פרק ג', הלכות מלוה ולווה, ספר משפטים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אַלְמָנָה, בֵּין שֶׁהִיא עֲנִיָּה בֵּין עֲשִׁירָה – אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ, לֹא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה וְלֹא שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, וְלֹא עַל פִּי בֵּית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה" (דברים כד,יז). וְאִם חָבַל – מַחֲזִירִין מִמֶּנּוּ עַל כָּרְחוֹ; וְאִם תּוֹדֶה לוֹ – תְּשַׁלֵּם, וְאִם תִּכְפֹּר – תִּשָּׁבַע. אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִגְנַב אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּחֲזִיר – לוֹקֶה.

א. אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ לֹא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה וְלֹא שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה. לא לוקחים ממנה משכון מכל סוג שהוא. שיש שני סוגי משכון: יש משכון שהלווה נותן בשעת הלוואה כדי להעניק ביטחון למלווה, ויש משכון שהמלווה לוקח כאשר מגיע זמן הפירעון ואין ללווה כסף לשלם שאז לוקח ממנו מיטלטלין כדי לזרזו להשיג כסף ומסיבות נוספות הנזכרות לקמן ה"ג (ואינו פורע חובו ממיטלטלין אלו מפני שהם דברים שצריכים להישאר למחיית הלווה כדלעיל א,ז, או מפני שהמלווה אינו מעוניין בהם אלא במעות – יד"פ). וְלֹא עַל פִּי בֵּית דִּין. לשליח בית דין יש רשות לקחת משכון גם במקרים מסוימים שאין למלווה רשות לעשות כן (ראה לקמן ה"ד), אך לגבי אלמנה גם לשליח בית דין אין רשות לקחת ממנה משכון. אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִגְנַב אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּחֲזִיר לוֹקֶה. שהאיסור הוא לקחת את המשכון מהאלמנה ולהשאירו אצלו, ולכן אם החזירו כמות שהוא ולא השאירו אצלו אינו לוקה. אך כאשר אבד או נגנב או נשרף וכבר אינו יכול להחזירו, עבר על האיסור ולוקה (יד"פ; ויש מפרשים שכאשר מחזיר את המשכון אינו לוקה משום שהוא לאו הניתק לעשה של 'השב תשיב' – מ"מ ודרישה צז ס"ק טו, וראה לקמן ה"ד).
ב. וְכֵן הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, בֵּין שֶׁהִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן בֵּין שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ אַחַר הַלְוָאָה בְּיָדוֹ אוֹ עַל פִּי בֵּית דִּין – לֹא יַחֲבֹל כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ, כְּגוֹן הָרֵחַיִם וְהָעֲרֵבוֹת שֶׁל עֵץ וְהַיּוֹרוֹת שֶׁמְּבַשְּׁלִין בָּהֶן וְסַכִּינִין שֶׁל שְׁחִיטָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל" (דברים כד,ו). וְאִם חָבַל – מַחֲזִיר עַל כָּרְחוֹ. וְאִם אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּחֲזִיר – לוֹקֶה.
ב. שֶׁהִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן. שנתן לו משכון מראש בשעת ההלוואה. בְּיָדוֹ אוֹ עַל פִּי בֵּית דִּין. בין שנטל את המשכון בעצמו או על ידי בית דין. לֹא יַחֲבֹל. לא ימשכן. הָרֵחַיִם. לטחינה. וְהָעֲרֵבוֹת שֶׁל עֵץ. קערות המשמשות ללישת העיסה. וְהַיּוֹרוֹת. סירים. שֶׁנֶּאֱמַר כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל. 'לא יחבל רחים ורכב כי נפש הוא חבל'. וְאִם אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּחֲזִיר לוֹקֶה. כדלעיל ה"א.
ג. חָבַל כֵּלִים הַרְבֵּה שֶׁל אֹכֶל נֶפֶשׁ, כְּגוֹן שֶׁחָבַל עֲרֵבָה וְיוֹרָה וְסַכִּין – חַיָּב עַל כָּל כְּלִי וּכְלִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אֲפִלּוּ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁהֵן עוֹשִׂין מְלָאכָה אַחַת – חַיָּב עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם שְׁנֵי כֵּלִים, וְלוֹקֶה שְׁתַּיִם עַל שְׁנֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב" (דברים כד,ו) – לְחַיֵּב עַל הָרֶכֶב בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל הָרֵחַיִם בִּפְנֵי עַצְמָן.
כְּשֵׁם שֶׁהָרֶכֶב וְהָרֵחַיִם מְיֻחָדִין שְׁנֵי כֵּלִים, וּמְשַׁמְּשִׁין מְלָאכָה אַחַת וְחַיָּב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כָּךְ כָּל שְׁנֵי כֵּלִים, אַף עַל פִּי שֶׁמְּשַׁמְּשִׁין מְלָאכָה אַחַת – חַיָּב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכֵן אִם חָבַל צֶמֶד בָּקָר הַחוֹרֵשׁ – לוֹקֶה שְׁתַּיִם.

ג. חַיָּב. מלקות. רֵחַיִם. האבן התחתונה של הרחיים. וָרָכֶב. האבן העליונה של הרחיים.

מְיֻחָדִין שְׁנֵי כֵּלִים. שני כלים נפרדים. וְכֵן אִם חָבַל צֶמֶד בָּקָר הַחוֹרֵשׁ לוֹקֶה שְׁתַּיִם. אם חבל מאלמנה זוג בהמות החורשות יחד, לוקה על כל בהמה (אבל מאדם אחר מותר לחבול בקר החורש אף על פי שנצרך לו לפרנסתו כדלקמן ה"ה לגבי מחרשה, שרק דברים שמשמשים להכנת האוכל עצמו נחשבים כלים של אוכל נפש כדלעיל ה"ב – יד"פ).

ד. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר – לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין. וַאֲפִלּוּ שְׁלוּחַ בֵּית דִּין שֶׁבָּא לְמַשְׁכֵּן – לֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וִימַשְׁכְּנֶנּוּ, אֶלָּא עוֹמֵד בַּחוּץ, וְהַלֹּוֶה נִכְנָס לְבֵיתוֹ וּמוֹצִיא לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּחוּץ תַּעֲמֹד" וכו' (דברים כד,יא).
אִם כֵּן, מַה בֵּין בַּעַל חוֹב לִשְׁלוּחַ בֵּית דִּין? שֶׁשְּׁלוּחַ בֵּית דִּין יֵשׁ לוֹ לְנַתֵּחַ הַמַּשְׁכּוֹן מִיַּד הַלֹּוֶה בִּזְרוֹעַ וְנוֹתְנוֹ לַמַּלְוֶה, וּבַעַל חוֹב אֵין לוֹ לִקַּח הַמַּשְׁכּוֹן עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַלֹּוֶה מִדַּעְתּוֹ.
עָבַר בַּעַל חוֹב וְנִכְנַס לְבֵית הַלֹּוֶה וּמִשְׁכְּנוֹ אוֹ שֶׁחָטַף הַמַּשְׁכּוֹן מִיָּדוֹ בִּזְרוֹעַ – אֵינוֹ לוֹקֶה, שֶׁהֲרֵי נִתַּק לַעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הָעֲבוֹט" (דברים כד,יג). וְאִם לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ, כְּגוֹן שֶׁאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִשְׂרַף – לוֹקֶה, וּמְחַשֵּׁב דְּמֵי הַמַּשְׁכּוֹן לִבְעָלָיו, וְתוֹבֵעַ הַשְּׁאָר בַּדִּין.
ד. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ. ולאחר שהגיע זמן הפירעון ואין לחברו כסף לפרוע, רוצה לקחת ממנו משכון (ומכאן ואילך עד סוף הפרק מדובר על משכון שאינו בשעת ההלוואה אלא בזמן הפירעון). לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין. על ידי הוראת בית דין, ואם לא עשה כן דינו כגזלן (הלכות גזלה ג,טז). וַאֲפִלּוּ שְׁלוּחַ בֵּית דִּין. שבא מכוחם.
יֵשׁ לוֹ לְנַתֵּחַ הַמַּשְׁכּוֹן מִיַּד הַלֹּוֶה בִּזְרוֹעַ. יש לו רשות לחטוף את המשכון בכוח.
אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נִתַּק לַעֲשֵׂה וכו'. כאשר מחזיר את המשכון אינו לוקה על הלאו של 'לא תחבל' מפני שהוא ניתק לעשה של 'השב תשיב', אך כשהמשכון אבד ואי אפשר להחזירו לוקה על הלאו (ראה הלכות סנהדרין יח,ב).
ה. אֶחָד הַמְמַשְׁכֵּן אֶת חֲבֵרוֹ בְּבֵית דִּין אוֹ שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בְּיָדוֹ בִּזְרוֹעַ אוֹ מִדַּעַת הַלֹּוֶה, אִם אִישׁ עָנִי הוּא וּמִשְׁכְּנוֹ דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ – הֲרֵי זֶה מְצֻוֶּה לְהַחֲזִיר לוֹ הָעֲבוֹט בְּעֵת שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ: מַחֲזִיר אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה כְּדֵי לִישַׁן עָלָיו וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה בַּיּוֹם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בָּהּ מְלַאכְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הָעֲבוֹט" (דברים כד,יג).
עָבַר וְלֹא הֵשִׁיב לוֹ כְּלֵי הַיּוֹם בַּיּוֹם וּכְלֵי הַלַּיְלָה בַּלַּיְלָה – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ" (דברים כד,יב) – לֹא תִּשְׁכַּב וַעֲבוֹטוֹ אֶצְלְךָ, זוֹ כְּסוּת לַיְלָה; וּבַכֵּלִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָּהֶן מְלַאכְתּוֹ בַּיּוֹם אוֹ לוֹבְשָׁן הוּא אוֹמֵר: "עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות כב,כה) – מְלַמֵּד שֶׁמַּחֲזִירוֹ כָּל הַיּוֹם.
אִם כֵּן הוּא שֶׁמַּחֲזִיר הַמַּשְׁכּוֹן לוֹ בְּעֵת שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ וְלוֹקֵחַ אוֹתוֹ בְּעֵת שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ, מַה יּוֹעִיל הַמַּשְׁכּוֹן? כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁמֵט הַחוֹב בַּשְּׁבִיעִית וְלֹא יֵעָשֶׂה מִטַּלְטְלִין אֵצֶל בָּנָיו, אֶלָּא יִפָּרַע מִן הַמַּשְׁכּוֹן אַחַר שֶׁמֵּת הַלֹּוֶה.
הָא לָמַדְתָּ, שֶׁהַמְמַשְׁכֵּן אֶת הֶעָנִי דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ וְלֹא הֶחֱזִירוֹ לוֹ בִּזְמַנּוֹ – עוֹבֵר מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת: מִשּׁוּם "לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ" (דברים כד,י), וּמִשּׁוּם "הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הָעֲבוֹט" (שם כד,יג), וּמִשּׁוּם "לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ" (שם כד,יב).
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ. אֲבָל אִם מִשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ – אֵינוֹ מַחֲזִיר לוֹ כְּלָל, וְאֵינוֹ עוֹבֵר בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ.
ה. אֶחָד הַמְמַשְׁכֵּן אֶת חֲבֵרוֹ בְּבֵית דִּין וכו'. בכל אופן שממשכן וגם בדברים שמותר למשכן, יש חיוב להשיבם ללווה בזמן שהוא זקוק להם. מַחֲזִיר אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה… וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה בַּיּוֹם… שֶׁנֶּאֱמַר הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הָעֲבוֹט. אף שהכתוב מדבר באופן ישיר על חובת השבת כסות לילה לעני, מכל מקום נלמד ממנו העיקרון הכללי שיש מצוות עשה להשיב לעני את המשכון בזמן שהוא נצרך לו (ראה פסקה הבאה).
לֹא תִּשְׁכַּב וַעֲבוֹטוֹ אֶצְלְךָ זוֹ כְּסוּת לַיְלָה. שההתייחסות הישירה של הפסוק היא לכסות לילה, שהרי הכתוב נקט דוגמה של שכיבה בלילה. עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ מְלַמֵּד שֶׁמַּחֲזִירוֹ כָּל הַיּוֹם. פסוק זה מדבר בבגדים או כלים שמשתמשים בהם ביום, ובא ללמדנו שיש להשיבם ללווה כדי שיהיו אצלו במשך כל היום עד שתגיע השקיעה ('עד בא השמש'), ואז אפשר לקחתם ממנו שוב (בבלי בבא מציעא קיד,ב ורש"י שם). ומכאן נלמד שהלא תעשה של 'לא תשכב בעבטו', והעשה של 'השב תשיב לו את העבוט' הם ציוויים כלליים על המלווה להשאיר את המשכון אצל הלווה בזמן שהוא זקוק לו – כלי יום ביום וכלי לילה בלילה (ע"פ יד"פ, וראה לקמן פסקה המתחילה 'הא למדת').
כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁמֵט הַחוֹב בַּשְּׁבִיעִית. שחוב שיש עליו משכון אינו בטל בשנת השמיטה (ראה הלכות שמיטה ט,יד). וְלֹא יֵעָשֶׂה מִטַּלְטְלִין אֵצֶל בָּנָיו. שהיתומים אינם מחויבים לפרוע חוב אביהם מן המיטלטלין שירשו ממנו (לקמן יא,ח). אבל אם לקח מיטלטלין כמשכון יכול לגבות מהם חובו גם אם הלווה נפטר (ואפילו אם נפטר הלווה בזמן שהמשכון נמצא אצלו, יכול המלווה לקחת אותו מהיתומים כדלקמן ה"ו).
עוֹבֵר מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת וכו'. שלושה איסורים נפרדים. שכאשר מחזיק במשכון בכוח בזמן שאינו רשאי להחזיק בו הרי הוא עובר על האזהרה 'לא תבא אל ביתו' שמשמעותה לקיחת המשכון בכוח והחזקה בו (אף אם לא נכנס לביתו), וכן עובר על 'השב תשיב' ועל 'לא תשכב בעבוטו' שמוסב גם על כסות יום וגם על כסות לילה כמבואר בפסקאות הקודמות (ראה יד"פ).
אֲבָל אִם מִשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ אֵינוֹ מַחֲזִיר לוֹ כְּלָל וכו'. שהציוויים המפורטים בהל' ד-ה מתייחסים רק למשכון בזמן הפירעון ולא למשכון בשעת ההלוואה.
ו. שְׁלוּחַ בֵּית דִּין שֶׁבָּא לְמַשְׁכֵּן – לֹא יְמַשְׁכֵּן דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לִתֵּן אוֹתָן מַשְׁכּוֹן, כְּגוֹן בֶּגֶד שֶׁעָלָיו וּכְלִי שֶׁאוֹכֵל בּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. וּמַנִּיחַ מִטָּה וּמַצָּע לֶעָשִׁיר וּמִטָּה וּמַפָּץ לֶעָנִי, וְכָל הַנִּמְצָא בְּיָדוֹ חוּץ מֵאֵלּוּ – יֵשׁ לוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ. וְיַחֲזִיר לוֹ כְּלֵי הַיּוֹם בַּיּוֹם וּכְלֵי הַלַּיְלָה בַּלַּיְלָה. הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי כֵּלִים – נוֹטֵל אֶחָד וּמַחֲזִיר אֶחָד.
עַד מָתַי הוּא חַיָּב לְהַחֲזִיר וְלִקַּח? עַד לְעוֹלָם. וְאִם הָיָה הַמַּשְׁכּוֹן מִדְּבָרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶן וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן לַלֹּוֶה – הֲרֵי זֶה מַנִּיחָן אֶצְלוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּמִשְּׁלֹשִׁים יוֹם וּלְהַלָּן מוֹכֵר הַמַּשְׁכּוֹן בְּבֵית דִּין. מֵת הַלֹּוֶה – אֵינוֹ מַחֲזִיר לְבָנָיו. מֵת הַלֹּוֶה אַחַר שֶׁהוּשַׁב לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן – שׁוֹמְטוֹ הַמַּלְוֶה מֵעַל בָּנָיו וְאֵינוֹ מַחֲזִיר.
ו. דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לִתֵּן אוֹתָן מַשְׁכּוֹן. שמשמשים לצרכים הבסיסיים ביותר (השווה לעיל א,ז). וְיַחֲזִיר לוֹ כְּלֵי הַיּוֹם בַּיּוֹם וּכְלֵי הַלַּיְלָה בַּלַּיְלָה. כדלעיל ה"ה. הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי כֵּלִים נוֹטֵל אֶחָד וּמַחֲזִיר אֶחָד. אם לקח מן הלווה שני כלים של לילה ששימושם שווה, נוטל אחד באופן מוחלט ואת השני מחזיר בלילה, שהרי הלווה אינו זקוק לשניהם. והוא הדין אם לקח שני כלים של יום ששימושם שווה (רשב"א בבא מציעא קיג,א).
שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶן וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן לַלֹּוֶה. במסגרת הסידור של שעת הגבייה (לעיל א,ז). הֲרֵי זֶה מַנִּיחָן אֶצְלוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמִשְּׁלֹשִׁים יוֹם וּלְהַלָּן מוֹכֵר הַמַּשְׁכּוֹן בְּבֵית דִּין. שכאשר לקח את המיטלטלין בתורת משכון הרי זה כהלוואה חדשה על משכון זה, וסתם הלוואה שלושים יום כדלקמן יג,ה (ראה השגת הראב"ד ומ"מ; אבל כאשר לקיחת המיטלטלין נעשתה לצורך פירעון החוב אין ממתינים ללווה שלושים יום, כדלקמן כב,א). מֵת הַלֹּוֶה אֵינוֹ מַחֲזִיר לְבָנָיו. דברים שהיה חייב להחזיר לאביהם ביום או בלילה. מֵת הַלֹּוֶה אַחַר שֶׁהוּשַׁב לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן. לאחר שהשיב לו את כלי היום או כלי הלילה. שׁוֹמְטוֹ הַמַּלְוֶה מֵעַל בָּנָיו וְאֵינוֹ מַחֲזִיר. לוקח מהם את הכלי, שאין לו דין מיטלטלין של יתומים (כדלעיל ה"ה).
ז. הֶעָרֵב – מֻתָּר לְמַשְׁכְּנוֹ בִּזְרוֹעַ וּלְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִטּוֹל הַמַּשְׁכּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר" (משלי כ,טז). וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂכָר אֵצֶל חֲבֵרוֹ, בֵּין שְׂכַר מְלַאכְתּוֹ בֵּין שְׂכַר בְּהֶמְתּוֹ וְכֵלָיו בֵּין שְׂכַר בֵּיתוֹ – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי בֵּית דִּין, וְנִכְנָס לְבֵיתוֹ וְנוֹטֵל הַמַּשְׁכּוֹן בִּשְׂכָרוֹ. וְאִם זָקַף הַשָּׂכָר עָלָיו מִלְוָה – אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה" וכו' (דברים כד,י).
ז. הֶעָרֵב וכו'. מי שערב להלוואה של חברו דינו שונה מהלווה. לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר. מי שערב לחוב של חברו ניתן לקחת את בגדו, ואין לגביו ההגבלות שיש בגביית משכון מהלווה. וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂכָר אֵצֶל חֲבֵרוֹ. חייב לו ממון אבל לא בתורת הלוואה. בֵּין שְׂכַר מְלַאכְתּוֹ. שעבד אצל אדם כשכיר ודורש לקבל שכר עבודתו. בֵּין שְׂכַר בְּהֶמְתּוֹ וְכֵלָיו בֵּין שְׂכַר בֵּיתוֹ. שהשכירם לאדם אחר ודורש לקבל את דמי השכירות. וְאִם זָקַף הַשָּׂכָר עָלָיו מִלְוָה. אם הסכימו להגדיר את תשלום השכירות כהלוואה. כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה. ומכאן שבכל אופן של הלוואה ('משאת מאומה') אסור להיכנס וליטול משכון אף אם לא הייתה מעיקרה הלוואה.
ח. מִי שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עָנִי, אִם הָיָה שְׂכָרוֹ יָתֵר עַל פְּחָתוֹ, כְּגוֹן קַרְדֹּם וּמֶסֶר גָּדוֹל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהַשְׂכִּירוֹ, וּמְנַכֶּה שְׂכָרוֹ מֵחוֹבוֹ תָּמִיד, מִפְּנֵי שֶׁזֶּה כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ רְשׁוּת הַבְּעָלִים.
ח. שְׂכָרוֹ יָתֵר עַל פְּחָתוֹ. שמקבלים תמורת השכרתו יותר ממה שהוא נפחת מחמת השימוש. מִפְּנֵי שֶׁזֶּה כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה. שכאשר משכיר את המשכון נמצא העני מרוויח שהחוב פוחת מחמת ההשכרה, ואם לא יעשה כן נמצא העני מפסיד את השכר שהיה יכול להרוויח מהשכרת המשכון. וְאֵינוֹ צָרִיךְ רְשׁוּת הַבְּעָלִים. שמן הסתם הלווה מסכים לכך.

תקציר הפרק 

🤔 מעשה אחד, שלושה איסורים
על "המכונה המופלאה" שמעתם? מתקן טכנולוגי שבו פעולה ראשונית, למשל דחיפה של כדור, מחוללת סדרה מורכבת של פעולות שבאות בזה אחר זה עד להפי אנד חביב כלשהו: הכנסה של כדור לסל, למשל, או שחרור של זר בלוני הליום עם מסר. בדומה לכך, גם הריבית היא מעשה אחד שמחולל שינויים רבים ושונים, ובדומה לכך כאשר אדם לוקח משכון מן עני בזמן שהוא לא יכול לפרוע את ההלוואה ואינו מחזיר לו את המשכון כאשר העני זקוק לו, הוא "עובר משום שלושה שמות" שונים של איסורי תורה: עובר "משום 'לא תבוא אל ביתו', ומשום 'השב תשיב לו' ומשום 'לא תשכב בעבוטו' (הלכה ה) המכונה המופלאה, גרסת הבבקשה-בבקשה-אל-תעשו ⚙

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מלוה ולווה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.לשליח בית דין מותר לקחת משכון בכח ולמלוה אסור?

2.האם מותר למלוה להכנס לבית הערב ולמשכנו בזרוע?

3.האם המשכון משמש אמצעי לחץ על הלווה להחזיר חובו?

תשובות
1.כן
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן