פרק ג', הלכות יבום וחליצה, ספר נשים
כ״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ט באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ח באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ו באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ד באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ח׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ז׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ו׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ה׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ד׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ג׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ב׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
א׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ל׳ בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ט בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ח בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ז בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ו בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ה בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ד בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הָאוֹמֵר: 'זֶה בְּנִי', אוֹ שֶׁאָמַר: 'יֵשׁ לִי בָּנִים' – הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וּפוֹטֵר אִשְׁתּוֹ מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם.
א. יֵשׁ לִי בָּנִים הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. אף שלא היה ידוע שיש לו, שנאמן הוא בעדות היתר, כל עוד אין מידע הסותר את דבריו (ראה בבלי קידושין סד,ב).
ב. אָמַר: 'זֶה אָחִי', אוֹ שֶׁאָמַר: 'יֵשׁ לִי אַחִים' – אֵינוֹ נֶאֱמָן לֶאֱסֹר אִשְׁתּוֹ וּלְהַנִּיחָהּ זְקוּקָה לְיָבָם, שֶׁהֲרֵי זֶה מִתְכַּוֵּן לְאָסְרָהּ לְאַחַר מוֹתוֹ.
ב. יֵשׁ לִי אַחִים אֵינוֹ נֶאֱמָן לֶאֱסֹר אִשְׁתּוֹ. מלהינשא לאחרים. שֶׁהֲרֵי זֶה מִתְכַּוֵּן לְאָסְרָהּ לְאַחַר מוֹתוֹ. שבלעדי דבריו הייתה מותרת, שהרי לא היה ידוע שיש לו אחים, ואינו נאמן לאיסור.
ג. הָיָה מֻחְזָק שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִים וְאָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: 'אֵין לִי אַחִים' – אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְכֵן אִם אָמַר עַל מִי שֶׁהֻחְזַק: 'אֵין זֶה אָחִי' – אֵינוֹ נֶאֱמָן. לֹא הָיָה מֻחְזָק בְּאַחִים, וְיָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ שֶׁיֵּשׁ לְבַעְלָהּ אַחִים, וְהָעֵדִים בִּמְדִינָה אַחֶרֶת – אֲפִלּוּ אָמַר הוּא בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: 'אֵין לִי אָח', הֲרֵי זוֹ חוֹשֶׁשֶׁת, וְתַמְתִּין עַד שֶׁיָּבֹאוּ הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ, וְיִשָּׁאֲלוּ.
ג. מֻחְזָק שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִים. היה ידוע בציבור שיש לו אחים. אֵינוֹ נֶאֱמָן. שיש צורך בראייה לסתור את החזקה. אָמַר עַל מִי שֶׁהֻחְזַק. שהיה ידוע שהוא אחיו. וְיָצָא עָלֶיהָ קוֹל. שמועה.
ד. מִי שֶׁזָּנָה עִם אִשָּׁה, בֵּין פְּנוּיָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ, וְנִתְעַבְּרָה, וְאָמַר: 'זֶה הָעֻבָּר מִמֶּנִּי הוּא', וַאֲפִלּוּ הִיא מוֹדָה לוֹ – אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּנוֹ לְעִנְיַן יְרֻשָּׁה, הֲרֵי זֶה סָפֵק לְעִנְיַן יִבּוּם; כְּשֵׁם שֶׁזִּנָּת עִמּוֹ כָּךְ זִנָּת עִם אַחֵר, וּמֵאַיִן יִוָּדַע הַדָּבָר שֶׁזֶּה בְּנוֹ וַדַּאי, וַהֲרֵי אֵין לוֹ חֲזָקָה? אֶלָּא לְעוֹלָם סָפֵק הוּא, וּלְהַחֲמִיר דָּנִין בּוֹ, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.
ד. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּנוֹ לְעִנְיַן יְרֻשָּׁה. שבעניין ירושה נאמן, שאדם יכול לתת את נכסיו במתנה לכל מי שירצה (ראה הלכות נחלות ד,א). וַהֲרֵי אֵין לוֹ חֲזָקָה. בניגוד למקרים של ילד הנולד במסגרת של נישואין, שיש חזקה לילדים שהם מן הבעל (ראה הלכות איסורי ביאה טו,כ).
ה. נֶאֱמָן עֵד אֶחָד לְהָעִיד לִיבָמָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וּמִתְיַבֶּמֶת עַל פִּיו, אוֹ שֶׁמֵּת יְבָמָהּ אוֹ שֶׁנִּתַּן לְבַעְלָהּ בֵּן לְהַתִּירָהּ לְזָר. וַאֲפִלּוּ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ גּוֹי מֵשִׂיחַ לְפִי תֻּמּוֹ מֵעִיד בְּמִיתַת הַיָּבָם כְּמוֹ שֶׁמֵּעִיד לְאֵשֶׁת אִישׁ לְהַתִּירָהּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין.
ה. נֶאֱמָן עֵד אֶחָד לְהָעִיד לִיבָמָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וּמִתְיַבֶּמֶת עַל פִּיו. מעיד שהבעל מת, והאישה מותרת להתייבם לאחיו אף בלא שני עדים על המוות. שֶׁמֵּת יְבָמָהּ. מעיד שאחי בעלה מת, והיא נפטרה מחובת הייבום ומותרת להינשא לאחרים. אוֹ שֶׁנִּתַּן לְבַעְלָהּ בֵּן. שנולד לו בן מאישה אחרת, ואז פטורה מן הייבום והחליצה. וַאֲפִלּוּ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ גּוֹי. הפסולים לעדות (הלכות עדות ט,י). מֵשִׂיחַ לְפִי תֻּמּוֹ. שידיעה על מות היבם נאמרה בתוך כדי שיחתו, בלא כוונה להעיד. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין. יב,טו. והאמינו עד אחד בהתרת אשת איש שנתאלמנה, כדי להקל על העגונות (לקמן הי"א).
ו. וְחָמֵשׁ הַנָּשִׁים שֶׁאֵין מְעִידוֹת זוֹ לָזוֹ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ – כָּךְ אֵין מְעִידוֹת לָהּ שֶׁמֵּת יְבָמָהּ. וְדִין עֵדוּת זוֹ כְּדִין אוֹתָהּ עֵדוּת לְעִנְיַן עֵדִים שֶׁמַּכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה בְּמִיתַת הַיָּבָם לְכָל דָּבָר.
ו. וְחָמֵשׁ הַנָּשִׁים שֶׁאֵין מְעִידוֹת זוֹ לָזוֹ. משום שהן שונאות אותה, ויש חשש שרוצות לקלקלה ולאוסרה: חמותה ובת חמותה, וצרתה ויבמתה ובת בעלה (הלכות גירושין ז,ג, יב,טז). וְדִין עֵדוּת זוֹ כְּדִין אוֹתָהּ עֵדוּת וכו'. שלכל עניין דיני עדות על מיתת היבם זהים לדיני עדות על מיתת הבעל. עֵדִים שֶׁמַּכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה. שהעד הראשון המעיד על מות היבם נאמן כשניים, ואם אחר כך יבוא עד אחר ויאמר שלא מת, אין השני נאמן (שם יב,יח).
ז. שְׁתֵּי יְבָמוֹת שֶׁבָּאוּ מִמְּדִינַת הַיָּם, זוֹ אוֹמֶרֶת: 'מֵת בַּעְלִי', וְזוֹ אוֹמֶרֶת: 'מֵת בַּעְלִי' – זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ, וְזוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ, שֶׁאֵין יְבִמְתָּהּ נֶאֱמֶנֶת לְהָעִיד לָהּ שֶׁמֵּת יְבָמָהּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ז. שְׁתֵּי יְבָמוֹת וכו'. גיסות, נשותיהם של שני אחים. זוֹ אוֹמֶרֶת מֵת בַּעְלִי וכו'. שכל אחת מהן נאמנת על מות בעלה, ולעצמה (הלכות גירושין יב,טו). זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ וכו'. שהוא יבמה, וזקוקה לו אחרי מות בעלה. ואינה יכולה לסמוך על עדות אשתו שהוא מת, משום שהיא מחמש הנשים השונאות. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בהלכה הקודמת.
ח. הָיָה לְאַחַת מֵהֶן עֵד שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ – זוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ הָעֵד עוֹמֶדֶת בְּאִסּוּרָהּ, שֶׁאֵינָהּ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ אֶלָּא מִפְּנֵי יְבָמָהּ, וְזוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵד מֻתֶּרֶת, שֶׁהֲרֵי הָעֵד הֵעִיד שֶׁמֵּת יְבָמָהּ, וְהִיא נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: 'מֵת בַּעְלִי'.
ח. זוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ הָעֵד עוֹמֶדֶת בְּאִסּוּרָהּ. להינשא לאחר. שֶׁאֵינָהּ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ אֶלָּא מִפְּנֵי יְבָמָהּ. שאמנם הועד שבעלה מת, אך עדיין היא זקוקה לייבום, כל עוד אין עדות אחרת שמת. נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר מֵת בַּעְלִי. ראה הלכות גירושין יב,טו.
ט. לָזוֹ בָּנִים וְלָזוֹ אֵין בָּנִים: מִי שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים – מֻתֶּרֶת, וְזוֹ שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים – אֲסוּרָה.
הָיָה לָהֶם יָבָם אַחֵר כָּאן – הֲרֵי זֶה מְיַבֵּם לִשְׁתֵּיהֶן.
ט. מִי שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים מֻתֶּרֶת. מפני שבעלה מת, והיא אינה צריכה להתייבם.
הָיָה לָהֶם. ליבמות המעידות כל אחת שמת בעלה, ואין להן עדים ולא בנים (לעיל ה"ז). יָבָם אַחֵר. אח נוסף של האחים שמתו.
י. מֵת זֶה הַיָּבָם שֶׁיִּבֵּם אוֹתָם – אֲסוּרוֹת לְהִנָּשֵׂא לְזָר כְּשֶׁהָיוּ בַּתְּחִלָּה. נִתְיַבְּמוּ וְנִתְגָּרְשׁוּ – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לְזָר.
י. אֲסוּרוֹת לְהִנָּשֵׂא לְזָר. שהרי חזרו ונזקקו לייבום כבתחילה, וכלפי כל אחת מהן אין ראיה שיבמה מת (ראה מ"מ).
יא. אַף עַל פִּי שֶׁהָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: 'מֵת בַּעְלִי' וְתִנָּשֵׂא אוֹ תִּתְיַבֵּם – אֵין הַיְבָמָה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: 'מֵת יְבָמִי' שֶׁתִּנָּשֵׂא לְזָר, הוֹאִיל וְהוּא אִסּוּר לָאו, שֶׁמָּא יְהֵא קַל בְּעֵינֶיהָ. וְכֵן אֵין הַיָּבָם נֶאֱמָן לוֹמַר: 'מֵת אָחִי' שֶׁיְּיַבֵּם אֶת אִשְׁתּוֹ, שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בָּהּ. וְאֵין הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: 'מֵתָה אֲחוֹתִי' שֶׁתִּכָּנֵס לְבֵיתָהּ, וְאֵין הָאִישׁ נֶאֱמָן לוֹמַר: 'מֵתָה אִשְׁתִּי' שֶׁיִּשָּׂא אֶת אֲחוֹתָהּ, עַד שֶׁיָּעִידוּ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁמֵּתָה אֲחוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּכָּנֵס לְבֵיתָהּ, שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ עֵד אֶחָד אֶלָּא מִשּׁוּם הַתָּרַת עֲגוּנָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יא. וְהוּא אִסּוּר לָאו. כמבואר לעיל ב,יח. שֶׁמָּא יְהֵא קַל בְּעֵינֶיהָ. ולא תימנע מלשקר מחמת איסור זה, כדי שיתירוה להינשא. מֵתָה אֲחוֹתִי שֶׁתִּכָּנֵס לְבֵיתָהּ. שרוצה להינשא לבעל אחותה, שהרי אינה אסורה עליו כערווה אם מתה האחות (הלכות איסורי ביאה ב,ט). מִשּׁוּם הַתָּרַת עֲגוּנָה. להקל על האישה, שלא תהיה אסורה להינשא לאחר באין שני עדים על מות הבעל. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות גירושין יב,טו, יג,כט.
יב. לְפִיכָךְ, הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ וִיבָמָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאָה וְאָמְרָה: 'מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת יְבָמִי', אוֹ שֶׁאָמְרָה: 'מֵת יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי' – הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. אֲבָל אִם הָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ בִּלְבַד, וּבָאָה וְאָמְרָה: 'נִתַּן לִי יָבָם בִּמְדִינַת הַיָּם, וּמֵת', בֵּין שֶׁאָמְרָה: 'מֵת הַיָּבָם וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי' בֵּין שֶׁאָמְרָה: 'מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת הַיָּבָם שֶׁנִּתַּן לִי' – הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.
יב. הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. לפטור את עצמה מייבום, מפני שכשיצאה היה ידוע שיש לה יבם, והיא אפוא בחזקת זקוקה ליבם ואסורה לזר. נִתַּן לִי יָבָם בִּמְדִינַת הַיָּם וּמֵת. מעידה שנולד לבעלה אח, ואותו האח מת, ולכן פטורה מחובת ייבום. שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. משום שאינה אסורה אלא מחמת דבריה, נאמנת היא להתיר איסור זה.
יג. הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ וּבְנָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאָה וְאָמְרָה: 'מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי' – נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהֲרֵי הָיְתָה בְּחֶזְקַת הֶתֵּר לְזָר. אָמְרָה: 'מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי' – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לְהִתְיַבֵּם, וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.
יג. נֶאֱמֶנֶת שֶׁהֲרֵי הָיְתָה בְּחֶזְקַת הֶתֵּר לְזָר. כשיצאה היה לה בן, והייתה בחזקת פטורה מן הייבום. מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי. וזקוקה להתייבם, שבזמן שמת בעלה לא היו לו בנים. אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לְהִתְיַבֵּם. שדבריה הם נגד החזקה הראשונה.
יד. הָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ בִּלְבַד, וּבָאָה וְאָמְרָה: 'נִתַּן לִי בֵּן בִּמְדִינַת הַיָּם, וּמֵת, וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי' – נֶאֱמֶנֶת וּמִתְיַבֶּמֶת, שֶׁהֲרֵי הָיְתָה בְּחֶזְקַת הֶתֵּר לִיבָמָהּ בְּעֵת שֶׁהָלְכָה. אָמְרָה: 'מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבֵּן שֶׁנִּתַּן לִי' – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לִפְטֹר עַצְמָהּ מִן הַיִּבּוּם וּמִן הַחֲלִיצָה, וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.
יד. וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי. ולפי דבריה היא חייבת בייבום. נֶאֱמֶנֶת וּמִתְיַבֶּמֶת. שאף מלכתחילה הייתה בחזקת מותרת לייבום. וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וכו'. שמא אסורה להתייבם, שכן לדבריה פטורה מן הייבום, ולכן חולצת.
טו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיְתָה פְּסוּלָה לִכְהֻנָּה מִתְּחִלָּתָהּ, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה גְּרוּשָׁה אוֹ חֲלָלָה, אוֹ שֶׁאָמְרָה: 'בַּמְּעָרָה הָיִינוּ כְּשֶׁמֵּתוּ'. אֲבָל אִם אֵין הַדָּבָר כֵּן – אֵינָהּ חוֹלֶצֶת, שֶׁמָּא תַּחֲלֹץ וְיָבֹאוּ עֵדִים וְיָעִידוּ שֶׁהַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה, וְהַבַּעַל מֵת תְּחִלָּה, וְנִמְצֵאת חֲלִיצָה זוֹ אֵינָהּ כְּלוּם וְתִנָּשֵׂא לְכֹהֵן, וְיִרְאֶה הָרוֹאֶה אוֹתָהּ שֶׁחָלְצָה וְנִשֵּׂאת לְכֹהֵן וִידַמֶּה שֶׁהַחֲלוּצָה מֻתֶּרֶת לִכְהֻנָּה, וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ בָּעֵדִים שֶׁבָּאוּ. לְפִיכָךְ לֹא תַּחֲלֹץ וְלֹא תִּתְיַבֵּם, אֶלָּא תִּשָּׁאֵר בְּחֶזְקַת זְקוּקָה כְּשֶׁיָּצָאת, עַד שֶׁיָּבֹאוּ עֵדִים.
טו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שחולצת משום החזקה, אף שהיא אומרת שמותרת בלא זה. שֶׁהָיְתָה גְּרוּשָׁה אוֹ חֲלָלָה. האסורות להינשא לכהן (הלכות איסורי ביאה יז,א), כך שהחליצה אינה מוסיפה עליה איסור לכהונה. בַּמְּעָרָה הָיִינוּ כְּשֶׁמֵּתוּ. שרק היא נכחה במותם, ואין חשש שיבואו עדים. וְנִמְצֵאת חֲלִיצָה זוֹ אֵינָהּ כְּלוּם. לא נחשבת לחליצה, ובעקבות כך יתירוה להינשא לכהן. וִידַמֶּה שֶׁהַחֲלוּצָה מֻתֶּרֶת לִכְהֻנָּה. כך עלול הרואה לחשוב, ובאמת היא אסורה לכהונה מדברי חכמים (שם יז,ז). תִּשָּׁאֵר בְּחֶזְקַת זְקוּקָה כְּשֶׁיָּצָאת. כמו שהייתה כשיצאה, שלא היה ידוע שיש לה בנים.
טז. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וְצָרָתָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ: 'מֵת בַּעְלִיךְ' – הֲרֵי זוֹ לֹא תַּחֲלֹץ וְלֹא תִּתְיַבֵּם לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּוָּדַע אִם יָלְדָה צָרָתָהּ אוֹ לֹא יָלְדָה.
וְלָמָּה לֹא תַּחֲלֹץ אַחַר תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים מִמִּיתַת הַבַּעַל וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לְזָר עַל כָּל פָּנִים: שֶׁאִם יָלְדָה צָרָתָהּ – הֲרֵי נִפְטְרָה זוֹ, וְאִם לֹא יָלְדָה – הֲרֵי נֶחְלְצָה? גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִוָּדַע אַחַר הַחֲלִיצָה שֶׁיָּלְדָה צָרָתָהּ וָלָד שֶׁל קַיָּמָה, וְנִמְצֵאת שֶׁאֵינָהּ חֲלִיצָה, וְתִנָּשֵׂא לְכֹהֵן אַחַר שֶׁנֶּחְלְצָה, וְיֹאמַר הָרוֹאֶה שֶׁלֹּא יָדַע בָּעֵדִים שֶׁבָּאוּ, שֶׁהַחֲלוּצָה מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן, וְיָעִיד שֶׁרָאָה אוֹתָהּ נִשֵּׂאת לְכֹהֵן עַל פִּי בֵּית דִּין. לְפִיכָךְ, אִם הָיְתָה אֲסוּרָה לִכְהֻנָּה מִתְּחִלָּתָהּ – הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת לְאַחַר תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים, וְתִנָּשֵׂא לְזָר.
אֲבָל זוֹ הַצָּרָה שֶׁהָיְתָה עִם בַּעְלָהּ כְּשֶׁמֵּת – תַּמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם כִּשְׁאָר הַיְבָמוֹת וְתַחֲלֹץ אוֹ תִּתְיַבֵּם, וְלֹא תָּחוּשׁ לְצָרָתָהּ שֶׁבַּמְּדִינָה הָאַחֶרֶת, הוֹאִיל וְלֹא הָיָה בַּעְלָהּ עִמָּהּ בַּמְּדִינָה.
טז. שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וְצָרָתָהּ. יצא לחוץ לארץ עם אשתו האחרת, וייתכן שנולדו להם שם ילדים.
וְנִמְצֵאת שֶׁאֵינָהּ חֲלִיצָה. שהרי הייתה פטורה מן הייבום, משום שנולד למת בן. בָּעֵדִים שֶׁבָּאוּ. שהעידו שנולד לצרה בן.
תַּמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם כִּשְׁאָר הַיְבָמוֹת. להבחין אם היא עצמה מעוברת (לעיל א,יט). וְלֹא תָּחוּשׁ לְצָרָתָהּ הוֹאִיל וְלֹא הָיָה בַּעְלָהּ עִמָּהּ בַּמְּדִינָה. אינה צריכה להמתין כלל מחמת הצרה, שאין חשש שהיא מעוברת כשחיה בנפרד מבעלה (וראה או"ש).
יז. הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְהָיְתָה לָהּ חָמוֹת בִּמְדִינַת הַיָּם – אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁמָּא יָלְדָה חֲמוֹתָהּ וּכְבָר נִתַּן לָהּ יָבָם בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, שֶׁלֹּא גָּזְרוּ בְּדָבָר זֶה, אֶלָּא נַעֲמִיד אוֹתָהּ עַל חֶזְקָתָהּ וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת. וְהוּא הַדִּין לְאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְהָיָה לוֹ בֵּן בִּמְדִינָה אַחֶרֶת – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְזָר, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מֵת הַבֵּן, אֶלָּא הַעֲמֵד אוֹתָהּ עַל חֶזְקָתָהּ.
יז. וְהָיְתָה לָהּ חָמוֹת בִּמְדִינַת הַיָּם. אמו של הבעל הייתה בחוץ לארץ, ואפשר שילדה בן שהוא אח לבעל. אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁמָּא יָלְדָה חֲמוֹתָהּ… אֶלָּא נַעֲמִיד אוֹתָהּ עַל חֶזְקָתָהּ. שאין לבעלה אחים.
יח. יָצָאת חֲמוֹתָהּ מְעֻבֶּרֶת – הֲרֵי זוֹ חוֹשֶׁשֶׁת, וְלֹא תִּנָּשֵׂא לְזָר עַד שֶׁתֵּדַע מֶה הָיָה סוֹף עִבּוּר חֲמוֹתָהּ, שֶׁמָּא נוֹלַד לָהּ יָבָם קֹדֶם מִיתַת הַבַּעַל.
יח. יָצָאת חֲמוֹתָהּ מְעֻבֶּרֶת. כשהלכה החמות למדינת הים הייתה מעוברת, ובכך נפגמה החזקה שאין לבעל אחים.
יט. הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וּבְנָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ: 'מֵת בַּעְלִיךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנֵךְ', וְנִשֵּׂאת, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁחִלּוּף הָיוּ הַדְּבָרִים – תֵּצֵא, וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. אָמְרוּ לָהּ: 'מֵת בְּנֵךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִיךְ', וְנִתְיַבְּמָה, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁחִלּוּף הָיוּ הַדְּבָרִים – תֵּצֵא, וְהַוָּלָד שֶׁנּוֹלַד לִפְנֵי הַשְּׁמוּעָה אוֹ לְאַחַר הַשְּׁמוּעָה מַמְזֵר.
יט. מֵת בַּעְלִיךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנֵךְ. ולפי עדותם אינה צריכה להתייבם. שֶׁחִלּוּף הָיוּ הַדְּבָרִים. שקודם מת בנה ואחר כך מת בעלה, והייתה חייבת בייבום או בחליצה, והייתה אסורה להינשא לזר. תֵּצֵא וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. צריכה להתגרש מבעלה השני בגט (כדלעיל ב,יח), והוולד אינו ממזר, שאין זה אלא איסור לאו. מֵת בְּנֵךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִיךְ. וחייבת בייבום. וְהַוָּלָד שֶׁנּוֹלַד… מַמְזֵר. שנולד מאשת האח שאין בה מצוות ייבום, האסורה באיסור ערווה (הלכות איסורי ביאה ב,א).

תקציר הפרק 

פרק ג הלכות ייבום וחליצה

עדות ונאמנות בייבום

מאמינים לעדות של:

🔹בעל – להתיר אשתו מיבום (בעדות שיש לו בן וכד').
🔹אשה –רק בכלל 'הפה שאסר הוא שהתיר' (כמו שלמדנו ביום ראשון בהלכות גירושין פרק י"ב). פעמים שאסורה לתמיד, שמא תינשא לכהן;
🔹עד אחד – כבדין עגונה.

❌אין חוששים: שבנה של האשה מת או חמותה ילדה, חוץ ממעוברת.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות יבום וחליצה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.אדם פרוץ האם אשתו מתיבמת?

2.שיש ספק אם יש זיקה – אינה חולצת ואינה מתייבמת?

3.האם ייבום בטעות חמור יותר מאשר נישואים לזר?

תשובות
1.לא
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן