פרק ג', הלכות טומאת אוכלין, ספר טהרה
ט״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
ט״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין הָאֳכָלִין מִתְטַמְּאִין עַד שֶׁיֻּכְשְׁרוּ, וְשֶׁכָּל אֹכֶל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיְּיַחֲדוֹ לָאָדָם.
א. כְּבָר בֵּאַרְנוּ. לעיל א,א.
ב. אֹכֶל שֶׁהוּא מְיֻחָד לָאָדָם בְּמָקוֹם זֶה וְאֵינוֹ מְיֻחָד לָאָדָם בְּמָקוֹם אַחֵר – בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא מְיֻחָד בּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה לְיַחֲדוֹ לָאָדָם, וּבַמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד בּוֹ צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה לְיַחֲדוֹ לָאָדָם וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל טֻמְאָה. וְכָל אֹכֶל שֶׁסּוֹפוֹ לְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים – אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר.
ב. וְכָל אֹכֶל שֶׁסּוֹפוֹ לְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים. אוכל שעשוי להיות אב הטומאה (ראה דוגמאות לקמן הל' ג-ו).
ג. יֵשׁ אֳכָלִין שֶׁצְּרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה, וְיֵשׁ שֶׁצְּרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר, וְיֵשׁ שֶׁצְּרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן צְרִיכִין לֹא מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר.
כֵּיצַד? כָּל הָאֳכָלִין הַמְיֻחָדִין לָאָדָם בְּכָל מָקוֹם – צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵין צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה. דָּגִים טְהוֹרִים וַחֲגָבִים טְהוֹרִים בְּכָל מָקוֹם, וַחֲגָבִים טְמֵאִים וְדָגִים טְמֵאִים בַּכְּפָרִין – הֲרֵי הֵן מְיֻחָדִין לָאָדָם, וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵין צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה. וְכֵן חֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁמֵּתָה – צָרִיךְ הֶכְשֵׁר וְאֵינוֹ צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה בְּכָל מָקוֹם.
וְאֵלּוּ צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר: בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי, בֵּין מִן הָאָדָם בֵּין מִן הַבְּהֵמָה בֵּין מִן הָעוֹף, וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא; וְחֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה שְׁחוּטָה בַּכְּפָרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֻכְשַׁר בַּשְּׁחִיטָה – צָרִיךְ הֶכְשֵׁר שֵׁנִי אַחַר הַמַּחֲשָׁבָה; וּשְׁאָר כָּל יַרְקוֹת הַשָּׂדֶה, כְּגוֹן שְׁמַרְקָעִין וְהַבְּצָלִים הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר וְהַפִּטְרִיּוֹת, וְכֵן חֲגָבִים וְדָגִים קְטַנִּים – צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה בַּכְּפָרִים.
עֳלָשִׁין שֶׁזְּרָעָן לַבְּהֵמָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לָאָדָם – אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיַּחֲשֹׁב עֲלֵיהֶן אַחַר שֶׁיִּתָּלְשׁוּ, שֶׁמַּחֲשֶׁבֶת חִבּוּר אֵינָהּ מַחֲשָׁבָה. וָעֳלָשִׁין שֶׁלִּקְּטָן לִבְהֶמְתּוֹ וֶהֱדִיחָן, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לָאָדָם – צְרִיכִין הֶכְשֵׁר שֵׁנִי אַחַר הַמַּחֲשָׁבָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.
הָאֲלָל: אִם חָשַׁב עָלָיו לַאֲכִילָה – מְקַבֵּל טֻמְאַת אֳכָלִים; וְאִם לֹא חָשַׁב עָלָיו – הֲרֵי הוּא כְּעֵץ וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְכֵן הָעֲצָמוֹת הַמְחֻבָּרִין בַּבָּשָׂר, וְהַגִּידִים, וְהַמְּקוֹמוֹת הָרַכִּים מִן הַקַּרְנַיִם וּמִן הַטְּלָפַיִם, וְהַכְּנָפַיִם, וְהַנּוֹצָה, וְהַמְּקוֹמוֹת הָרַכִּים מִן הַצִּפֳּרְנַיִם וּמִן הַחַרְטוֹם הַמֻּבְלָעִין בַּבָּשָׂר – צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר.
וְאֵלּוּ שֶׁאֵין צְרִיכִין לֹא מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר: נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּכָל מָקוֹם, וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר וְחֵלֶב בְּהֵמָה טְמֵאָה בַּכְּרַכִּין – אֵין אֶחָד מֵאֵלּוּ צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה, לְפִי שֶׁהֵן מְיֻחָדִין לְמַאֲכַל אָדָם, וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁסּוֹפָן לְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּכַזַּיִת, וְכָל הַמְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר.
וְאֵלּוּ צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְאֵין צְרִיכִין הֶכְשֵׁר – נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר בַּכְּפָרִים, וְנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּכָל מָקוֹם. וְהוּא שֶׁחָשַׁב עַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת. אֲבָל כַּזַּיִת – אַב טֻמְאָה הוּא.

ג. דָּגִים טְהוֹרִים וַחֲגָבִים טְהוֹרִים. דגים וחגבים המותרים באכילה. חֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁמֵּתָה צָרִיךְ הֶכְשֵׁר וְאֵינוֹ צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה. צריך הכשר משום שאין סופו לטמא אדם וכלים, שהחלב של בהמה טהורה שמתה אינו מטמא כנבלה (הלכות שאר אבות הטומאות א,ה), ואינו צריך מחשבה הואיל והוא מיוחד למאכל אדם, כדין שאר גופה של נבלת בהמה טהורה (לקמן).

בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי בֵּין מִן הָאָדָם וכו'. בשר מן החי אינו מיוחד למאכל אדם ולפיכך צריך מחשבה, וצריך הכשר לפי שאינו מטמא אדם וכלים (ראה הלכות טומאת מת ב,ג לגבי בשר הפורש מן האדם, הלכות שאר אבות הטומאות ב,ג לגבי בשר הפורש מן הבהמה, שם ג,י לגבי בשר הפורש מן העוף). וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא. שאין סופה לטמא אדם וכלים (ראה שם הי"ד). וְחֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה שְׁחוּטָה בַּכְּפָרִים. בכפרים יש מעט אנשים ובשר רב ולכך אין הם רגילים לאכול מן החלב, ולפיכך הוא צריך מחשבה שם (רש"י ומאירי חולין קכח,א). אַף עַל פִּי שֶׁהֻכְשַׁר בַּשְּׁחִיטָה צָרִיךְ הֶכְשֵׁר שֵׁנִי אַחַר הַמַּחֲשָׁבָה. אף שהחלב הוכשר על ידי הדם היוצא בשחיטה כשאר בשר הבהמה (כדלעיל ב,ז), כיוון שלא היה מיוחד לאכילה בשעת השחיטה הוא צריך הכשר שני לאחר שחשבו עליו לאכלו. וּשְׁאָר כָּל יַרְקוֹת הַשָּׂדֶה וכו'. ירקות שאינם נזרעים בגינות ואינם מיוחדים למאכל אדם. שְׁמַרְקָעִין. בצל דק וחריף מאוד (פה"מ שם). וְכֵן חֲגָבִים וְדָגִים קְטַנִּים צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה בַּכְּפָרִים. שאין דרך אנשי הכפרים לאכלם.
עֳלָשִׁין. צמח העולש, שעליו ראויים למאכל אדם. שֶׁזְּרָעָן לַבְּהֵמָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לָאָדָם. זרע אותם לצורך מאכל בהמה, ולפני שתלש אותם שינה את דעתו להשתמש בהם למאכל אדם. שֶׁמַּחֲשֶׁבֶת חִבּוּר. המחשבה שחשב על האוכל בעודו מחובר לקרקע. צְרִיכִין הֶכְשֵׁר שֵׁנִי אַחַר הַמַּחֲשָׁבָה. כיוון שההכשר הראשון נעשה קודם שייחדום למאכל אדם (וראה לקמן יד,יז).
הָאֲלָל. שאריות בשר הדבוקות בעור בעת שנפשט מן הבשר (פה"מ חולין ט,א). וְכֵן הָעֲצָמוֹת וכו'. הפרטים המוזכרים בפסקה זו הינם חלקים מגוף הבהמה או העוף שאינם מיוחדים למאכל אדם בפני עצמם, ולפיכך כל עוד לא חשב עליהם לאכילה אינם מקבלים טומאה. וְהַמְּקוֹמוֹת הָרַכִּים מִן הַקַּרְנַיִם וּמִן הַטְּלָפַיִם. המקומות הרכים שבקרניים ובטלפיים (הפרסות) שאם ייחתך מהם מן החי יצא דם (פה"מ טהרות א,ד ועוד, הלכות שאר אבות הטומאות א,ז). וְהַכְּנָפַיִם. הנוצות הקטנות שבכנפיים (פה"מ שם א,ב). וְהַנּוֹצָה. הדקה הנשארת על הגוף לאחר מריטת הנוצות (שם). הַחַרְטוֹם. המקור.
וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר וְחֵלֶב בְּהֵמָה טְמֵאָה בַּכְּרַכִּין. שדרך אנשי הכרכים לאכלם ולפיכך אינם צריכים מחשבה. מִפְּנֵי שֶׁסּוֹפָן לְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּכַזַּיִת. ששיעור כזית מבשר הנבלה וחלב הטמאה מטמא אדם וכלים (הלכות שאר אבות הטומאות א,א, א,ה), וכזית מבשר נבלת העוף הטהור מטמא את האדם בבית הבליעה לטמא בגדים וכלים (שם ג,א). וְכָל הַמְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. כדלעיל ה"ב.
נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר בַּכְּפָרִים. שאין דרך אנשי הכפרים לאוכלה (בסיבת הדבר ראה מפרשי הבבלי בכורות י,א), ונראה שגם חלב הטמאה צריך מחשבה בכפרים (כפי שניתן לדייק מן הפסקה הקודמת). וְהוּא שֶׁחָשַׁב עַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת אֲבָל כַּזַּיִת אַב טֻמְאָה הוּא. שכזית מנבלת בהמה הוא אב הטומאה ואינו צריך מחשבה לקבל טומאה (וכן נבלת העוף הטהור אינה צריכה מחשבה לטמא בבית הבליעה, אבל לעניין טומאת אוכלים נראה שהיא צריכה מחשבה אפילו בכזית, ראה הלכות שאר אבות הטומאות ג,ב).

ד. יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁחַט בְּהֵמָה טְמֵאָה לַנָּכְרִי, וְשָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם – הֲרֵי זוֹ מִתְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִים כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת, וְאֵינָהּ צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה, שֶׁהֲרֵי יִשְׂרָאֵל שְׁחָטָהּ לַאֲכִילַת הַגּוֹי, וְאֵין לְךָ מַחֲשָׁבָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ; וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר, לְפִי שֶׁסּוֹפָהּ לְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה.
שָׁחַט בָּהּ אֶחָד אוֹ שֶׁנְּחָרָהּ – אֵינָהּ מִטַּמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין. וְכֵן גּוֹי שֶׁשָּׁחַט בְּהֵמָה טְהוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, וְשָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רֹב שְׁנַיִם – מִתְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִים כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת, וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר. שָׁחַט בָּהּ אֶחָד אוֹ נְחָרָהּ – אֵינָהּ מִתְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין, וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר הַנְּבֵלוֹת.
ד. בְּהֵמָה טְמֵאָה. בהמה שאסורה באכילה. וְשָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם. שחט את שני הסימנים (הקנה והוושט), שהוא שיעור שחיטה (הלכות שחיטה א,ט). הֲרֵי זוֹ מִתְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִים כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת. אף על פי שכל עוד היא מפרכסת היא אסורה באכילה אפילו לגוי משום איבר מן החי (הלכות שאר אבות הטומאות ב,א, הלכות מלכים ט,יב), כיוון שמעשה השחיטה נעשה כראוי ועל ידי ישראל, הוא מחשיב את בשר הבהמה הטמאה כאוכל לעניין טומאת אוכלים (רש"י חולין קיז,ב, וכדלעיל ב,ו; אבל לאחר שהבהמה מתה לגמרי היא מטמאת כנבלה). לְפִי שֶׁסּוֹפָהּ לְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה. שהנבלה מטמאת אדם וכלים.
שָׁחַט בָּהּ אֶחָד. שחט סימן אחד בלבד, שבכגון כך השחיטה פסולה (שם). אוֹ שֶׁנְּחָרָהּ. הרג אותה שלא על ידי שחיטה. אֵינָהּ מִטַּמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין. שמכיוון שהבהמה לא נשחטה כראוי אינה נחשבת כאוכל עד שתמות לגמרי (לעיל ב,ו). וְכֵן גּוֹי שֶׁשָּׁחַט בְּהֵמָה טְהוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל… מִתְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִים כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת וכו'. אף על פי ששחיטת הגוי נבלה (הלכות שחיטה ד,יא-יב), לעניין טומאת אוכלים היא נחשבת כשחיטה ראויה המחשיבה את בשר הבהמה כאוכל כל עוד היא מפרכסת (ודווקא בבהמה טהורה אבל בבהמה טמאה אין שחיטת הגוי מועילה, ראה הטעם ברש"י חולין קכא,ב). וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר הַנְּבֵלוֹת. שלאחר שמתה היא מטמאת במגע ובמשא.
ה. הַחוֹתֵךְ בָּשָׂר מֵאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁל בְּהֵמָה, וְאַחַר כָּךְ חָשַׁב עָלָיו – צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. חָשַׁב עָלָיו וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ – אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁמְּטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה כִּנְבֵלָה, וְכָל הַמְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר.
ה. הַחוֹתֵךְ בָּשָׂר מֵאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁל בְּהֵמָה וְאַחַר כָּךְ חָשַׁב עָלָיו צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. אף על פי שאיבר מן החי של בהמה מטמא כנבלה, הבשר הפורש מאיבר זה טהור (הלכות שאר אבות הטומאות ב,ג), ולפיכך במקרה שחשב עליו לאחר שחתכו הוא צריך הכשר כדי לקבל טומאת אוכלים (כדין בשר הפורש ישירות מן החי, לעיל ה"ג). חָשַׁב עָלָיו וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר וכו'. כיוון שחשב עליו לאכילה בעודו מחובר לאיבר ובשלב זה הוא מטמא כנבלה שהיא טומאה חמורה, אף על פי שלאחר שחתכו אינו מטמא יותר טומאה זו אינו צריך הכשר (ראה יש"ש חולין ט,י).
ו. פָּחוֹת מִכַּזַּיִת מִנִּבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁחָשַׁב עָלָיו, וְהִשְׁלִים עָלָיו כַּבֵּיצָה מַאֲכָלִים אֲחֵרִים – אֵין הַכֹּל צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, הוֹאִיל וּפָחוֹת מִכַּזַּיִת שֶׁבִּכְלַל הַבֵּיצָה אִם הִשְׁלִימוֹ לְכַזַּיִת מְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה.
וְכֵן כַּזַּיִת מִנִּבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁחָשַׁב עָלֶיהָ, וְחִפָּה אוֹתָהּ בְּבָצֵק עַד שֶׁהִשְׁלִים לְכַבֵּיצָה, הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע מִפְּנֵי הַבָּצֵק – הֲרֵי זֶה צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה. וְאֵין הַבָּצֵק הַזֶּה צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, הוֹאִיל וְכָל הַשִּׁעוּר הַזֶּה מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא מִפְּנֵי כַּזַּיִת נְבֵלָה שֶׁבְּתוֹכוֹ; אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע, הֲרֵי סוֹפוֹ לְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה, לְפִיכָךְ אֵין צָרִיךְ הֶכְשֵׁר.
ו. פָּחוֹת מִכַּזַּיִת מִנִּבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁחָשַׁב עָלָיו. שכשיש בה כזית הרי היא אב הטומאה, אבל בפחות מכך צריכה מחשבה כדי לטמא טומאת אוכלים (לעיל סוף ה"ג). וְהִשְׁלִים עָלָיו כַּבֵּיצָה מַאֲכָלִים אֲחֵרִים. הוסיף לפחות מכזית הנבלה אוכלים אחרים עד שהיה בכולם שיעור כביצה, שבשיעור זה האוכלים מטמאים אחרים (ראה לקמן ד,א). הוֹאִיל וּפָחוֹת מִכַּזַּיִת שֶׁבִּכְלַל הַבֵּיצָה וכו'. מכיוון שאם הוסיף מעט נבלה והשלימו לשיעור כזית הרי הוא מטמא אדם וכלים, לפיכך כל התערובת נחשבת כדבר שסופו לטמא טומאה חמורה ואינה צריכה הכשר.
וְכֵן כַּזַּיִת מִנִּבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה. המטמא במגע ובמשא. הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע מִפְּנֵי הַבָּצֵק. שהבצק עוטף את כל הכזית נבלה באופן שלא ניתן לגעת בו. הֲרֵי זֶה צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה. אף על פי שכזית נבלה הוא אב טומאה ואינו צריך מחשבה, במקרה זה כיוון שלא ניתן לגעת בו הוא צריך מחשבה כדי להצטרף עם הבצק לשיעור כביצה ולטמא אחרים טומאת אוכלים.
ז. פָּחוֹת מִכַּזַּיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת שֶׁהִשְׁלִים עָלָיו כַּבֵּיצָה מִשְּׁאָר אֳכָלִין – הַכֹּל צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה, שֶׁהֲרֵי בָּטֵל הַכֹּל אֵצֶל כָּל אָדָם, וְאֵין הַכֹּל צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, מִפְּנֵי בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁבִּכְלָלוֹ.
ז. פָּחוֹת מִכַּזַּיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת. שאינו מטמא כלל. שֶׁהֲרֵי בָּטֵל הַכֹּל אֵצֶל כָּל אָדָם. שאין בני אדם אוכלים את בשר המת (וכן את האוכל הנוגע בו). וְאֵין הַכֹּל צָרִיךְ הֶכְשֵׁר מִפְּנֵי בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁבִּכְלָלוֹ. כיוון שאם השלים את בשר המת לכזית הוא מטמא טומאה חמורה, כל התערובת אינה צריכה הכשר (כדלעיל בהלכה הקודמת לגבי נבלה).
ח. כַּזַּיִת מִן הַמֵּת שֶׁחִפָּהוּ בְּבָצֵק – הַכֹּל מִתְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה.
ח. הַכֹּל מִתְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה. שבניגוד לטומאת נבלה טומאת המת בוקעת דרך הבצק מלמעלה ומלמטה (בבלי כריתות כא,ב, ראה הלכות טומאת מת ז,ה).
ט. הַחוֹתֵךְ בָּשָׂר מֵאָדָם חַי לְהַאֲכִילוֹ לַכֶּלֶב, אִם חָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם – הֲרֵי זֶה צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר.
ט. הַחוֹתֵךְ בָּשָׂר מֵאָדָם חַי לְהַאֲכִילוֹ לַכֶּלֶב. שחשב עליו לצורך מאכל הכלב, ואין מחשבה זו מועילה לעניין טומאת אוכלים, שהמחשבה צריכה להיות לצורך אכילת האדם (לעיל ה"א, וראה לקמן ה"י). אִם חָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם הֲרֵי זֶה צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. אם שינה דעתו וכעת רוצה בבשר למאכל אדם, הרי הבשר צריך מחשבה אבל אינו צריך הכשר. והמפרשים התקשו מדוע אינו צריך הכשר והרי לעיל ה"ג נאמר שבשר הפורש מן החי צריך מחשבה והכשר (ראה מרכה"מ וערוך לנר כריתות כא,א שהציעו הסבר לדברי הרמב"ם; ובערוה"ש קסד,יח והחזו"א עוקצין ה,יא הגיהו: "וצריך הכשר", אך ראה פסקים ושיטות).
י. גּוֹזָל שֶׁנָּפַל לַגַּת וּמֵת, אַף עַל פִּי שֶׁהַגַּת בַּמְּדִינָה – הֲרֵי נִמְאַס בַּגַּת, וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה. חָשַׁב עָלָיו כְּשֶׁהֶעֱלָהוּ לְהַאֲכִילוֹ לְנָכְרִי – הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא, שֶׁהֲרֵי חָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם. חָשַׁב עָלָיו לְהַאֲכִילוֹ לַכֶּלֶב – אֵינוֹ מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים.
הָיָה זֶה שֶׁחָשַׁב לְהַאֲכִילוֹ לָאָדָם חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הֶעֱלָהוּ כְּדֵי לְהַאֲכִילוֹ לָאָדָם – הֲרֵי זֶה טָמֵא, שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה.
י. גּוֹזָל שֶׁנָּפַל לַגַּת וּמֵת וכו'. גוזל (עוף טהור) שנפל לבור יין הנמצא בכרכים ומת, צריך מחשבה לקבל טומאת אוכלים. ואף על פי שנבלת העוף הטהור אינה צריכה מחשבה אלא בכפרים בלבד (לעיל ה"ג), במקרה זה הוא צריך מחשבה בכל מקום כיוון שנמאס על ידי היין שבבור ואינו מיוחד לאכילת אדם (פה"מ טהרות ח,ו).
שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה. ראה גם לקמן יג,ד, יד,ב.

תקציר הפרק 

פרק ג הלכות טומאת אוכלין

מחשבה והכשר
על האוכל להיות מיועד למאכל אדם ומוכשר לקבלת טומאה. נדרשת מחשבה במקרה שאין זה מאכל המיועד לאדם באותו מקום, וכן נדרש הכשר לכל מאכל מלבד כזה שהוא בעצמו אב הטומאה, כמו נבילה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ג' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם אוכל המטמא אדם- צריך הכשר?

2.עצמות צריכות מחשבה והכשר?

3.מאכל שחשב להאכילו לקטן-טהור?

תשובות

1-לא 2-כן 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן