א. בְּעֵת שֶׁיֵּשֵׁב הַמֶּלֶךְ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, כּוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ יָתֵר עַל הַסֵּפֶר שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו, וּמַגִּיהוֹ מִסֵּפֶר הָעֲזָרָה עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.
אִם לֹא הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו סֵפֶר, אוֹ שֶׁאָבַד – כּוֹתֵב שְׁנֵי סִפְרֵי תּוֹרָה, אֶחָד מַנִּיחוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁהוּא מְצֻוֶּה בּוֹ כְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, וְהַשֵּׁנִי לֹא יָזוּז מִלְּפָנָיו אֶלָּא בְּעֵת שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹ לַמֶּרְחָץ אוֹ לְמָקוֹם שֶׁאֵין רָאוּי לִקְרִיאָה; יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה וְהוּא עִמּוֹ, נִכְנָס וְהוּא עִמּוֹ, יוֹשֵׁב בַּדִּין וְהוּא עִמּוֹ, מֵסֵב וְהוּא כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" (דברים יז,יט).
א. כּוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ יָתֵר עַל הַסֵּפֶר שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו. שחובת המלך לכתוב ספר תורה לאחר מינויו לשם מצוות המלך, ואינו יוצא בספר שהניחו לו אבותיו (ובשל כך גם אם כתב ספר תורה לפני שהתמנה למלך, כפי שמצווה כל אחד מישראל, עליו לחזור ולכתוב ספר נוסף כשמתמנה – הלכות ספר תורה ז,ב). וּמַגִּיהוֹ מִסֵּפֶר הָעֲזָרָה. מוודא שהוא כתוב כתיקונו, לפי ספר התורה שהיה במקדש שהנוסח שלו היה מדויק ביותר. עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. שממונה מטעם הסנהדרין הגדולה היה מגיה את הספר.
לֹא הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו סֵפֶר… כּוֹתֵב שְׁנֵי סִפְרֵי תּוֹרָה. שמלבד החובה המוטלת עליו כמלך לכתוב ספר תורה, הוא מחויב בכתיבת ספר תורה נוסף כפי שמחויב כל אדם מישראל. אך אם יש לו ספר מאבותיו אינו מחויב לכתוב ספר נוסף (ראה גם הלכות ספר תורה ז,ב-ג). בְּבֵית גְּנָזָיו. בבית האוצרות שלו, ואינו משתמש בו בכל עת. שֶׁהוּא מְצֻוֶּה בּוֹ כְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. שכל אדם מישראל מצווה לכתוב ספר תורה לעצמו (שם ה"א). מֵסֵב. בזמן הסעודה.
ב. "לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים" (דברים יז,יז, ושם: וְלֹא) – מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהוּא לוֹקֵחַ עַד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה נָשִׁים, בֵּין הַנָּשִׁים בֵּין הַפִּילַגְשִׁים הַכֹּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. וְאִם הוֹסִיף אַחַת וּבְעָלָהּ – לוֹקֶה. וְיֵשׁ לוֹ לְגָרֵשׁ, וְלִשָּׂא אַחֶרֶת תַּחַת זוֹ שֶׁגֵּרֵשׁ.
ב. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים בביאור המקרא. הַפִּילַגְשִׁים. נשים שמייחד לו המלך ללא קידושין וכתובה (לקמן ד,ד). וְיֵשׁ לוֹ. מותר לו.
ג. "וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ סוּסִים" (דברים יז,טז, ושם: לֹא) – אֶלָּא כְּדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. אֲפִלּוּ סוּס אֶחָד פָּנוּי לִהְיוֹת רָץ לְפָנָיו, כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין שְׁאָר הַמְּלָכִים – אָסוּר. וְאִם הוֹסִיף – לוֹקֶה.
ג. כְּדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. מה שצריך לצרכי רכיבה ורתימה למרכבות, לו ולאנשיו ולצבאו.
ד. וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לְהַנִּיחַ בִּגְנָזָיו וּלְהִתְגָּאוֹת בּוֹ אוֹ לְהִתְנָאוֹת בּוֹ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן לַחֲיָלוֹת שֶׁלּוֹ וְלַעֲבָדָיו וּלְשַׁמָּשָׁיו. וְכָל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁיַּרְבֶּה לְאוֹצַר בֵּית יי, וְלִהְיוֹת שָׁם מוּכָן לְצָרְכֵי הַצִּבּוּר וּלְמִלְחֲמוֹתָם – הֲרֵי זֶה מִצְוָה לְהַרְבּוֹתוֹ, וְאֵין אָסוּר אֶלָּא לְהַרְבּוֹת לְעַצְמוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ" (דברים יז,יז). וְאִם הִרְבָּה – לוֹקֶה.
ד. לְאוֹצַר בֵּית יי. לבית המקדש.
ה. הַמֶּלֶךְ אָסוּר לִשְׁתּוֹת דֶּרֶךְ שִׁכְרוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן" (משלי לא,ד), אֶלָּא יִהְיֶה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבְצָרְכֵי יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" (דברים יז,יט).
ו. וְכֵן לֹא יִהְיֶה שָׁטוּף בְּנָשִׁים. אֲפִלּוּ לֹא הָיְתָה לוֹ אֶלָּא אַחַת – לֹא יִהְיֶה מָצוּי אֶצְלָהּ תָּמִיד כִּשְׁאָר הַטִּפְּשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ" (משלי לא,ג). עַל הֲסָרַת לִבּוֹ הִקְפִּידָה תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" (דברים יז,יז), שֶׁלִּבּוֹ הוּא לֵב כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל, וּלְפִיכָךְ דִּבְּקוֹ הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה יָתֵר מִשְּׁאָר הָעָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל יְמֵי חַיָּיו" (שם יז,יט).
ו. עַל הֲסָרַת לִבּוֹ הִקְפִּידָה תּוֹרָה. איסור ריבוי הנשים הוא כדי שלא יסור לבו מן התורה, ולכן אפילו אם נושא אישה אחת לא יהיה שטוף בה יותר מדי שלא יסור לבו מהתורה.
ז. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁמַּלְכֵי בֵּית דָּוִד דָּנִין, וְדָנִין אוֹתָן, וּמְעִידִין עֲלֵיהֶן. אֲבָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל – גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יָדִין וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, וְלֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין עָלָיו; מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהֶן, יָבֹא מִן הַדָּבָר תַּקָּלָה וְהֶפְסֵד עַל הַדָּת.
ז. כְּבָר בֵּאַרְנוּ. הלכות סנהדרין ב,ה. דָּנִין וְדָנִין אוֹתָן. משמש דיין ודנים אותו בבית דין. וּמְעִידִין עֲלֵיהֶן. אחרים יכולים להעיד בדינים הנוגעים אליהם (ובדומה לכהן גדול הם אינם מחויבים ללכת ולהעיד לאחרים – כס"מ, ראה הלכות עדות א,ג). וְלֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין עָלָיו. ראה גם הלכות עדות יא,ט. מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהֶן וכו'. מפני שהמלך מתגאה על הדיינים והם מפחדים ממנו, עלולה לבוא מכך תקלה ופגיעה במערכת המשפט (ראה בבלי סנהדרין יט,א-ב).
ח. כָּל הַמּוֹרֵד בַּמֶּלֶךְ – יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ. אֲפִלּוּ גָּזַר עַל אֶחָד מִשְּׁאָר הָעָם שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְלֹא הָלַךְ, אוֹ שֶׁלֹּא יֵצֵא מִבֵּיתוֹ וְיָצָא – חַיָּב מִיתָה, וְאִם רָצָה לְהָרְגוֹ – יַהֲרֹג, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ" וכו' (יהושע א,יח).
וְכֵן כָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַמֶּלֶךְ אוֹ הַמְחָרֵף אוֹתוֹ – יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ, כְּשִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא. וְאֵין לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לַהֲרֹג אֶלָּא בְּסַיִף בִּלְבַד. וְיֵשׁ לוֹ לֶאֱסֹר וּלְהַכּוֹת בַּשּׁוֹטִים לִכְבוֹדוֹ, אֲבָל לֹא יַפְקִיר מָמוֹן, וְאִם הִפְקִיר – הֲרֵי זֶה גָּזֵל.
ח. אֲפִלּוּ גָּזַר עַל אֶחָד מִשְּׁאָר הָעָם שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְלֹא הָלַךְ. כגון אוריה החתי שדוד ציווה עליו שילך לביתו והוא לא שמע לו (ראה שמואל ב יא,ו-טו ותוספות קידושין מג,א). אוֹ שֶׁלֹּא יֵצֵא מִבֵּיתוֹ וְיָצָא. כמו שמעי בן גרא ששלמה ציווה עליו שלא יצא מירושלים (ראה מלכים א ב,לו-מו). כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ. נאמר לגבי יהושע שהיה נחשב מלך, ובהמשך הפסוק נאמר "יומת".
כְּשִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא. שקילל וביזה את דוד המלך כשברח מפני אבשלום (שמואל ב טז,ה-ח), ודוד ציווה את שלמה להרגו (מלכים א ב,ח-ט). וְאֵין לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לַהֲרֹג אֶלָּא בְּסַיִף בִּלְבַד. ולא בשאר מיתות שנמסרו לבית דין (ראה גם הלכות סנהדרין יד,ב). אֲבָל לֹא יַפְקִיר מָמוֹן וְאִם הִפְקִיר הֲרֵי זֶה גָּזֵל. אינו יכול להפקיר ממון באופן מזדמן של אחד מבני המדינה בדרך חמס, אבל יכול לקחת על פי חוקים השווים בכל אדם שיקבע בעצמו (הלכות גזלה ה,יד; וראה לקמן ד,א שיכול להטיל מסים כרצונו).
ט. הַמְבַטֵּל גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ בִּשְׁבִיל שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּמִּצְווֹת, אֲפִלּוּ בְּמִצְוָה קַלָּה – הֲרֵי זֶה פָּטוּר; דִּבְרֵי הָרַב וְדִבְרֵי הָעֶבֶד – דִּבְרֵי הָרַב קוֹדְמִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם גָּזַר הַמֶּלֶךְ לְבַטֵּל מִצְוָה, שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
ט. שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּמִּצְווֹת. אף על פי שבגזרה עצמה אין ביטול מצווה. דִּבְרֵי הָרַב. הקדוש ברוך הוא שציווה על המצוות. וְדִבְרֵי הָעֶבֶד. גזרת מלך ישראל שהוא עבד ה'.
י. כָּל הַהוֹרְגִים נְפָשׁוֹת שֶׁלֹּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה אוֹ בְּלֹא הַתְרָאָה, אֲפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד, אוֹ שׂוֹנֵא שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה – יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לַהֲרֹג אוֹתָם, וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם כְּפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה. וְהוֹרֵג רַבִּים בְּיוֹם אֶחָד, וְתוֹלֶה, וּמַנִּיחָם תְּלוּיִין יָמִים רַבִּים, לְהַטִּיל אֵימָה וְלִשְׁבֹּר יַד רִשְׁעֵי הָעוֹלָם.
י. כָּל הַהוֹרְגִים נְפָשׁוֹת שֶׁלֹּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה. שלא היו עדים שראו את מעשה ההריגה באופן שאפשר לחייבו בבית דין. אוֹ בְּלֹא הַתְרָאָה. בלא שהתרו בו מראש שיימנע מלרצוח ושאם יעשה כן יתחייב מיתה, ובמקרים אלו כונסים את הרוצח לכיפה שימות בה מאליו (הלכות רוצח ד,ח). אֲפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד. ואי אפשר להרגו בבית דין בלי שני עדים. שׂוֹנֵא שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה. ששגגתו קרובה למזיד ואינו גולה לעיר מקלט (שם ו,י). יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לַהֲרֹג אוֹתָם וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם כְּפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה. למנוע מעשי הרג, ולא מדין עונש רוצח של התורה (ראה גם שם ב,ד והשווה הלכות סנהדרין כד,ד). וְהוֹרֵג רַבִּים בְּיוֹם אֶחָד וְתוֹלֶה וּמַנִּיחָם תְּלוּיִין יָמִים רַבִּים. אם יש צורך יכול להרוג ולתלות גם שלא כפי הדין הרגיל (שבית דין רשאים להרוג רק אדם אחד בכל יום ואסור להם להשאיר את התלוי בערב – ראה הלכות סנהדרין יד,י, טו,ז).
