א. אַרְבָּעָה דְּבָרִים יֵשׁ בֵּין נְדָרִים לִשְׁבוּעַת בִּטּוּי: שֶׁשְּׁבוּעַת בִּטּוּי – אֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה, וּבִנְדָרִים – יָחוּל נֶדֶר עַל נֶדֶר; הַמַּתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה – פָּטוּר, וּבִנְדָרִים – חַיָּב; אֵין שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה אֶלָּא עַל דִּבְרֵי הָרְשׁוּת, וּנְדָרִים חָלוֹת עַל דִּבְרֵי מִצְוָה כְּדִבְרֵי הָרְשׁוּת; שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְעַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, וּנְדָרִים אֵינָן חָלוֹת אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ.
א. לִשְׁבוּעַת בִּטּוּי. שבועה שנשבע אדם על דבר שנעשה או שלא נעשה בעבר, או על דבר שיעשה או שלא יעשה בעתיד (הלכות שבועות א,א-ג). אֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה. כגון שנשבע שלא יאכל כיכר זה וחזר ונשבע שלא יאכל את אותו הכיכר, אינו נענש אלא על שבועה אחת (שם ד,ט-י, ובטעם דין זה ראה שם בביאור). הַמַּתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה פָּטוּר. כגון ששמע את חברו נשבע ואמר 'ואני כמותך', פטור (שם ב,ח). אֵין שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה אֶלָּא עַל דִּבְרֵי הָרְשׁוּת. דברים שעשייתם תלויה ברצונו של האדם, אך לא על דברים שיש מצווה או איסור לעשותם (שם ה,יד-טז). שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְעַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ. השבועה חלה על האדם עצמו ואוסרת עליו פעולות שונות, ולכן יכול לאסור על עצמו שינה או דיבור אף שאינם דבר ממשי. לעומת זאת הנדר חל על חפצים אשר נאסרים על האדם, ולכן אינו יכול לאסור בנדר עשיית פעולות מכיוון שהן אינן דבר ממשי.
ב. כֵּיצַד יָחוּל נֶדֶר עַל נֶדֶר? הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי עָלַי קָרְבָּן אִם אֹכַל כִּכָּר זוֹ, הֲרֵי עָלַי קָרְבָּן אִם אֹכְלֶנָּה, הֲרֵי עָלַי קָרְבָּן אִם אֹכְלֶנָּה', וַאֲכָלָהּ – חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ב. חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. דווקא בנדרי הקדש, שהתפיס את נדרו בהבאת קרבן יחול נדר על נדר ויתחייב על כל אחת ואחת, אבל בנדרי איסר, כגון שאסר על עצמו כיכר וחזר ואסר על עצמו כיכר, אם יאכלנה יתחייב אחת (לח"מ).
ג. כֵּיצַד הַמַּתְפִּיס בִּנְדָרִים חַיָּב? שָׁמַע חֲבֵרוֹ שֶׁנָּדַר, אָמַר: 'וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ' בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר – הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּמַה שֶּׁנֶּאֱסַר בּוֹ חֲבֵרוֹ. שָׁמַע שְׁלִישִׁי זֶה שֶׁאָמַר 'וַאֲנִי', וְאָמַר: 'וַאֲנִי', אֲפִלּוּ הָיוּ מֵאָה וְכָל אֶחָד מֵהֶן אוֹמֵר 'וַאֲנִי' בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר שֶׁל חֲבֵרוֹ – הֲרֵי כֻּלָּן אֲסוּרִין.
ג. בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. שיעור זמן אמירת: 'שלום עליך רבי' (הלכות שבועות ב,יז). זֶה שֶׁאָמַר וַאֲנִי. את השני שאמר 'ואני'.
ד. וְכֵן הָאוֹמֵר: 'הַבָּשָׂר הַזֶּה עָלַי אָסוּר', וְחָזַר וְאָמַר אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים: 'וְהַפַּת הַזֹּאת כַּבָּשָֹר הַזֶּה' – הֲרֵי הַפַּת נִתְפְּסָה וְנֶאֶסְרָה. חָזַר וְאָמַר: 'וּדְבַשׁ זֶה כַּפַּת הַזֹּאת, וְיַיִן זֶה כַּדְּבַשׁ הַזֶּה', אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה – כֻּלָּן אֲסוּרִין.
ד. אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים. שהרי החפץ האסור נמצא לפניו והוא מתפיס בו, ולכן התפסה זו מועילה אפילו לאחר זמן. אך במקרה הקודם שאומר לחברו 'ואני כמותך', מועילה ההתפסה רק בתוך כדי דיבור משום שלאחר מכן לא ברור שכוונתו לנדר שנדר חברו (רדב"ז, מער"ק).
ה. הֲרֵי שֶׁמֵּת אָבִיו אוֹ רַבּוֹ הַיּוֹם, וְנָדַר וְאָמַר: 'אָצוּם הַיּוֹם', וְצָם, וּלְאַחַר שָׁנִים אָמַר: 'הֲרֵי יוֹם זֶה עָלָיו כַּיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו' אוֹ 'רַבּוֹ' – הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכֹל בּוֹ כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי הִתְפִּיס יוֹם זֶה וַאֲסָרוֹ כַּיּוֹם הָאָסוּר לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ.
ו. כֵּיצַד חָלוֹת הַנְּדָרִים עַל דִּבְרֵי מִצְוָה כְּדִבְרֵי הָרְשׁוּת? הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי הַמַּצָּה בְּלֵיל הַפֶּסַח אֲסוּרָה עָלָיו', 'הֲרֵי יְשִׁיבַת הַסֻּכָּה בֶּחָג אֲסוּרָה עָלָיו', וַ'הֲרֵי הַתְּפִלִּין אֲסוּרוֹת בִּנְטִילָה עָלָיו' – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלָיו, וְאִם אָכַל אוֹ יָשַׁב אוֹ נָטַל – לוֹקֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמִי שֶׁאָמַר: 'הֲרֵי עָלַי קָרְבָּן אִם אֹכַל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח', שֶׁהוּא חַיָּב בְּקָרְבָּן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ו. הֲרֵי יְשִׁיבַת הַסֻּכָּה בֶּחָג אֲסוּרָה עָלָיו. וכגון שאסר על עצמו את הסוכה, וממילא אסור לו לשבת בה (פה"מ נדרים ב,ב). הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלָיו. משום שבנדר נאסר החפץ (כמבואר בהלכה הבאה), וכעת אם יעשה בו את המצווה זוהי מצווה הבאה בעברה (פה"מ נדרים ב,ב).
ז. וּמִפְּנֵי מָה נְדָרִים חָלוֹת עַל דִּבְרֵי מִצְוָה וְהַשְּׁבוּעוֹת אֵינָן חָלוֹת עַל דִּבְרֵי מִצְוָה? שֶׁהַנִּשְׁבָּע אוֹסֵר עַצְמוֹ עַל דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו, וְהַנּוֹדֵר אוֹסֵר הַדָּבָר הַנָּדוּר עַל עַצְמוֹ. נִמְצָא הַנִּשְׁבָּע לְבַטֵּל הַמִּצְוָה אוֹסֵר עַצְמוֹ וּכְבָר עַצְמוֹ מֻשְׁבָּע מֵהַר סִינַי, וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה, וְהָאוֹסֵר דָּבָר זֶה בְּנֶדֶר – זֶה הַדָּבָר הוּא שֶׁנֶּאֱסַר, וְאוֹתוֹ הַדָּבָר אֵינוֹ מֻשְׁבָּע מֵהַר סִינַי.
ח. כְּשֶׁאַתָּה מִתְבּוֹנֵן בַּכָּתוּב, תִּמְצָא שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִין כֵּן כְּמוֹ שֶׁקִּבְּלוּ חֲכָמִים מִפִּי הַשְּׁמוּעָה, שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי: "לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב" (ויקרא ה,ד) – דִּבְרֵי הָרְשׁוּת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה הַיּוֹם אוֹ שֶׁיָּצוּם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וּבִנְדָרִים הוּא אוֹמֵר: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל,ג), וְלֹא חִלֵּק בֵּין דִּבְרֵי מִצְוָה לְדִבְרֵי הָרְשׁוּת.
ח. שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִין כֵּן כְּמוֹ שֶׁקִּבְּלוּ חֲכָמִים מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. שפירוש הפסוקים תואם את מסורת תורה שבעל פה. לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב דִּבְרֵי הָרְשׁוּת. שהרי דברים הנתונים בידו של אדם אם לעשות או לא לעשות, הם דברי הרשות. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות שבועות ה,טז.
ט. הַנּוֹדֵר שֶׁיָּצוּם בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב – חַיָּב לָצוּם, שֶׁהַנְּדָרִים חָלוֹת עַל דִּבְרֵי מִצְוָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הַנּוֹדֵר שֶׁיָּצוּם יוֹם רִאשׁוֹן אוֹ יוֹם שְׁלִישִׁי כָּל יָמָיו, וּפָגַע בּוֹ יוֹם זֶה וַהֲרֵי הוּא יוֹם טוֹב אוֹ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים – הֲרֵי זֶה חַיָּב לָצוּם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ. פָּגַע בּוֹ חֲנֻכָּה וּפוּרִים – יִדָּחֶה נִדְרוֹ מִפְּנֵי הַיָּמִים הָאֵלּוּ; הוֹאִיל וְאִסּוּר הַצּוֹם בָּהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים – הֲרֵי הֵן צְרִיכִין חִזּוּק, וְיִדָּחֶה נִדְרוֹ מִפְּנֵי גְּזֵרַת חֲכָמִים.
ט. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בהלכות הקודמות. וַהֲרֵי הוּא יוֹם טוֹב אוֹ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים… וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ. אף שביום טוב אסור להתענות מן התורה (ראה הלכות תעניות א,ז, א,ט הלכות יום טוב ו,יט), הנדר חל. וכן בערב יום הכיפורים שנהגו לאכול בו כהכנה לצום של יום הכיפורים, ובראש חודש שנהגו לכבדו באכילה ואין מתענים בו (הלכות תעניות שם), אם נדר שלא לאכול בהם, הנדר חל (ראה כס"מ וערוה"ש או"ח תרד,ו-ח). פָּגַע בּוֹ חֲנֻכָּה וּפוּרִים יִדָּחֶה נִדְרוֹ מִפְּנֵי הַיָּמִים הָאֵלּוּ. דווקא בנדר של תענית יחיד, אבל תענית שקיבלו על עצמם הציבור, אף שאין קובעים אותה לכתחילה בימים אלו, אם התחילו להתענות על הצרה וכדומה ופגעו בהם ימים אלו, מתענים בהם (הלכות תעניות שם). וְאִסּוּר הַצּוֹם בָּהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. ראה הלכות תעניות שם, הלכות מגילה וחנוכה ג,ג. הֲרֵי הֵן צְרִיכִין חִזּוּק. יש לחזק את מעמדם של ימים אלו, כדי שלא יבואו לזלזל בהם.
י. כֵּיצַד אֵין הַנְּדָרִים חָלוֹת אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ? הָאוֹמֵר: 'דִּבּוּרִי עָלֶיךָ קָרְבָּן' – אֵינוֹ אָסוּר מִלְּדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁהַדִּבּוּר אֵין בּוֹ מַמָּשׁ. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ: 'דִּבּוּרִי אָסוּר עָלֶיךָ', וְאֵין זֶה כְּאוֹמֵר: 'פֵּרוֹתַי אֲסוּרִין עָלֶיךָ' אוֹ 'פֵּרוֹתַי קָרְבָּן עָלֶיךָ', שֶׁהֵן אֲסוּרִין עָלָיו.
לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'קָרְבָּן שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר עִמְּךָ' אוֹ 'שֶׁאֵינִי עוֹשֶׂה עִמְּךָ' אוֹ 'שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ עִמְּךָ', אוֹ שֶׁאָמַר: 'קָרְבָּן שֶׁאֵינִי יָשֵׁן', 'שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ', 'שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר', אוֹ שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ: 'קָרְבָּן שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ' – אֵין הַנֶּדֶר חָל בְּכָל אֵלּוּ, וַהֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר: 'דִּבּוּרִי' וְ'הִלּוּכִי' וַ'עֲשִׂיָּתִי' וְ'שִׁמּוּשִׁי', 'קָרְבָּן', שֶׁהֵן דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ.
לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'קָרְבָּן שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר עִמְּךָ' אוֹ 'שֶׁאֵינִי עוֹשֶׂה עִמְּךָ' אוֹ 'שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ עִמְּךָ', אוֹ שֶׁאָמַר: 'קָרְבָּן שֶׁאֵינִי יָשֵׁן', 'שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ', 'שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר', אוֹ שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ: 'קָרְבָּן שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ' – אֵין הַנֶּדֶר חָל בְּכָל אֵלּוּ, וַהֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר: 'דִּבּוּרִי' וְ'הִלּוּכִי' וַ'עֲשִׂיָּתִי' וְ'שִׁמּוּשִׁי', 'קָרְבָּן', שֶׁהֵן דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ.
י. דִּבּוּרִי עָלֶיךָ קָרְבָּן. ופירושו דיבורי אסור עליך כקרבן.
שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ. שלא אקיים אתך יחסי אישות.
שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ. שלא אקיים אתך יחסי אישות.
יא. אֲבָל הָאוֹמֵר: 'יֵאָסֵר פִּי לְדִבּוּרִי' וְ'יָדַי לְמַעֲשֵׂיהֶן' וְ'רַגְלַי לְהִלּוּכָן' וְ'עֵינַי לִשְׁנָתָן' – הֲרֵי הַנֶּדֶר חָל עֲלֵיהֶן. לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'קָרְבָּן פִּי מִלְּדַבֵּר עִמְּךָ' וְ'יָדַי מִלַּעֲשׂוֹת עִמְּךָ' וְ'רַגְלַי מִלְּהַלֵּךְ עִמְּךָ' – הֲרֵי זֶה אָסוּר.
וְכֵן הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי עָלַי קָרְבָּן אִם אֲדַבֵּר עִם פְּלוֹנִי' אוֹ 'אִם לֹא אֲדַבֵּר עִמּוֹ', וְעָבַר עַל דְּבָרוֹ – חַיָּב בְּקָרְבָּן. וְכֵן אִם נָדַר: 'דִּבַּרְתִּי' וְ'לֹא דִּבַּרְתִּי' וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁאֵין אֵלּוּ נִדְרֵי אִסָּר שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִין מִשְׁפְּטֵיהֶן, אֶלָּא נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ.
וְכֵן הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי עָלַי קָרְבָּן אִם אֲדַבֵּר עִם פְּלוֹנִי' אוֹ 'אִם לֹא אֲדַבֵּר עִמּוֹ', וְעָבַר עַל דְּבָרוֹ – חַיָּב בְּקָרְבָּן. וְכֵן אִם נָדַר: 'דִּבַּרְתִּי' וְ'לֹא דִּבַּרְתִּי' וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁאֵין אֵלּוּ נִדְרֵי אִסָּר שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִין מִשְׁפְּטֵיהֶן, אֶלָּא נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ.
יא. הֲרֵי הַנֶּדֶר חָל עֲלֵיהֶן. שהרי אסר את פיו או את ידיו וכדומה, ודברים אלו יש בהם ממש.
חַיָּב בְּקָרְבָּן. אף שתלה את נדרו בדבר שאין בו ממש, בנדרי הקדש הנדר חל. וְכֵן אִם נָדַר דִּבַּרְתִּי וְלֹא דִּבַּרְתִּי. כגון שאמר 'הרי עלי קרבן אם דיברתי' או 'אם לא דיברתי'. שֶׁאֵין אֵלּוּ נִדְרֵי אִסָּר שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִין מִשְׁפְּטֵיהֶן. הכללים האמורים כאן נוגעים לנדרי איסר, ולא לנדרי הקדש (כדלעיל א,א-ג).
חַיָּב בְּקָרְבָּן. אף שתלה את נדרו בדבר שאין בו ממש, בנדרי הקדש הנדר חל. וְכֵן אִם נָדַר דִּבַּרְתִּי וְלֹא דִּבַּרְתִּי. כגון שאמר 'הרי עלי קרבן אם דיברתי' או 'אם לא דיברתי'. שֶׁאֵין אֵלּוּ נִדְרֵי אִסָּר שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִין מִשְׁפְּטֵיהֶן. הכללים האמורים כאן נוגעים לנדרי איסר, ולא לנדרי הקדש (כדלעיל א,א-ג).
יב. הַנּוֹדֵר בִּדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ וַאֲסָרָן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַנֶּדֶר חָל עֲלֵיהֶן – אֵין מוֹרִין לוֹ שֶׁיִּנְהֹג בָּהֶן הֶתֵּר, הוֹאִיל וְאָסַר עַצְמוֹ בָּהֶן וּבְדַעְתּוֹ שֶׁהַנֶּדֶר חָל עֲלֵיהֶן, אֶלָּא פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱסַר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים.
יב. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַנֶּדֶר חָל עֲלֵיהֶן אֵין מוֹרִין לוֹ שֶׁיִּנְהֹג בָּהֶן הֶתֵּר. מן התורה אין הנדר חל אבל חכמים אסרו נדר זה משום שבני אדם מחשיבים אותו כנדר (פה"מ נדרים ב,א), ולכן בדין זה אין הבדל בין תלמיד חכם לעם הארץ (שלא כדלעיל א,כז, ב,יג; כס"מ, רדב"ז, לח"מ; ויש סוברים שגם כאן אין תלמיד חכם צריך התרה – ראה כס"מ).
