פרק ג', הלכות מעשה הקרבנות, ספר עבודה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

[א] שְׁנַיִם שֶׁרָצוּ לְהָבִיא שְׁלָמִים אוֹ עוֹלָה בְּשֻׁתָּפוּת – מְבִיאִין, בֵּין בְּנֶדֶר בֵּין בִּנְדָבָה, וַאֲפִלּוּ עוֹף יָבֹא בְּשֻׁתָּפוּת. [ב] וְאֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים אוֹ עֲבָדִים מְבִיאִין כָּל הַקָּרְבָּנוֹת. אֲבָל הַגּוֹיִם – אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן אֶלָּא עוֹלוֹת בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה" (ויקרא כב,כה). אֲפִלּוּ עוֹלַת הָעוֹף מְקַבְּלִין מִן הַגּוֹי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.
אֲבָל אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן שְׁלָמִים וְלֹא מְנָחוֹת וְלֹא חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת. וְכֵן עוֹלוֹת שֶׁאֵינָן בָּאוֹת בְּנֶדֶר וּנְדָבָה – אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן מִן הַגּוֹיִם, כְּגוֹן עוֹלַת יוֹלֶדֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מֵעוֹלוֹת שֶׁאֵינָן בָּאוֹת מִשּׁוּם נֶדֶר וְלֹא מִשּׁוּם נְדָבָה.

א. בֵּין בְּנֶדֶר בֵּין בִּנְדָבָה. אופנים שונים שהאדם מתחייב להביא קרבן למקדש (ראה לקמן יד,ד). וַאֲפִלּוּ עוֹף יָבֹא בְּשֻׁתָּפוּת. אבל מנחה אינה באה בשותפות (לקמן יד,ב).
ב. וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה. הפרשייה שם עוסקת בבהמה בעלת מום. ונאמר שאין לקבלה מן הגויים כקרבן, ומכאן שכאשר אין בה מום יכול הגוי להקריבה (ירושלמי עבודה זרה ב,א). ומכך שתחילת הפרשייה עוסקת בקרבן עולה (ויקרא כב,יח) לומדים שמקבלים מן הגוי רק קרבן עולה (בבלי מנחות עג,ב). אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. ואין חוששים שמא הביא קרבן זה לשם עבודה זרה (רדב"ז).
וְכֵן עוֹלוֹת שֶׁאֵינָן בָּאוֹת בְּנֶדֶר וּנְדָבָה. שהפרשייה שם עוסקת בקרבנות שבאים בנדר ובנדבה.

[ג] גּוֹי שֶׁהֵבִיא שְׁלָמִים – מַקְרִיבִין אוֹתָן עוֹלוֹת, שֶׁהַגּוֹי לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. נָדַר שְׁלָמִים וּנְתָנָן לְיִשְׂרָאֵל עַל מְנַת שֶׁיִּתְכַּפֵּר בָּהֶן לְיִשְׂרָאֵל – אוֹכְלִין אוֹתָן הַיִּשְׂרְאֵלִים כְּשַׁלְמֵי יִשְׂרָאֵל. וְכֵן אִם נְתָנָן לַכֹּהֵן – כֹּהֵן אוֹכְלָן.

ג. שֶׁהֵבִיא שְׁלָמִים. הביא קרבן לשם שלמים. לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. ולא שיאכלו ממנו בני אדם. עַל מְנַת שֶׁיִּתְכַּפֵּר בָּהֶן לְיִשְׂרָאֵל. שישראל שהיה חייב שלמים יצא בהם ידי חובתו.

[ד] יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מְשֻׁמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה אוֹ מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא – אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ קָרְבָּן כְּלָל. אֲפִלּוּ הָעוֹלָה שֶׁמְּקַבְּלִין אוֹתָהּ מִן הַגּוֹי אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָהּ מִן הַמְשֻׁמָּד הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" (ויקרא א,ב) – מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: "מִכֶּם", וְלֹא כֻּלְּכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַמְשֻׁמָּד. אֲבָל אִם הָיָה מְשֻׁמָּד לִשְׁאָר עֲבֵרוֹת – מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה.
הָיָה מְשֻׁמָּד לַעֲבֵרָה, וְהוּא מְפֻרְסָם וְיָדוּעַ לַעֲשׂוֹתָהּ וְהֻרְגַּל בָּהּ, בֵּין לְהַכְעִיס בֵּין לְתֵאָבוֹן – אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ קָרְבָּן לְאוֹתָהּ עֲבֵרָה. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁהָיָה רָגִיל לֶאֱכֹל חֵלֶב, בֵּין לְהַכְעִיס בֵּין לְתֵאָבוֹן, וְשָׁגַג וְאָכַל חֵלֶב וְהֵבִיא חַטָּאת – אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ.

ד. יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מְשֻׁמָּד וכו'. ראה גם הלכות שגגות ג,ז. מְשֻׁמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה. רגיל לעבוד עבודה זרה בכל עת (ראה הלכות תשובה ג,ט). בְּפַרְהֶסְיָא. בפומבי. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים.
בֵּין לְהַכְעִיס. עובר על האיסור מתוך זלזול ומרד. בֵּין לְתֵאָבוֹן. עובר על איסור זה מחמת תאוותו ולא כמרד.

[ה] עוֹלוֹת הַגּוֹיִם – אֵין מְבִיאִין עִמָּהֶן נְסָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה" (במדבר טו,יג), אֲבָל נִסְכֵּיהֶן קְרֵבִין מִשֶּׁל צִבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם" (שם טו,יב). וְאֵינָן טְעוּנוֹת סְמִיכָה, שֶׁאֵין סְמִיכָה אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל, בָּאֲנָשִׁים וְלֹא בַּנָּשִׁים.

ה. הָאֶזְרָח. ישראל. אֲבָל נִסְכֵּיהֶן קְרֵבִין מִשֶּׁל צִבּוּר. למרות שהגויים עצמם אינם מביאים את נסכיהם, הקרבן שלהם טעון נסכים, ויש לקנות אותם מכספי הציבור (ראה גם הלכות שקלים ד,ג, ובפסקים ושיטות כאן). סְמִיכָה. מבואר בהלכות הבאות.

[ו] כָּל קָרְבְּנוֹת בְּהֵמָה שֶׁיַּקְרִיב הַיָּחִיד, בֵּין חוֹבָה בֵּין נְדָבָה – סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן כְּשֶׁהֵן חַיִּים, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ" (ויקרא ג,ב). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכָּל קָרְבָּן בְּמַשְׁמַע, חוּץ מִן פֶּסַח וּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר.

 

[ז] הָעוֹף אֵינוֹ טָעוּן סְמִיכָה. וְכֵן כָּל הַמָּעוֹת שֶׁדִּינָם שֶׁיִּפְּלוּ לְתֵבוֹת שֶׁל נְדָבָה, שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁקָלִים שֶׁכֻּלָּם יָבֹאוּ עוֹלוֹת – אֵין בַּעַל אוֹתָן הַמָּעוֹת סוֹמֵךְ עַל אוֹתָהּ הָעוֹלָה, וְאֵינוֹ מֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִים, אֶלָּא נְסָכֶיהָ מִשֶּׁל צִבּוּר. וְאִם הָיָה כֹּהֵן – עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר.

ז. כָּל הַמָּעוֹת שֶׁדִּינָם שֶׁיִּפְּלוּ לְתֵבוֹת שֶׁל נְדָבָה וכו'. את הכסף הנשאר ממה שהפריש האדם לקרבן שלו, נותנים בקופות במקדש וקונים בהם עולות (הלכות שקלים ב,ב-ג; וראה גם הלכות תמורה ד,ה). וְאִם הָיָה כֹּהֵן עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר. בדרך כלל כהן שמביא קרבן זכאי להקריב אותו בעצמו, לאכול את בשרו (בקרבנות הנאכלים) ולקבל את עורו (ראה הלכות כלי המקדש ד,ז). אמנם העולות שקרבות מהכסף שניתן בתיבות הנדבה נחשבות של הציבור, ולכן גם אם העולה נקנתה מכספו של כהן, הקרבת העולה ועורה שייכים לאנשי משמר הכהנים העובדים במקדש באותו שבוע.

[ח] הַכֹּל סוֹמְכִין, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְעֶבֶד וְאִשָּׁה וְסוּמָא וְנָכְרִי. וְאֵין הַשָּׁלִיחַ סוֹמֵךְ, שֶׁאֵין סְמִיכָה אֶלָּא בַּבְּעָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְסָמַךְ יָדוֹ" (ויקרא ג,ב) – לֹא יַד אִשְׁתּוֹ, וְלֹא יַד עַבְדּוֹ, וְלֹא יַד שְׁלוּחוֹ. [ט] חֲמִשָּׁה שֶׁהֵבִיאוּ זֶבַח אֶחָד – כֻּלָּם סוֹמְכִין עָלָיו זֶה אַחַר זֶה, לֹא שֶׁיִּסְמְכוּ כֻּלָּן בְּבַת אַחַת. מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ קָרְבָּנוֹ עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים – הֲרֵי יוֹרְשׁוֹ מְבִיאוֹ וְסוֹמֵךְ עָלָיו וּמֵבִיא נְסָכָיו.

ח. הַשָּׁלִיחַ. המקריב בהמה עבור אחר.
ט. שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ קָרְבָּנוֹ עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים. אבל אם הניח חטאת או אשם, אין מקריבים אותם (הלכות פסולי המוקדשין ד,א, ד,יד).

[י] אֵין סְמִיכָה בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, חוּץ מִשְּׁתֵּי סְמִיכוֹת: עַל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְעַל פַּר הֶעְלֵם – שְׁלֹשָׁה מִן הַסַּנְהֶדְרִין סוֹמְכִין עָלָיו. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁאֵין בַּצִּבּוּר אֶלָּא שְׁתֵּי סְמִיכוֹת.

י. עַל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. לעזאזל ביום הכיפורים, הכהן הגדול סומך עליו (הלכות עבודת יום הכיפורים ד,ב). וְעַל פַּר הֶעְלֵם. פר העלם דבר של ציבור (ראה לעיל א,ה).

[יא] אֵין סוֹמְכִין אֶלָּא בָּעֲזָרָה. סָמַךְ חוּץ לָעֲזָרָה – חוֹזֵר וְסוֹמֵךְ מִבִּפְנִים. וְאִם הָיָה בַּעַל הַקָּרְבָּן עוֹמֵד בַּחוּץ, וְהִכְנִיס יָדוֹ לִפְנִים וְסָמַךְ – סְמִיכָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְהוּא שֶׁיִּסְמֹךְ בְּכָל כֹּחוֹ. וְאֵין סוֹמֵךְ אֶלָּא טָהוֹר, וְאִם סָמַךְ הַטָּמֵא – סָמַךְ. [יב] וּבַמָּקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, וְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה. וְאִם שָׁחַט בְּמָקוֹם אַחֵר אוֹ שֶׁשִּׁהָה שְׁחִיטָתוֹ – כְּשֵׁרָה. וְהַסְּמִיכָה – שְׁיָרֵי מִצְוָה הִיא, לְפִיכָךְ אִם לֹא סָמַךְ – כִּפֵּר, וְאֵינָהּ מְעַכֶּבֶת, וְאַף עַל פִּי כֵן מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ לֹא כִּפֵּר.

יא. וְהוּא שֶׁיִּסְמֹךְ בְּכָל כֹּחוֹ. ככל הסמיכות (לקמן הי"ג). וְאִם סָמַךְ הַטָּמֵא סָמַךְ. כשהכניס ידיו (או שנכנס באיסור) וסמך בכל כוחו, נחשבת הסמיכה ולא צריך לחזור ולסמוך (ריק"ו, לח"מ ועיין כס"מ).
יב. שְׁיָרֵי מִצְוָה. ואינה עיקר המצווה. אִם לֹא סָמַךְ כִּפֵּר. הקרבן כשר. וְאַף עַל פִּי כֵן מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ לֹא כִּפֵּר. לא עשה מצווה מן המובחר (רש"י מנחות צג,ב), או פירושו שאין לו שכר על הבאת הקרבן (ערוה"ש סח,יט).

[יג] וְצָרִיךְ הַסּוֹמֵךְ לִסְמֹךְ בְּכָל כֹּחוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַבְּהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל רֹאשׁ הָעֹלָה" (ויקרא א,ד) – לֹא עַל הַצַּוָּאר וְלֹא עַל הַצְּדָדִין. וְלֹא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין יָדָיו וּבֵין הַבְּהֵמָה. [יד] וְכֵיצַד סוֹמֵךְ? אִם הָיָה הַקָּרְבָּן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים – מַעֲמִידוֹ בַּצָּפוֹן וּפָנָיו לַמַּעֲרָב, וְהַסּוֹמֵךְ עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב, וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו בֵּין שְׁנֵי קַרְנָיו, וּמִתְוַדֶּה: עַל חַטָּאת עֲוֹן חַטָּאת, וְעַל אָשָׁם עֲוֹן אָשָׁם, וְעַל הָעוֹלָה מִתְוַדֶּה עֲוֹן עֲשֵׂה וַעֲוֹן לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה.

יג. וְלֹא עַל הַצְּדָדִין. צדי הראש.
יד. בַּצָּפוֹן. השטח שמצפון למזבח, שבו שוחטים את קדשי הקדשים (לקמן ה,ב). וּפָנָיו לַמַּעֲרָב וכו'. פני הבהמה כלפי ההיכל, והסומך עומד ממזרח לבהמה ופניו כלפי ההיכל. עַל חַטָּאת עֲוֹן חַטָּאת וְעַל אָשָׁם עֲוֹן אָשָׁם. מפרט בווידוי את החטא שעליו הוא מביא את הקרבן (ראה גם הלכות תשובה א,א). וְעַל הָעוֹלָה מִתְוַדֶּה עֲוֹן עֲשֵׂה. שביטל מצוות עשה. וַעֲוֹן לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה. מצוות לא תעשה שיש ציווי מפורש לתקן את העברה במעשה מסוים, ובכך היא הועברה להיות מצוות עשה ואין לוקים עליה (ראה הלכות סנהדרין יח,ב). העולה מכפרת על עוונות אלו (בבלי יומא לו,א).

[טו] כֵּיצַד מִתְוַדֶּה? אוֹמֵר: 'חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי, וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ, וְחָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה לְפָנֶיךָ, וְזוֹ כַּפָּרָתִי'.
הָיָה הַקָּרְבָּן שְׁלָמִים – סוֹמֵךְ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה מִן הָעֲזָרָה, בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ מִתְוַדֶּה עַל הַשְּׁלָמִים, אֲבָל אוֹמֵר דִּבְרֵי שֶׁבַח.

טו. חָטָאתִי. בשוגג. עָוִיתִי. במזיד. פָּשַׁעְתִּי. כפירה ופשעים גדולים שיש בהם מרד בה' ופריקת עול (פה"מ יומא ד,ב). וְזוֹ כַּפָּרָתִי. קרבן זה.
שְׁלָמִים. שחיטתם בכל העזרה (לקמן ה,ב). שֶׁאֵינוֹ מִתְוַדֶּה עַל הַשְּׁלָמִים. שהרי אינו בא על עוון, כשאר הקרבנות. ולכן הוא חביב לפני הקב"ה ועושה שלום (לשון שלמים) בין ישראל לאביהם שבשמים (תנחומא צו ז).

תקציר הפרק 

פרק ג הלכות מעשה הקרבנות

המקריבים, סמיכה ווידוי

מי יכול להקריב קרבן?
א) יהודי -כל אחד יכול להקריב את כל הקרבנות (איש או אשה).
ב) גוי -יכול להביא רק עולה בתור נדר ונדבה, בלי נסכים.
ג) יהודי מומר – לא מקריב (כמפורט).

סמיכה

סמיכה על הקורבן היא הנחת ידיו של בעל הקורבן על ראש הקורבן, לפני תחילת הקרבתו (בעזרה), תוך הישענות עליו. בזמן הסמיכה אומר בעל הקורבן דברים המביעים את הסיבה להבאת קרבנו: ווידוי על חטא, או דברי שבח לבורא העולם על חסדיו.
כל קרבנות היחיד מן הבהמה טעונים סמיכה, פרט לבכור, מעשר בהמה, וקורבן פסח. קרבנות הציבור אינם נסמכים, פרט לשעיר המשתלח ביום הכיפורים (עליו סומך הכהן הגדול), ופר העלם דבר של ציבור (קרבן חטאת אותו מביאים הסנהדרין והציבור, במקרה שהסנהדרין טעו בפסיקת הלכה).

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ג' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן