֵר. מי שאומנותו היא כתיבת מסמכים. לְלַמֵּד אוֹ לְהִתְלַמֵּד. ללמד אחרים את נוסח הגט, או להתאמן בעצמו.
ב. יָתֵר עַל זֶה: כָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וּמְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ: 'שְׁמִי כְּשִׁמְךָ, וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ', וּנְטָלוֹ מִמֶּנּוּ וְגֵרֵשׁ בּוֹ – אֵינוֹ גֵּט, אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין.
ב. אֵינוֹ גֵּט אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין. מפני שלא נכתב לשם אותו הזוג.
ג. יָתֵר עַל כֵּן: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין, וְכָתַב לְגָרֵשׁ אֶת הַגְּדוֹלָה, וְנִמְלַךְ וְגֵרֵשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה – אֵינוֹ גֵּט. אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ, לֹא נִכְתַּב לְשֵׁם זוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה בּוֹ.
ג. וְנִמְלַךְ. התחרט.
ד. יָתֵר עַל כֵּן: אָמַר לַסּוֹפֵר: 'כְּתֹב, וְאֵי זוֹ שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ בּוֹ', וְכָתַב הַסּוֹפֵר עַל דַּעַת זוֹ, וְגֵרֵשׁ בּוֹ אַחַת מֵהֶן – הֲרֵי זוֹ סְפֵק גֵּרוּשִׁין. וְכָל גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱבִיר עָלָיו קֻלְמוֹס לִשְׁמָהּ – אֵינוֹ גֵּט.
ד. וְכָתַב הַסּוֹפֵר עַל דַּעַת זוֹ. שהתכוון הסופר שהבעל יחליט איזו מנשותיו יגרש בו. אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱבִיר עָלָיו קֻלְמוֹס לִשְׁמָהּ. שחזר וכתב שנית את המילים על גבי המילים הכתובות, ובהעברה זו כיוון לשמה.
ה. מִי שֶׁכָּתַב גֵּט לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ וְלֹא גֵּרְשָׁהּ, וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ – לֹא יְגָרְשֶׁנָּה בְּאוֹתוֹ הַגֵּט פַּעַם אַחֶרֶת כְּשֶׁיִּרְצֶה לְגָרְשָׁהּ. וְאִם גֵּרְשָׁהּ בְּאוֹתוֹ הַגֵּט הַיָּשָׁן – הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, וְתִנָּשֵׂא בּוֹ לְכַתְּחִלָּה, שֶׁהֲרֵי נִכְתַּב לִשְׁמָהּ, וַהֲרֵי נִתָּן לָהּ עַתָּה בְּעֵדִים כְּהִלְכָתוֹ. וְלָמָּה לֹא יְגָרֵשׁ בּוֹ לְכַתְּחִלָּה? גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: גִּטָּהּ קוֹדֵם לִבְנָהּ.
ה. וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ. היו יחד לבדם, וייתכן שבא עליה. הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וְתִנָּשֵׂא בּוֹ לְכַתְּחִלָּה. שהגט תקף לגמרי, ואף להתירה לנישואין לאחר. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ גִּטָּהּ קוֹדֵם לִבְנָהּ. שהרי ייתכן שיתן לה את הגט זמן רב אחרי שכתבו, ובינתיים יוולד לה ילד ממנו. ועלולים אנשים לחשוב שהייתה גרושה מהזמן הכתוב בגט, ושהילד נולד מזנות.
ו. אָמַר לַסּוֹפֵר: 'כְּתֹב גֵּט לִפְלוֹנִית, יִהְיֶה עִמִּי, לִכְשֶׁאֶשָּׂאֶנָּה אֲגָרְשֶׁנָּה בּוֹ', וְנִכְתַּב וּנְשָׂאָהּ וְגֵרְשָׁהּ בּוֹ – אֵינוֹ גֵּט, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה בַּת גֵּרוּשִׁין מִמֶּנּוּ כְּשֶׁנִּכְתַּב גֵּט זֶה, וְנִמְצָא כְּנִכְתָּב שֶׁלֹּא לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: 'כְּתֹב גֵּט לַאֲרוּסָתִי, לִכְשֶׁאֶשָּׂאֶנָּה אֲגָרְשֶׁנָּה בּוֹ', וּכְנָסָהּ וְגֵרְשָׁהּ בּוֹ – כָּשֵׁר. כְּתָבוֹ לִיבִמְתּוֹ, וְאַחַר שֶׁיִּבְּמָהּ גֵּרְשָׁהּ בּוֹ – הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין, הוֹאִיל וְאֵינָהּ אִשָּׁה גְּמוּרָה כְּשֶׁכְּתָבוֹ.
ו. יִהְיֶה עִמִּי. יישמר בידיי. שֶׁלֹּא הָיְתָה בַּת גֵּרוּשִׁין מִמֶּנּוּ. שבאותו הזמן שנכתב עדיין לא היה כל קשר ביניהם, ולא הייתה משמעות לגירושיהם. כְּתֹב גֵּט לַאֲרוּסָתִי. שכבר קידש את אותה האישה, והיא אפוא בת גירושין. וּכְנָסָהּ. ונשא אותה לאישה. כָּשֵׁר. אלא שהוא גט ישן (כדלעיל ה"ה). כְּתָבוֹ לִיבִמְתּוֹ וכו'. שהייתה אשת אחיו, ומת האח בלי בנים. וכתב לה גט לפני שייבמה כדי לגרשה בו אחרי שיישא אותה. הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין הוֹאִיל וְאֵינָהּ אִשָּׁה גְּמוּרָה. שיש זיקה של אישות ביניהם, אך לא נחשבת כאשתו לגמרי (ראה למשל הלכות ייבום וחליצה א,יד).
ז. סוֹפֵר שֶׁכָּתַב טָפְסֵי גִּטִּין, וְהִנִּיחַ מְקוֹם הָאִישׁ וּמְקוֹם הָאִשָּׁה וּמְקוֹם הַזְּמַן וּמְקוֹם 'הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם' עַד שֶׁיִּכְתְּבֵם לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ וּלְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת, וְכֵן יַחְתְּמוּ הָעֵדִים לִשְׁמָהּ וְלִשְׁמוֹ – הֲרֵי זֶה פָּסוּל.
ז. סוֹפֵר שֶׁכָּתַב טָפְסֵי גִּטִּין. שהכין מראש שטר עם הנוסח הקבוע של גט. וְהִנִּיחַ מְקוֹם הָאִישׁ וכו'. השאיר בהם מקום להוספת הפרטים הללו – השמות ועיקרו של הגט ('הרי את מותרת') – שצריכים להיכתב לשמו ולשמה. הֲרֵי זֶה פָּסוּל. שמא יכתוב מראש גם את הפרטים שצריכים להיכתב לשמה ('התורף'). [הערה: יש נוסח אחר בהלכה זו: "מפני תקנת סופר התירו חכמים לסופר שיכתב טפסי גטין, ויניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ומקום הרי את מותרת לכל אדם, כדי שיכתבם לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת, וכן יחתמו העדים לשמו ולשמה". והיא המהדורה הראשונה של הספר, ואחר כך חזר בו הרמב"ם ותיקן כלפנינו (יד"פ; וראה לקמן הל' יז-יח).]
ח. סוֹפֵר שֶׁכָּתַב הַגֵּט לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ כְּהִלְכָתוֹ, וְחָתְמוּ הָעֵדִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – הוֹאִיל וּמְסָרוֹ לָהּ בְּעֵדִים, הֲרֵי זֶה פָּסוּל, שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט אֶלָּא מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם.
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם חָתְמוּ הָעֵדִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, הוֹאִיל וְהוּא כִּמְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ – הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל. וְכֵן אִם הָיָה אֶחָד מֵעֵדָיו פָּסוּל, אוֹ שֶׁהָיָה בּוֹ עֵד אֶחָד בִּלְבַד כָּשֵׁר, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְסַר בְּעֵדִים – הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל. וְלֹא יֵרָאֶה לִי דָּבָר זֶה, אֶלָּא 'כִּמְזֻיָּף', לֹא מְזֻיָּף וַדַּאי, וְהוֹאִיל וְנִמְסַר בְּעֵדִים כְּשֵׁרִים – הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם.
ח. שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט אֶלָּא מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. שמא ייתן לה גט בפני שניים וימותו (לעיל א,טו). ומשום שחתימת העדים היא מתקנת חכמים, אין חתימתם שלא לשמה מבטלת את הגט (מן התורה), אלא פוסלת אותו (מדברי חכמים).
הוֹאִיל וְהוּא כִּמְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ. שבתוך הגט עצמו קיים דבר הפוגם בכשרותו, בדומה לחתימת עדים פסולים (לעיל א,טז). אֶלָּא כִּמְזֻיָּף לֹא מְזֻיָּף וַדַּאי. משום שפסול שלא לשמה אינו ניכר בשטר, ולכן אין בשטר הוכחה גמורה שהוא מזויף, ואינו בטל אלא פסול.
ט. הַמֵּבִיא גֵּט וְאָבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאוֹ, אִם אָבַד מִמֶּנּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, אֲפִלּוּ מְצָאוֹ לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה – הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁהַגֵּט שֶׁאָבַד הוּא הַגֵּט הַנִּמְצָא, וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ.
אָבַד בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, אִם מְצָאוֹ מִיָּד וַעֲדַיִן לֹא שָׁהָה שָׁם אָדָם מִן הָעוֹבְרִין, אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ בַּכְּלִי שֶׁהִנִּיחוֹ בּוֹ וְיֵשׁ לוֹ בּוֹ טְבִיעוּת עַיִן בְּאָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ שֶׁל גֵּט כְּשֶׁהָיָה כָּרוּךְ – הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקָתוֹ, וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ.
ט. בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת. מקום שאינו דרך מעבר לרבים, שאין לחוש שמהעוברים נפל הגט. וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ. ומותרת להתגרש בו, ואין חוששים שמא מדובר בגט אחר עם שמות זהים, שלא נכתב לשם גירושין אלו.
וַעֲדַיִן לֹא שָׁהָה שָׁם אָדָם. אף שעברו שם אנשים, טרם הספיקו לשהות למשך זמן (ראה בהלכה הבאה). טְבִיעוּת עַיִן. זיהוי על פי היכרות כללית, בלא סימן מסוים. כְּשֶׁהָיָה כָּרוּךְ. בהיותו מגולגל. בְּחֶזְקָתוֹ. שלא הוחלף.
י. הֻחְזַק בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם אִישׁ אַחֵר שֶׁשְּׁמוֹ כְּשֵׁם הָאִישׁ שֶׁבַּגֵּט – חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵּט זֶה הַנִּמְצָא שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ הָאַחֵר הוּא, הוֹאִיל וְעָבַר אָדָם שָׁם, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהָה; וְאִם נִתְגָּרְשָׁה בּוֹ – הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אִם לֹא עָבַר אָדָם שָׁם – הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזְקוּ שָׁם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין.
י. הֻחְזַק בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם. ידוע שיש במקומו של המגרש אדם בשם זהה לשמו.
יא. הָיָה לָעֵדִים בַּגֵּט סִימָן מֻבְהָק, כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ: 'נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית', אוֹ שֶׁאָמְרוּ: 'מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְנוּ עַל גֵּט אַחֵר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֵׁמוֹת כְּשֵׁמוֹת אֵלּוּ' – הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקָתוֹ וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּצָאוֹ אַחַר זְמַן מְרֻבֶּה וּבְמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, וְהֻחְזְקוּ שָׁם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין.
יא. סִימָן מֻבְהָק. סימן ברור שלפיו ניתן להוכיח שמדובר באותו הגט.
יב. שְׁנַיִם שֶׁשָּׁלְחוּ שְׁנֵי גִּטִּים, וְנִתְעָרְבוּ – נוֹתְנִין שְׁנֵיהֶם לָזוֹ וּשְׁנֵיהֶן לָזוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה. לְפִיכָךְ, אִם אָבַד אֶחָד מֵהֶן – הֲרֵי הַשֵּׁנִי בָּטֵל.
יב. שְׁנַיִם שֶׁשָּׁלְחוּ שְׁנֵי גִּטִּים. ושמותיהם זהים. וְנִתְעָרְבוּ. הגיטים, ואין ניכר מי של מי. בְּעֵדֵי מְסִירָה. בעדים המעידים על מסירת הגט, כדין תורה (לעיל א,יג).
יג. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי שֵׁמוֹת, וְכֵן אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי שֵׁמוֹת – כְּשֶׁמְּגָרֵשׁ, כּוֹתֵב שְׁמָהּ וּשְׁמוֹ שֶׁהֵן רְגִילִין בּוֹ וִידוּעִים בּוֹ בְּיוֹתֵר, וְאוֹמֵר: 'אִישׁ פְּלוֹנִי וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ גֵּרֵשׁ אִשָּׁה פְּלוֹנִית וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָהּ'. וְאִם כָּתַב חֲנִיכָתוֹ וַחֲנִיכָתָהּ – כָּשֵׁר.
יג. וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ. כדי לכלול שמות אחרים שלא נכתבו. כָּתַב חֲנִיכָתוֹ וַחֲנִיכָתָהּ. הכינוי שלו או שלה.
יד. כָּתַב הַשֵּׁם שֶׁאֵינָם יְדוּעִים בּוֹ בְּיוֹתֵר, וְכָתַב: 'כָּל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ' – הֲרֵי זֶה פָּסוּל. שִׁנָּה שְׁמוֹ אוֹ שְׁמָהּ, וְשֵׁם עִירוֹ אוֹ שֵׁם עִירָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב: 'כָּל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ' וְ'כָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָהּ' – אֵינוֹ גֵּט.
יד. שִׁנָּה שְׁמוֹ אוֹ שְׁמָהּ. וכתב שם אחר.
טו. הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִכְתֹּב אֶת הַגֵּט, חוּץ מֵחֲמִשָּׁה: גּוֹי, וְעֶבֶד, וְחֵרֵשׁ, וְשׁוֹטֶה, וְקָטָן. אֲפִלּוּ הָאִשָּׁה עַצְמָהּ כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ. יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁתַּמֵּד לַעֲבוֹדָה זָרָה אוֹ מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא – הֲרֵי הוּא כְּגוֹי לְכָל דְּבָרָיו.
טו. שֶׁנִּשְׁתַּמֵּד. המיר את דתו. הֲרֵי הוּא כְּגוֹי לְכָל דְּבָרָיו. לדינים רבים, שמצוות השבת ועבודה זרה שקולות כנגד כל התורה כולה (ראה הלכות שבת ל,טו).
טז. וְלָמָּה אֵין כּוֹתְבִין אֵלּוּ הַחֲמִשָּׁה? מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ הַכּוֹתֵב לִכְתֹּב לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ וּלְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת, וְהַגּוֹי – עַל דַּעַת עַצְמוֹ הוּא כּוֹתֵב; וְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – אֵינָם בְּנֵי דֵּעָה; וְהָעֶבֶד – אֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּטִּין וְקִדּוּשִׁין, וּלְפִיכָךְ הוּא כְּגוֹי לְכָל דְּבָרָיו. וְאִם כָּתְבוּ הַגֵּט אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ – אֵינוֹ גֵּט, אַף עַל פִּי שֶׁחָתְמוּ בּוֹ עֵדִים כְּשֵׁרִים וְנִמְסַר לָהּ בִּכְשֵׁרִים.
טז. וְהַגּוֹי עַל דַּעַת עַצְמוֹ הוּא כּוֹתֵב. אף אם אמר לו יהודי שיכוון לשמה, אינו עושה אלא לפי דעתו שלו, ולא יכתוב את הגט לשמה (להלכה דומה ראה הלכות תפילין א,יא). אֵינָם בְּנֵי דֵּעָה. ולכן אינם יכולים לכתוב לשמה. אֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּטִּין וְקִדּוּשִׁין. אינו יכול לקדש ולגרש (הלכות אישות ד,טו), ולכן פסול אף בכתיבת הגט.
יז. כָּתַב אֶחָד מִן הַחֲמִשָּׁה טֹפֶס הַגֵּט, וְהִנִּיחַ מְקוֹם הַתֹּרֶף, שֶׁהוּא מְקוֹם הָאִישׁ וּמְקוֹם הָאִשָּׁה וּמְקוֹם הַזְּמַן וּמְקוֹם 'הֲרֵי אֶת מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם', וּכְתָבָן הַפִּקֵּחַ הַגָּדוֹל הַיִּשְׂרְאֵלִי לִשְׁמָהּ – הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר.
יז. הֲרֵי אֶת מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. שזהו עיקרו של הגט (לעיל א,ד). הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. שבדיעבד הכשירו, משום שמצד הדין רק התורף צריך להיכתב לשמה (פה"מ גיטין ב,ה, וראה בהלכה הבאה).
יח. מֻתָּר לְהַנִּיחַ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לִכְתֹּב טֹפֶס הַגֵּט לְכַתְּחִלָּה, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּן. אֲבָל גּוֹי וְעֶבֶד אֵין כּוֹתְבִין הַטֹּפֶס לְכַתְּחִלָּה, וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּן, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לִכְתֹּב טָפְסֵי גִּטִּין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אֶלָּא מִפְּנֵי תַּקָּנַת סוֹפֵר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יח. מֻתָּר לְהַנִּיחַ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וכו'. שלא אסרו אלא שיכתוב הסופר טפסים, שמא יכתוב את התורף, אבל באלה לא פסלו. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּן. אדם בר דעת משגיח עליהם שלא יכתבו את התורף (פה"מ גיטין ב,ה). גּוֹי וְעֶבֶד אֵין כּוֹתְבִין הַטֹּפֶס לְכַתְּחִלָּה. מפני שהם עושים על דעת עצמם, והם עלולים לכתוב גם את התורף (פה"מ שם). שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לִכְתֹּב טָפְסֵי גִּטִּין… אֶלָּא מִפְּנֵי תַּקָּנַת סוֹפֵר. נראה שנוסח זה הוא לפי המהדורה הראשונה, שהתירה כתיבת טפסים מפני תקנת הסופר, והיא גם סיבת היתר לכתחילה בטופס שכתבו חרש שוטה וקטן (ראה לעיל ה"ז בביאור ובפסקים). ובגליון ספר המוגה שהיה בישיבה במצרים צוטטה תשובה המיוחסת לרמב"ם שבה הגיה אף כאן, בהתאם למהדורה האחרונה לעיל ה"ז, ומחק את המילה "אלא" (יד"פ). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ז.
יט. הַכּוֹתֵב גֵּט בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁגָגָה, וּנְתָנוֹ לָהּ – הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. כְּתָבוֹ, וְחָתְמוּ בּוֹ בְּיוֹם טוֹב בְּזָדוֹן, וּנְתָנוּהוּ לָהּ – אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים פְּסוּלִין מִן הַתּוֹרָה. כְּתָבוֹ בְּיוֹם טוֹב בְּזָדוֹן וְנִמְסַר לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים בְּיוֹם טוֹב – הֲרֵי זֶה פָּסוּל.
יט. הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. ואף שהשטר נכתב תוך חילול שבת, כשר, הואיל והיה בשוגג (ואין דינו כמחלל שבת בפרהסיה המוזכר לעיל הט"ו). וּנְתָנוּהוּ לָהּ. בלא עדי מסירה כשרים. שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים פְּסוּלִין מִן הַתּוֹרָה. שהעובר עברה שיש עליה עונש מלקות, נפסל לעדות (הלכות עדות י,א-ג). כְּתָבוֹ בְּיוֹם טוֹב בְּזָדוֹן… הֲרֵי זֶה פָּסוּל. מדברי חכמים, מפני שכתבו בעברה, אך אינו בטל מן התורה כדין גט שנכתב בשבת במזיד.

תקציר הפרק 

פרק ג הלכות גירושין

כתיבת הגט לשמה

כל גט שנכתב שלא לשם האיש המגרש, ולשם האישה המתגרשת -אינו גט. לדוגמא:סופר שכתב גט ללמד או להתלמד, ובא הבעל ומצא שם שנכתב בגט זה כשמו, ושם האישה כשם אשתו, ושם העיר כשם עירו, ונטלו וגירש בו -אינו גט.|
אפילו כתב לגרש את אשתו, ומצאו בן עירו ואמר לו, שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך או מי שיש לו שתי נשים ששמותיהן שווין, וכתב לגרש את הגדולה, ונמלך וגירש בו את הקטנה -אינו גט: אף על פי שנכתב לשם האיש המגרש, הבעיה שהגט לא נכתב לשם זו שנתגרשה בו.

פרטי הגט חייבים להיכתב עבור גירושין אלו של האיש והאשה בשמם הידוע. חתימה לשמה אינה מעכבת.
הכול כשרין לכתוב את הגט, חוץ מחמישה: גוי, ועבד, וחירש, ושוטה, וקטן; אפילו האישה עצמה, כותבת את גיטה. ישראל שנשתמד לעבודה זרה, או שהוא מחלל שבת בפרהסיה–הרי הוא כגוי, לכל דבריו.

ולמה אין כותבין אלו החמישה?מפני שצריך הכותב לכתוב לשם האיש המגרש, ולשם האישה המתגרשת: והגוי, על דעת עצמו הוא כותב; וחירש שוטה וקטן, אינן בני דעת; והעבד, אינו בתורת גיטין וקידושין, ולפיכך הוא פסול כגוי, לכל דבריו. ואם כתב הגט אחד מחמישה אלו–אינו גט, אף על פי שחתמו בו עדים כשרים, ונמסר לאשה בכשרים.

כתב אחד מן החמישה טופס הגט, והניח מקום התורף (=מקום האיש, ומקום האישה, ומקום הזמן, ומקום הרי את מותרת לכל אדם) וכתבן הפיקח הגדול הישראלי לשמה -הרי זה גט כשר.

הכותב גט בשבת או ביום הכיפורים בשגגה, ונתנו לאשה -הרי זו מגורשת. כתבו וחתמו בו ביום טוב בזדון, ונתנוהו לאשה -אינה מגורשת.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות גירושין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.גט שחתמוהו שלא לשמה – האם פסולו מהתורה?

2.עיקר הגט הוא המקום לשמות האיש והאישה ולזמן?

3.נמצא גט על שם יהושכניאל וחמדה גנוזה לגמרי – האם ניתן לגרש בו?

תשובות
1.לא
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן