פרק ג', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ה בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵין מַנִּיחִין אֶת הַפֵּאָה מִשָּׂדֶה עַל חֲבֶרְתָּהּ. כֵּיצַד? הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי שָׂדוֹת – לֹא יִקְצֹר אֶת הָאַחַת כֻּלָּהּ וְיַנִּיחַ בַּשְּׁנִיָּה פֵּאָה הָרְאוּיָה לִשְׁתֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ" (ויקרא כג,כב) – שֶׁיַּנִּיחַ בְּכָל אַחַת וְאַחַת פֵּאָה הָרְאוּיָה לָהּ. וְאִם הִנִּיחַ מִשָּׂדֶה עַל חֲבֶרְתָּהּ – אֵינָהּ פֵּאָה.
א. פֵּאָה הָרְאוּיָה לִשְׁתֵּיהֶן. בשיעור הנצרך לשתי השדות. לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ. מלשון "שדך" נלמד שיש להשאיר פאה בכל שדה בנפרד. אֵינָהּ פֵּאָה. וצריך להפריש פאה נוספת על השדה השנייה.
ב. הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה כֻּלָּהּ מִין אֶחָד, וְהָיָה נַחַל בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מוֹשֵׁךְ, אוֹ אַמַּת הַמַּיִם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִקְצֹר מַה שֶּׁבִּשְׁנֵי צְדָדֶיהָ כְּאַחַת, וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה מוֹשֶׁכֶת וּקְבוּעָה – הֲרֵי זוֹ כִּשְׁתֵּי שָׂדוֹת, וְנוֹתֵן פֵּאָה מִצַּד זֶה לְעַצְמוֹ וּפֵאָה מִצַּד זֶה לְעַצְמוֹ.
ב. שֶׁאֵינוֹ מוֹשֵׁךְ. שאין זורמים בו מים כעת. אַמַּת הַמַּיִם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִקְצֹר מַה שֶּׁבִּשְׁנֵי צְדָדֶיהָ כְּאַחַת. תעלת מים שכשעומדים בצדה האחד אי אפשר לקצור את השיבולים שבצד השני (פה"מ פאה ב,ב). מוֹשֶׁכֶת וּקְבוּעָה. שזורמים בה מים באופן קבוע.
ג. וְכֵן אִם הָיָה מַפְסִיק בָּהּ דֶּרֶךְ הַיָּחִיד שֶׁהוּא רָחָב אַרְבַּע אַמּוֹת, אוֹ דֶּרֶךְ הָרַבִּים הָרָחָב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה. אֲבָל שְׁבִיל יָחִיד וְהוּא הַפָּחוּת מֵאַרְבַּע, אוֹ שְׁבִיל הָרַבִּים הַפָּחוּת מִשֵּׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה: אִם הָיָה קָבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים – מַפְסִיק; וְאִם אֵינוֹ קָבוּעַ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים – אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּשָׂדֶה אַחַת.
ג. דֶּרֶךְ הַיָּחִיד. העשוי להילוך אדם פרטי. קָבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים. שהולכים בו בכל עונות השנה.
ד. הָיָה מַפְסִיק בָּהּ אֶרֶץ בּוּרָה, שֶׁאֵינָהּ לֹא זְרוּעָה וְלֹא חֲרוּשָׁה, אוֹ אֶרֶץ נִירָה, וְהִיא שֶׁנֶּחְרְשָׁה וְלֹא נִזְרְעָה, אוֹ שֶׁהִפְסִיק בָּהּ זֶרַע אַחֵר, כְּגוֹן שֶׁהָיָה חִטִּים מִכָּאן וְחִטִּים מִכָּאן וּשְׂעוֹרִים בָּאֶמְצַע, אוֹ שֶׁקָּצַר בְּאֶמְצָעָהּ אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁתָּבִיא שְׁלִישׁ וְחָרַשׁ מָקוֹם שֶׁקָּצַר – הֲרֵי זוֹ נִפְסֶקֶת לִשְׁתֵּי שָׂדוֹת, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רֹחַב כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ כִּשְׁלֹשָׁה תְּלָמִים שֶׁל פָּתִיחַ, וְהוּא פָּחוֹת מִבֵּית רֹבַע.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשָׂדֶה קְטַנָּה שֶׁהִיא חֲמִשִּׁים אַמָּה עַל שְׁתֵּי אַמּוֹת אוֹ פָּחוֹת. אֲבָל אִם הָיְתָה יְתֵרָה עַל זוֹ – אֵין הַבּוּר אוֹ הַנִּיר מַפְסִיקָהּ לִשְׁנַיִם, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ רֹחַב בֵּית רֹבַע. אֲבָל זֶרַע אַחֵר כָּל שֶׁהוּא מַפְסִיק בָּהּ.
ד. אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁתָּבִיא שְׁלִישׁ וְחָרַשׁ מָקוֹם שֶׁקָּצַר. אף שקצר את התבואה בשלב מוקדם, אין זה הפסק אלא אם כן השטח נחרש (כס"מ). כִּשְׁלֹשָׁה תְּלָמִים שֶׁל פָּתִיחַ. כרוחב שלושה תלמים של מחרשה (פה"מ פאה ב,א), כשיעור רוחב שתי אמות (פאה"ש ו,ה). וְהוּא פָּחוֹת מִבֵּית רֹבַע. שיעור שלושה תלמים של פתיח קטן מרוחב בית רובע שיוזכר בסמוך.
חֲמִשִּׁים אַמָּה עַל שְׁתֵּי אַמּוֹת. שדה ארוכה וצרה ששטחה קטן במקצת מבית רובע. אֲבָל אִם הָיְתָה יְתֵרָה עַל זוֹ וכו'. אם השדה גדולה מכך, רק ארץ בורה או נירה במידת בית רובע מהווה הפסקה, שמכיוון שהשדה גדולה אין ניכר בה הפסק קטן מזה. רֹחַב בֵּית רֹבַע. מעט יותר מרוחב עשר אמות (רש"ס פאה ב,א), שכן בית רובע הוא עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש (ראה הלכות כלאיים ג,ט). אֲבָל זֶרַע אַחֵר כָּל שֶׁהוּא מַפְסִיק בָּהּ. שבשדה גדולה לא מקובל לזרוע שני מינים, ולכן הזרע האחר ניכר אף בכמות קטנה, בניגוד לשדה קטנה בה מקובל לזרוע יותר ממין אחד, ולכן זרע אחר מפסיק בה רק ברוחב כשתי אמות, כלעיל (רדב"ז וריק"ו ).
ה. אֲכָלָהּ גּוֹבַי אוֹ קִרְסְמוּהָ נְמָלִים בְּאֶמְצָעָהּ, אִם חָרַשׁ מָקוֹם שֶׁאָכְלוּ – הֲרֵי זֶה מַפְסִיק.
ה. גּוֹבַי. סוג של ארבה.
ו. הַזּוֹרֵעַ בְּהַר שֶׁאֵינוֹ כֻּלּוֹ שָׁוֶה, אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ תִּלִּים תִּלִּים גְּבוֹהִים וּמְקוֹמוֹת מְקוֹמוֹת עֲמֻקּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲרֹשׁ אוֹתוֹ כֻּלּוֹ וְלִזְרֹעַ אוֹתוֹ כְּאֶחָד, אֶלָּא נֶחֱרָשׁ הַמָּקוֹם הַגָּבֹהַּ בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְהַנָּמוּךְ בִּפְנֵי עַצְמוֹ – הֲרֵי זֶה כְּשָׂדֶה אַחַת, וּמַנִּיחַ פֵּאָה אַחַת בְּסוֹף הָהָר עַל כָּל הָהָר.
ו. תִּלִּים תִּלִּים גְּבוֹהִים וּמְקוֹמוֹת מְקוֹמוֹת עֲמוּקּוֹת. יש בו מקומות גבוהים ומקומות נמוכים. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל וכו'. למרות שהזריעה והחרישה של המקומות הללו נעשית בנפרד בשל הפרשי הגבהים, הם נחשבים כשדה אחת מפני שבסופו של דבר כל השדה זרועה ברציפות (פה"מ פאה ב,ב).
ז. מַדְרְגָיוֹת שֶׁהֵן גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים – נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאַחַת. וְאִם הָיוּ רָאשֵׁי שׁוּרוֹת מְעֹרָבִין – נוֹתֵן מֵאַחַת עַל הַכֹּל. הָיוּ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רָאשֵׁי הַשּׁוּרוֹת מְעֹרָבִין – נוֹתֵן מֵאַחַת עַל הַכֹּל. הָיָה סֶלַע עַל פְּנֵי כָּל הַשָּׂדֶה: אִם עוֹקֵר הוּא אֶת הַמַּחֲרֵשָׁה מִצַּד זֶה וְנוֹתְנָהּ מִצַּד זֶה – מַפְסִיק, וְאִם לָאו – אֵינוֹ מַפְסִיק.
ז. מַדְרְגָיוֹת שֶׁהֵן גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים. שדה שזרועה על צלע ההר באופן מדורג (טרסות), וכל שורה גבוהה עשרה טפחים מזו שמתחתיה. רָאשֵׁי שׁוּרוֹת מְעֹרָבִין. תחילת השורות מתחברות זו לזו. הָיָה סֶלַע עַל פְּנֵי כָּל הַשָּׂדֶה. מִשְטח סלעי שחוצה את השדה מקצה אל קצה. אִם עוֹקֵר הוּא אֶת הַמַּחֲרֵשָׁה מִצַּד זֶה וְנוֹתְנָהּ מִצַּד זֶה. אם צריך להרים את המחרשה כדי להעבירה לצד השני.
ח. הַזּוֹרֵעַ שָׂדֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אִילָנוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מַלְבֵּנוֹת מַלְבֵּנוֹת בֵּין הָאִילָנוֹת וְאֵין כָּל הַזֶּרַע מְעֹרָב – נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת לְכָל הַשָּׂדֶה, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁשָּׂדֶה אַחַת הִיא, וּמִפְּנֵי מְקוֹם הָאִילָנוֹת נֶחֱלַק הַזֶּרַע.
ח. מַלְבֵּנוֹת מַלְבֵּנוֹת בֵּין הָאִילָנוֹת. השדה זרועה בערוגות מרובעות שנפרדות זו מזו על ידי האילנות שביניהן.

ט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיוּ הָאִילָנוֹת כָּל עֲשָׂרָה בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה. אֲבָל אִם הָיוּ כָּל עֲשָׂרָה אִילָנוֹת בְּיָתֵר מִבֵּית סְאָה – הֲרֵי זֶה נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל מַלְבֵּן וּמַלְבֵּן, שֶׁהֲרֵי הָאִילָנוֹת מְרֻחָקִין הַרְבֵּה, וְלֹא מִפְּנֵי הָאִילָנוֹת זָרַע מַלְבֵּנוֹת מַלְבֵּנוֹת.

ט. כָּל עֲשָׂרָה בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה. בצפיפות של לפחות עשרה אילנות בשטח שלא עולה על בית סאה (שטח של חמישים אמה על חמישים אמה).
י. וְכֵן מַלְבְּנוֹת הַבְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק – נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת לְכָל הַבְּצָלִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַיָּרָק מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶן וּמְשִׂימָן מַלְבֵּנוֹת מַלְבֵּנוֹת.
י. מַלְבְּנוֹת הַבְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק. ערוגות בצלים מרובעות שמפוזרות בין ערוגות הירקות. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַיָּרָק מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶן וכו'. ואין דין הירק כזרע אחר שמפסיק (לעיל ה"ד), מכיוון שכך מקובל לזרוע בצלים, בערוגות קטנות בין ערוגות ירק (ערוה"ש פאה ו,ו).

יא. שָׂדֶה שֶׁהִיא כֻּלָּהּ זְרוּעָה מִין אֶחָד, וְכֵיוָן שֶׁהִתְחִילוּ בָּהּ מְקוֹמוֹת לִיבַשׁ, קָצַר אוֹ תָּלַשׁ מַה שֶּׁיָּבַשׁ מִכָּאן וּמִכָּאן עַד שֶׁנִּשְׁאַר הַלַּח מְפֹרָד מַלְבֵּנוֹת מַלְבֵּנוֹת מְרֻחָקוֹת זוֹ מִזּוֹ: אִם הָיָה דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם שָׁם לִזְרֹעַ מֵאוֹתוֹ הַמִּין עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת, כְּגוֹן שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל – הֲרֵי זֶה מַנִּיחַ פֵּאָה מִכָּל מַלְבֵּן וּמַלְבֵּן, שֶׁהָרוֹאֶה אוֹמֵר: עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת נִזְרְעוּ; וְאִם הָיָה מִין שֶׁזּוֹרְעִין אוֹתוֹ שָׂדוֹת, כְּגוֹן תְּבוּאָה וְקִטְנִית – נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת לַכֹּל.

יא. לִיבַשׁ. להבשיל. עַד שֶׁנִּשְׁאַר הַלַּח מְפֹרָד מַלְבֵּנוֹת מַלְבֵּנוֹת מְרֻחָקוֹת זוֹ מִזּוֹ. החלק שלא הבשיל נשאר בערוגות נפרדות. שֶׁבֶת. שמיר.
יב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה יָבֵשׁ מִכָּאן וְיָבֵשׁ מִכָּאן וְלַח בָּאֶמְצַע. אֲבָל לַח מִכָּאן וּמִכָּאן וְיָבֵשׁ בָּאֶמְצַע – מַנִּיחַ מִן הַיָּבֵשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמִן הַלַּח בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
יב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שנותן פאה אחת לכול. יָבֵשׁ מִכָּאן וְיָבֵשׁ מִכָּאן וְלַח בָּאֶמְצַע. שליקט מצדי השדה, ומרכזו של השדה נותר. ומכיוון שעיקרו של השדה נשאר, יפריש פאה אחת על הכול (רדב"ז, וראה פירושים נוספים בכס"מ, בריק"ו, ובד"א). לַח מִכָּאן וּמִכָּאן וְיָבֵשׁ בָּאֶמְצַע. שליקט מאמצע השדה, ונוצרה שם קרחת. מַנִּיחַ מִן הַיָּבֵשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמִן הַלַּח בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שהקרחת מפסיקה, ולכן יש להפריש מהיבש בפני עצמו, ומכל ערוגה של הלח בפני עצמה (כס"מ).
יג. שָׂדֶה שֶׁזְּרָעָהּ בְּצָלִים אוֹ אֲפוּנִין אוֹ פּוֹלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ לִמְכֹּר מִקְצָתָן לַחִים בַּשּׁוּק, וּמַנִּיחַ מִקְצָת הַשָּׂדֶה יִיבַשׁ וְיַעֲשׂוּ מִמֶּנּוּ גֹּרֶן – חַיָּב לְהַנִּיחַ פֵּאָה לְזֶה שֶׁמּוֹכֵר אוֹתוֹ לַח בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּלְזֶה שֶׁקּוֹצֵר אוֹתוֹ יָבֵשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁהַשּׁוּק וְהַגֹּרֶן כִּשְׁנֵי מִינִין הֵן.
יג. וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ לִמְכֹּר וכו'. כוונתו היא ללקט חלק מהיבול ולמכרו טרי, ואת הנותר להשאיר בשדה עד שייבש ואז לאספו. שֶׁהַשּׁוּק וְהַגֹּרֶן כִּשְׁנֵי מִינִין הֵן. שהלח נאכל כמות שהוא, והיבש דורש עיבוד כטחינה או בישול, ודומים למינים שונים (יד"פ).
יד. הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ מִין אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֵׂהוּ שְׁתֵּי גְּרָנוֹת – מַנִּיחַ פֵּאָה אַחַת. זְרָעָהּ שְׁנֵי מִינִין, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אוֹתָן גֹּרֶן אֶחָד – נוֹתֵן פֵּאָה לְמִין זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּפֵאָה לְמִין זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
יד. שְׁתֵּי גְּרָנוֹת. קוצר את השדה בשני זמנים שונים. גֹּרֶן אֶחָד. קוצר אותם יחד.
טו. זְרָעָהּ שְׁנֵי גְּוָנִין מִמִּין אֶחָד, כְּגוֹן שֶׁזְּרָעָהּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין אוֹ שְׁנֵי מִינֵי שְׂעוֹרִים: אִם עֲשָׂיָן גֹּרֶן אֶחָד – נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת; שְׁנֵי גְּרָנוֹת – נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵּאוֹת. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.
טו. גְּוָנִין. זנים. הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. הלכתית.
טז. הָאַחִים שֶׁחִלְּקוּ – נוֹתְנִין שְׁתֵּי פֵּאוֹת. חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ – נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת. הַשֻּׁתָּפִין שֶׁקָּצְרוּ חֲצִי הַשָּׂדֶה וְאַחַר כָּךְ חִלְּקוּ – זֶה שֶׁלָּקַח הַקָּצוּר אֵינוֹ מַפְרִישׁ כְּלוּם, וְזֶה שֶׁלָּקַח הַקָּמָה מַפְרִישׁ עַל הַחֵצִי שֶׁלָּקַח בִּלְבַד. חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ וְקָצְרוּ הַחֵצִי הָאַחֵר בְּשֻׁתָּפוּת – כָּל אֶחָד מֵהֶן מַפְרִישׁ מֵחֶלְקוֹ שֶׁבַּקָּמָה עַל חֵלֶק חֲבֵרוֹ שֶׁבַּקָּמָה, אֲבָל לֹא עַל הַחֵצִי שֶׁנִּקְצַר.
טז. הָאַחִים שֶׁחִלְּקוּ. קיבלו שדה ירושה מאביהם, וחלקוהו ביניהם קודם הקציר. חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ. אחר שחילקו עשו בינם שותפות על השדה, קודם שנקצרה (גר"א). הַשֻּׁתָּפִין שֶׁקָּצְרוּ חֲצִי הַשָּׂדֶה וְאַחַר כָּךְ חִלְּקוּ. קצרו את חציה כשותפין, ואחר כך פרקו את השותפות. זֶה שֶׁלָּקַח הַקָּצוּר וכו' וְזֶה שֶׁלָּקַח הַקָּמָה וכו'. האחד שקיבל את החלק שכבר נקצר פטור מנתינת פאה, שכן בשעת הקצירה לא התחייב בה עדיין, שחיובה חל רק בסוף הקציר (כסף משנה), והשני, שקיבל את החלק שעדיין לא נקצר ('הקמה'), צריך להפריש פאה רק על חלקו, ואינו צריך להפריש על חלק חבירו. חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ וְקָצְרוּ הַחֵצִי הָאַחֵר בְּשֻׁתָּפוּת כָּל אֶחָד מֵהֶן מַפְרִישׁ וכו'. אם שניהם חזרו ועשו שותפות ורק אז קצרו את החצי השני, הם יכולים לתת פאה יחד כדין שותפים. אמנם רק חצי השדה שיש עדיין לקצור אותו מחויב בנתינת פאה. חצי השדה שנקצר קודם פירוק השותפות נותר פטור מפאה.
יז. שָׂדֶה שֶׁהִגִּיעַ חֶצְיָהּ עַד שְׁלִישׁ וְחֶצְיָהּ לֹא הִגִּיעַ, וְהִתְחִיל וְקָצַר בַּחֵצִי שֶׁהִגִּיעַ חֶצְיוֹ, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאָה כֻּלָּהּ שְׁלִישׁ, וְאַחַר כָּךְ גָּמַר הַחֵצִי הָרִאשׁוֹן שֶׁהִגִּיעַ בַּתְּחִלָּה – מַפְרִישׁ מִן הָרִאשׁוֹן עַל הָאֶמְצָעִיִּים, וּמִן הָאֶמְצָעִיִּים עַל הָרִאשׁוֹן וְעַל הָאַחֲרוֹן, אֲבָל לֹא מִן הָרִאשׁוֹן עַל הָאַחֲרוֹן.
יז. שָׂדֶה שֶׁהִגִּיעַ חֶצְיָהּ עַד שְׁלִישׁ וכו'. שדה שחציה הגיע לשליש בישולו (שרק אז מתחייב בפאה, לעיל ב,ז), וקצר חצי מחלק זה (רבע מן היבול), ואחר שהגיע החצי השני לשליש בישולו, סיים לקצור את החצי הראשון. מַפְרִישׁ מִן הָרִאשׁוֹן עַל הָאֶמְצָעִיִּים וכו'. יכול להפריש פאה מהרבע הראשון שקצר על הרבע השני ('אמצעיים'), ולהפך, מכיוון ששניהם הביאו שליש קודם קצירת הראשון. וכן יכול להפריש מהרבע השני על חציו השני של השדה, מכיוון שהרבע השני נקצר רק אחר שהחצי השני הביא שליש. אֲבָל לֹא מִן הָרִאשׁוֹן עַל הָאַחֲרוֹן. אין הוא יכול להפריש מהרבע הראשון על החצי האחרון, ולהפך, מכיוון שלא ניתן להפריש פאה מהיבול שנקצר בתחילה, על יבול שלא התחייב עדיין בפאה בשעת קצירת היבול הראשון.
יח. הַמּוֹכֵר מְקוֹמוֹת מְקוֹמוֹת מִשָּׂדֵהוּ לַאֲנָשִׁים הַרְבֵּה: אִם מָכַר כָּל הַשָּׂדֶה – כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן פֵּאָה מֵחֶלְקוֹ שֶׁלָּקַח; וְאִם הִתְחִיל בַּעַל הַשָּׂדֶה לִקְצֹר, וּמָכַר מִקְצָת וְשִׁיֵּר מִקְצָת – בַּעַל הַשָּׂדֶה נוֹתֵן פֵּאָה הָרְאוּיָה לַכֹּל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל לִקְצֹר, נִתְחַיֵּב בַּכֹּל. וְאִם מָכַר תְּחִלָּה – מַפְרִישׁ הַלּוֹקֵחַ עַל מַה שֶּׁלָּקַח, וּבַעַל הַשָּׂדֶה עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר.
יט. שְׂדֵה אִילָן – אֵין מַפְסִיק בָּהּ אֶלָּא גָּדֵר גָּבֹהַּ הַמַּבְדִּיל בֵּין הָאִילָנוֹת. אֲבָל אִם הָיָה הַגָּדֵר מַבְדִּיל מִלְּמַטָּה וְהַבַּדִּים וְהַפֹּארוֹת מְעֹרָבִין מִלְּמַעְלָן וְנוֹגְעִין בַּגָּדֵר עַל גַּבּוֹ – הֲרֵי זוֹ כְּשָׂדֶה אַחַת, וְנוֹתֵן פֵּאָה אַחַת לַכֹּל.
יט. גָּדֵר גָּבֹהַּ הַמַּבְדִּיל בֵּין הָאִילָנוֹת. וגובהו לפחות עשרה טפחים (פה"מ פאה ב,ג). וְהַבַּדִּים וְהַפֹּארוֹת. הענפים העבים והדקים של שני העצים. מְעֹרָבִין מִלְּמַעְלָן וְנוֹגְעִין בַּגָּדֵר עַל גַּבּוֹ. נמשכים מעל הגדר, ומסובכים זה בזה.
כ. שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אִילָן אֶחָד – נוֹתְנִין מִמֶּנּוּ פֵּאָה אַחַת. לָקַח זֶה צְפוֹנוֹ וְזֶה דְּרוֹמוֹ – זֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ.
כא. הֶחָרוּבִין: כָּל שֶׁאָדָם עוֹמֵד בְּצַד חָרוּב זֶה וַחֲבֵרוֹ בְּצַד חָרוּב אַחֵר וְרוֹאִין זֶה אֶת זֶה – הֲרֵי הֵן כֻּלָּן בְּשָׂדֶה אַחַת, וּפֵאָה אַחַת לְכֻלָּן; הָיוּ שְׁנֵי הַצְּדָדִין רוֹאִין אֶת הָאֶמְצָעִיִּים וְאֵין הַצְּדָדִין רוֹאִין זֶה אֶת זֶה – מַפְרִישׁ מִצַּד אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים עַל הָאֶמְצָעִיִּים וּמִן הָאֶמְצָעִיִּים עַל הָרִאשׁוֹנִים. אֲבָל לֹא יַפְרִישׁ מִצַּד רִאשׁוֹן זֶה עַל הַצַּד הָאַחֵר.
כא. הֶחָרוּבִין. לחרובים דין אחר משאר אילנות, ואין גדר מפסיקה בהם מפני גובהם (ראב"ד בהשגות), או מפני שהדרך לנטעם רחוקים זה מזה (ספר יראים מצווה קיט). אֲבָל לֹא יַפְרִישׁ מִצַּד רִאשׁוֹן זֶה עַל הַצַּד הָאַחֵר. לא ניתן להפריש מעץ החרוב הקיצוני, על עץ החרוב שבצד השני, כיוון שאינם רואים זה את זה.
כב. הַזֵּיתִים: כָּל שֶׁיֵּשׁ מֵהֶן בְּרוּחַ אַחַת מֵרוּחוֹת הָעִיר, כְּגוֹן זֵיתִים שֶׁיֵּשׁ בְּמַעֲרַב הָעִיר כֻּלָּן אוֹ בְּמִזְרָחָהּ – הֲרֵי הֵן כְּשָׂדֶה אַחַת, וּפֵאָה אַחַת לְכֻלָּן.
כב. הַזֵּיתִים. לזיתים דין אחר, מפני שעצים אלו מצויים ביותר בארץ ישראל, לא הטריחו חכמים לתת מהם פאות רבות (רדב"ז). או מפני שדרכם הייתה לעשות בתי בד בארבעת צדדי העיר, תיקנו שיתנו פאה אחת לכל הזיתים המובאים לכל בית בד (ירושלמי פאה ב,ד).
כג. הַבּוֹצֵר אֶת מִקְצָת כַּרְמוֹ מִכָּאן וּמִכָּאן כְּדֵי לְהָקֵל מֵעַל הַגֶּפֶן עַד שֶׁיִּמְצְאוּ שְׁאָר הָאֶשְׁכּוֹלוֹת רֶוַח וְיוֹסִיפוּ – הוּא הַנִּקְרָא מֵדֵל. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַבּוֹצֵר מֵרוּחַ אַחַת אֵינוֹ מֵדֵל, וּלְפִיכָךְ נוֹתֵן מִן הַנִּשְׁאָר פֵּאָה הָרְאוּיָה לַכֹּל וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּצַר לַשּׁוּק. אֲבָל אִם הֵדֵל לִמְכֹּר בַּשּׁוּק – אֵינוֹ נוֹתֵן פֵּאָה לְזֶה שֶׁהֵדֵל. הֵדֵל לְהָבִיא לְבֵיתוֹ – נוֹתֵן מִן הַשְּׁאָר שֶׁהִנִּיחַ לִדְרֹךְ פֵּאָה אַחַת הָרְאוּיָה לַכֹּל.
כג. כְּדֵי לְהָקֵל מֵעַל הַגֶּפֶן עַד שֶׁיִּמְצְאוּ שְׁאָר הָאֶשְׁכּוֹלוֹת רֶוַח וְיוֹסִיפוּ. כדי לתת לאשכולות מרווח שבו יוכלו לגדול. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ. לעיל ב,ו. שֶׁהַבּוֹצֵר מֵרוּחַ אַחַת אֵינוֹ מֵדֵל. אין הוא נחשב למדל, אלא לתחילת הבצירה. אֲבָל אִם הֵדֵל לִמְכֹּר בַּשּׁוּק אֵינוֹ נוֹתֵן פֵּאָה לְזֶה שֶׁהֵדֵל. מכיוון שזו בצירת עראי (ראה שם). הֵדֵל לְהָבִיא לְבֵיתוֹ וכו'. כגון שדורך הענבים ועושה מהם יין (רדב"ז), או שעושה מהם צימוקים (ע"פ ריק"ו). ובמקרה זה מה שהדל חייב בפאה מכיוון שניכר שאין זו בצירת עראי.

תקציר הפרק 

פרק ג' הלכות מתנות עניים

חלוקת השדה

לאחר שבפרק הקודם עסקנו בדיני פאה הקשורים למתנה עצמה, בפרק זה דן הרמב"ם בהגדרת שדה לענין פאה. הכלל הוא שצריך להניח פאה בכל שדה, וממילא עלינו להגדיר מה נחשב שדה אחת. ישנם גורמים שונים הגורמים להפרדת שדה לשדות שונות – בתחילת הפרק דן הרמב"ם בגורמים פיזיים המחלקים את השדה, וכן במקרים הפוכים שבהם למרות הפרדה פיזית השדה נחשבת אחת. לאחר מכן דן הרמב"ם בחלוקה בעקבות איסוף נפרד או מינים שונים ובעקבות בעלות נפרדת.

הכלל: נותן פאה נפרדת לכל שדה. הפרדת השדות ל-2 אפשרית ע"י: זריעת מין אחר, נחל או שביל רחב, גדר גבוהה, קרחת גדולה, הבדלי גובה קיצוניים, בעלות נפרדת, וכל מקרה שנראה כזריעה נפרדת.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מתנות עניים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.המוכר את שדהו לאנשים שונים לאחר שהתחיל לקצור-חייב לתת פאה על כל השדות?

2.האם חרובים נחשבים למטע אחד גם כשאינם נראים יחד?

3.חקלאי ולו שלש טרסות – יכול לתת פאה אחת על כולן?

 

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן