א. מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, אֵינוֹ זָקֵן מַמְרֵא הָאָמוּר בַּתּוֹרָה, אֶלָּא הֲרֵי זֶה בִּכְלַל הַמִּינִים, וּמִיתָתוֹ בְּיַד כָּל אָדָם.
א. מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. שכופר בפירוש התורה המקובל במסורת, וסומך רק על התורה שבכתב כמו שהוא מפרש אותה (פה"מ סנהדרין יא,ג, וראה הלכות תשובה ג,ח). הֲרֵי זֶה בִּכְלַל הַמִּינִים. אנשים הכופרים בעיקרי האמונה (ראה הלכות תשובה ג,ו-ח). וּמִיתָתוֹ בְּיַד כָּל אָדָם. ראה הלכות רוצח ד,י.
ב. מֵאַחַר שֶׁנִּתְפַּרְסֵם שֶׁהוּא כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – מוֹרִידִין וְלֹא מַעֲלִין, כִּשְׁאָר הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין וְהָאוֹמְרִים אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם וְהַמּוֹסְרִין וְהַמְשֻׁמָּדִין; כָּל אֵלּוּ אֵינָן בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל, וְאֵינָן צְרִיכִין לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה וְלֹא דַּיָּנִים, אֶלָּא כָּל הַהוֹרֵג אֶחָד מֵהֶן עָשָׂה מִצְוָה גְּדוֹלָה וְהֵסִיר מִכְשׁוֹל.
ב. מוֹרִידִין וְלֹא מַעֲלִין. מורידים אותו בכוח לבור או לסכנת מוות אחרת כדי להרגו, ואם נפל לבור מעצמו מונעים ממנו לעלות, כגון על ידי סילוק הסולם וכדומה. כִּשְׁאָר הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין וכו'. ראה גם הלכות עבודה זרה י,א, הלכות עדות יא,י. וְהַמּוֹסְרִין. אנשים המוסרים את חבריהם או ממונם ביד גויים או אנשים אלימים (הלכות תשובה ג,יב, וראה גם הלכות חובל ומזיק ח,ט-י). וְהַמְשֻׁמָּדִין. העוברים בזדון ובמרד על מצוות ה', ואפילו עוברים על עברה אחת להכעיס (הלכות תשובה ג,ט, הלכות רוצח ד,י).
ג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּאִישׁ שֶׁכָּפַר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וּבִדְבָרִים שֶׁנִּרְאוּ לוֹ, וְהָלַךְ אַחַר דַּעְתּוֹ הַקַּלָּה וְאַחַר שְׁרִירוּת לִבּוֹ, וְכָפַר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה תְּחִלָּה; וְכֵן כָּל הַטּוֹעִים אַחֲרָיו.
אֲבָל בְּנֵי אוֹתָן הַטּוֹעִים וּבְנֵי בְּנֵיהֶם, שֶׁהֵדִיחוּ אוֹתָן אֲבוֹתָם וְנוֹלְדוּ בְּמִינוּת וְגִדְּלוּ אוֹתָן עָלָיו – הֲרֵי הֵן כְּתִינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם וְגִדְּלוּהוּ הַגּוֹיִם עַל דָּתָם, שֶׁהוּא אָנוּס, וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע אַחַר כָּךְ שֶׁהָיָה יְהוּדִי וְרָאָה הַיְּהוּדִים וְדָתָם – הֲרֵי הוּא כְּאָנוּס, שֶׁהֲרֵי גִּדְּלוּהוּ עַל טָעוּתָם; כָּךְ אֵלּוּ הָאוֹחֲזִים בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁתָּעוּ. לְפִיכָךְ רָאוּי לְהַחֲזִירָן בִּתְשׁוּבָה וְלִמְשֹׁךְ אוֹתָן בְּדַרְכֵי שָׁלוֹם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לְאֵיתַן הַתּוֹרָה, וְלֹא יְמַהֵר אָדָם לְהָרְגָן.
ג. וְכָפַר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה תְּחִלָּה. שהתחיל לכפור מעצמו, ולא שהתחנך לכך. וְכֵן כָּל הַטּוֹעִים אַחֲרָיו. אלו שהלכו אחריו שטעו באותו העניין.
וְגִדְּלוּ אוֹתָן עָלָיו. גידלו וחינכו אותם על תפיסות של כפירה. הֲרֵי הֵן כְּתִינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם… שֶׁהוּא אָנוּס. ולפיכך אין להרגו. אמנם לעניין חיוב קרבן הוא נידון כשוגג וחייב חטאת על עברותיו (הלכות שגגות ב,ו). עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לְאֵיתַן הַתּוֹרָה. שיגלו את טעותם וישובו לתוקף האמונה בתורה (השווה ללשון 'איתן' האמורה לגבי אברהם אבינו בהלכות עבודה זרה א,ג).
ד. אֲבָל זָקֵן מַמְרֵא הָאָמוּר בַּתּוֹרָה, הוּא חָכָם אֶחָד מֵחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ קַבָּלָה, וְדָן וּמוֹרֶה בְּדִינֵי תּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁיָּדוּנוּ וְיוֹרוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁבָּאָה לוֹ מַחֲלֹקֶת בְּדִין מִן הַדִּינִין עִם בֵּית דִּין הַגָּדוֹל, וְלֹא חָזַר לְדִבְרֵיהֶם, אֶלָּא חָלַק עֲלֵיהֶן וְהוֹרָה לַעֲשׂוֹת שֶׁלֹּא כְּהוֹרָאָתָן – גָּזְרָה עָלָיו תּוֹרָה מִיתָה, וּמִתְוַדֶּה, וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא.
אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דָּן וְהֵם דָּנִין, וְהוּא קִבֵּל וְהֵם קִבְּלוּ – הֲרֵי הַתּוֹרָה חָלְקָה לָהֶם כָּבוֹד. וְאִם רָצוּ בֵּית דִּין לִמְחֹל עַל כְּבוֹדָן וּלְהַנִּיחוֹ – אֵינָן יְכוֹלִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל.
ד. שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ קַבָּלָה. שקיבל מרבותיו מסורות הלכתיות. וּמִתְוַדֶּה וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא. כדרך כל המומתים על ידי בית הדין, שמתוודים לפני הריגתם כדי שיהיה להם חלק לעולם הבא (ראה הלכות סנהדרין יג,א), ושלא כמינים והאפיקורוסים שאין להם חלק לעולם הבא (הלכות תשובה ג,ו).
ה. אֵין זָקֵן מַמְרֵא חַיָּב מִיתָה עַד שֶׁיִּהְיֶה חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה, סָמוּךְ בַּסַּנְהֶדְרִין, וְיַחֲלֹק עַל בֵּית דִּין בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אוֹ בַּתְּפִלִּין, וְיוֹרֶה לַעֲשׂוֹת כְּהוֹרָאָתוֹ, אוֹ יַעֲשֶׂה הוּא עַל פִּי הוֹרָאָתוֹ, וְיַחֲלֹק עֲלֵיהֶם וְהֵם יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית.
אֲבָל אִם הָיָה תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה, וְהוֹרָה לַעֲשׂוֹת – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט" (דברים יז,ח) – מִי שֶׁלֹּא יִפָּלֵא מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר מֻפְלָא.
ה. חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה. שבקי בכל התורה וראוי להיסמך (הלכות סנהדרין ד,ח, וראה פה"מ סנהדרין יא,ב). סָמוּךְ בַּסַּנְהֶדְרִין. הוסמך על ידי בית הדין (ראה הלכות סנהדרין ה,א). בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. כמבואר לקמן ד,ב. אוֹ בַּתְּפִלִּין. ראה לקמן ד,ג. וְהֵם יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. שהיא מקום מושבם (הלכות בית הבחירה ה,יז).מִי שֶׁלֹּא יִפָּלֵא מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר מֻפְלָא. רק מי שהלכות קשות ומסובכות אינן ידועות לו ראוי להיעשות זקן ממרא, ולא תלמיד שלא הגיע להוראה שגם דברים פשוטים וידועים אינו יודע.
ו. הָיָה חָכָם מֻפְלָא שֶׁל בֵּית דִּין, וְחָלַק וְשָׁנָה וְלִמֵּד לַאֲחֵרִים כִּדְבָרָיו, אֲבָל לֹא הוֹרָה לַעֲשׂוֹת – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן" (שם יז,יב); לֹא שֶׁיֹּאמַר בְּזָדוֹן, אֶלָּא יוֹרֶה לַעֲשׂוֹת, אוֹ יַעֲשֶׂה הוּא בְּעַצְמוֹ.
ו. חָכָם מֻפְלָא שֶׁל בֵּית דִּין. שראוי להורות בכל התורה כולה ונסמך על ידי בית הדין (ראה הלכות סנהדרין ד,ח).
ז. מְצָאָן חוּץ לִמְקוֹמָן וְהִמְרָה עֲלֵיהֶן – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם" (דברים יז,ח), מְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם לוֹ מִיתָה. וְכָל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהֵן פְּטוּרִין מִן הַמִּיתָה – יֵשׁ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל לְנַדּוֹתָן וּלְהַפְרִישָׁן וּלְהַכּוֹתָן וּלְמָנְעָן מִלְּלַמֵּד, כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶן שֶׁהַדָּבָר צָרִיךְ לְכָךְ.
ז. מְצָאָן חוּץ לִמְקוֹמָן. שהיו חכמי בית דין הגדול מחוץ ללשכת הגזית.
ח. וְכֵיצַד דָּנִין זָקֵן מַמְרֵא? בְּעֵת שֶׁיִּפָּלֵא דָּבָר וְיוֹרֶה בּוֹ חָכָם הַמַּגִּיעַ לְהוֹרָאָה, בֵּין בְּדָבָר שֶׁיֵּרָאֶה בְּעֵינָיו בֵּין בְּדָבָר שֶׁקִּבֵּל מֵרַבּוֹתָיו – הֲרֵי הוּא וְהַחוֹלְקִים עִמּוֹ עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם וּבָאִים לְבֵית דִּין שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאוֹמְרִין לָהֶן בֵּית דִּין: 'כָּךְ הוּא הַדִּין': אִם שָׁמַע וְקִבֵּל מֵהֶן – מוּטָב.
וְאִם לָאו – כֻּלָּם בָּאִים לְבֵית דִּין שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאוֹמְרִין גַּם הֵם לָהֶם: 'כָּךְ הוּא הַדִּין': אִם קִבֵּל – יֵלְכוּ לָהֶם; וְאִם לָאו – כֻּלָּם בָּאִים לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁמִּשָּׁם תּוֹרָה יוֹצְאָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יי" (דברים יז,י), וּבֵית דִּין אוֹמְרִים לָהֶם: 'כָּךְ הוּא הַדִּין', וְיוֹצְאִין כֻּלָּן.
חָזַר זֶה הֶחָכָם שֶׁחָלַק עַל בֵּית דִּין לְעִירוֹ, וְשָׁנָה וְלִמֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא לָמוּד – הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הוֹרָה לַעֲשׂוֹת, אוֹ שֶׁעָשָׂה כְּהוֹרָאָתוֹ – חַיָּב מִיתָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה. אֲפִלּוּ נָתַן טַעַם לִדְבָרָיו – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁעָשָׂה כְּהוֹרָאָתוֹ אוֹ שֶׁהוֹרָה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת – גּוֹמְרִין דִּינוֹ לְמִיתָה בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ.
וְתוֹפְסִין אוֹתוֹ וּמַעֲלִין אוֹתוֹ מִשָּׁם לִירוּשָׁלַיִם. וְאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ לֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ, וְלֹא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁיָּצָא חוּץ לִירוּשָׁלַיִם, אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ עַד הָרֶגֶל, וְחוֹנְקִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ" (דברים יז,יג, ושם: וְכָל הָעָם) – מִכְּלָל שֶׁצָּרִיךְ הַכְרָזָה. וְאַרְבָּעָה צְרִיכִין הַכְרָזָה: זָקֵן מַמְרֵא, וְעֵדִים זוֹמְמִין, וְהַמֵּסִית, וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁהֲרֵי בְּכֻלָּם נֶאֱמַר: "יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ".
ח. בְּעֵת שֶׁיִּפָּלֵא דָּבָר. שיעלה ספק בדין כלשהו. וּבָאִים לְבֵית דִּין שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת וכו'. ראה לעיל א,ד.וְשָׁנָה וְלִמֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא לָמוּד. למד בעצמו ולימד לאחרים כפי הדעה ההלכתית שחשב, אך לא הורה לעשות כך באופן מעשי. וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה. שלא כשאר חייבי מיתות בית דין שאין הורגים אותם אלא אם כן התרו בהם קודם מעשה (הלכות סנהדרין יב,א-ב), זקן ממרא אינו צריך התראה, הואיל והוא כבר יודע שהדבר שעושה הוא אסור (רדב"ז, וראה פסקים ושיטות).וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ עַד הָרֶגֶל. ממתינים בהריגתו עד שיגיע החג הקרוב משלושת הרגלים, שאז יש רוב עם בירושלים. וְחוֹנְקִין אוֹתוֹ. שמיתת הזקן ממרא בחנק (לעיל א,ב, הלכות סנהדרין טו,יג). מִכְּלָל שֶׁצָּרִיךְ הַכְרָזָה. שצריך להכריז ברבים על הריגתו.