פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הָאוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּטֻמְאָה – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא" (דברים כו,יד), בֵּין שֶׁהַמַּעֲשֵׂר טָמֵא וְהָאוֹכֵל טָהוֹר, בֵּין שֶׁהַמַּעֲשֵׂר טָהוֹר וְהָאוֹכֵל טָמֵא. וְהוּא שֶׁיֹּאכַל אוֹתוֹ בִּירוּשָׁלַיִם קֹדֶם שֶׁיִּפָּדֶה, שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה עַל אֲכִילָתוֹ בְּטֻמְאָה אֶלָּא בִּמְקוֹם אֲכִילָתוֹ. אֲבָל אִם אֲכָלוֹ בְּטֻמְאָה חוּץ לִירוּשָׁלַיִם – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
א. וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא. משפט זה נאמר בשעת וידוי מעשרות (דיני הווידוי מבוארים לקמן פי"א), שהמתוודה מודיע שלא השתמש במעשר כשהוא או המעשר טמאים, כגון שלא ביער אותו על ידי אכילתו או על ידי הדלקתו כדלקמן ה"ב. מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים.
ב. וַאֲפִלּוּ לְהַדְלִיק בּוֹ אֶת הַנֵּר אַחַר שֶׁנִּטְמָא אָסוּר, עַד שֶׁיִּפָּדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא".
ב. וַאֲפִלּוּ לְהַדְלִיק בּוֹ וכו'. בדין זה מעשר שני חמור מתרומה (ראה הלכות תרומות ב,יד).
ג. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמַּעֲשֵׂר שֶׁנִּטְמָא אֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם – פּוֹדִין אוֹתוֹ וְיֵאָכֵל. וְאוֹכְלִין אֶת דָּמָיו בְּטָהֳרָה בְּתוֹרַת פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אֲפִלּוּ נִטְמְאוּ הַפֵּרוֹת כֻּלָּן כְּשֶׁהֵן טֶבֶל – מַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּטֻמְאָה, וּפוֹדֵהוּ.
ג. כְּבָר בֵּאַרְנוּ. לעיל ב,ח. וְאוֹכְלִין אֶת דָּמָיו וכו'. קונים בהם מאכלים. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן פ"ז. כְּשֶׁהֵן טֶבֶל. לפני שהפריש מהם תרומות ומעשרות.
ד. הֶעָרֵל כַּטָּמֵא, וְאִם אָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁלּוֹקֶה עַל אֲכִילַת תְּרוּמָה, שֶׁהַתְּרוּמָה קְרוּיָה קֹדֶשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי קָרוּי קֹדֶשׁ, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ: "קֹדֶשׁ לַיי" (ויקרא כז,ל). וְטָמֵא שֶׁטָּבַל – אוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ.
ד. כְּדֶרֶךְ שֶׁלּוֹקֶה עַל אֲכִילַת תְּרוּמָה. הלכות תרומות ז,י. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ. למרות שטרם הסתיים היום, בניגוד לתרומה שטמא שטבל אסור לאכלה עד צאת הכוכבים (הלכות תרומות ז,ב).
ה. הָאוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּאֲנִינוּת שֶׁל תּוֹרָה – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ" (דברים כו,יד). וְהוּא שֶׁיֹּאכַל אוֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲכִילָתוֹ בִּירוּשָׁלַיִם. אֲבָל אִם אֲכָלוֹ בַּחוּץ בַּאֲנִינוּת, אוֹ שֶׁאֲכָלוֹ בִּפְנִים בַּאֲנִינוּת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
ה. בַּאֲנִינוּת שֶׁל תּוֹרָה. בזמן שהוא אונן מן התורה כדלקמן ה"ו.
ו. אֵי זֶה הוּא אוֹנֵן? זֶה הַמִּתְאַבֵּל עַל אֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם. וּבְיוֹם הַמִּיתָה בִּלְבַד הוּא אוֹנֵן מִן הַתּוֹרָה, וְלַלַּיְלָה הוּא אוֹנֵן מִדִּבְרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יי" (ויקרא י,יט) – הַיּוֹם אָסוּר, וְלַלַּיְלָה מֻתָּר.
נִשְׁתַּהָה הַמֵּת יָמִים רַבִּים וְאַחַר כָּךְ נִקְבַּר – כָּל אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁאַחַר יוֹם הַמִּיתָה, עִם יוֹם הַקְּבוּרָה, הוּא אוֹנֵן מִדִּבְרֵיהֶם, וְאֵין יוֹם הַקְּבוּרָה תּוֹפֵס לֵילוֹ.
ו. אֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם. כמפורט בהלכות אבל ב,א. וְלַלַּיְלָה. בלילה שלאחר יום המיתה. שֶׁנֶּאֱמַר וְאָכַלְתִּי וכו'. אהרן הכהן תמה כיצד יאכל קרבן חטאת ביום מיתת בניו.
וְאֵין יוֹם הַקְּבוּרָה תּוֹפֵס לֵילוֹ. כאשר הקבורה הייתה לאחר יום המיתה, במוצאי יום הקבורה אינו אונן אפילו מדברי חכמים.
ז. וְלֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל הַקֳּדָשִׁים כֻּלָּן, אִם אֲכָלָן בַּאֲנִינוּת שֶׁל תּוֹרָה – לוֹקֶה, וּבַאֲנִינוּת דִּבְרֵיהֶם – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
ז. כָּל הַקֳּדָשִׁים כֻּלָּן וכו'. ראה גם הלכות ביאת מקדש ב,ז-ח.
ח. אֵין נוֹתְנִין פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְעַם הָאָרֶץ, וְלֹא פֵּרוֹת הַנִּלְקָחוֹת בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר, וְלֹא מְעוֹת מַעֲשֵׂר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת טֻמְאָה. וּמֻתָּר לֶאֱכֹל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי בַּאֲנִינוּת, וְלִתְּנוֹ לְעַם הָאָרֶץ וְהוּא שֶׁיֹּאכַל כְּנֶגְדּוֹ.
אֵין מַפְקִידִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֲפִלּוּ אֵצֶל חָבֵר, שֶׁמָּא יָמוּת וְנִמְצָא הַמַּעֲשֵׂר תַּחַת יַד בְּנוֹ עַם הָאָרֶץ. אֲבָל מַפְקִידִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי אֵצֶל עַם הָאָרֶץ.
ח. וּמֻתָּר לֶאֱכֹל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי בַּאֲנִינוּת. שחיוב הפרשת מעשר מפירות דמאי הוא גזרת חכמים, ולעניין אנינות לא גזרו לפי שאינה מצויה (ירושלמי דמאי א,ב). וְלִתְּנוֹ לְעַם הָאָרֶץ. חכמים אסרו אכילת מעשר שני של דמאי בטומאה לפי שטומאה מצויה (שם), אך לא גזרו על נתינתו לעם הארץ על אף החשש שמא יאכלנו בטומאה. וְהוּא שֶׁיֹּאכַל כְּנֶגְדּוֹ. יפריש מכספו סכום כערך המעשר שנתן לעם הארץ, ובסכום זה יקנה פירות ויאכלם בירושלים כדין מעשר שני (פה"מ דמאי א,ב).
חָבֵר. אדם המקפיד בענייני טומאה וטהרה.
ט. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – אָסוּר לְאַבֵּד אֲפִלּוּ מִעוּטוֹ בַּדְּרָכִים, אֶלָּא מוֹלִיכוֹ כָּל שֶׁהוּא אוֹ מוֹלִיךְ דָּמָיו לִירוּשָׁלַיִם. וּמֻתָּר לְאַבֵּד מִעוּט מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי בַּדְּרָכִים. וְכַמָּה הוּא מֻעָט? פָּחוֹת מִכַּגְּרוֹגֶרֶת, בֵּין בְּאֹכֶל שָׁלֵם בֵּין בְּפֵרוּר. אֲבָל כַּגְּרוֹגֶרֶת – אֵין מְאַבְּדִין אוֹתוֹ.
הַמַּפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי פָּחוֹת מִכַּגְּרוֹגֶרֶת – הֲרֵי זֶה נוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ וְאוֹכֵל כְּנֶגְדּוֹ, אֲבָל לֹא יַפְרִישֶׁנּוּ לְכַתְּחִלָּה לְאַבְּדוֹ, שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין לְאַבֵּד.
ט. מוֹלִיכוֹ כָּל שֶׁהוּא. מעלה לירושלים אפילו כמות מועטת. דָּמָיו. כסף שפדה בו. וּמֻתָּר לְאַבֵּד וכו'. שאינו צריך לטרוח בהעלאתו לירושלים. מִכַּגְּרוֹגֶרֶת. תאנה יבשה. בְּפֵרוּר. אוכל מפורד, שיש בו שיעור גרוגרת רק בצירוף חתיכות שונות.
הֲרֵי זֶה נוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ וְאוֹכֵל כְּנֶגְדּוֹ. מותר ליתנו לעם הארץ באופן שאוכל כנגדו (שכן מותר לתת לו אפילו יותר מגרוגרת כדלעיל ה"ח), ואף שנתן לו כמות פחות מגרוגרת, צריך לאכול כנגדו. אֲבָל לֹא יַפְרִישֶׁנּוּ לְכַתְּחִלָּה לְאַבְּדוֹ. אסור להפריש במקום שאין לו אפשרות לשמור את המעשר השני, אלא ימתין עד שיגיע למקום שיוכל לשמרו. שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין לְאַבֵּד. ההיתר לאבד הוא רק במקרה שהזדמנה לידו כמות פחות מגרוגרת, אך אין להפריש מתוך כוונה לאבד.
י. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נִתַּן לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יי אֱלֹהֶיךָ" וכו' (דברים יד,כג), וְסִיכָה כִּשְׁתִיָּה. וְאָסוּר לְהוֹצִיאוֹ בִּשְׁאָר צְרָכָיו, כְּגוֹן שֶׁיִּקַּח בּוֹ כֵּלִים וּבְגָדִים וַעֲבָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת" (שם כו,יד) – כְּלוֹמַר: לֹא הוֹצֵאתִי אוֹתוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם אֶת הַגּוּף. וְאִם הוֹצִיא מִמֶּנּוּ בִּשְׁאָר דְּבָרִים, אֲפִלּוּ בִּדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין לְמֵת מִצְוָה – הֲרֵי זֶה אוֹכֵל כְּנֶגְדּוֹ בְּתוֹרַת מַעֲשֵׂר.
י. וְסִיכָה כִּשְׁתִיָּה. מריחת שמן על הגוף דינה כשתייה, (ראה גם הלכות תרומות יא,א). שֶׁיִּקַּח. שיקנה. לְמֵת מִצְוָה. מת שאין לו קוברים. אוֹכֵל כְּנֶגְדּוֹ בְּתוֹרַת מַעֲשֵׂר. יקנה פירות בשווי המעשר שהשתמש בו שלא כדין, ויאכלם בירושלים כדין מעשר שני.
יא. בַּמַּעֲשֵׂר – אוֹכֵל כָּל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל, וְשׁוֹתֶה דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִשְׁתּוֹת, וְסָךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. וְלֹא יִסְחֹט אֶת הַפֵּרוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין, חוּץ מִזֵּיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבַד. וְאֵין מְפַטְּמִין אֶת הַשֶּׁמֶן, אֲבָל מְפַטְּמִין אֶת הַיַּיִן. וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לֶאֱכֹל פַּת שֶׁעִפְּשָׁה וְשֶׁמֶן שֶׁנִּסְרַח, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁנִּפְסַל מֵאֹכֶל אָדָם – פָּקְעָה מִמֶּנּוּ קְדֻשָּׁה.
יא. אוֹכֵל כָּל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל. כלל זה כולל את הדינים שבהמשך ההלכה, וכן את העיקרון של אופן האכילה – לאכול בדרך האכילה המקובלת, כגון לבשל דבר שדרכו להיאכל על ידי בישול (פה"מ מעשר שני ב,א, ערוה"ש קכב,ה). חוּץ מִזֵּיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבַד. שליין ושמן יש חשיבות מיוחדת, והדרך לגדל זיתים וענבים לצורך סחיטתם. וְאֵין מְפַטְּמִין אֶת הַשֶּׁמֶן. אין להוסיף לו חומרי ריח וכדומה שהופכים אותו למשחה רפואית, מפני שבכך מוציאו מכלל מאכל (פה"מ תרומות יא,א, הלכות תרומות יא,ג).
יב. כָּל שֶׁמֻּתָּר לְזָרִים לְאָכְלוֹ בִּתְרוּמָה, כָּךְ מֻתָּר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְאָכְלוֹ בְּתוֹרַת חֻלִּין. שְׁמָרִים שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶן מַיִם – רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא אָסוּר כַּמַּעֲשֵׂר, שֵׁנִי מֻתָּר כַּחֻלִּין. וְשֶׁל דְּמַאי – אֲפִלּוּ רִאשׁוֹן מֻתָּר.
יב. כָּל שֶׁמֻּתָּר לְזָרִים לְאָכְלוֹ בִּתְרוּמָה. כגון קליפות מסוימות או גרעינים מסוימים, כמפורט בהלכות תרומות יא,י-יג. שְׁמָרִים שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶן מַיִם. כגון שהיה לו יין של מעשר שני ונשארו השמרים, וכעת רוצה להשהות את השמרים בתוך מים על מנת שהמים יספגו טעם של יין. רִאשׁוֹן. המים הראשונים שהשהה בתוכם את השמרים. שֵׁנִי מֻתָּר כַּחֻלִּין. אם הפריד בין המים לשמרים, ולאחר מכן השהה את השמרים בתוך מים אחרים, מים אלו חולין כיוון שטעם היין שבהם חלש (בניגוד לתרומה שאף השני אסור לזרים – הלכות תרומות יא,יג, מפני שתרומה חמורה שיש בה חיוב מיתה ולכן החמירו בה חכמים – רדב"ז).
יג. יַיִן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ דְּבַשׁ וּתְבָלִין וְהִשְׁבִּיחוּ – הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְכֵן דָּגִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם קַפְלוֹטוֹת שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהִשְׁבִּיחוּ – הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן.
יג. וְהִשְׁבִּיחוּ. שהתערובת שווה יותר משני חלקיה כשהם נפרדים. הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן. אם נמצא מחוץ לירושלים, ורוצה לדעת בכמה כסף לפדות את היין, מחלק את ערך השבח באופן יחסי על פי אחוז היין בתערובת כדלקמן הט"ו. קַפְלוֹטוֹת. מין כרישה (פה"מ מעשר שני ב,א).
יד. עִסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֶׁאֲפָיָהּ וְהִשְׁבִּיחָה – הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁשִּׁבְחוֹ נִכָּר: אִם הוֹתִיר בַּמִּדָּה – הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן; וְאִם לֹא הוֹתִירָה מִדָּה – הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי בִּלְבַד. וְכָל שֶׁאֵין שִׁבְחוֹ נִכָּר, אֲפִלּוּ הוֹתִיר בַּמִּדָּה – הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי בִּלְבַד.
יד. שֶׁאֲפָיָהּ. אפה אותה בעצים של חולין. הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי. לעיסה של מעשר שני. כָּל שֶׁשִּׁבְחוֹ נִכָּר. שטעם החולין שהשביח את המעשר ניכר, כמו דבש ותבלין שטעמם ניכר ביין (או"ש, וכעין זה במפרשים נוספים). אִם הוֹתִיר בַּמִּדָּה. אם המשקל של המעשר או הנפח שלו גדלו בעקבות תערובת החולין. וְכָל שֶׁאֵין שִׁבְחוֹ נִכָּר. כגון עיסה שאפאה, שטעם העצים אינו ניכר בה (שם).
טו. כֵּיצַד הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן? יַיִן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֶׁשָּׁוֶה שְׁלֹשָׁה שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ דְּבַשׁ וּתְבָלִין שָׁוֶה זוּז אֶחָד, וְהוֹסִיפוּ בְּמִדָּתוֹ וְהִשְׁבִּיחוּהוּ, וַהֲרֵי הַכֹּל שָׁוֶה חֲמִשָּׁה – חוֹשְׁבִין הַכֹּל בְּאַרְבָּעָה וּרְבִיעַ. וְכֵן עַל דֶּרֶךְ זוֹ בִּשְׁאָר הַדְּבָרִים.
טו. חוֹשְׁבִין הַכֹּל בְּאַרְבָּעָה וּרְבִיעַ. מחשבים את השווי הכולל של המעשר והחולין קודם שהתערבו, שבדוגמה שלנו הוא ארבעה זוזים ('ארבעה'), ואת שווי השבח שהתווסף בהם, שבדוגמה שלנו הוא זוז אחד שהוא רבע מהשווי המקורי ('רביע'). ומחלקים את השבח באופן יחסי – שלושה רבעים ממנו למעשר ורבע ממנו לחולין, ונמצא שצריך לפדות את המעשר בשלושה זוזים ועוד שלשה רבעי זוז (מרכה"מ). ויש גורסים ברמב"ם: "חושבין הכל בארבעה זוזים פחות רביע" (ריק"ו ורדב"ז), ולפי גרסה זו ההסבר פשוט, שצריך לפדות בארבעה זוזים פחות רבע זוז (ובכל אופן, תוכן הדברים מוסכם על הכול).
טז. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתַּן לְסִיכָה – אֵין נוֹתְנִין אוֹתוֹ לֹא עַל גַּבֵּי צִנִּית וְלֹא עַל גַּבֵּי חֲזָזִית, וְאֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ קָמֵיעַ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתַּן לִרְפוּאָה.
טז. צִנִּית. פצע מוגלתי (פה"מ שבת ו,ו). חֲזָזִית. סוג של שחין. שֶׁהֲרֵי לֹא נִתַּן לִרְפוּאָה. אלא לסיכה של תענוג, שהיא דומה לאכילה ושתייה (ערוה"ש קכב,יח).
יז. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "לַיי הוּא" (ויקרא כז,ל). לְפִיכָךְ אֵינוֹ נִקְנֶה בְּמַתָּנָה, אֶלָּא אִם נָתַן לוֹ הַטֶּבֶל, וְהַמְקַבֵּל מַפְרִישׁ הַמַּעֲשֵׂר, וְאֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה, וְאֵין מוֹכְרִין וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ, וְאֵין מַחֲלִיפִין אוֹתוֹ.
יז. אֵינוֹ נִקְנֶה בְּמַתָּנָה. אם נותן אותו במתנה אינו קנוי למקבל. אֶלָּא אִם נָתַן לוֹ הַטֶּבֶל. אם נותן במתנה פירות שאינם מעושרים הרי הם קנויים למקבל, שלפני הפרשת המעשר לא ניתן לומר עליו שהוא ממון גבוה. וְאֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה. כיוון שאינו ממון של האיש המקדש. וְאֵין מוֹכְרִין וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ וְאֵין מַחֲלִיפִין אוֹתוֹ. כן הוא ברוב כתבי היד, ובדפוס נוסף: "ואין מרהינין אותו", ופרט זה נזכר גם לקמן הי"ח (וראה הערת הר"י שילת ברמב"ם מדויק).
יח. כֵּיצַד אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ? לֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וִימַשְׁכְּנֶנּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ. עָבַר וּמִשְׁכֵּן – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. כֵּיצַד אֵין מַרְהִינִין אוֹתוֹ? לֹא יֹאמַר לוֹ: 'הֵא לְךָ מַעֲשֵׂר זֶה וְיִהְיֶה בְּיָדֶיךָ, וְתֵן לִי עָלָיו חֻלִּין'. כֵּיצַד אֵין מַחֲלִיפִין אוֹתוֹ? לֹא יֹאמַר לוֹ: 'הֵא לְךָ יֵין מַעֲשֵׂר, וְתֵן לִי שֶׁמֶן מַעֲשֵׂר'. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ: 'הֵא לְךָ יַיִן, שֶׁאֵין לִי שֶׁמֶן', וְאִם רָצָה חֲבֵרוֹ לִתֵּן לוֹ שֶׁמֶן – מֻתָּר, שֶׁהֲרֵי לֹא הֶחֱלִיף עִמּוֹ אֶלָּא הוֹדִיעוֹ שֶׁאֵין לוֹ, וְאִם רָצָה הַלָּה לִתֵּן, יִתֵּן.
יח. וִימַשְׁכְּנֶנּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ. יקח ממנו את המעשר שני כמשכון על חוב שחייב לו. מַרְהִינִין. נותנים משכון לפני הלוואה. הֵא לְךָ מַעֲשֵׂר זֶה וְיִהְיֶה בְּיָדֶיךָ וְתֵן לִי עָלָיו חֻלִּין. קח מעשר כמשכון ותלווה לי פירות חולין.
יט. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – אֵין שׁוֹקְלִין כְּנֶגְדּוֹ אֲפִלּוּ דִּינָרֵי זָהָב. וַאֲפִלּוּ לְחַלֵּל עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחֵר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְכַוֵּן מִמֶּנּוּ מִשְׁקָלוֹת, וְנִמְצָא הַפֵּרוֹת חֲסֵרִים, וְהוּא שׁוֹקֵל בָּהֶן מָעוֹת לְחַלֵּל עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׂר אַחֵר, וְנִמְצָא מוֹצִיא מַעֲשֵׂר לְחֻלִּין בְּפָחוֹת מִדָּמָיו.
יט. אֵין שׁוֹקְלִין כְּנֶגְדּוֹ אֲפִלּוּ דִּינָרֵי זָהָב. מעשר שני שמשקלו ידוע, אסור להניחו על כף המאזניים ולהניח בכף השנייה דבר אחר שרוצה לדעת את משקלו, כיוון שיש בזה ביזוי למעשר שמשמש כמשקולת, ואפילו אם בכף השנייה מניח דבר חשוב כגון דינרי זהב (פה"מ מעשר שני א,א). וַאֲפִלּוּ לְחַלֵּל עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחֵר גְּזֵרָה וכו'. חכמים גזרו אפילו במקרה שאין ביזוי למעשר, כגון שהשקילה נעשית לצורך מעשר אחר, שרוצה לדעת את שווי הדינרים (על פי משקלם) כדי לחללו עליהם. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְכַוֵּן וכו'. שמא ישתמש בפירות המעשר כמשקולת קבועה עבור מעשרות אחרים, ובמשך הזמן יפחות משקלם (כדרך פירות שמצטמקים), וממילא יטעה בחישוב שווי הדינרים ששוקל כנגדם, ויחלל את המעשרות האחרים בפחות מערכם (ריק"ו, ר"י קאפח. וחששו לזה דווקא בפירות מעשר כיוון שאינם עומדים לאכילה מידית כשאר פירות ויש חשש שבינתיים ישמשו כמשקולת – מרכה"מ הלכות חנוכה ד,ט).
כ. הָאַחִים שֶׁחָלְקוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – לֹא יִשְׁקְלוּ זֶה כְּנֶגֶד זֶה.
וְכֵן מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – אֵין שׁוֹקְלִים כְּנֶגְדָּן, וְלֹא מוֹכְרִין אוֹתָן, וְלֹא מַחֲלִיפִין אוֹתָן, וְלֹא מַרְהִינִין, וְלֹא יִתְּנֵם לַשֻּׁלְחָנִי לְהִתְנָאוֹת בָּהֶן, וְלֹא יַלְוֶה אוֹתָן לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶן. וְאִם הִלְוָם שֶׁלֹּא יַעֲלוּ חֲלוּדָה – מֻתָּר.
כ. הָאַחִים שֶׁחָלְקוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. שקיבלוהו בירושה. לֹא יִשְׁקְלוּ זֶה כְּנֶגֶד זֶה. משום הגזרה לעיל הי"ט.
וְלֹא יִתְּנֵם לַשֻּׁלְחָנִי לְהִתְנָאוֹת בָּהֶן. לא יתנם לחלפן כספים שיניחם על שולחנו כדי להראות שיש לו הרבה מטבעות, שאסור לבזות מעות מעשר בשימוש חולין. וְלֹא יַלְוֶה אוֹתָן לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶן. לא ישאיל אותם לאדם שרוצה להיראות עשיר (לא מדובר כאן על הלוואה רגילה, שכן אסור להשתמש במעות מעשר אם לא חיללם, אלא מדובר שהמקבל מחזיר את המעות לאחר זמן). וְאִם הִלְוָם שֶׁלֹּא יַעֲלוּ חֲלוּדָה מֻתָּר. מותר להשאילם אם כוונתו לצורכם, שלא יעלו חלודה על ידי שהשואל ימשמש בהם תדיר.
כא. וְאֵין פּוֹרְעִין מֵהֶן אֶת הַמִּלְוָה, וְאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן שׁוֹשְׁבִינוּת, וְאֵין מְשַׁלְּמִין מֵהֶן תַּגְמוּלִין, וְאֵין פּוֹסְקִין מֵהֶן צְדָקָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. אֲבָל מְשַׁלְּחִין מֵהֶן דְּבָרִים שֶׁל גְּמִילוּת חֲסָדִים, וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ.
כא. וְאֵין פּוֹרְעִין מֵהֶן וכו'. וכעין זה במעשר עני (הלכות מתנות עניים ו,יז), ובדמי שביעית (הלכות שמיטה ו,י). וְאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן שׁוֹשְׁבִינוּת. סכום כספי שהיו נותנים לחתן כסיוע בצרכי חתונתו (פרטי העניין מבוארים בהלכות זכייה ומתנה פרק ז). ואסור לתת סכום זה ממעות מעשר שני, כיוון שאם המקבל לא יחזירו לנותן כשיתחתן הנותן, יכול לתובעו בבית דין, ולכן נתינת השושבינות נחשבת כמעשה של סחורה (תוכ"פ פאה עמ' 189, ד"א). וְאֵין מְשַׁלְּמִין מֵהֶן תַּגְמוּלִין. אדם שקיבל מחברו טובה, אסור לו לתת בתמורה מעות מעשר שני, שנחשב כפריעת חוב. וְאֵין פּוֹסְקִין מֵהֶן צְדָקָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. אדם שהתחייב לתרום סכום מסוים, אינו רשאי לפרוע חובו באמצעות מעות מעשר שני. אֲבָל מְשַׁלְּחִין מֵהֶן דְּבָרִים שֶׁל גְּמִילוּת חֲסָדִים. באופן שעושה לחברו טובה שאינו מחויב בה. וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ. שהמקבל ידע שצריך לנהוג בהן בקדושת מעשר שני.
כב. לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: 'הַעַל אֶת הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ לִירוּשָׁלַיִם, וְאַתָּה נוֹטֵל מֵהֶן חֶלְקְךָ', שֶׁנִּמְצָא זֶה כְּנוֹתֵן שָׂכָר מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל הֲבָאָתוֹ לִירוּשָׁלַיִם. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ: 'הַעֲלֵם שֶׁנֹּאכְלֵם וְשֶׁנִּשְׁתֵּם בִּירוּשָׁלַיִם'.
כב. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ הַעֲלֵם שֶׁנֹּאכְלֵם וכו'. כדרך אהבה ורעות, ולא כשכר טרחה (ערוה"ש קכג,יד).
כג. וְאוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם לָסוּךְ אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אַף עַל פִּי שֶׁיָּדוֹ נִסּוֹכָה, וְאֵין זֶה כִּשְׂכַר סִיכָתוֹ.
כג. וְאֵין זֶה כִּשְׂכַר סִיכָתוֹ. שמעט השמן שנמרח על ידי החבר אין לו ערך כספי משמעותי (פה"מ מעשר שני ב,ב).
כד. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמַּעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ. לְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהַגּוֹנֵב מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל, וְהַגּוֹזְלוֹ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ.
כד. כְּבָר בֵּאַרְנוּ. לעיל הי"ז. שֶׁהַגּוֹנֵב מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְהַגּוֹזְלוֹ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ. הגונב מחברו ובאו עדים והעידו על כך צריך להשיב לו את הערך שגנב בתוספת כפל. והגוזל את חברו ונשבע לו שלא גזל ואחר כך הודה, צריך לשלם את ערך הגזלה בתוספת חומש. תוספות אלו אינן שייכות במעשר שני שהוא ממון גבוה, כשם שאינן נוהגות בגונב וגוזל נכסי הקדש (לגבי גונב – ראה הלכות גנבה ב,א; לגבי גוזל – ראה הלכות טוען ונטען ה,א שאין נשבעים על ההקדשות, ובהלכות גזלה ח,יד שאין תשלום חומש בדבר שלא נשבעים עליו).
כה. הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת – הֲרֵי זֶה פּוֹדֶה אוֹתוֹ מִי שֶׁפּוֹדֵהוּ עַל מְנַת לִתֵּן לַהֶקְדֵּשׁ אֶת שֶׁלּוֹ וּלְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶת שֶׁלּוֹ.
כה. לְבֶדֶק הַבַּיִת. לנכסי בית המקדש. הֲרֵי זֶה פּוֹדֶה אוֹתוֹ מִי שֶׁפּוֹדֵהוּ וכו'. אדם שרוצה לפדותו צריך לשלם את ערכו לבדק הבית, ולאחר הפדיון עדיין נשארת עליו קדושת מעשר שני וצריך לאכלו בירושלים או לפדותו.

תקציר הפרק 

פרק ג הלכות מעשר שני ונטע רבעי

השימוש במעשר שני

בפרק זה מבאר הרמב"ם כיצד נוהגים עם המעשר – תחילה מבאר שאין לאכול את המעשר בטומאה (ערל כטמא) ובאנינות מהתורה (המתאבל על אחד מקרוביו ביום הפטירה בלבד) ואת חובת על השמירה על המעשר (שאין לתיתו לעם הארץ מחשש טומאה) או לאבדו.

לאחר מכן מבאר הרמב"ם מה הם השימושים המותרים במעשר שני:
🔵מותר – אכילה, שתיה וסיכה, כדרך הדבר.
🔴אסור – כשהמעשר טמא, שימוש שלא כדרכו, שאר צרכים, השמדה לחינם, מכירה וכדומה, שקילה כנגדו, פרעון חוב.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ג' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.אכל בטומאה מעשר שני בירושליים אחר פדיון – חייב מלקות?

2.מלבד לטמא אין עוד אדם שנאסר עליו לאכול מעשר שני?

3.ההשלכה לכך שמעשר שני הוא "ממון גבוה" היא שאסור לאוכלו בטומאה?

 

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן