ג. דָּגִים טְהוֹרִים וַחֲגָבִים טְהוֹרִים. דגים וחגבים המותרים באכילה. חֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁמֵּתָה צָרִיךְ הֶכְשֵׁר וְאֵינוֹ צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה. צריך הכשר משום שאין סופו לטמא אדם וכלים, שהחלב של בהמה טהורה שמתה אינו מטמא כנבלה (הלכות שאר אבות הטומאות א,ה), ואינו צריך מחשבה הואיל והוא מיוחד למאכל אדם, כדין שאר גופה של נבלת בהמה טהורה (לקמן).

בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי בֵּין מִן הָאָדָם וכו'. בשר מן החי אינו מיוחד למאכל אדם ולפיכך צריך מחשבה, וצריך הכשר לפי שאינו מטמא אדם וכלים (ראה הלכות טומאת מת ב,ג לגבי בשר הפורש מן האדם, הלכות שאר אבות הטומאות ב,ג לגבי בשר הפורש מן הבהמה, שם ג,י לגבי בשר הפורש מן העוף). וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא. שאין סופה לטמא אדם וכלים (ראה שם הי"ד). וְחֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה שְׁחוּטָה בַּכְּפָרִים. בכפרים יש מעט אנשים ובשר רב ולכך אין הם רגילים לאכול מן החלב, ולפיכך הוא צריך מחשבה שם (רש"י ומאירי חולין קכח,א). אַף עַל פִּי שֶׁהֻכְשַׁר בַּשְּׁחִיטָה צָרִיךְ הֶכְשֵׁר שֵׁנִי אַחַר הַמַּחֲשָׁבָה. אף שהחלב הוכשר על ידי הדם היוצא בשחיטה כשאר בשר הבהמה (כדלעיל ב,ז), כיוון שלא היה מיוחד לאכילה בשעת השחיטה הוא צריך הכשר שני לאחר שחשבו עליו לאכלו. וּשְׁאָר כָּל יַרְקוֹת הַשָּׂדֶה וכו'. ירקות שאינם נזרעים בגינות ואינם מיוחדים למאכל אדם. שְׁמַרְקָעִין. בצל דק וחריף מאוד (פה"מ שם). וְכֵן חֲגָבִים וְדָגִים קְטַנִּים צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה בַּכְּפָרִים. שאין דרך אנשי הכפרים לאכלם.
עֳלָשִׁין. צמח העולש, שעליו ראויים למאכל אדם. שֶׁזְּרָעָן לַבְּהֵמָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לָאָדָם. זרע אותם לצורך מאכל בהמה, ולפני שתלש אותם שינה את דעתו להשתמש בהם למאכל אדם. שֶׁמַּחֲשֶׁבֶת חִבּוּר. המחשבה שחשב על האוכל בעודו מחובר לקרקע. צְרִיכִין הֶכְשֵׁר שֵׁנִי אַחַר הַמַּחֲשָׁבָה. כיוון שההכשר הראשון נעשה קודם שייחדום למאכל אדם (וראה לקמן יד,יז).
הָאֲלָל. שאריות בשר הדבוקות בעור בעת שנפשט מן הבשר (פה"מ חולין ט,א). וְכֵן הָעֲצָמוֹת וכו'. הפרטים המוזכרים בפסקה זו הינם חלקים מגוף הבהמה או העוף שאינם מיוחדים למאכל אדם בפני עצמם, ולפיכך כל עוד לא חשב עליהם לאכילה אינם מקבלים טומאה. וְהַמְּקוֹמוֹת הָרַכִּים מִן הַקַּרְנַיִם וּמִן הַטְּלָפַיִם. המקומות הרכים שבקרניים ובטלפיים (הפרסות) שאם ייחתך מהם מן החי יצא דם (פה"מ טהרות א,ד ועוד, הלכות שאר אבות הטומאות א,ז). וְהַכְּנָפַיִם. הנוצות הקטנות שבכנפיים (פה"מ שם א,ב). וְהַנּוֹצָה. הדקה הנשארת על הגוף לאחר מריטת הנוצות (שם). הַחַרְטוֹם. המקור.
וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר וְחֵלֶב בְּהֵמָה טְמֵאָה בַּכְּרַכִּין. שדרך אנשי הכרכים לאכלם ולפיכך אינם צריכים מחשבה. מִפְּנֵי שֶׁסּוֹפָן לְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּכַזַּיִת. ששיעור כזית מבשר הנבלה וחלב הטמאה מטמא אדם וכלים (הלכות שאר אבות הטומאות א,א, א,ה), וכזית מבשר נבלת העוף הטהור מטמא את האדם בבית הבליעה לטמא בגדים וכלים (שם ג,א). וְכָל הַמְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. כדלעיל ה"ב.
נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר בַּכְּפָרִים. שאין דרך אנשי הכפרים לאוכלה (בסיבת הדבר ראה מפרשי הבבלי בכורות י,א), ונראה שגם חלב הטמאה צריך מחשבה בכפרים (כפי שניתן לדייק מן הפסקה הקודמת). וְהוּא שֶׁחָשַׁב עַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת אֲבָל כַּזַּיִת אַב טֻמְאָה הוּא. שכזית מנבלת בהמה הוא אב הטומאה ואינו צריך מחשבה לקבל טומאה (וכן נבלת העוף הטהור אינה צריכה מחשבה לטמא בבית הבליעה, אבל לעניין טומאת אוכלים נראה שהיא צריכה מחשבה אפילו בכזית, ראה הלכות שאר אבות הטומאות ג,ב).